המבקשת ערערה לבית המשפט המחוזי בחיפה, בטענה כי בית משפט השלום שגה בכך שהאמין לגרסת המתלונן. להלן החלטה בנושא ערעור על קבלת גרסת המתלונן: החלטה 1. המבקשת הורשעה בבית המשפט השלום בקריות (כב' השופט מ' ארגמן) בעבירה של תקיפה. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 31.7.02 הגיע המתלונן לביתה של המבקשת, בת-זוגו. לגרסת המתלונן, המבקשת תקפה אותו, סטרה לו, דחפה אותו, ולאחר מכן נכנסה לרכבו ותוך כדי נסיעה פגעה בגופו. המתלונן הגיע מיד למשטרה והתלונן על תקיפה. לאחר מספר שעות, הגיעה המבקשת גם היא למשטרה להתלונן על תקיפה, והיא נחקרה תחת אזהרה כחשודה. 2. נגד המבקשת הוגש כתב אישום. המבקשת כפרה בעבירה המיוחסת לה, וטענה כי היא היתה הקרבן באותו אירוע, ולא התוקפת. לאחר שהוגש כתב אישום נגד המבקשת, נחקר גם המתלונן תחת אזהרה אודות טענותיה של בת-זוגו. 3. כאמור, בית המשט השלום הרשיע את המבקשת. בהחלטתו, קבע בית המשפט כי גרסת המתלונן "היא היא המשקפת נאמנה את עובדות המקרה לאשורן", וכי הוא דוחה את "גרסת הנאשמת [המבקשת כאן - מ' נ'] בהיותה בלתי אמינה". עם זאת, בית המשפט לא הרשיע את המבקשת בכל הקשור לפגיעה במתלונן תוך כדי נסיעה. לעניין אישום אחרון זה, קבע בית המשפט כי אין הראיות שלפניו יכולות לבסס את היסוד הנפשי הנדרש. בית משפט השלום נמנע מלהביע עמדה ביחס לתלונתה הנגדית של המבקשת כנגד בעלה (סעיף 6ח לפסק הדין), והשאיר "מלאכה זו לשופט אשר ידון בדבר, אם יוגש כתב אישום" נגד הבעל. 4. המבקשת ערערה לבית המשפט המחוזי בחיפה, בטענה כי בית משפט השלום שגה בכך שהאמין לגרסת המתלונן. כן טענה המבקשת כי בית המשפט לא נימק מדוע פילג הוא את עדותו של המתלונן, והחליט לתת אימון בחלק אחד של עדותו ולא בחלקה האחר. בית המשפט המחוזי (כב' השופטים י' גריל, א' רזי וא' שיף) דחה את הערעור, בקובעו כי הוא לא ראה טעם להתערב בממצאים העובדתיים של הערכאה הדיונית. באשר לטענת המבקשת לעניין "פלגינן דיבורא", קבע בית המשפט כי בית משפט השלום לא פילג את עדותו של המתלונן כטענת המבקשת. לדבריו: "בית משפט קמא בחר אמנם שלא להכריע בשאלה האם גם המתלונן תקף את המערערת [המבקשת כאן - מ' נ'], אך בכך אין לראות משום פלגינן דיבורא". עם זאת, ציין בית המשפט המחוזי כי "מדובר בתקיפה מינורית ... [ו]לא נשללה האפשרות כי המדובר בתקיפה הדדית של שני הניצים". לפיכך, ראה בית המשפט לנכון, בהתאם לסמכותו לפי סעיף 192א לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982, לבטל את הרשעתה של המבקשת ולהטיל עליה 100 שעות עבודת-שירות לתועלת הציבור. 5. בקשת רשות ערעור זו מוגשת על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקשת תוקפת את האמון שנתן בית המשפט בעדותו של המתלונן, וטוענת כי בית המשפט לא נימק את החלטתו לפצל את עדותו של האחרון. בנוסף לכך, היא תוקפת החלטה של בית משפט השלום, שלא איפשר לה להציג חלק מראיותיה באשר הן בלתי רלוונטיות. מוסיפה המתלוננת וטוענת כי, במקרה של תלונות הדדיות, לא ניתן להגיש כתב אישום נגד אחד המתלוננים כאשר טרם נחקר השני תחת אזהרה. עוד טוענת המבקשת כי נגרם לה עוול בכך שהיא והמתלונן לא "זכו לטיפול שווה" על ידי הרשויות בחקירת התיק, בהחלטה האם להגיש כתבי אישום ובאופן בו טופלו תלונותיהם על ידי בתי המשפט. 6. דין הבקשה להידחות. באשר לטענותיה של המבקשת בעניין הממצאים העובדתיים שקבע בית המשפט השלום - באשר לרלוואנטיות של ראיותיה של המבקשת ובעניין האימון שנתן בית המשפט בחלק מעדותו של המתלונן - אין הבקשה מעלה שאלה משפטית כללית, החורגת מעניינה המיוחד של המבקשת. מקובלת עלי החלטה שניתנה בבית משפט השלום שלא איפשר למבקשת לחקור את המתלונן בענין ארוע שארע לטענתה לפני למעלה מעשור. ארוע זה אכן אינו רלבנטי. המדובר, בסופו של יום בממצא של מהימנות. באשר ליתר טענותיה של המבקשת: לפי תגובת המדינה, ההחלטה בעניין הגשת כתב אישום נגד המתלונן "הושהתה בכדי לעמוד על קביעות בית המשפט" בתיק. כפי שמציינת המבקשת עצמה, לאחר הרשעתה בתיק זה, הוגש כתב אישום גם נגד בעלה. לפיכך, אין ממש בטענתה של המבקשת לפיה היא לא זכתה לטיפול שווה. לא ניתן לומר גם תלונות הדדיות מחייבות, תמיד, הגשת כתב אישום נגד שני המעורבים. 7. הבקשה נדחית. ערעור