אלה העובדות שאינן שנויות במחלוקת בין הצדדים: התובעים 1 - 4 והנתבעת מתגוררים בבנין הנמצא ברחוב לוי 9 בשכונת בקעה בירושלים והידוע כגוש 30014 חלקה 32 (להלן - הבנין). הבנין שוכן בין שני רחובות מקבילים זה לזה - רחוב לוי מהצד האחד ורחוב יוכבד מהצד האחר. התובעים 1 - 2 הינם הבעלים של הדירה השוכנת בקומות השניה והשלישית של הבנין והידועה כתת חלקה 7 בבנין. התובעים 3 - 4 הינם הבעלים של הדירה השוכנת בקומה הראשונה (קומת הקרקע) של הבנין והידועה כתת חלקה 3 בבנין. הנתבעת הינה הבעלים של הדירה השוכנת בקומה השניה של הבנין והידועה כתת חלקה 6 בבנין. הנתבעת רכשה את דירתה בבנין בשנת 1995. לדירת הנתבעת צמודים חצר וביתן בן שתי קומות, השוכן בחצר האמורה (להלן - הביתן, או המחסן). הכניסה אל הביתן היא דרך שביל גישה שראשיתו ברחוב לוי והמשכו בחצר נוספת, השייכת לנתבעת ולתובעים 1 - 2. השביל האמור גובל במרפסת השייכת לתובעים 3 - 4 ומשמש לא רק ככניסה לביתן, אלא גם ככניסה לחדר המדרגות של הבנין (להלן - שביל הגישה). בספטמבר 1996 החלה הנתבעת, שהינה כירופודיסטית - פדולוגית מוסמכת ומורשית כדין על ידי משרד הבריאות, לנהל בביתן עסק של טיפולים פרה רפואיים (להלן - המרפאה). על גבי קיר הנמצא בכניסה לשביל הגישה והמהווה חלק מהרכוש המשותף של הבנין תלתה הנתבעת, על פי רישיון שקיבלה מהעיריה, שלט בו מופיעים שמה, עיסוקה, מספר הטלפון של המרפאה ומיקומה של המרפאה . גודלו של השלט שנוי במחלוקת בין הצדדים ונפקותה של המחלוקת היא השאלה האם השלט עומד בתנאי הרישיון לתלייתו. בחודש אוקטובר 1997 הוגש לבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים כתב אישום נגד הנתבעת, בגין שימוש בביתן כמרפאה ללא היתר כדין מהוועדה המקומית לתכנון ולבניה בירושלים, למרות שהוא טעון היתר כאמור על פי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965 (להלן - חוק התכנון והבניה) ועל פי תקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר), התשכ"ז - 1967 (להלן - תקנות התכנון והבניה), ובסטיה מתכנית המתאר המקומית לירושלים מספר 62 (להלן - ת"פ 4088/97). הנתבעת הודתה בעובדות כתב האישום והורשעה, על סמך הודאתה, בביצוע שימוש הטעון היתר לפי חוק התכנון והבניה ותקנות התכנון והבניה, בלא היתר, עבירה לפי סעיפים 145(א) ו - 204(א) לחוק התכנון והבניה ובביצוע שימוש בסטיה מתכנית, עבירה לפי סעיפים 145(א) ו - 204(ב) לחוק התכנון והבניה. בגזר דינו ציווה בית המשפט לעניינים מקומיים על הנתבעת, בין היתר, להימנע מכל שימוש חורג בביתן, כהגדרת המונח בחוק התכנון והבניה. עם זאת, עיכב בית המשפט את ביצוע הצו האמור עד ליום 1/9/00 כדי לאפשר לנתבעת לפעול להשגת היתר לשימוש חורג בביתן או לשינוי הייעוד בתב"ע. ביום 6/11/00 האריך בית המשפט לעניינים מקומיים את עיכוב ביצוע הצווים שהוטלו על הנתבעת עד ליום 31/12/00, כדי לאפשר לה להתארגן לביצועם. ביום 4.6.01 נמסרה לתיק זה הודעה מאת הנתבעת לפיה דחה בית המשפט לענינים מקומיים את כניסתו לתוקף של הצו הנ"ל עד ליום 1.12.01. ביום 10.6.01 הגיב ב"כ התובעים להודעה זו באופן מפורט. עובר למועד בו רכשה הנתבעת את דירתה בבנין פעלה בביתן מתפרה. בכתב תביעתם טענו התובעים, כי ניהול המרפאה במחסן הוא בלתי חוקי, מפריע לדיירים האחרים בבנין ומונע מהם שימוש והנאה סבירים מדירותיהם. לפיכך ביקשו התובעים מבית המשפט ליתן צו מניעה קבוע, האוסר על הנתבעת לנהל את המרפאה במחסן ו/או בכל שטח אחר בבנין וכן ליתן צו המורה לנתבעת להסיר את השלט שהוצב על ידה ברכוש המשותף. עוד ביקשו התובעים בכתב התביעה, כי יותר להם, על פי תקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, לתבוע בעתיד סעדים נוספים מהנתבעת בשל אותן עילות העומדות בבסיס כתב התביעה שלפני. עם כתב התביעה הגישו התובעים בקשה למתן צו מניעה זמני שיורה כמבוקש בתביעה העיקרית. על פי הצעתי הסכים ב"כ התובעים לוותר על הבקשה לסעד זמני ונוכח הסכמה זו הוריתי ביום 10/4/97 על מחיקת הבקשה למתן צו מניעה זמני. ביום 14/12/00, 4 ימים לאחר שהוגשו סיכומי התובעים וכשלושה שבועות לערך לפני שהוגשו סיכומי הנתבעת, הגישה הנתבעת, באמצעות באת כוחה, לבית המשפט את תקנון הבית המשותף החל על הבנין ותשריט צבוע ומאושר על ידי רשם המקרקעין. ביום 7/1/01 הגישה הנתבעת את סיכומיה. עם סיכומיה הגישה הנתבעת בקשה להרשות לה הגשתם כראיה של המסמכים הבאים: תקנון הבית המשותף החל על הבנין והתשריט, שכבר הוגשו בפועל כראיה ביום 14/12/00. החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים מיום 17/12/00 להאריך את עיכוב ביצוע הצווים שהוטלו על הנתבעת בת"פ 4088/97 עד ליום 1/6/01. (כאמור, בינתיים נדחה המועד ליום 1.12.01, ע"פ המפורט בהחלטתו של כב' השופט מ.