להלן החלטה בבקשת התובע לרשות לערער על פסק דין חלקי: החלטה 1. המבקש, הנדסאי בהכשרתו, עבד על פיגום באתר עבודה בשטחי מפעלי ים המלח בע"מ [להלן: "מ.י.ה."], לפתע התמוטט הפיגום, המבקש נפל מגובה של 3.5 מ' וניזוק בגופו - ובשל כך תבע בבימ"ש השלום בקרית גת את הנתבעות דלהלן לפצותו על נזקיו: א. גליה בע"מ - כמעבידתו [הנתבעת 1]. ב. אחז בע"מ - כאחת מקבלני המשנה [הנתבעת 2]. ג. לסיקו בע"מ - כאחת מקבלני המשנה [הנתבעת 3]. ד. מ.י.ה. - כמזמינת העבודה [הנתבעת 4]. ה. ת.ק.ן. בע"מ - כמנהלת ומפקחת אתר הבניתה [הנתבעת 5]. הדיון פוצל, כך שבראשונה נדונה שאלת האחריות. ב"פסק דין חלקי" מיום 6.10.05 נקבע ע"י בימ"ש קמא [כב' השופט א. זמיר] כי מ.י.ה. יצאה ידי חובת הזהירות המוטלת עליה בכל הקשור לאירוע התאונה, והתביעה כנגדה נדחתה. אשר ליתר ארבעת הנתבעות, וכן חברה נוספת שצורפה כצד ג', נקבע בפסק הדין החלקי, כי הן נושאות באחריות ואילו טענת הנתבעות לאשם תורם מצד המבקש - נדחתה. בימ"ש קמא הוסיף וקבע בפסק הדין החלקי כי: "אכן, במישור העקרוני, חבותם של מעוולים כלפי נפגע הינה ביחד ולחוד. עם זאת, מקובלת עלי הגישה שלפיה "יש לחלק אחריות לנזק מסויים, ככל שהדבר ניתן, על מנת שמעוול פלוני לא ישא בנטל כבד יותר מהנזק לו הוא אחראי בפועל" ". [ע.א. מחוזי ת"א 1099/01 עזבון המנוח אלמוגרבי נ' בראל בע"מ] ניתן ביום 15.12.02, פיסקה 4. באותה פרשה שעסקה אף היא בנפילה מפיגום, אושרה קביעת אחריותו לחוד. זהו המצב גם במקרה דנן. אחריותן של מציבת הפיגום, של המעבידה ושל חברת הפיקוח - ברורה. ניתן גם להעריך את אחריותן של לסיכו ואחז. האחרונות אינן המעוולות העיקריות. אין הצדקה להטיל עליהן נטל כבד יותר מכפי שיעור אחריותן החלקית לארוע. לפיכך הייתי קובע את האחריות לחוד ומחלקה באופן הבא: "מציבת הפיגום [כך!] - 25% גליה [הנתבעת 1] - 25% ת.ק.ן. [הנתבעת 5] - 25% לסיקו [הנתבעת 3] - 15% אחז [הנתבעת 2] - 10% " 2. בפני בקשת התובע לרשות לערער על פסק הדין החלקי. רשות הערעור הנעתרת ע"י המבקש הינה "רק לגבי הקביעה שאין אחריות סולידרית "ביחד ולחוד" בין המזיקים, כך שעל כל אחת מהמשיבות 1 [אחז בע"מ] ו-2 [לסיקו בע"מ] לפצות את המבקש רק בשיעור שקבע בימ"ש קמא". אין המבקש עותר לרשות ערעור לעניין דחיית התביעה נגד מ.י.ה. [הנתבעת 4] או לגבי שיעור האחריות הנפרדת של 25% לנתבעת 1 [גליה] ולת.ק.ן. [נתבעת 5]. הסברו לכך בסעיף 2.3 לבקשה הינו כדלקמן: "התביעות נגד גליה ות.ק.ן. נמחקו מחוסר יכולת המצאה, כמוה כהודעת הצד השלישי כלפי ש.א.פ. . נראה הדבר שישויות משפטיות אלה שוב אינן ניתנות לאיתור. מכל מקום, ברור שלקביעות בימ"ש קמא לגביהן, אין כל ערך מחייב, משום שהן לא היו צד להתדיינות שבמהלכה נקבעו". אשר לקביעת פסק הדין החלקי כי מ.י.ה. [הנתבעת 4] אינה נושאת כלל באחריות ודחיית התביעה כנגדה, אין הוא מבקש רשות לערער, שכן "משיבוא נושא האחריות הסולידרית על תיקונו [דהיינו - בבקשתו זו לעניין לסיקו ואחז - י.א.] ממילא לא תודע לכך נפקות מעשית". 3. לאחר עיון בבקשה ובתגובת המשיבות 2 ו-3 [ובהעדר תגובת המשיבה 1 (אחז)], ולאחר עיון בתיק בימ"ש קמא - איני מוצא כי בנסיבות העניין דנן יש מקום ליתן רשות הערעור המבוקשת בשלב זה של הדברים. בימ"ש קמא טרם החל בדיון בשאלת גובה הנזק ובטענתן החלופית של המשיבות כי הנזק כולו "נבלע" בגימלאות המל"ל המשולמות למבקש בגידרה של תובענתו מהמל"ל לפיצויו בשל התאונה דנן [בהיותה "תאונת עבודה"]. כמו כן אין המבקש עותר לסעד כלשהו [בגידרה של בקשה זו] לעניין קביעת בימ"ש קמא לפיה הפטרה של מ.י.ה. מכל אחריות. בנסיבות אלה, מן הראוי הוא להמתין בבחינת הטענות - ככל שעניינן היקף האחריות הנפרדת והמתוחמת של המשיבות 1 ו-2 - עד למתן פסק הדין לגופה של תובענה לאחר בירור סוגיית היקף הנזקים וניכוי קצבאות המל"ל, שיתכן ואלה יהפכו את בירור הטענות המועלות בבקשה זו - למאטריה אקדמית גרידא. 4. למעלה מן הצורך אציין כי הסוגייה אותה מעורר המבקש בבקשה זו שבפני, נכבדה היא למאד, ופסק הדין החלקי אינו נקי מספקות. ברם, השעה והעיתוי הראויים לאותו הבירור יהיו לאחר שיינתן פסק הדין לעיצומה של התביעה [אם יוגש ערעור] ובכך יימנע פיצול נוסף ומיותר של בחינת מכלול הטענות נשוא הליכי התובענה העיקרית. 5. סוף דבר - הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות. פסק דין חלקירשות ערעור (בזכות או ברשות)ערעור