תוספת יו"ש א. המוסכמות כפי שנקבעו בדיון המוקדם ביום 13.12.93 נחתם הסכם קיבוצי בין המדינה להסתדרות (נספח ג' לכתב התביעה). (להלן: "ההסכם"). ההסכם הסדיר את תנאי פרישתם של עובדי המדינה שהיו עובדי המינהל האזרחי אשר בוטל. מ- 1.3.93 ועד סוף נובמבר 94 עבד התובע ברמאללה כעובד מדינה במשרה השייכת למנהל האזרחי (תקופה א). מ- 1.12.94 התחיל לעבוד בגשר אלנבי כעובד מדינה בתקן של עובדי מדינה (להבדיל מעובדי המינהלי האזרחי) (תקופה ב). 3. בתקופה א' קיבל התובע תוספת שטחים. בתקופה ב' לא קיבל התובע תוספת שטחים. 4. התובע קיבל מענק חד פעמי עם המעבר לגשר אלנבי. ב. הפלוגתאות כפי שנקבעו בדיון המוקדם חלות ההסכם הקיבוצי הנ"ל על התובע, פרשנות ההסכם ומטרתו. מהי השתלשלות העניינים שקדמה למעבר של התובע לגשר אלנבי. (מה מעמדה וסמכותה של הגב' שטייר להבטיח לתובע הבטחות, אם הובטחו). והאם התובע יכול, או היה יכול להמשיך לעבוד בראמללה ומה הרלבנטיות לכך. האם התובע מנוע מלתבוע בתביעה זו (בהתאם לאמור בסעיף 7א' בהסכם הקיבוצי). לאור האמור לעיל, האם זכאי התובע לתוספות שטחים מיוחדות, ומה מקור הזכאות שלו. במידה והתובע זכאי לתוספות שטחים כטענתו, האם יהיה זכאי גם לפיצויי הלנה. מוסכם על הצדדים כי רשימה זו אינה מגבילה את הצדדים בהבאת ראיות בעניינים נוספים הנובעים מכתבי הטענות. ג. לאחר עיון בתיק, כולל התצהירים וחקירת העדים על תצהיריהם, וסיכומי הצדדים יפורטו כאן העובדות כפי שהן עולות מן החומר שבפני בית הדין וכפי שבית הדין קובע אותן מקום שהן שנויות במחלוקת בין הצדדים: 1. התובע שימש כעובד מדינה, במשרה השייכת למינהל האזרחי, בתפקיד קצין מכס ברמאללה ובבית לחם מ- 1.3.93. מיום 1.12.94 ולפחות עד ליום הגשת הסיכומים ע"י התובע (20.7.1998) עבד התובע כעובד מדינה מן המניין בגשר אלנבי במשרה שאינה של המינהל האזרחי. 2. עד לסוף חודש נובמבר 1994 שולמה לתובע ע"י הנתבעת תוספת שטחים, כמקובל אצל הנתבעת לגבי עובדיה שמקום עבודתם בשטחי יהודה, שומרון וחבל עזה. החל מיום 1.12.94, יום מעבר התובע לעבודה בגשר אלנבי, חדל התובע לקבל תוספת זאת ומכאן תביעתו. 3. ביום 13.12.93 נחתם הסכם קיבוצי בין הנתבעת להסתדרות הכללית של העובדים (נספח ג' לכתב התביעה + נספח א' לסיכומי הנתבעת - רשימת העובדים שעליהם חל ההסכם, שהתובע ביניהם). 4. ביום 20.11.94 התקיימה פגישת ועדת השיבוץ לשם יישום הוראת ההסכם הקיבוצי הנ"ל, בה השתתפו גב' יוגב מנציבות שירות המדינה, גב' שטייר מאגף המכס וחברי ועד העובדים לרבות יו"ר ועד עובדי יו"ש מר דני קובי ומר לוי מועד. בעקבות ישיבה זו נתן התובע את הסכמתו בכתב לעבור לעבוד בגשר אלנבי. (בהמשך נדון בדברים שנאמרו ו/או הובטחו במהלך הישיבה). 5. בתאריך 27.11.94, נשלח לתובע מכתב לגב' כרמלה שטייר, מנהלת תחום משאבי אנוש במכס (נספח א' לתצהיר התובע). במכתב נאמר בין השאר: "עפ"י הודעת המינהל האזרחי מתבטלת משרתך באיו"ש בהתאם לסיכום ובהסכמתך החל מיום 1.12.94 הינך מועבר לגשר אלנבי... לתקופת ניסיון של שישה חודשים... לא יחול שינוי בשכרך ובדרגתך. פנינו בבקשה לנציבות שירות המדינה להחיל עליך את ההסכם שנחתם ביום 13.12.93...." 6. בתאריך 11.12.94 חתם התובע על "טופס הודעה על רצון העובד לשיבוץ במשרד ממשלתי" (נספח ב' לתצהירה של כרמלה שטייר), בנוכחות מר דדון רפאל, ממונה מעריך מכס גשר. 7. בתאריך 28.12.1994 פנה מר שמואל זיסקינד, הממונה על היחידה למינהל הסגל הבכיר לחשב משרד אגף המכס ומע"מ (עם העתקים לתובע ולגורמים נוספים במכס ובנציבות שירות המדינה), במכתב שעניינו התובע מר עבודי שלמה (נספח ב' לכתב התביעה) וכותרתו מענק שיבוץ ע"פ הסכם קיבוצי מיום 13.12.93 (עובדי שטחים). במכתב נאמרו, בין היתר הדברים הבאים: "1. מצורף לזה חישוב מענק שיבוץ לפיו מגיע למר עבודי שלמה סכום של 4071... 2. תשומת לבכם לכך שעל פי סעיף 5ה(2) להסכם הנ"ל אין לשלם את תוספת השטחים א' וב' במשכורת של העובד החל מיום שיבוצו היינו מ- 1.12.94...." (הדגשה במקור). החל משלב זה הופסק התשלום של תוספות השטחים א' וב' לתובע. 8. התובע פנה למספר גורמים לקבל את "תוספת השטחים" שהופסקה כאשר עבר לעבוד בגשר אלנבי. א. בתאריך 3.7.95 פנה התובע למר יום טוב זוהר, גובה מכס מעברים (עם העתקים למר ניסים ועקנין, סגן קמ"ט מכס, ועד איוש, ועד עובדי גשרים) (נספח ד' לכתב התביעה). ב. התובע פנה אל ח"כ יהושע מצא, יו"ר ועדת הפנים של הכנסת, על מנת שיטפל בעניינו ובתאריך 31.7.95 שלח מר מצא מכתב למר אריה זייף, מנהל המכס (נספח ה' לכתב התביעה). ג. בתאריך 4.9.95 פנה התובע למר אריה זייף מנהל המכס (נספח ו' לכתב התביעה). ד. בתאריך 20.9.95 השיב מר אריה זייף, מנהל המכס, לתובע כי בהתאם להוראת נש"מ, מאחר והוא לא השלים עד לתאריך הקובע (31.12.94), שלוש שנות שירות ביו"ש, לא ניתן לאשר לו תוספת שטחים. (נספח ז' לכתב התביעה). ה. בתאריך 20.12.95 כתב מר זייף מכתב נוסף לתובע ובו הבהיר לו שבעקבות בירורים נוספים שערך עם נציבות שירות המדינה אין שינוי ממה שנאמר כבר במכתב מיום 20.9.95 (נספח ח' לכתב התביעה). ו. בתאריך 20.3.96 פנה ב"כ התובע במכתב לנציבות שירות המדינה (נספח ט' לכתב התביעה). 