סובל מיום 24.5.01). בבקשתה זו טענה הנתבעת, כי יש לקבל כראיה את תקנון הבית המשותף ואת התשריט היות וכבר במהלך הדיון שהתקיים ביום 15/11/00 היתרתי לה להגיש כראיה מסמכים אלו, מבלי לקצוב זמן להגשתם, ובשל קושי בהשגתם של מסמכים אלה מלשכת רשם המקרקעין הם הוגשו לבית המשפט רק ביום 14/12/00. עוד טענה הנתבעת בבקשתה האמורה, כי יש לקבל כראיה גם את החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים מיום 17/12/00, היות והיא ניתנה לאחר סיום הבאת הראיות בתיק שלפני ויש לה חשיבות רבה לנטען בתיק זה. בתגובתם ביקשו התובעים לדחות את בקשת הנתבעת ולחייבה בהוצאות מהטעמים דלהלן: הנתבעת הגישה את המסמכים האמורים לבית המשפט באיחור רב מהמועד שבו הם הגיעו לידיה. הנתבעת מתייחסת בסיכומיה למסמכים האמורים בטרם קיבלה רשות מבית המשפט להגשתם כראיה, דבר שמצביע על זלזול בבית המשפט ועל ניסיון "להגניב" את המסמכים האמורים שלא באמצעות בקשתה להרשות הגשת מסמכים אלו. על פי ההלכה הפסוקה ניתן להביא ראיות נוספות לאחר שתם שלב הבאת הראיות, אם אי מתן אפשרות להביא את הראיות הנוספות יגרום לעיוות דין ולפגיעה בכללי הצדק הטבעי. במקרה הנדון, הנתבעת לא טענה ולא הביאה כל ראיה לכך שייגרם לה עיוות דין אם לא יוגשו המסמכים האמורים. בישיבה שהתקיימה ביום 15/11/00 התיר בית המשפט לנתבעת להגיש כראיה את תקנון הבית המשותף והתשריט. בית המשפט לא קבע, אמנם, מועד להגשת המסמכים הללו, אולם ב"כ הנתבעת התחייבה בפני בית המשפט להגישם תוך מספר ימים. בפועל הוגשו הממסמכים האמורים לאחר 30 ימים, טעם שיש בו לבדו כדי לדחות את הבקשה להגשת המסמכים הנ"ל כראיה. החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים מיום 17/12/00 מעכבת את כניסתם לתוקף של הצווים שהוטלו על הנתבעת עד ליום 1/6/01 וזאת כדי שתובא לפני בית המשפט לעניינים מקומיים הכרעת בית המשפט בתיק הנדון, אולם אין בה כדי לשנות את העובדה שהנתבעת הורשעה בדין או כדי לשנות את טענותיהם המוכחות היטב של התובעים בדבר המטרד שגורמת להם הפעלת המרפאה על ידי הנתבעת. בנוסף לתגובתם לבקשת הנתבעת להרשות לה הגשת ראיות נוספות הגישו התובעים גם בקשה להגשת תגובה לסיכומי הנתבעת. אכן, לא אחת התריעה הפסיקה על התופעה של "הגנבת" ראיות בסיכומים ללא קבלת רשות לכך וציווה להתעלם מהן [ראה ע"א 496/89 אל-קאלאב נ' אונברסיטת בן גוריון בנגב, פ"ד מה (4) 343, 347]. עוד קבעה ההלכה הפסוקה, כי רשות להגשת ראיות, לאחר שתם שלב הבאת הראיות, תינתן רק אם הוכיח בעל הדין המבקש הגשת הראיה, כי אם לא תוגש הראיה יגרם לו עיוות דין. במקרה שלפני, הסתמכה הנתבעת בסיכומיה על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים מיום 17/12/00, לעכב את ביצוע הצו האוסר על הנתבעת לעשות בביתן שימוש חורג, מבלי שקיבלה רשות לכך. לאור ההלכה שלעיל, די בטעם הזה כדי להתעלם מהמסמך האמור. גם לגופו של עניין יש להתעלם ממסמך זה, שכן לא זו בלבד שהנתבעת לא הוכיחה כי אי הגשת ההחלטה האמורה של בית המשפט לעניינים מקומיים כראיה תיגרום לה עיוות דין, אלא שאין בהחלטה האמורה כדי לתמוך בטענת הנתבעת, לפיה היא לא הפרה חובה חוקית, והכוונה היא לסעיפים 145(א) ו - 204(א) ו - (ב), שעה שהיא הורשעה בביצוע שימוש חורג בביתן. הנתבעת הסתמכה בסיכומיה גם על תקנון הבית המשותף ועל התשריט. הנתבעת לא עשתה כן מבלי לקבל רשות לכך, שכן ביום 15/11/00 היתרתי לה להגיש את תקנון הבית המשותף ואת התשריט כראיה, זאת מבלי שקצבתי זמן לכך. העובדה שהנתבעת הגישה את התקנון והתשריט רק ביום 14/12/00, דהיינו כ - 30 ימים לאחר קבלת היתר להגיש מסמכים אלו, זאת לטענתה בשל קושי להשיגו מרשם המקרקעין, אין בה כדי לשלול את הרשות שניתנה לה להגשתם, אלא עניין היא להטלת הוצאות. גם לגופו של עניין רואה אני להתיר הגשתה של ראיה זו, נוכח טענת התובעים, לפיה אי הגשת התקנון והתשריט פועלים לרעת הנתבעת, אף כי לא פרשו במה פועלת אי הגשת המסמכים הללו כראיה לרעת הנתבעת. מעיון בעובדות כתב התביעה עולה, כי התביעה מבוססת על שתי עילות: מטרד ליחיד על פי סעיף 44 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - פקודת הנזיקין). הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין - עילת "איגרא רמא". מטרד ליחיד סעיף 44(א) לפקודת הנזיקין קובע לאמור: "מיטרד ליחיד הוא כשאדם מתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפושים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם בהתחשב עם מקומם וטיבם; אך לא ייפרע אדם פיצויים בעד מיטרד ליחיד אלא אם סבל ממנו נזק." אין חולק, כאמור, כי הנתבעת מנהלת עסק של טיפולים רפואיים בביתן שבבעלותה. האם נעשה הדבר באופן שיש בו "הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין או להנאה סבירה מהם"? על מהותה של "ההפרעה לשימוש סביר במקרקעין או להנאה סבירה מהם" עמד בית המשפט העליון בפרשת ע"א 44/76 אתא חברה לטכסטיל בע"מ נ' שוורץ, פ"ד ל (3) 785, 791: "שני מאפיינים של מהות ההפרעה, בה אנו דנים, עולים מנוסחה של הוראת החוק. ראשית, זו חייבת להיות מוחשית ולא קלת ערך, מהותית ולא חולפת . . . שנית, מידתה של ההפרעה, כממשית או כקלת ערך, נמדדת על פי אמת המידה של הזכות של הנפגע לשימוש סביר במקרקעין ושל ההנאה הסבירה מהם בהתחשב עם מקומם וטיבם. אין בפנינו איפוא אמת מידה אבסולוטית הישימה בכל אתר ובכל עת, אלא עלינו להציג זה לצד זה את מידת ההפרעה (הממשית) ואת זכות השימוש וההנאה הסבירים של התובע והנפגע ולקבוע מה סביר בנסיבות המקום והזמן. בחינתה של הסבירות נעשית על פי אמת מידה אובייקטיבית, היינו על ידי הערכה של מהותה ועצמתה של ההפרעה לפי דעתו של מסתכן אובייקטיבי (ההדגשה שלי - ש.