9. בתאריך 23.4.96 הגיש התובע את תביעתו בבית הדין. ד. השאלה הראשונה העומדת בפנינו הינה חלות ההסכם הקיבוצי על התובע 1. פירוש תכליתי של הסכם קיבוצי פרשנות של הסכם קיבוצי, כפרשנותו של כל טקסט משפטי אחר, כגון דבר חקיקה, צריך שתהיה ברוח תכליתו של הטקסט. אלא שבעוד שבחפשנו אחר תכליתו של חוק, החיפוש יעשה דרך משקפיים אובייקטיביות, בניגוד לפירוש טקסט מתחום המשפט הפרטי, כגון חוזה, אשר לשם ברור תכליתו, עלינו לתת משקל יתר לתכלית הסובייקטיבית, כפי שראו אותה מנסחי הטקסט. בית דין זה עמד לא אחת על כך, שבבואנו לפרש הסכם קיבוצי, עלינו לתת משקל רב לתכלית האוביקטיבית, היינו, לתכלית כפי שאדם סביר היה מבין אותה כעולה מההסכם הקיבוצי. מדובר בחלקו הנורמטיבי של ההסכם הקיבוצי, שהשלכות לו על כל אחד מהעובדים הבודדים. זוהי חקיקה אוטונומית של משפט העבודה. על פרשנותו של הסכם קיבוצי חלים דיני החוזים הרגילים ובראש ובראשונה סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, הקובע כי יש לפרש את החוזה על פי אומד דעתם של הצדדים כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ואם אינו משתמע ממנו מתוך הנסיבות (בג"צ 306/86 מדינת ישראל נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח' פד"י מא (2), עמ' 639, בעמ' 649). 2. הרקע ההיסטורי בעקבות ההסכם המדיני בין מדינת ישראל לפלסטינים וביטול המינהל האזרחי כחלק מיישום הסכם זה, קם הצורך למצוא פתרון לעובדי הנתבעת שהועסקו באזורי יהודה שומרון וחבל עזה במסגרת המינהל האזרחי, עקב ביטול המינהל האזרחי. כאמור, כדי להסדיר עניין זה נחתם בתאריך 13.12.93 הסכם קיבוצי בין מדינת ישראל לבין ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל (נספח ג' לכתב התביעה). 3. מטרת ההסכם מטרת ההסכם הייתה למצוא פתרון של קבע לעובדים שמשרותיהם בוטלו כאמור. לצורך מימוש מטרה זו נקבע בהסכם כי הנתבעת מתחייבת לקלוט כל עובד אשר משרתו מתבטלת, במשרה הולמת בשירות המדינה, שלא באיזורים (ה"הואיל" השלישי להסכם) ולגבי האחרים נקבעו מנגנוני פרישה. 4. ההסכם העניק לעובדים: א. אפשרות בחירה בין שיבוץ במשרה הולמת בשירות המדינה שלא באיזורים בתקן שאינו זמני לבין פרישה מוקדמת מהשירות (ה"הואיל" הרביעי להסכם + הגדרת "שיבוץ" סעיף 2א' להסכם). עובד מדינה, שקודם לביטול משרתו במינהל, עבד במעמד לא קבוע, נהנה מיתרון כפול והוא - שהמדינה מתחייבת לספק לעובד שבחר להמשיך ולעבוד, בתקן שאינו זמני. ב. בנוסף ניתנה לעובדים, שהחליטו להשתבץ במשרה בשירות המדינה פטור מעמידה וזכייה במכרז לצורך קבלת קביעות, בהתאם לסעיף 21 לחוק המינויים (סעיף 5 ז' (3) להסכם). ג. עובדים שהשלימו 3 שנות שירות באיזורים המשיכו לקבל את תוספת השטחים המיוחדת ועובדים שלא השלימו 3 שנות שירות כאמור קיבלו מענק שיבוץ חד פעמי. 5. תחולת ההסכם ההסכם נחתם בין ממשלת ישראל, בשם מדינת ישראל, לבין ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל. אין מחלוקת כי התובע כעובד באגף המכס של משרד האוצר, היה מיוצג על ידי ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל. ס' 3 להסכם קובע את תחולתו. סעיף 3(א) קובע: "הוראות הסכם זה יחולו על העובדים המועסקים באזור ביום 1.10.93 ואשר רשומים ברשימה המצורפת להסכם זה". הנתבעת צירפה לסיכומים את רשימת העובדים עליהם חל ההסכם (נספח א'). בהתאם להחלטת בית הדין מיום 20.10.98, רשימה זו צורפה כדין והיא חלק בלתי נפרד מהראיות העומדות בפני בית הדין. בדף מס' 9 לרשימת העובדים עליהם חל ההסכם מופיע שמו של התובע מר עבודי שלמה. אין חולק, כי התובע הועסק באזור ביום 1.10.93. 6. ועדת השיבוץ א. ביום 20.11.94 התקיימה פגישת ועדת שיבוץ במשרדי האוצר - הנהלת המכס, לצורך שיבוץ עובדים בהתאם להסכם (להלן - הועדה). בישיבה השתתפו גב' יוגב מנציבות שירות המדינה, גב' שטייר מאגף המכס, דני קובי יו"ר ועד עובדי יו"ש, מר ציגלברג קמ"ט מכס ובלו, מר לוי מוועד עובדי המכס ביו"ש, מר ועקנין, מר אלעד, התובע ועובדים נוספים (סעיף 5 לתצהיר התובע, סעיף 4 לתצהיר גב' שטייר). בסיכום ישיבת הועדה (נספח א' לתצהיר גב' כרמלה שטייר) נאמר שהתובע מסכים לעבור לעבוד בגשר אלנבי וכן שהובהר לתובע שאין כל אפשרות לאפשר להשלים שלוש שנות שירות ביו"ש. (דבר שהיה הופך את תוספות השטחים שקיבל לקבועות). בתצהירו טען התובע כי בועדה נדון נושא העברתו לגשר אלנבי, אולם לא נאמר לו כי יחול שינוי בשכרו כתוצאה משינוי במקום עבודתו. איש לא הציג בפניו את ההסכם הקיבוצי, לא נאמר לו כי יחול עליו הסכם קיבוצי ולא הוסבר לו מה נאמר בהסכם הקיבוצי. (סעיף 5 לתצהיר התובע). יתרה מכך טען התובע בתצהירו שהוא לא ידע כלל על קיומו של הסכם קיבוצי (סעיף 12 לתצהירו). התובע המשיך והדגיש בתצהירו (סעיף 13) כי איש לא הזכיר בפניו את ההסכם. בחקירתו בבית הדין סתר התובע את דבריו וכך אמר: "באותה תקופה הכל היה בגדול אמרו לנו יש הסכם..." (עמ' 4 שורה 25 לפרוטוקול, הדגשה לא במקור). "ידעתי שקיים הסכם לא התעמקתי בשום נושא מסויים הייתי עובד זוטר..." (עמ' 4 שורה 28 לפרוטוקול). "ש. בכל אופן אתה ידעת על איזה הסכם היא מדברת. ת. בגדול כן. ש. מפנה לסעיף 12 לתצהירך... לא ידעת על ההסכם איך אתה מסביר את המשפט הזה בתצהירך ועכשיו אתה אומר שלפני הישיבה ידעת על ההסכם הזה. ת. ההסכם בגדול ידעתי עליו... . . . ש. איך ידעת על ההסכם ובסעיף 12 כתבת שלא ידעת על קיומו של ההסכם. ת. בתצהיר זה מתייחס להסכם בפרטי פרטים. מה שאני אמרתי עכשיו שידעתי על ההסכם בגדול. לנו היה כנס גדול של כ- 400 עובדים של כל