ד.) . . .". ובהמשך, עמ' 792: "טיב הנכסים והשימוש שנעשה בהם, הסביבה בה הם מצויים והחברה השוכנת בה (ההדגשה שלי - ש.ד.) - כל אלה הם גורמים בעלי חשיבות הקובעים את השימוש האפשרי בנכסים וההנאה שאפשר להפיק מהם . . .". על כך עמד גם המלומד ד' קרצ'מר בספרו, דיני הנזיקין - מיטרדים (בעריכת ג' טדסקי) 61: "השאלה אם הפרעה מסוימת פוגעת בשימוש סביר במקרקעין או בהנאה סבירה מהם היא כמובן שאלה עובדתית התלויה בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה." ובהמשך, עמ' 62 - 63: "טיבם של המקרקעין, דהיינו, סוג הפעילות שהם מיועדים לו, חשוב לא פחות ממקומם, בקביעת סבירות השימוש או ההנאה שאדם זכאי לקבל מהם." מכאן למקרה שלפני. תובעת 4 סיפרה בתצהיר עדותה הראשית, כי המרפאה שמנהלת הנתבעת מושכת אליה מטופלים רבים המגיעים יחד עם מלוויהם. עד הגיע שעת הטיפול שלהם ממתינים המטופלים מחוץ לביתן, לאורך שביל הגישה, ליד המרפסת שלה, אשר גובלת עם השביל האמור, ומתחת לחלונות דירתה, כשהם מדברים ביניהם בקול רם, משוחחים בטלפונים ניידים ומעשנים. דבר זה מהווה, לטענתה, מטרד קשה של רעש ומונע ממנה ומבני משפחתה הנאה ושימוש סבירים בדירתם. עוד הוסיפה תובעת 4 וציינה בתצהירה, כי שביל הגישה הפך משביל שקט לטיילת בה עוברים אנשים רבים, כי גם בגדר שנבנתה על ידה כדי לחצוץ בין השביל האמור לבין מרפסת דירתה אין כדי למנוע את הטירדה והרעש הנגרמים מהמטופלים, המגיעים אל הנתבעת ואין בגדר כדי להסתיר את הטיילת המתנהלת על השביל האמור, כי השלט שתלתה הנתבעת בכניסה לשביל הגישה יוצר רושם שהבנין בו הם גרים מהווה בעיקרו מרפאה ולא בית מגורים, וכי ניהול המרפאה בביתן הפך את הבנין למקום ממוסחר. כשנשאלה תובעת 4 על ידי בית המשפט, מה באמת מפריע לה היא השיבה (עמ' 9): "שני דברים - א' זה שהמקום פרטי שהוא בית מגורים הוא פרוץ למשהו ציבורי שנקרא מרפאה שקהל לקוחות, שבוודאי שאני לא יכולה לבחור הוא פתוח וגדול. אני כבר חשופה וצריכה לחשוב אם אני יכולה לשבת במרפסת ולעשות ארוחת ערב - כמו בשעה שבע או שמונה בערב שראיתי - אני לא אומרת שזה קורה כל יום אבל זה קרה פעם בשבוע. דבר שני - הוא, אני לא יודעת איך לקרוא לזה, המצב השונה והחדש של מרפאה מקצועית, ומקצועית מאוד ונמצאת בבית הפרטי שלנו. כלומר זה הופך את המקום למסחרי, מקצועי, עסקי. . . . ". במילים אחרות, ההפרעות העיקריות הנגרמות מהמרפאה שמנהלת הנתבעת בביתן, להן טוענת תובעת 4, אינן הרעש והלכלוך, אלא הפגיעה בפרטיותה ובשלוותה והעובדה שהבנין הפך ממקום מגורים שקט בשכונה ירושלמית טיפוסית, על כל המשתמע מכך, למקום ממוסחר ומקצועי. הדברים ניכרים גם מקריאת תצהיר עדותה הראשית של תובעת 4. עדותה של תובעת 4 נתמכת בתמונות שהיא צירפה לתצהיר עדותה הראשית. באחת מהתמונות רואים קבוצה של חמישה מטופלים הממתינים מחוץ לביתן. בתמונה אחרת רואים קבוצה של שלושה מטופלים הממתינים מחוץ לביתן. בתמונה אחרת נראית מטופלת "מציצה" לתוך המרפסת השייכת לתובעים 3 - 4. בתמונה אחרת רואים אישה חולפת בשביל עם כלב ובתמונה נוספת רואים מטופל עומד ליד המרפסת של תובעים 3 - 4 ומשוחח בטלפון נייד. תובעת 4 לא ניסתה לתאר בהגזמה את המטרד הנגרם לה. לשאלות בית המשפט היא השיבה כי חלק מהמטופלים הם אנשים זקנים שאינם גורמים רעש וכי לא כל יום מקבלת הנתבעת מטופלים בשעות שבע - שמונה בערב. דבר זה יש בו כדי להוסיף למהימנות גירסתה של התובעת. הנתבעת, לעומת זאת, דחתה בתצהיר עדותה הראשית את טענות התובעים וציינה, כי אופן פעילותה בביתן אינו יוצר מטרד וכי היא משתמשת במחסן באופן שקט, סביר והוגן, ללא גרימת כל הפרעה לשכנים. הנתבעת תארה בתצהיר עדותה הראשית את אופי פעילותה בביתן ואת סוג המטופלים המגיעים אליה בכדי לתמוך בטענתה כי המרפאה שהיא מנהלת בביתן אינו גורם למטרד. הנתבעת ציינה כי היא עובדת בביתן לבדה, ללא עובדים, מקבלת מטופל אחת לחצי שעה בשעות העבודה המקובלות, דהיינו בין השעות 08:00 - 13:00 ובין השעות 15:00 - 19:00 ואינה עובדת בשבתות וחגים. היא מקבלת מטופלים על פי הזמנה מראש. המטופלים המגיעים אליה הינם לקוחות קבועים ולא אנשים מזדמנים והינם מבוגרים או באמצע שנות חייהם. מרביתם מגיעים בגפם ואינם גורמים לרעש או ללכלוך במקום. כמו כן, בביתן קיים חדר המתנה למקרה שמטופל הגיע לפני מועד הטיפול שנקבע לו, כך שהוא אינו צריך להמתין מחוץ לביתן עד הגיע שעת הטיפול שלו. בתצהיר שצרפה הנתבעת לתגובתה לבקשת התובעים למתן צו מניעה זמני היא אף ציינה, כי על אוכלוסיית לקוחותיה נמנים גם שרים, פוליטיקאים, שופטים רופאים עורכי דין ובנקאים, דבר שיש בו, לטענתה, להצביע על כך שהמטופלים המגיעים אליה הינם אנשים שאינם גורמים לרעש. כן ציינה הנתבעת בתצהיר עדותה הראשית, כי שביל הגישה גובל במרפסת של תובעים 3 - 4. אורכה של המרפסת הוא כ - 5 מטרים ועל כן האנשים העוברים בשביל אינם עוברים בסמוך לחלונות דירתם של תובעים 3 ו - 4, כנטען על ידי תובעת 4 בתצהיר עדותה הראשית. כמו כן, בין השביל לבין