עובדי יו"ש בבית אל וקובי אמר שיש הסכם והוא לא הקריא אותו ולא ירד לפרטים הקטנים הוא לא הסביר לנו על ההסכם..." (עמ' 9 שורות 18-5 לפרוטוקול, עדות התובע). כפי שעולה מעדותו של התובע בבית הדין, הוא ידע על קיומו של ההסכם הקיבוצי לכן טענתו בתצהיר כי לא היה מודע להסכם, חסרת תום לב ואינה אמינה על בית הדין. אין בית הדין מקבל את טענת התובע כי מאחר והיה עובד זוטר לא ידע על פרטי ההסכם. יש לצפות מאדם בוגר, העובד בשירות המדינה, שיתעניין וירצה לדעת מה הם זכויותיו. התובע יכל לפנות הן לנציגי הנתבעת שישבו בועדה והן לנציגי ועד העובדים, שאמורים לסייע לעובדים, ולברר מה ההשלכות של ההסכם עליו, משבחר לא לעשות כן הרי אין לו להלין אלא על עצמו. יש לציין כי התובע לא טען כי שאל את הגורמים המוסמכים בועדה לגבי זכויותיו ואלו סירבו לתת לו מענה לשאלותיו. עדותו של התובע נסתרה גם ע"י עדת הנתבעת גב' שטייר שישבה בועדת השיבוץ. גב' שטייר העידה בתצהירה: "במהלך הפגישה עם כל אחד מהעובדים, לרבות התובע, היה ברור מעל לכל צל של ספק, כי העובדים כולל התובע, מודעים לקיומו של ההסכם ולמשמעויותיו, לרבות שאלת המשך תשלום תוספת שטחים או הפסקתה, וזאת בהתאם לנסיבות. בפגישה ניתנה לכל עובד האפשרות לשאול ולברר כל נקודה שאינה ברורה לו, ולצורך כך, בין היתר נכחו בפגישה משתתפים שמתפקידם להשיב לשאלות כאמור" (סעיף 7 לתצהיר גב' שטייר). התובע העיד בבית הדין כי שישיבת השיבוץ בו הוצע לו להשתבץ בגשר אלנבי היתה קצרה מאוד אולי דקה (עמ' 5 שורות 14-15, עמ' 5 שורות 29-25 לפרוטוקול). בתצהיר התובע לא הוזכרה טענה זו. עדותו זו נסתרה ע"י גב' מירי יוגב שהעידה בבית הדין שבמקרה והעובד קיבל מיד את הצעת הנתבעת, הפגישה עמו היתה קצרה וארכה כרבע שעה בערך (עמ' 31 שורות 15-17 לפרוטוקול). כאמור מצוין בסיכום הישיבה שהובהר לתובע שאין אפשרות לאפשר לו השלמת שלוש שנות שירות ביו"ש. כשנשאל התובע בבית הדין לעניין זה השיב: "ש. הם הבהירו לך באותה ישיבה לפי מועד תחילת עבודתך אין אפשרות להשלים לך 3 שנות שירות בשטחים. ת. לא. (עמ' 5 שורות 27-29, לפרוטוקול, עדות התובע). אולם בהמשך סתר את דבריו ואמר: "ת. כשבאתי לישיבה ידעתי שמי שעובר לישראל ואין לו שלוש שנים הוא לא יקבל תוספת שטחים. בשביל זה לא נוצרה מצידי שום התנגדות כי ידעתי שאני נשאר בשטחים...." (עמ' 6 שורות 13-16 לפרוטוקול, עדות התובע). עדותו של התובע נסתרה גם ע"י גב' כרמלה שטייר שהעידה בתצהירה: "... כחלק מבחינת האפשרויות הפתוחות בפני כל עובד, הובהר לתובע במפורש כי אין כל אפשרות לאפשר לו השלמת שלוש שנות שירות באיזור. ברור היה לכל משתתפי הישיבה, כמו גם לתובע עצמו, כי ההתיחסות לכך שלא ניתן להשלים לו שלוש שנות שירות היתה בהתייחס להסכם, המדבר במפורש על פרקי הזמן בהם עבד כל עובד עובד לשיבוצו בהתאם להסכם, וכי משמעות הדבר ביחס לתובע הינה כי לא יוכל להמשיך ולקבל את תוספת השטחים". (סעיפים 9 ו- 10 לתצהירה). המסקנה המתבקשת מכל האמור לעיל, שבמהלך ישיבת השיבוץ נאמר לתובע שלפי ההסכם מי שלא השלים שלוש שנים לא ימשיך לקבל תוספת שטחים. והדברים אף נרשמו בסיכום הישיבה שנערכה. אין כל רבותא בכך שהתובע הבין לטענתו שהדבר לא חל עליו מכיוון שהוא ממשיך לעבוד בשטחים - נראה כי טענה זו נולדה לאחר מכן כאשר עבר לגשר אלנבי ומשכורתו לא כללה יותר את התוספת. התובע כאמור נכנס לישיבת שיבוץ בה נכחו כל הגורמים המוסמכים לתת לו תשובות לגבי זכויותיו אולם הוא בחר לא לשאול שאלות ולהבין את מה שהיה נוח לו להבין. חשוב לציין כי בועדה השיבוץ ישבו כאמור גם נציגי ועדי העובדים. התובע לא זימן אף אחד מנציגי הועד לתת עדות בבית הדין כדי לתמוך בגרסתו כי לא הוסבר לו, כביכול, על ההסכם, ועל העובדה שהוא לא יוכל להמשיך ולקבל את תוספת השטחים מכיוון שלא השלים שלוש שנים. "כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פלילים, וכלל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה". (ע"א 548/71 אלמונית נ' פלוני, פד"ע לה (1) 736 ועל הלכה זו ע"א 2273/90 לימה בע"מ נ' פרל רוזנברג פ"ד מז (2) 605). אמנם בית דין זה אינו קשור בדיני הראיות, כאמור בסעיף 32 לחוק בית הדין לעבודה אך נוהג בית דין זה לקשור עצמו בעקרונות שבדיני הראיות (דב"ע 3-121 תכשיטי אביגדור בע"מ נ' גד כספי פד"ע טו 212). התובע נמנע כאמור מלהעיד את נציגי ועדי העובדים שישבו בועדה, וכן עובדים נוספים שעברו את אותה ועדת שיבוץ. הדבר מחזק את גרסתה של הנתבעת לפיה התובע היה מודע להסכם בכלל וכן לעובדה כי מאחר והוא לא השלים שלוש שנים הוא לא יוכל לקבל את תוספת השטחים. ב. חתימת התובע על טופס שיבוץ מרצון בתאריך 11.12.94 חתם התובע על טופס הודעה על רצון העובד לשיבוץ במשרד ממשלתי (נספח ב' לתצהירה של כרמלה שטייר), בנוכחות מר דדון רפאל, ממונה מעריך מכס קשר. להלן נוסח טופס ההודעה "... לאחר שהודיע לי היום הסמנכ"ל לאמרכלות במשרדי כי מכח ההסכם שנחתם בין ממשלת ישראל להסתדרות הכללית של העובדים ביום 13.12.94 בדבר תנאי הפרישה של עובדי המדינה בשטחים, מביע בזה רצונו להשתבץ בתפקיד אחר בשירות המדינה שלא באיזורים, הכל כפי שנקבע בהסכם האמור". אין חולק כי התובע לא חתם על הטופס הנ"ל ביום ועדת השיבוץ אלא במועד מאוחר יותר. (עמ' 12 שורות 1-8, עדות התובע, עמ' 30 שורות 7-8 עדות גב' יוגב). לטענת התובע, אין כל תוקף למסמך זה, בו הוא מבקש להשתבץ לפי ההסכם, מאחר ואיש לא הסביר לו את משמעות העניין ומאחר שלא הבין כי משמעות אותו שיבוץ מבחינת הנתבעת, הנה הפסקת תשלום תוספת שטחים מיוחדת. עוד טוען התובע כי חתם על מסמך השיבוץ לאחר שקיבל את מכתבה של גב' שטייר (נספח א' לתצהירו) - (על ההבטחה, לכאורה שניתנה לתובע נדון בהמשך). לפיכך, טוען התובע, אין להחיל את ההסכם מחמת פגמים בסיסיים בגמירות דעתו בעת שחתם על מסמך השיבוץ. נציגי הנתבעת, גב' שטייר וגב' יוגב לא נכחו במעמד החתימה על המסמך ולכן לא יכלו להעיד על נסיבות החתימה על ההסכם. התובע העיד בבית הדין לעניין נסיבות החתימה על המסמך הנ"ל: "ת. הממונה קרא לי ואמר לי תחתום. אני לא יכול להסביר מעבר לזה. ש. זה יהיה נכון לומר שלא ידעת על מה אתה חותם. ת. במובן המשפט לא. ש. אני שואלת על עובדות. ת. אני לא נותן תשובה ברורה אם אני אגיד כן אני לא יכול לחזור למצב שאני עומד מול רפי דדון המנהל שלי ואמר לי תחתום. ש. על מה הוא אמר לך תחתום. ת. לא זוכר סיטואציה. אני לא יכול לתת לך תשובה ברורה". (עמ' 12 שורות 6-14 לפרוטוקול, עדות התובע, הדגשות לא במקור). כפי שניתן לראות, התובע נמנע ממתן תשובה ברורה לבית הדין. יתרה מכך, נמנע התובע מלהעיד את מר רפאל דדון שבפניו חתם על המסמך. כפי שכבר נקבע, התובע היה מודע לקיומו של ההסכם הקיבוצי, וזאת בניגוד מוחלט לטענתו הגורפת בתצהירו כי לא ידע על קיום ההסכם. כבר בישיבת השיבוץ שנערכה הובהר לתובע שהוא לא יוכל להשלים שלוש שנות שירות ביו"ש והמשמעות לכך היא אחת שעקב ההסכם הוא לא יוכל להמשיך ולקבל את תוספת השטחים המיוחדת. ישיבת השיבוץ נערכה בתאריך 27.4.94 ועד לחתימה על טופס השיבוץ בתאריך 11.12.94 עברו כשבועיים. לתובע היה מספיק זמן לנסות ולברר פרטים נוספים לגבי ההשלכות של ההסכם עליו, במידה והיה מעונין בכך. המסקנה המתבקשת מכל האמור לעיל שלא ניתן לקבל את טענתו של התובע כי אין תוקף למסמך השיבוץ מאחר ולא הבין את משמעות השיבוץ בהתאם להסכם הקיבוצי. האם ניתנה לתובע הבטחה מינהלית ששכרו לא יפגע עובר לחתימתו על הסכם השיבוץ: בתאריך 27.11.94 נשלח לתובע מכתב מכרמלה שטייר, ששימשה בתפקיד מנהלת תחום משאבי אנוש בהנהלת המכס והמע"מ (נספח א' לתצהיר התובע). בין השאר נאמר במכתב שהתובע, בהתאם להסכמתו מועבר לגשר אלנבי ומשרתו ביו"ש מתבטלת. כמו כן מצוין כי לא יחול שינוי בשכרו ובדרגתו של התובע. לטענת התובע המכתב הנ"ל, רק אישר את כל מה שנאמר לו בישיבה מיום 21.11.94 והעלה את הדברים על הכתוב. לא היה לו, לטענתו כל סיבה לפקפק בכשרותו של המכתב שיצא באופן רשמי על נייר רשמי. לטענת התובע הוא הסתמך על המכתב והיה בטוח כי תנאי עבודתו יישמרו, במיוחד משום שגב' שטייר נכחה בפגישה הנ"ל (סעיף 9 לתצהיר התובע). לטענת התובע ההבטחה שניתנה לו ע"י גב' שטייר, במכתבה מיום 27.11.94 מחייבת את הנתבעת. התובע מבקש את אכיפתה של ההבטחה המנהלית שקיבל לטענתו. על בסיס הלכת סאיטקס (בג"צ 135/75 סאיטקס בע"מ נ' שר המסחר והתעשיה, פ"ד ל (1) 673) נקבעה בפסיקה המאוחרת לה (בג"צ 142/86 "דישון" כפר שיתופי להתיישבות חקלאית נ' שר החקלאות פ"ד מ (4) 523). שלושה תנאים מצטברים הדרושים על מנת לבסס הבטחת מנהלית ואלה הם: נותן ההבטחה הוא בעל הסמכות לתיתה. נותן ההבטחה התכוון להקנות לה תוקף משפטי מחייב ומקבל ההבטחה קיבל אותה ככזו. המבטיח הוא בעל יכולת לקיים את ההבטחה - ההבטחה היא ברת ביצוע. האם ניתנה לתובע "הבטחה מנהלית" בהתאם לתנאים שפורטו. סעיף 05.126 לתקנון שירות המדינה (התקשי"ר) קובע: "לא ינהל נציג משרד משא ומתן עם עובד או עם סוג עובדים אלא במסגרת החלטות הממשלה או הוראת נציג שירות המדינה או בהסכמה עמו על עניינים העלולים לשנות את הסדרים הכלליים שקבעו נציבות שירות המדינה או משרד האוצר, או העלולים להשפיע על תנאי העבודה בשירות הנ"ל (כגון: שעות עבודה, קביעת דרגות, מתן תוספות)..." סעיף 05.131 לתקשי"ר קובע: "לא יתחייבו הממונים על העובדים ולא יבטיחו דבר בקשר לנושאים הנתונים לפי התקשי"ר לסמכות נציג שירות המדינה, הממונה על השכר והסכמי עבודה במשרד האוצר, נציבות שירות המדינה, האחראי או על בעל תפקיד אחר". סעיף 05.132 לתקשי"ר קובע: "ניתנה התחייבות או הבטחה בהפרה לאמור בפסקה 05.131, תהייה ההתחייבות או ההבטחה נטולת תוקף" (הדגשה לא במקור). לאור האמור הגורם היחיד המוסמך להבטיח לעובד הבטחה בתחום שכר, דרגות תוספת וכו' בשירות המדינה הינו נציבות שירות המדינה. גב' שטייר ששימשה בתפקיד מנהלת תחום משאבי אנוש בהנהלת המכס והמע"מ, אינה גורם מוסמך כאמור , ולכן "הבטחתה" אינה הבטחה במשמעות של הבטחה מנהלית מחייבת. ג. קבלת מענק שיבוץ מכוח ההסכם בתאריך 28.12.94 קיבל התובע מכתב ממר שמואל זיסקינד (נספח ב' לכתב התביעה) שעניינו מענק שיבוץ ע"פ הסכם קיבוצי מיום 13.12.95. בסעיף 1 למכתב נאמר שהתובע יקבל מענק שיבוץ בסך 4071 ₪. כמו כן נאמר שהתובע יחדל מלקבל את תוספת השטחים החל מיום שיבוצו, הינו מיום 1.12.94 - וזאת בהתאם לס' 5 ה' (2) להסכם הקיבוצי. אין חולק כי התובע קיבל את מענק השיבוץ הנ"ל ולא החזירו גם לאחר שהתברר לו כי הוא מפסיק לקבל את תוספת השטחים המיוחדת. לטענת הנתבעת קבלת מענק השיבוץ ע"י התובע, בשתיקה שבהסכמה מלמדת כי הוא הבין את משמעות קבלת המענק וכי בכך קיבל על עצמו את הוראות ההסכם. הטענה היחידה שהעלה התובע, כנגד הטענה הנ"ל של הנתבעת היתה