המרפסת חוצצת גדר בנויה ולצידה צמחייה, דבר שמגדיל את הפרטיות במרפסת. עוד ציינה הנתבעת בתצהירה, כי הביתן נמצא בחצר ולא בתוך הבנין עצמו ועל כן המפגש בין התובעים לבין מטופליה הוא נדיר ביותר. בהתייחסה לתמונות שצורפו לתצהיר עדותה הראשית של תובעת 4, ציינה הנתבעת, כי רוב התמונות צולמו ביום 29/5/00, שכן באותו יום היא חזרה לעבוד בביתן לאחר העדרות של כ - 7 חודשים וגילתה שהמזגן אינו פועל. היות ואותו יום היה חם, נאלצו המטופלים שהגיעו אליה להמתין בחוץ והתובעים ניצלו את "ההזדמנות הזו" כדי לצלם התקבצות של מספר אנשים בפתח המרפאה. בחקירתה הראשית התייחסה הנתבעת לטענת תובעת 4, לפיה היא מקבלת מטופלים גם בשעות שבע ושמונה בערב, בציינה כי (עמ' 12): "הפציינט האחרון הוא בשעה שש וחצי, אז אם הוא איחר או אני איחרתי אז זה מגיע לשעה שבע, שבע ורבע. אני לא מקבלת פציינט שאמור להגיע בשעה שבע." לשאלות בית המשפט השיבה הנתבעת, כי בדר"כ היא עומדת בלוח הזמנים שהיא קובעת וכי מצב שבו שני מטופלים ממתינים בתור יכול להיווצר כאשר המטופלים מגיעים מחוץ לירושלים. עדותה של הנתבעת נתמכת בתצהיר עדותה הראשית של גב' הלנה שטרן, אשר מתגוררת בדירה הנמצאת בקומת הקרקע של הבנין והידועה כתת חלקה 2. בתצהירה ציינה גב' שטרן, כי למרות שחלונות דירתה פונים אל שביל הגישה ולמרות שדירתה היא, למעשה, הדירה היחידה החשופה באופן כלשהו לשביל הגישה ולביתן, היא לא חשה שהמרפאה גורמת למיטרד כלשהו. עוד ציינה גב' שטרן בתצהירה, כי המטופלים המגיעים לטיפול אצל הנתבעת הינם אנשים שקטים, הם מגיעים אל הנתבעת בגפם או עם מלווה, אך לא בקבוצות, ורק לעיתים נדירות הגיעו למקום ילדים, אך היו אלה ילדים שקטים שלא גרמו לרעש. עדותה של הנתבעת נתמכת גם בתצהיר עדותו הראשית של מר יוסי צרפתי, שהינו אחד ממטופליה של הנתבעת. מר צרפתי סיפר בעדותו הראשית, כי העסק שמנהלת הנתבעת בביתן וסוג המטופלים המגיעים אליה בשום אופן אינם מהווים מטרד. עם זאת, הנתבעת לא הגישה כראיה את יומן העבודה שלה כדי לתמוך בטענותיה, לפיהן היא מקבלת מטופל בכל חצי שעה וכי המטופל האחרון מוזמן לטיפול בשעה שש וחצי בערב. יתר על כן, גם אם אכן מקבלת הנתבעת מטופל אחת לחצי שעה, חשבון פשוט מגלה כי מספר המטופלים המגיעים אל המרפאה ביום, ללא מלווים, הוא 16. די בכך שכל מטופל מגיע עם מלווה אחד כדי להגדיל את מספר האנשים הפוקדים את העסק של הנתבעת לכ - 32 אנשים ביום. מדובר במספר לא קטן של אנשים שיש בו, לטעמי, כדי לפגוע בפרטיות ובשלווה של דיירי הבנין, ובכלל זה התובעים. בניגוד לטענות הנתבעת, כאמור בסיכומיה, לפיה תובעת 4 לא הרימה את הנטל להוכיח כי האנשים שמציצים למרפסת דירתה הינם דווקא מטופליה של הנתבעת, ולפיה הגדר המפרידה בין שביל הגישה לבין מרפסת דירתה של תובעת 4 הופכת את היכולת האובייקטיבית להציץ למרפסת לבלתי אפשרית, מעיון בתמונות שלעיל עולה, ללא ספק, כי האישה הנראית באחת התמונות מציצה למרפסת דירתה של תובעת 4, היא מטופלת של הנתבעת, או מלווה של מטופל של הנתבעת, וכי ההצצה למרפסת נעשתה על אף קיומה של הגדר המפרידה בין המרפסת לשביל הגישה. זאת ועוד, התנועה הערה, באופן יחסי, של קהל בחצר הבית הפרטי, גם ללא פעולהה כמו זו הנראית בתמונה, אינה מתישבת עם השלוה והפרטיות שהתובעים, ובמיוחד תובעת 4 ובני משפחתה ראויים וזכאים לה. וגם: העובדה שאינך יכול למנוע מעובר אורח מזדמן להציץ לתוך תחומו הפרטי של אדם, אינה אומרת שהוא צריך להסכים מראש ליצירת מצב בו פוטנציאל הפגיעה בפרטיות יגדל. בניגוד לטענת הנתבעת בתצהיר עדותה הראשית, לפיה בתמונות שצורפו לתצהירה של תובעת 4 לא רואים יותר משני אנשים, הרי שבאחת מהתמונות רואים חמישה אנשים הממתינים מחוץ למחסן ובתמונה אחרת שלושה אנשים. גם אם מדובר במקרים הנובעים מתקלה כלשהי במזגן, או כל סיבה אחרת היוצרת מצב חריג של ריבוי ממתינים בחוץ - אין אפשרות לנתק מצב זה מכך שמנוהלת במקום מרפאה שבלעדיה לא היו מתקבצים אנשים בחצר פרטית זו. מעיון בתשריט הבית המשותף, בתמונות שצורפו לתצהיר עדותה הראשית של תובעת 4 ובעדותה של גב' שטרן עולה, כי חלונות המטבח של דירתה של גב' שטרן מרוחקים מספר מטרים מהמרפאה כ- 5-6 מ' (כמו המרחק בין קירות אולם בית המשפט) ופונים אל החצר עליה נמצא הביתן ולא אל שביל הגישה. נוכח הנראה בתמונות האמורות ונוכח האמור בתצהיר שצירפה הנתבעת לתגובתה לבקשת התובעים למתן צו מניעה זמני, לפיהם הביתן מוקף צמחייה מעובה המסתירה אותו מעיני העוברים והשבים, מסופקתני עד כמה יכולה גב' שטרן לראות, דרך חלונות המטבח של דירתה, את מטופליה של הנתבעת ועד כמה היא נתקלת בהם. על כן קיים ספק אם טענתה, לפיה היא לא חשה כי המרפאה גורמת למיטרד כלשהו סותרת את טענותיה של תובעת 4. עדותו של מר צרפתי איננה בעלת משקל רב, שכן בחקירתו הנגדית אישר מר צרפתי שהוא מגיע לטיפול אצל הנתבעת אחת לחודשיים ועל כן, במצב דברים כזה אינני סבורה שיש באפשרותו להצהיר כי המרפאה אינה מהווה מטרד. כמו כן, בעניין גודלו של חדר ההמתנה עומדת עדותה של הנתבעת בסתירה לעדותו של מר צרפתי. מר צרפתי העיד בחקירתו הנגדית, כי נדמה לו שבחדר ההמתנה שבביתן קיים מקום לשני מטופלים ואילו