שקבלת המענק בסך 2000 ₪ נטו, אין בה כדי ללמד שהוא שקול לתוספת השטחים שנמנעה מהתובע שהיתה בגובה של למעלה מ- 1500 ₪ לחודש. התובע העיד לעניין קבלת מענק השיבוץ בבית הדין וכך אמר: "ש. קיבלת מענק על פי ההסכם, כשקיבלת את זה ידעת שאתה מקבל כסף. ת. כן. ש. מדוע לא פנית ושאלת מה פתאום אני מקבל כסף. ת. אני לא הייתי יוצא דופן כולם קיבלו את השכר הזה כולל אלא שמקבלים או לא מקבלים לא ידעתי שאני צריך להחזיר משהו. ש. ידעת מה זה הכסף הזה. ת. כל אחד קיבל שכר לפי הפזם שהוא היה בעבודה... לא הרגשתי יוצא דופן. ש. ידעת מה זה המענק הזה. ת. לא. ש. ידעת שקיבלת תוספת שהיא לא תוספת שאתה מקבל כל חודש. ת. כן. ש. חד פעמי. ת. כן. . . . ש. אתה צריך להסכים איתי שאותו מענק שיבוץ שקיבלת הוא מכוח ההסכם. ת. המענק הזה בדיעבד זה מכוח ההעברה אנחנו קיבלנו מענק שיבוץ. . . . ש. תסכים איתי שאם אתה טוען שההסכם לא חל עליך היית צריך להחזיר את המענק הזה. ת. בדיעבד כן..." (עמ' 12 שורות 16-31 ועמ' 13 שורות 1-15 לפרוטוקול, עדות התובע). במקום אחר בעדותו בבית הדין אמר התובע שהפעם הראשונה שבא הוא הבין כי הוא מפסיק לקבל את תוספת השטחים היתה כאשר קיבל את המכתב הנ"ל ממר זיסקינד והוסיף ואמר: "אני התייחסתי לסעיף 2 וזה מה שהבהיל אותי ולא קישרתי את זה לשום הסכם" (עמ' 11 שורות 17-31 לפרוטוקול, עדות התובע). בית הדין לא מקבל את טענת התובע כי בעת קבלת המכתב הוא לא הבין שאי קבלת תוספת השטחים קשורה להסכם קיבוצי. במכתב מצוין מפורשות שעניינו מענק השיבוץ לפי ההסכם הקיבוצי ושהתובע יחדל מלקבל את תוספת השטחים. לכן טענתו של התובע כי הוא "לא קושר את זה לשום הסכם" איננה הגיונית והיא לא מתיישבת עם מה שנאמר במכתב המופנה ישירות אל התובע ואשר העיד שקיבל אותו. יתרה מכך, כבר קבענו שהתובע היה מודע להסכם הקיבוצי. בנקודה זו היה על התובע, כאדם סביר לבדוק את המשמעות של הדברים שנאמרו במכתב שהופנה אליו ובמידה והדברים לא היו מקובלים עליו, באותה נקודת זמן יכול היה לסרב לקבל את המענק ולפעול כנגד החלת ההסכם עליו. אולם התובע שוב בחר להיות "ראש קטן" ונמנע מלעשות דבר, לא בירר ולא החזיר את המענק שקיבל לפי הוראות ההסכם. ד. פטור מעמידה וזכיה במכרז לצורך קבלת קביעות מכוח ההסכם הקיבוצי ניתן לעובד יתרון חשוב והוא פטור מעמידה וזכייה במכרז לצורך קבלת קביעות. סעיף 5ז' (3) להסכם קובע: "המדינה מתחייבת בזה לפעול לפטור עובדים במעמד לא קבוע, מחובת המכרז בהתאם לסעיף 21 לחוק המינויים וזאת בתנאים כאמור בסעיף קטן (2) לעיל". ס' 19 לחוק שירות המדינה (מינויים), תשי"ט-1959 קובע חובת עמידה במכרז לצורך קבלת מעמד של עובד מדינה קבוע. ס' 21 לחוק שירות המדינה מאפשר פטור ממכרז, בתנאי הסעיף. התובע הפך לעובד קבוע בשנת 1997 מבלי שעמד במכרז כפי שדורש חוק שירות המדינה מינויים (עמ' 13-14 לפרוטוקול, עדות התובע). לטענת התובע, העובדה כי לאחר תקופה של ארבע שנים, הוא קיבל קביעות אין בה כדי להכשיר את אופן שיבוצו. גם מסקנה זו של התובע, מוטעית ביסודה. בהסכם כאמור לא נאמר כי מיד עם שיבוצו יקבל העובד מעמד של עובד קבוע אלא שהעובד ישובץ בתקן שאינו זמני. לכן לא ניתן ללמוד מהעובדה שלא הפך מיד עם העברתו לגשר אלנבי לעובד קבוע כי הוא לא שובץ לפי הוראת ההסכם - התובע שובץ לתקופת ניסיון בהתאם לתקשי"ר ולהסכם הקיבוצי עצמו. המסקנה המתבקשת מהאמור לעיל היא שהנתבעת מילאה אחר התחייבותה כאמור בסעיף 5ז'(3) להסכם ונתנה לתובע מעמד של עובד קבוע ללא עמידה במכרז כפי שדורש חוק שירות המדינה (מינויים). ה. למרות כל האמור לעיל טוען התובע שההסכם הקיבוצי לא חל עליו מהטעמים הבאים: 1. ההסכם דן במצב בו מתבטלת משרה של עובד מינהל אזרחי במשרה באזורים, באופן שמשרתו החדשה תהא שלא באזורים. נקודת המוצא היתה כי עם ביטול המשרות באיזורים שוב לא תשארנה לאותם עובדים מישרות באיזורים ועובדי המינהל האזרחי ישתבצו לעבודה בארץ ושלא באזורים. ההסכם לא התייחס למצב בו תבוטל משרתו של עובד מינהל אזרחי באיזורים אך הוא ימשיך לעבוד באיזורים בשירות המדינה. התובע עבר לעבוד בגשר אלנבי, הנמצאת באיזורים, יוצא כי שובץ מחדש ובשנית ב"איזורים" בניגוד לאמור בהסכם. 2. שנית, התובע הועבר לגשר אלנבי לתקופת ניסיון של שישה חודשים (כמפורט במכתב של גב' שטייר לתובע מיום 27.11.94 - נספח א' לתצהירו של התובע). יוצא מכך, לטענת התובע, כי שיבוצו היה בתקן זמני, קרי - במסגרת תקן מיוחד ובתפקיד שהיה לו לפני ביטול משרתו ומאחר שכך לא ניתן לראות בהצבתו משום "שיבוץ" לפי ההסכם - הגדרה המתייחסת להצבה בתקן שאינו זמני. לפיכך, אין לראות בתובע כמי שחל עליו ההסכם לעניין שיבוצו בגשר אלנבי, באשר משרתו לא בוטלה - כהגדרת ההסכם, והוא גם לא "שובץ" מכוח ההסכם - כהגדרת ההסכם. את מעבר התובע מרמאללה לגשר אלנבי ניתן לראות כלא יותר מעניין מינהלי פנימי בלבד והתובע המשיך לעבוד בשטחים. לטענת התובע אם אין תחולה להסכם, לעניין תוספת השכר של התובע יש לפנות להסדרים הרגילים של הנתבעת בעניין זה, לאמור לחוזר החשב הכללי המזכה כל עובד שטחים בתוספות שטחים. ו. האם שובץ התובע באיזורים - והתנאים לקבלת תוספת שטחים מיוחדת הגדרת "שיבוץ" (סעיף 2 להסכם) אומרת: "הצבת עובד למשרה בתקן שאינו תקן זמני לפי הצעת המדינה במשרד האם שבו היתה המשרה המבוטלת או באחד ממשרדי הממשלה בשירות המדינה שלא באיזורים". (הדגשות לא במקור). הגדרת "תוספת שטחים מיוחדת" (סעיף 2 להסכם). "תוספת שכר המשולמות לעובדים מכוח החלטות ועדת המעקב מתאריכים 9.6.98 24.9.91 ו- 18.3.93". לטענת התובע מנסחי ההסכם לא צפו מצב בו ישובצו עובדים למשרה ב"אזורים" כמו שקרה במקרה של התובע ששובץ מחדש בגשר אלנבי הנמצא ב"אזורים", אך לא בתקן של עובדי המינהל האזרחי אלא כעובד באגף המכס והמע"מ. לטענתו הלכה למעשה משרתו לא בוטלה מעולם וההסכם היה מיותר מבחינתו. לתצהירו של מר רוני נחמה צורף מכתב ממר דוד פרלשטיין, מ"מ נציב שירות המדינה, מיום 22.9.94 (נספח ד'). באותו מכתב נאמר כי מעבר עובדי גשר אלנבי מהמינהל האזרחי למכס לא נחשב לביטול משרה במינהל האזרחי, באשר אותם עובדים ממשיכים להיות עובדי מדינה באותן משרות ותפקידים. מדובר אם כן בעניין מינהלי - פנימי. התובע בחר להגיש את מכתבו של מר פרלשטיין מבלי להביא את כותבו לעדות. המכתב נכתב מספר חודשים לפני שהתובע הגיע לעבוד בגשר אלנבי ולפני ה- 15.6.94 שאז בוצע המעבר לגשר אלנבי מאחריות המינהל לאחריות רשות שדות התעופה. מכתבו של מר פרלשטיין לא הופנה אל התובע, והתובע אינו מכותב לו. התובע שובץ לעבודה בגשר אלנבי בתאריך 21.11.94 כחודשיים אחרי מועד מכתבו של מר פרלשטיין. מהאמור לעיל עולה כי המכתב הנ"ל לא חל על התובע עניינית ומהותית - המכתב עוסק בעובדים שעבדו בגשר אלנבי בהיותו באחריות המינהל ונשארו לעבוד בגשר עם העברתו של גשר אלנבי לאחריות רשות שדות התעופה. התובע מאידך עבד כקצין מכס ברמאללה ובבית לחם ולא בגשר אלנבי. מר זיסקינד, ששימש כסגן נציב שירות המדינה החל משנת 1995 והיה חבר בועדת המעקב אליה מפנה מר פרלשטיין במכתבו, במידה ותתעורר שאלה כלשהי ביחס לאמור במכתבו,סתר את טענותיו של התובע. במכתב ששלח מר זיסקינד לסגן מנהל המכס ואשר עניינו עובדי המכס בגשר אלנבי (נספח ה' לתצהירו של מר רוני נחמה) בתאריך 9.10.94 (מכתב המאוחר למכתבו של מר פרלשטיין), הוא מאשר שעובדי גשר אלנבי שעבדו במשרות של המינהל ימשיכו לעבוד גם לאחר מעבר גשר אלנבי לאחריות רשות שדות התעופה בתאריך 15.10.94. בסעיף 3 למכתבו אומר מר זיסקינד. "נושא זכויות העובדים שיביעו רצונם להמשיך בשירות המדינה לאחר 15.10.94, יוכרע בועדת המעקב המשותפת..." אם כן, מכל האמור עולות שתי מסקנות, האחת, שהמכתב לא חל עניינית ומהותית על התובע ושנית שעניינם של עובדי המינהל האזרחי שעבדו בגשר אלנבי, שחפצו להמשיך לעבוד כעובדי מדינה לא נקבע במעמד כתיבת מכתבו של מר זיסקינד, ובטח לא במעמד כתיבת מכתבו של מר פרלשטיין אלא רק לאחר מכן בועדת המעקב. השאלה העומדת בפנינו כעת היא: האם שובץ התובע ב"איזורים" כטענתו. התובע שובץ בעקבות חתימתו על הסכם השיבוץ בגשר אלנבי. במבוא להסכם מוגדרים ה"אזורים" כ"יהודה ושומרון וחבל עזה" (ה"הואיל" הראשון להסכם). התובע הביא מספר אסמכתאות לכך שגשר אלנבי מצוי בשטחי "יהודה ושומרון (נספח ט', לתצהירו של מר רוני נחמה ונספח יא' לתצהיר התובע). מר זיסקינד שהעיד מטעם הנתבעת אישר בעדותו בבית הדין שגשר אלנבי ממוקם גיאוגרפית בשטחי יהודה ושומרון (עמ' 28 שורה 28 לפרוטוקול). לטענת הנתבעת את הביטוי "שלא באיזורים" בהגדרת "שיבוץ", שבהסכם יש לקרוא כמתייחס לתקן המשרה ולא למקום בו מבוצעת העבודה. כן טוענת הנתבעת כי הגדרת "שיבוץ" בהסכם מתייחסת לכך שהעובד , שמשרתו במינהל בוטלה יזכה לקבל משרה בתקן של המדינה, שמטבע הדברים אינו באיזורים. התובע טען כי מבחינה לוגית דרישת "תקן המשרה", כטענת הנתבעת אינה מתקבלת על הדעת - לטענתו אם מבוטלות כל מישרות המינהל האזרחי בשטחים, והרי זאת נקודת המוצא של מנסחי ההסכם, כיצד ניתן יהיה למצוא בכל זאת עבודה בתקן מינהל אזרחי בשטחים? בית הדין קובע שדווקא טענתו של התובע איננה מתיישבת עם הפרשנות המתאימה להסכם ולמטרותיו. מטרת ההסכם היתה להעניק פתרון לעובדים במינהל האזרחי שמשרתם מתבטלת ע"י שיבוצם מחדש (במידה וירצו) בתקן קבוע של שירות המדינה או לקבוע תנאי פרישתם. מטרת ההסכם לא היתה הענקת תוספת שטחים לעובדים. המדינה לא רצתה להמשיך ולשלם תוספת שטחים מיוחדת לכל העובדים שעבדו במסגרת המינהל האזרחי בשטחים ולפיכך נקבע שרק מי שהשלים שלוש שנים ברציפות עד למועד ביטול משרתו יהיה זכאי להמשיך ולקבל את התוספת הנ"ל בין אם הוא ממשיך לעבוד בשטחים ובין אם לאו. ואילו לעובדים שלא השלימו את שלוש השנים ניתן לפי ההסכם פיצוי חד פעמי (אותו גם התובע קיבל). נקודת המוצא של מנסחי ההסכם היתה שכל המשרות במינהל האזרחי בשטחים מתבטלות, ולכן לא יהיה ניתן למצוא עבודה בתקן של המינהל האזרחי בשטחים ולקבל את תוספת השטחים המיוחדת. מעדותה של גב' יוגב (סעיף 17 לתצהירה) ומעדותו של מר זיסקינד (עמ' 26 שורות 12-16 ועמ' 28 שורות 23-26 לפרוטוקול) אנו למדים שיש עובדי מדינה במשרדי ממשלה שונים, המבצעים את עבודתם באיזורים, ואינם מקבלים תוספת שטחים כמשמעותה בהסכם, אלא תוספת שטחים יומית, מסוגים שונים, בכפוף לתנאים ספציפיים. מר זיסקינד העיד בתצהירו (סעיף 10) וכן בבית הדין (עמ' 26 שורות 17-31 לפרוטוקול) כי מלכתחילה הותנה הזכות לקבל "תוספת שטחים" בהתקיים שני תנאים מצטברים: א. העובד מועסק במינהל במשרה בתקן השייך למינהל. ב. ביצוע העבודה פיזית באיזור. עדות זו של מר זיסקינד קיבלה חיזוק ע"י חוזר מ"מ נציג שירות המדינה, מר דוד פרלשטיין, וסגן החשב הכללי חיים פונדמינסקי מיום 14.7.91 (להלן החוזר) שעניינו