הנתבעת השיבה לשאלות בית המשפט, כי בחדר ההמתנה שבביתן יש מקום לשלושה מטופלים. על כל פנים, מדובר בחדר המתנה קטן. לאחר שבחנתי את עדותה של תובעת 4 ואת עדויות ההגנה, מעדיפה אני את עדותה של תובעת 4 על פני עדויות ההגנה. מעדותה של תובעת 4 עולה, כי המרפאה מושכת אליה מטופלים רבים, דבר שפוגע בפרטיותם ובשלוותם של התובעים ופוגע באופיו של הבנין כבנין מגורים שקט. בקלות גדולה יכולה היתה הנתבעת לסתור טענה זו בהצגת יומן ההזמנות למטופלים - אפילו תוך הסתרת שמות משפחה, כדי להגן על פרטיותם, ולהוכיח שתנועת האנשים המוזמנים אליה היא דלה. האם אי הנוחות והפגיעות בפרטיות ובשלווה, להן טוענת תובעת 4, הינן פגיעות אובייקטיביות? תובעים 1 - 2 לא העידו בבית המשפט ועדותה של תובעת 4 הינה עדות יחידה. לטענת הנתבעת, הימנעותם של תובעים 1 - 2 מלהעיד נובעת מכך שהם למדו לדעת, בתקופה הארוכה שחלפה עד מועד ישיבת ההוכחות בתיק, כי לא היה יסוד לחששם מפני פעילות הנתבעת וכי בפועל לא קיים כל מיטרד. למרות שהתובעים הגישו תגובה לסיכומי הנתבעת, לא היתה בתגובתם זו התייחסות לטענה הנ"ל של הנתבעת. עם זאת, ביתו של אדם הוא מבצרו. במבצרו זה זכאי אדם לשקט נפשי, לשלווה ולפרטיות. ביתו של אדם הוא הפינה הפרטית שלו. הנאה סבירה ממקרקעין כוללת בחובה את הזכות לפרטיות במקרקעין, את הזכות לשקט נפשי ולשלווה ואת הזכות להינות מהאווירה והצביון המאפיינים את האיזור בו נמצאים המקרקעין. בביקור שערכתי בבנין גיליתי שאכן מדובר בבנין מגורים שקט, הטבול בצמחיה רבה, דבר אשר מוסיף לשלווה ולפרטיות המאפיינים אותו, והמאוכלס במספר מצומצם של דיירים. התרשמתי, כמו תובעת 4, כי הפעלת המרפאה יש בה כדי לפגוע בפרטיות ובשלווה של התובעים וכדי לפגוע באווירה הפסטורלית המאפיינת את החצר והמקום בו נמצא הבנין. יכולה אני להבין ולהזדהות עם טענתה של תובעת 4, בדבר הפגיעה בפרטיותה הנגרמת לה שעה שהיא יושבת במרפסת דירתה לאחר יום עבודה ואנשים רבים חולפים על פניה, בדרכם אל המרפאה של הנתבעת ולעיתים מתעכבים להביט למרפסת שלה ומקימים רעש. כמו כן, האיזור בו נמצא הבנין מוגדר כ"איזור מגורים 1", דהיינו כאיזור המיועד למגורים בלבד. משהוגדר האיזור ככזה, קיימת לתובעים ציפייה לגיטימית שלא ינוהל עסק מסחרי, כדוגמת המרפאה, בבנין. לא ניתן גם לשלול את האפשרות שנתון זה היה אחד מהשיקולים שהביאו את התובעים לרכוש נכס בבנין. לאור האמור לעיל, הפגיעות בפרטיות, בנוחות ובאווירה המאפיינת את הבנין, להן טוענת תובעת 4, הן פגיעות אובייקטיביות ולא תחושות סובייקטיביות שלה עצמה. כמו כן, נוכח התרשמותי שלי מביקורי במקום, איני רואה מניעה מלהסתמך בפסק דיני על עדותה של תובעת 4 כעדות יחידה. האם פגיעה בפרטיות, בנוחות וברווחה האישית של מחזיק במקרקעין עשויה להיחשב להפרעה לצורך עוולת המיטרד? פרופ' ד' קרצ'מר במאמרו שלעיל, עמ' 58 - 59, מציין כי: "שאלה שלא נדונה בפסיקה הישראלית היא אם פגיעה בשקט הנפשי של מחזיק במקרקעין יכולה, כשלעצמה, להוות הפרעה לצורך עוולת המיטרד. . . . הבעיה שמתעוררת כאן היא קשה. מצד אחד ניתן לטעון שתגובותיהם של הדיירים אינן רציונליות ושיטת המשפט איננה צריכה להתחשב בהן. מצד שני, ניתן לטעון שאפילו אם התגובות אינן רציונליות, אם ישנה תחושה כללית של אי שקט (ולא תחושה של אדם אחד) בשל פעילות מסויימת,אין להתעלם ממנה, שעה שהיא אמנם מפריעה לאנשים להפיק הנאה רגילה מדירותיהם . . . . שאלה זו איננה שונה באופן עקרוני משאלת ההכרה בפגיעה בפרטיות או במראה הנוף עליה עמדנו לעיל. גם כאן דעתנו היא שיש להימנע מקביעה כוללנית שתשלול את האפשרות העקרונית של תביעה בגין פגיעה בשקט הנפשי (ההדגשה שלי - ש.ד.) . . . ." בפרשת ע"א (ב"ש) 35/73 שוורץ נ' נחום, פס"מ תשל"ה (ב) 320, 324, אשר צוטט על ידי הנתבעת נאמר כי: "סעיף 44 אומנם מדבר באופן כללי על הפרעה בשימוש או הנאה סבירים ממקרקעין אך נהוג לחשוב כי הדבר לא מתייחס לחסימת נוף ואף לא לפגיעה בזכות לפרטיות." אך בהמשך, עמ' 325, הוסיף בית המשפט וציין כי: "יתכן הדבר כי במקרים קיצוניים תחשב גם פגיעה בזכות לפרטיות כמטרד בייחוד אם הדבר נעשה במתכוון או אם הדבר קורה בנסיבות מיוחדות שבהן יש לפגיעה בפרטיות חשיבות מיוחדת ושינוי קיצוני של המצב הקודם, אך בסעיף 44 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) נקבע במפורש כי יש להכריע בענין זה תוך התחשבות עם מקומם וטיבם של המקרקעין (ההדגשה שלי - ש.ד.)." בפרשת ע"א 302/63 רייס נ' קופף, פ"ד יח (3) 309, 315 נאמר כי: "צר לי שצו המניעה מצר את צעדי המערערת ומקפח את פרנסתה. אבל כל מי שמנהל עסק חייב לנהלו באופן כזה שלא יפגע פגיעה של ממש בנוחותם וברווחתם של השכנים כשהם משתמשים ברכושם כדרכם של אנשים רגילים, שאינם בעלי רגישות מיוחדת. כל אדם זכאי לעשות שימוש רגיל ומקובל בנכסיו ולשאוב מהם הנאה מתקבלת על הדעת מתוך התחשבות בטיבם ובמקום הימצאם'." בפרשת המ' 468/81 נוצר חברה לנאמנות בע"מ נ' אורביט מדיסנטרס בע"מ, פ"ד לה (4) 736, 738 נאמר כ: "קשה לדעת מראש, מה תהיה מידת המיטרד ואי הנוחות, שבניין זה יגרום, כאשר יעמוד על תלו, בשל רעש וזיהום אוויר ופגיעה בפרטיות, אם בכלל ייגרמו מיטרד ואי נוחות מבחינות אלה. רק מבחן המציאות יוכיח זאת (ההדגשות שלי - ש.