הזכאות לתוספת שטחים (נספח א' לתצהירה של מירי יוגב). בחוזר נאמר "תוספת שטחים מיוחדת לעובדים המועסקים בתקן המינהל האזרחי ומקום עבודתם ובסיסם הקבוע ביהודה שומרון או חבל עזה" (סעיף 1 לחוזר). בהתאם לחוזר כדי לקבל את תוספת השטחים המיוחדת (התוספת אותה דורש התובע) יש לעמוד בשני התנאים הנ"ל כפי שטען מר זיסקינד. לטענת התובע אין ממש בטענה זו של הנתבעת ובהגדרת "תוספת השטחים" שבסעיף 2 להסכם מצוין כי מדובר בתוספת המשולמת מכח החלטות ועדת המעקב ולא מופיע זכר באותה הגדרה לחוזר. בהחלטת ועדת המעקב מתאריך 9.6.88 (נספח א' לתצהיר מר רוני נחמה) נאמר בסעיף 1 "עובדי המדינה, המועסקים בתקן המינהל האזרחי..." (הדגשה לא במקור). אם כן, גם לפי החלטת ועדת המעקב אחת הדרישות לקבלת תוספת השטחים היתה כי העובדים מועסקים בתקן המנהל האזרחי. במקרה בו עסקינן, משרתו של התובע במינהל האזרחי בוטלה, והוא עבר לעבוד בגשר אלנבי אחרי שהאחריות עליו עברה מהמינהל האזרחי לרשות שדות התעופה, יוצא שהוא עבר לעבוד שלא בתקן המינהל האזרחי ואין הוא ממלא אחר התנאים המצטברים הנדרשים לקבלת תוספת שטחים מיוחדת. האם שובץ התובע בתקן שאינו זמני הגדרת שיבוץ (סעיף 2 להסכם) הנה "הצבת עובד למשרה בתקן שאינו זמני..." תקן זמני מוגדר בהסכם "תקן מסגרת מיוחד אשר יתווסף זמנית לתקני המשרד עד לשיבוץ העובד , באותה דרגה שהיתה לעובד ערב ביטול משרתו באיזורים". במכתב של גב' שטייר לתובע מיום 27.11.94 (נספח א' לתצהיר התובע) נאמר שהתובע "... מועבר לגשר אלנבי בתפקידך הנוכחי... לתקופת ניסיון של שישה חודשים, בהתאם להוראות התקשי"ר..." לטענת התובע מהמכתב הנ"ל עולה ששיבצו היה בתקן זמני קרי - במסגרת תקן מיוחד ובתפקיד שהיה לו לפני ביטול משרתו ומאחר שכך לא ניתן לראות בהצבתו משום שיבוץ לפי ההסכם (החלק בהגדרה המתייחס להצבה בתקן שאינו זמני) (סעיף 29 לסיכומי התובע). בסעיף 30 לסיכומי התובע נאמר "שיבוצו של התובע היה כעובד זמני..." ב"כ התובע ערבב בין שני מושגים שונים לחלוטין תקן שאינו זמני לבין עובד זמני. כאשר מדובר על תקן קבוע, מתייחס הדבר לתקן עצמו, ללא קשר לעובד המאייש באותה התקופה - בין אם העובד קבוע ובין אם העובד עובד זמני. התובע לא הציג אף ראשית ראיה לכך שהתקן שבו הוצב בגשר אלנבי היה תקן זמני, דבר שהיה נוגד את ההסכם אילו היה נכון. לפיכך קובע בית הדין שהתובע שובץ בתקן קבוע במעמד זמני של עובד בתקופת ניסיון והדבר אינו נוגד את הוראות ההסכם כפי שטוען התובע ותואם את הוראת 13.821 ו- 13.822 בתקשי"ר. ז. חלות ההסכם הקיבוצי על התובע התובע שייך להסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל שהיא צד להסכם הקיבוצי הנ"ל. התובע מופיע ברשימת העובדים עליהם הוחל ההסכם הקיבוצי. התובע הופיע בפני ועדת שיבוץ שפעלה מכח ההסכם הקיבוצי. התובע בחר, מרצונו החופשי להשתבץ בגשר אלנבי ולא בפרישה מרצון, לפי ההסכם. התובע חתם על טופס שיבוץ מרצון בגשר אלנבי. מכתבה של גב' שטייר לתובע אינו בגדר הבטחה מינהלית. התובע קיבל מענק שיבוץ חד פעמי מכח ההסכם. התובע קיבל קביעות ללא צורך בעמידה במכרז בהתאם להסכם. התובע שובץ לפי הוראות ההסכם -אזי שובץ בתקן שאינו זמני ושאינו באיזורים. לפיכך קובע בית הדין כי משרתו של התובע במינהל האזרחי בוטלה כדין, התובע עבר לעבוד בגשר אלנבי מכח ההסכם החל עליו, התובע קיבל על עצמו את ההסכם ונהנה מהטבות שניתנו מכוחו. לפי הוראות ההסכם הקיבוצי אין התובע זכאי לקבל את תוספת השטחים המיוחדת מאחר ולא השלים 3 שנות שירות כנדרש. ח. לטענת התובע גם אם ייקבע כי ההסכם חל עליו והוא אינו זכאי מכוח ההסכם לתוספת שטחים, עדיין אין פירושו של דבר שהתובע לא זכאי לתוספות השטחים המשתלמות בגין עבודה בשטחים מהטעמים הבאים: 1. לטענת התובע בין הצדדים נכרת הסכם לפיו התובע יעבור לגשר אלנבי בתנאי שתנאי העסקתו ושכרו יישמרו כשהיו. הנתבעת הפרה את ההסכם ועל כן זכאי התובע לאכיפת תנאי זה בהסכם, שהינו תנאי יסודי שהופר ע"י הנתבעת באופן יסודי. לטענת התובע, ההסכם עמו, מצא את ביטוי המפורש במכתבה של גב' שטייר (נספח א' לתצהיר התובע), אשר מחייב את הנתבעת. כאמור, קבענו כבר שאין לראות במכתב הנ"ל של גב' שטייר הבטחה מנהלית מחייבת. לא ניתן לראות במכתבה של גב' שטייר "הסכם" כטענת התובע ולפיכך לא ניתן לקבוע כי הנתבעת הפרה את ההסכם עם התובע. ס' 19 לחוק הסכמים קיבוצים, תשי"ז-1957 קובע: "הוראות שבהסכם קיבוצי בדבר תנאי עבודה, סיום עבודה, וחובות אישיות המוטלות לפי אותן הוראות על עובד ומעביד וזכויות המוקנות להם (להלן - הוראות אישיות), יראו אותן כחוזה עבודה בין כל מעביד וכל עובד שעליהם חל ההסכם, ותקפו אף לאחר פקיעת תקפו של ההסכם הקיבוצי, כל עוד לא שונו או לא בוטלו כדין;..." "מכוח סעיף 19 לחוק הסכמים קיבוציים נוצרו במישור האינדיבידואלי "חוזים אישיים" בין כל עובד ובין המשיבה. זאת בנוסף להסכם הקיבוצי החל על המשיבה וההסתדרות מכוח סעיף 16 לאותו חוק. הן ה"חוזים האישיים" והן ההסכם הקיבוצי כפופים להוראות חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973..." (דב"ע מח/ 31-4 ההסתדרות הכללית ואח' נ' חברת כבלי ציון בע"מ, פד"ע כ' עמ' 183). בהתאם ללשון החוק ולפסיקה קובע בית הדין כי ההסכם הקיבוצי החל על התובע הוא חלק בלתי נפרד מחוזה העבודה של התובע אולם במכתבה של גב' שטייר לא ניתן לראות "הסכם" כטענת התובע. הנתבעת מילאה אחר כל הוראות ההסכם הקיבוצי ולפיכך לא ניתן לקבוע כי הנתבעת הפרה את ההסכם עם התובע והתובע לא זכאי לכל תרופה מכוח חוק החוזים. 