ד.)." הנה כי כן, גם פגיעה בפרטיות ובשקט הנפשי של מחזיק במקרקעין עשויה להיחשב כהפרעה לצורך עוולת המיטרד. לטענת הנתבעת, במקרה הנדון לא מתקיים הקשר הסיבתי העובדתי הדרוש להתגבשות עילת המטרד משני טעמים. האחד, מעדותה של תובעת 4 עולה שאנשים נוספים, שאינם מטופלים של הנתבעת, עוברים בשביל הגישה ועל כן גם לולא המרפאה היה נגרם המיטרד הנטען על ידי התובעים. השני, טענת התובעים בדבר מיטרד אינה מופנית לשימוש בביתן, אלא לשימוש שעושים המטופלים בשביל הגישה ולכן גם אילו שימש הביתן לצורך אחר, כדוגמת מחסן לאיחסון סחורות, עדיין היו עוברים אנשים בשביל הגישה והיתה ניגרמת הפרעה לתובעים. על מהותו של הקשר הסיבתי העובדתי עמדה המלומדת ע' בר שירה בספרה, דיני הנזיקין - העוולות השונות - הפרת חובה חקוקה (תשמ"ט - 1989) 61: "במקרים שהיתה הפרת חובה חקוקה, אך גם אלמלא הופרה החובה היה נגרם הנזק שארע, לא מתקיים קשר סיבתי עובדתי. במילים אחרות, אין לראות את האשם שבהפרת החובה כסיבה לגרימת הנזק." תובעת 4 אישרה, אמנם, בחקירתה הנגדית, כי גם אנשים שבאים אל הנתבעת כאורחים ולא כמטופלים וגם אנשים שבאים ליתר השכנים המתגוררים בבניין עוברים דרך השביל הגישה. עם זאת, אינני סבורה כי מספר האורחים המגיעים מידי יום אל הנתבעת ואל יתר השכנים המתגוררים בבית, שמספרם הכולל לא עולה על 4 - 5, זהה למספר המטופלים המגיעים אל הנתבעת כל יום, שהינו כ- 16 איש לא כולל מלווים. כמו כן, בצדק העידה תובעת 4 כי בשעה 08:00 בבוקר ביום חול לא מגיעים אורחים אל דיירי הבנין ולכן האנשים המסתובבים בחצר הבנין באותה שעה הינם מטופלים של הנתבעת. זאת ועוד, גם לו שימש הביתן לצרכים אחרים, עדיין לא היה מגיע מספר האנשים הפוקדים את הביתן מידי יום למספר המטופלים המגיעים מידי יום אל הנתבעת ובעניין זה ניתן להקיש גם מהראיות המפורטות בהמשך, באשר להיקף הפעילות במתפרה שפעלה בביתן קודם שפתחה בו הנתבעת את מרפאתה. על כן, אין זה נכון לומר שלולא הפעילה הנתבעת את המרפאה בביתן, עדיין היו חולפים בשביל הגישה אותו מספר של אנשים, המגיעים לטיפול אצל הנתבעת ובאותן השעות בהן מפעילה הנתבעת את המרפאה. לפיכך, מתקיים הקשר הסיבתי בין פעולת הנתבעת לבין ההפרעה הנגרמת לתובעים. אין חולק, כי לפני שרכשה הנתבעת את דירתה בבניין פעלה בביתן מתפרה. תובעת 4 סיפרה בתצהיר עדותה הראשית, כי בעלת המתפרה לא קיבלה קהל, פרט ליום בשנה בו היא ניהלה מכירה וזאת לאחר תאום עם דיירי הבנין. בחקירתה הנגדית, הוסיפה תובעת 4 וציינה, כי המתפרה פעלה רק בין השעות 09:00 - 13:00, לקוחות היו מגיעים למתפרה רק פעם בשבועיים, כי היא מעולם לא ראתה שעובדות במתפרה שתי תופרות וכי סחורה לא היתה מגיעה למתפרה. הנתבעת, לעומת זאת, סיפרה בתצהיר עדותה הראשית, כי במתפרה עבדו באופן קבוע שתי תופרות, את המתפרה פקדו קונים וקניינים ונעשו בה באופן שוטף מכירות, בנוסף למכירה שנתית שהתקיימה בה פעם או פעמיים בשנה. הנתבעת אף צירפה לתצהירה חשבונית המעידה על רכישת בגד במתפרה. עם זאת, הנתבעת לא העידה את הגב' צור שניהלה את המתפרה כדי לתמוך בטענותיה, לפיהן היו מגיעים למתפרה לקוחות רבים והיו מתנהלות בה מכירות רבות. בחקירתה הנגדית הודתה הנתבעת, כי היא עצמה מעולם לא קנתה בגדים במתפרה. עוד הודתה הנתבעת בחקירתה הנגדית, כי היא לא הצהירה על מכירות במתפרה מידיעתה האישית אלא ממה שהיא שמעה מחברות. מדובר בעדות שמיעה ועל כן משקלה נמוך, אם בכלל משקל לה. הנתבעת לא ידעה כלל לומר, כמה לקוחות פקדו את המתפרה ביום. החשבונית שצירפה הנתבעת לתצהירה, כדי להוכיח שבמתפרה התקיימו מכירות של בגדים, הינה חשבונית של אחד ממטופליה שרכש בגד במתפרה (ככל הנראה של עד ההגנה מר יוסי צרפתי). עדותה של הנתבעת בדבר מספר התופרות שעבדו במתפרה עומדת בסתירה לתצהירה של גב' שטרן, שהינה עדת הגנה. הנתבעת הצהירה כי במתפרה עבדו שתי תופרות מלבד הגב' צור, בעלת המתפרה. גב' שטרן, לעומת זאת, העידה בתצהיר עדותה הראשית, כי במתפרה עבדו בעלת המתפרה, הגב' צור, ותופרת נוספת וכי מידי פעם היו מגיעים למקום לקוחות והיתה נכנסת ויוצאת סחורה. בחקירתה הנגדית הוסיפה גב' שטרן, כי פעמיים בשנה היתה מתקיימת במתפרה מכירת סוף עונה, שנמשכה מספר ימים, אליה היו מגיעים די הרבה אנשים. עם זאת, בחקירתה הנגדית אישרה גב' שטרן, כי לא כל יום היו מגיעים אנשים למתפרה ובכל מקרה מספר האנשים שהיו מגיעים למתפרה באותן פעמים היה פחות מ - 8. כשנשאלה גב' שטרן בחקירתה הנגדית, האם היה שקט ברחוב בעת שהמתפרה פעלה בביתן, היא השיבה כי אינה זוכרת. כמו כן, בניגוד לאמור בתצהיר עדותה הראשית, בחקירתה החוזרת העידה גב' שטרן, כי למעט שתי מכירות סוף העונה שהתקיימו בביתן, היא לא חושבת שהתקיימו בו מכירות נוספות. מר צרפתי טען בתצהיר עדותו הראשית, כי בעקבות שיחה עם הנתבעת הוא נכנס למתפרה שפעלה בביתן ורכש שם בגד עבור אשתו, כאשר באותה עת היו בתוך הביתן 2 לקוחות נוספים וסטנדים לתליית בגדים. בחקירתו הנגדית הסביר מר צרפתי, כי לפני 3 - 4 שנים הוא שמע מהנתבעת על כך ששכניה נטפלים אליה ועל כן כאזרח וכחבר של הנתבעת הוא ניסה לעזור, על ידי כך שהוא נכנס למתפרה שפעלה בביתן ורכש שם בגדים, זאת כדי להוכיח שבמקום התנהל עסק של מכירת בגדי נשים. באשר לעדותו של מר צרפתי, טענו התובעים, כי חישוב פשוט של לוח הזמנים שהציג מר צרפתי בעדותו מגלה כי הוא שיקר בעניין רכישת הבגד במתפרה. מחקירתו הנגדית של מר צרפתי עולה, כי הוא רכש את הבגד במתפרה עוד לפני שהנתבעת רכשה את דירתה בבניין ולפני שהיא פתחה את המרפאה בביתן. בנסיבות אלה לא הגיונית טענתו, לפיה הוא רכש את הבגד היות והנתבעת סיפרה לו ששכניה בבנין, ובכלל זה התובעים, נטפלים אליה ועל כן הוא רצה לעזור לה להוכיח שבביתן מתנהל עסק של מכירת בגדים, שכן לפני פתיחת המרפאה לא היתה לתובעים כל סיבה להיטפל אל הנתבעת. לטענת הנתבעת, לעומת זאת, אין סתירה בדבריו של מר צרפתי בין מועד רכישת הבגד לבין ההסבר שהוא נתן לרכישת הבגד, שכן התובעים החלו לאיים על הנתבעת ברגע שנודע להם שהיא רכשה את הביתן ושהיא מתכוונת לפתוח בו עסק של טיפולים פרה רפואיים, דהיינו זמן רב לפני שהיא נכנסה למקום. אינני רואה כלל צורך להכריע בטענותיהם אלה של הצדדים, שכן גם אם מר צרפתי אכן רכש במתפרה בגד, אין בכך כדי לסייע לנתבעת, שהרי התובעים לא חולקים על כך שבמתפרה שפעלה בביתן בוצעו מידי פעם מכירות של בגדים. תובעת 4 בעצמה העידה בחקירתה הנגדית כי מידי פעם היא רכשה בגדים במתפרה. המחלוקת בין הצדדים היא באשר להיקף המכירות שהיו מתבצעות במתפרה ובעניין זה עדותו של מר צרפתי אינה מפרטת וממילא אין בה משום חידוש. זאת ועוד, ב - נ/1, שהינו הסדר פשרה, שקיבל תוקף של פסק דין, בין בעלי המתפרה לבין הדיירים שהתגוררו בדירה בה מתגוררים כיום תובעים 1 - 2, נאמר כי: "מוסכם שהנתבעים יהיו רשאים להפעיל מכונת תפירה אחת וכן להעסיק פועל אחד בלבד עד השעה 13:00 בצהריים בלבד, ולא לפני 08:00. כ"כ בין השעות 08:00 - 13:00 יהיו הנתבעים רשאים להכניס סחורה ולקבל עד 6 לקוחות לשבוע. הפעולות הנ"ל יבוצעו אך ורק במחסן של הנתבעים ולא בדירה." מהאמור ב - נ/1, שהוגש כראיה על ידי הנתבעת, עולה, כי היקף המכירות שבוצעו במתפרה שפעלה בביתן היה מצומצם מאוד. בדברים אלו אין כדי לתמוך בטענות הנתבעת בדבר היקף המכירות שבוצעו במתפרה אלא ההיפך. ממכלול הראיות שלעיל עולה, כי מידי פעם בוצעו מכירות של בגדים במתפרה ומידי פעם היו מגיעים למתפרה לקוחות, אולם מדובר בהיקף מאוד מצומצם של לקוחות, הרבה פחות ממספר הלקוחות המגיעים מידי יום אל המרפאה שמנהלת הנתבעת בביתן. לכן, קיומה של המתפרה במחסן איננו מהווה שיקול המטה את הכף לטובת הנתבעת. אדרבה, ניתן לראות שהתובעים לא הסכימו גם עם ניהול המתפרה במקום ונקטו הליכים שהסתיימו בהסדר פשרה, שצמצם מאד את היקף הפעילות של המתפרה שנוהלה בביתן. הנתבעת טענה בתצהיר עדותה הראשית, כי ברחוב לוי קיימים עסקים רבים נוספים המתנהלים בדירות פרטיות, כגון פסיכולוגים, שיטת אלכסנדר וכי לקוחותיהם עולים ויורדים בחדרי המדרגות המשותפים לכל דיירי הבית, מבלי שהדבר מהווה טרדה או הפרעה ועל כן, יש לראות בכך דבר סביר ומקובל, לא כל שכן כאשר המרפאה שלה נמצאת בביתן חיצוני ולא בדירת מגורים. גם בטענה זו אין כדי לסייע לנתבעת, שכן לא זו בלבד שהיא לא הביאה ראיות לתמוך בטענתה האמורה, אלא שכלל לא ברור מה הוא היסוד לטענה כי ניהול העסקים האמורים אינו גורם למטרד ולהפרעה. עוד טענה הנתבעת, כי תובעים 3 - 4 הגדילו את מרפסת דירתם, אשר גובלת עם שביל הגישה, ללא היתר כדין. הגדלת המרפסת ללא היתר כדין מנתקת את הקשר הסיבתי בין האנשים החולפים בשביל הגישה לבין הפגיעה בפרטיות הנטענת על ידי התובעים, שכן אלמלא הגדילו תובעים 3 - 4 את המרפסת שלהם לא היה השביל צמוד למרפסת, אלא מרוחק ממנה, ועל כן אנשים לא היו עוברים ליד המרפסת ואי נוחות והפגיעה בפרטיות הנגרמים לתובעים היתה נמנעת. אין חולק, כי הרחבת המרפסת נעשתה על חצר השייכת לתובעים 3 - 4. משכך, בין אם הרחבת המרפסת היא חוקית ובין אם לאו, אין בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין המרפאה לבין הנזקים הנגרמים לתובעים, שכן אלמלא הרחיבו תובעים 3 - 4 את המרפסת, הם היו משתמשים או יכולים להשתמש בקטע החצר עליו הורחבה המרפסת לאותן מטרות להן משמשת המרפסת, ואז היתה הפגיעה בפרטיותם ובשלוותם גדולה יותר, כיוון, שהחצר, שלא כמו המרפסת, נמצאת באותו מפלס בו נמצא שביל הגישה. במילים אחרות, הרחבת המרפסת לא הגדילה את הפגיעה בפרטיותם של תובעים 3 - 4, שהיתה נפגעת ממילא, ואף בצורה חמורה יותר, אלמלא אותה הרחבה של המרפסת. לא מצאתי גם ממש בטענתה של הנתבעת, לפיה היות ושביל הגישה עובר בחצר השייכת לנתבעת ולתובעים 1 - 2, הרי שתובעים 3 - 4 מנועים מלטעון כנגד ההפרעה הנגרמת להם מן המטופלים של הנתבעת העוברים בשביל האמור, שכן התובעים 3 - 4 אינם טוענים להפרעה בשימוש בשביל הגישה, אלא טוענים להפרעה לשימוש ולהנאה מהדירה והמרפסת שבבעלותם, אשר גובלת בשביל הגישה, וזהו ללא ספק אינטרס מוגן בעוולת המיטרד. מכל האמור לעיל מסקנתי היא, כי המרפאה שמנהלת הנתבעת בביתן מהווה מטרד לפי סעיף 44 לפקודת הנזיקין. הפרת חובה חקוקה - עילת "איגרא רמא" (בג"צ 16/50, פ"די ה', 