2. לטענת התובע הנתבעת יצרה כלפיו מצג שוא כי תנאי השכר שלו יישמרו עם העברתו לגשר אלנבי - בעקבות מצג זה הסכים התובע לעבור ממקום עבודתו ושינה את מצבו לרעה. התובע זכאי לפיצויי הסתמכות ופיצויי ציפיות בגין נזקו ולהחזרת מצבו, עובר להעברתו לגשר אלנבי, לקדמותו. גם טענת התובע על כך שהסתמכותו על אותו מצג שווא הביאה אותו לחתום על שיבוץ מרצון בגשר אלנבי, אין לה על מה שתסמוך והתובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו להראות כי הנתבעת יצרה כלפיו מצג שווא. התובע העיד בבית הדין כי עובר לפגישת ועדת השיבוץ ידע שהוא מיועד להשתבץ בגשר אלנבי והוא הגיע לישיבה עם נכונות להסכים. וכך אמר בבית הדין: "ש. כשאתה באת לישיבה ידעת מה יהיה בישיבה שיציעו לך לעבור לאלנבי ואתה באת עם נכונות להסכים. ת. כן. אפשר להגיד שכן". (עמ' 6 שורות 22-24 לפרוטוקול, עדות התובע). יתרה מכך, התובע העיד בבית הדין כי למעט אותו מכתב מגב' שטייר לא ניתנה לו הבטחה נוספת בע"פ או בכתב מגורם כלשהו מטעם הנתבעת. וכך אמר: "ש. טענת ההבטחה שלך מבוססת על אותו מכתב של גב' שטייר, מפנה לנספח א' לתצהירך. ת. כן. ש. אין לך בעצם בסיס נוסף לאותה טענת הבטחה. היא כתבה את מה שכתבה בנספח א' וזה היווה הבטחה. ואני שואלת האם היתה סיטואציה נספח בכתב או בע"פ של מישהו מטעם הנתבעת שהבטיח לך. ת. לא". (עמ' 8 שורות 3-9 לפרוטוקול, עדות התובע). לתובע היו שתי אלטרנטיבות בהתאם להסכם הקיבוצי. האחת להמשיך ולעבוד בשירות המדינה, בגשר אלנבי, והשניה לפרוש מהעבודה. התובע בחר באלטרנטיבה הראשונה, להמשיך ולעבוד על כל המשתמע מכך. סיכומו של דבר, בית הדין דוחה את טענת הנתבע כאילו יצרה הנתבעת כלפיו מצג שוא כי תנאי השכר יישמרו ולפיכך התובע לא זכאי לפיצויי הסתמכות ופיצויי ציפיות. 3. לטענת התובע הנתבעת נהגה כלפיו בחוסר תום לב ושלא בדרך מקובלת בכל הנוגע להעברתו ממקום עבודתו וניהלה עמו מגעים ומשא ומתן עובר להעברתו תוך הטעיה במעשה ו/או במחדל. כמו כן, טוען התובע שהנתבעת הפרה את חובת הנאמנות שהיא חבה כלפיו כמעביד. בית הדין קובע, לאחר בחינת הראיות ועדויות הצדדים בתיק שלא הוכח ע"י התובע שהנתבעת נמנעה מלהביא בפני התובע עובר לחתימתו על טופס השיבוץ מרצון, בהתאם להסכם הקיבוצי, את כל העובדות הנוגעות לשיבוצו - התובע לא הוטעה ע"י הנתבעת. כמו כן, לא הוכח ע"י התובע שהנתבעת נהגה כלפיו בחוסר תום לב ושלא בדרך מקובלת בכל הנוגע להעברתו לעבודה בגשר אלנבי. במקרה דנן, הוכח שנחתם הסכם קיבוצי החל על התובע מתוך מטרה למצוא פתרון תעסוקתי הולם וצודק לעובדי המינהל האזרחי וביניהם התובע, שמשרותיהם בוטלו בעקבות הסכמי השלום עם הפלסטינים. ועדי העובדים כינסו את העובדים והסבירו להם על ההסכם. הנתבעת קיימה ועדות שיבוץ לכל העובדים שמשרותיהם בוטלו, וכן לתובע. בועדות השיבוץ ישבו גם נציגי ועדי העובדים. לתובע ניתנה יותר מהזדמנות אחת לברר מה ההשלכות של מעברו לגשר אלנבי בכל הקשור לזכויותיו בעבודה. התובע בחר להשתבץ לפי ההסכם בגשר אלנבי ולא לפרוש מעבודה בשירות המדינה. לא ניתן להסיק מהעובדה שהתובע הבין לטענתו, לאורך כל ההליכים שהתנהלו כי הוא ימשיך לקבל את תוספת השטחים המיוחדת כי הנתבעת נהגה כלפי בחוסר תום לב וניסתה להטעותו. לא ניתן לייחס לנתבעת כל רצון להטעות את התובע, אלא ההפך הוא מדינת ישראל, מתוך דאגה לציבור עובדיה נתנה לעובדי המינהל האזרחי אפשרות להמשיך ולעבוד בשירות המדינה מתוך דאגה לרווחתם. הנתבעת לא הפרה את חובת הנאמנות שהיא חבה כלפי התובע כמעביד. והעניקה לתובע את כל ההטבות שנקבעו בהסכם. מניעות מהגשת התביעה האם התובע היה מנוע מלתבוע. ס' 7 (א) להסכם קובע: "עובד ששובץ במשרתו החדשה רשאי לערער על שיבוץ זה תוך 6 חודשים ממועד השיבוץ בפני ועדת הערעורים בהרכבה של נציג נציבות שירות המדינה, מטעם המדינה, ונציג הסתדרות עובדי המדינה מטעם ההסתדרות (להלן: "ועדת הערעורים")..." ס' 9 (א) להסכם קובע: "הסכם זה מהווה מיצוי מלא ומוחלט של כל תביעות הצדדים, לרבות תביעות הנובעות מביטול המשרות ו/או שיבוץ העובדים, ולא יתנהל כל מו"מ נוסף על הסכמי השכר, הטבות שכר כלשהן או תנאי עבודה אחרים הכרוכים בביטול המשרות ו/או שיבוץ מעובדים במשרות וכן בתנאי שכר ועבודה כלשהם". התובע החל לעבוד בגשר אלנבי בתאריך 1.12.94, גם אם היינו מקבלים את טענתו כי במועד חתימתו על טופס השיבוץ הוא לא ידע כי הוא יחדל מלקבל את תוספת השטחים הרי במועד קבלת המכתב ממר זיסקינד, בתאריך 28.12.94 הבין גם התובע שהנתבעת תחדל מלשלם לו את תוספת השטחים המיוחדת, וזאת מכוח ההסכם הקיבוצי שנחתם בתאריך 13.12.93. למרות שהתובע ידע על הפסקת תשלום תוספת השטחים, בתקופה הקצרה משישה חודשים הוא לא פעל לפי המתחייב מההסכם ולא ערער על שיבוצו תוך 6 חודשים. לטענת התובע סעיף 7 דן בטענות שיש כנגד "השיבוץ" לפי ההסכם ולו אין בעיה עם הגדרת השיבוץ שלו אלא עם שלילת תוספת השטחים ולכן אין מניעה מלתבוע בית הדין קובע שטענה זו איננה סבירה. שהרי סעיף 9 קובע שההסכם מהווה מיצוי מלא ומוחלט של כל תביעות הצדדים. למרות זאת, בחר בית הדין לדון בכל טענותיו של התובע. התביעה נדחית והתובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5000 ₪. תוספות שכר