229) בע"א 140/53 אדמה בע"מ נ' לוי, פ"ד ט 1666 קבע בית המשפט כי: "על יסוד מה שנפסק בבג"צ 16/50 נוצרת עילת תביעה כאשר מתקיימים שלושה יסודות אלה: הנתבע עשה מעשה בלתי חוקי. המעשה גרם נזק כספי לתובע או פגע בנוחיותו או בהנאתו מרכושו. הנזק או הפגיעה הם תוצאה ישירה וטבעית של מעשהו הבלתי חוקי של הנתבע. ואם התביעה היא, כמו במקרה שלנו, לצו מניעה בלבד, מספיק להוכיח כי הנתבע עשה או מתכוון לעשות מעשה בלתי חוקי וכי כתוצאה ישירה וטבעית ממנו ניזוק או נפגע התובע, או שהוא עלול להינזק או להיפגע." עילה זו המכונה עילת איגרא רמא, סווגה בפרשת ע"א 416/58 ג'דעון נ' סלימאן, פ"ד יג 916, 921 כעילה של הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין. בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113, 139 מנה בית המשפט את יסודותיה של עוולת הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין: "א. חובה המוטלת על מזיק מכוח חיקוק; ב. החיקוק נועד לטובתו של הניזוק; ג. המזיק הפר את החובה המוטלת עליו; ד. ההפרה גרמה לניזוק נזק; ה. הנזק אשר נגרם הוא מסוג הנזק אליו נתכוון החיקוק." להלן אפנה לבחון את התקיימותם של יסודות העוולה האמורה על במקרה שלפני. א. החובה המוטלת על הנתבעת היא לקבל, מאת הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, היתר להפעלת המרפאה בביתן, או במילים אחרות היתר לשימוש חורג כהגדרת המונח בחוק התכנון והבניה, שכן על פי תכנית המיתאר החלה על הבנין הוא מיועד למגורים בלבד. חובה זו מוסדרת בסעיף 145(א)(3) לחוק התכנון והבניה ובתקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר), התשכ"ז - 1967 (להלן - התקנות). ב. סעיף 145(א)(3) לחוק התכנון והבניה והתקנות נועדו לטובתם של התובעים המתגוררים בסמוך לביתן. על כך עמד כב' השופט לנדוי בפרשת ג'דעון שלעיל, שם נדונה הפרת הוראת תכנית בנין ערים בדבר שמירת מרחקים מסויימים בין גבולות כל חלקה לבין הבניינים המוקמים עליה: "נראה לי שבצד אותן ההנאות, שכלל הציבור מפיק מהסדרת ענייני בינוי הערים והבניה על ידי חקיקת בניה, ומעבר להנאות אלה, יוצרת חקיקה כזאת גם הנאות יותר ספציפיות לטובת אדם מסויים או סוג של בני אדם, כל אימת שאפשר לייחס הגבלת זכותו של אדם לבנות על אדמתו כאוות נפשו, לכוונת המחוקק להיטיב בזה עם שכניו של אותו בעל אדמה ולהגן עליהם. הוראות בחיקוק הבאות להסדיר יחסי שכנים, כגון הוראות הכופות על בעל אדמה חובה להסיג את בנינו מצידי חלקתו, מיועדות ללא ספק 'לטובתו או להגנתו' של השכן. הייתי מרחיק לכת ואומר - אם כי לפי לשון הסעיף 55א אין צורך בכך - שהן יוצרות זכויות במלוא מובן המלה לטובת השכן." על כך עמד בית המשפט גם בפרשת ע"א 273/80 מדינה נ' כהן, פ"ד לז (2) 29, 41: "אסתפק איפוא בקביעה, שהוראת סעיף 145(א) לחוק התכנון והבניה, המתנה עשיית עבודת בנייה מהסוג הנדון בקבלת היתר מאת הוועדה המקומית והאוסרת ביצוע עבודה כאמור שלא בהתאם לתנאי ההיתר, הינה חיקוק, אשר נועד, בין השאר, לטובתם ולהגנתם של בעלי המבנים, המצויים בשכנות למקום בו עומדת עבודת הבנייה האמורה להתבצע, ושל המתגוררים באותם מבנים." ג. הנתבעת הפרה את החובות המוטלות עליה כמפורט לעיל. כנגד הנתבעת הוגש בבית המשפט לעניינים כתב אישום המייחס לה עבירות לפי סעיפים 145(א) ו - 204(א) ו - (ב) לחוק התכנון והבניה בגין הפעלת המרפאה בביתן. הנתבעת הודתה בביצוע העבירות האמורות והורשעה על סמך הודאתה. די בכך כדי להוביל למסקנה כי הנתבעת הפרה את החובה המוטלת עליה ואין בעובדה שבגזר הדין ובהחלטות מאוחרות יותר החליט בית המשפט לעניינים מקומיים לעכב את כניסתם לתוקף של הצווים שהוא הטיל עליה, ובכלל זה צו האוסר עליה להשתמש בביתן שימוש חורג, כדי לשנות ממסקנה זו, כפי שטענה הנתבעת בסיכומיה. ד. סעיף 1 לפקודת הנזיקין מגדיר "נזק" כ:"אבדן חיים, אבדן נכס, נוחות (ההדגשה שלי - ש.ד.), רווחה גופנית או שם טוב, או חיסור מהם, וכל אבדן או חיסור כיוצאים באלה." כפי שראינו לעיל, המרפאה שמנהלת הנתבעת בביתן מהווה הפרעה להנאה סבירה של התובעים מדירותיהם ופוגעת בנוחותם. ה. היות והוראת סעיף 145(א) באה להיטיב עם בעלי המבנים המתגוררים בשכנות למבנה בו נעשה שימוש חורג ולהגן עליהם, כפי שנאמר לעיל, ממילא גורמת הפרתן "נזק מן המין או הטיב שאליהן נתכוון החיקוק". לאור האמור לעיל, הפעלת המרפאה בביתן מהווה גם הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין. נוכח התרשמותי מביקורי במקום ונוכח עדותה של תובעת 4, הגעתי למסקנה כי הפעלת המרפאה בביתן על ידי הנתבעת איננו מעשה של מה בכך, לפי סעיף 4 לפקודת הנזיקין. מהותה של התביעה שלפני היא מתן צו מניעה קבוע. התנאים למתן צו מניעה קבוע הינם: התנהגות התובעת - ניקיון כפיים. מהי מידת הנזק שעלול להיגרם לכל אחד מבעלי הדין אם יינתן או לא יינתן הצו, והשוואתם של הנזקים זה לזה - מאזן הנוחות. שיהוי. קיומם של סעדים חלופיים, ובראש ובראשונה פסיקת פיצויים. ניקיון כפיים הנתבעת טענה בתצהיר עדותה הראשית, כי התובעים 3 - 4 באו לבית המשפט בחוסר ניקיון כפיים, שכן הם ביצעו בדירתם עבודת בניה לא חוקית, בכך שהם שהרחיבו את מרפסת דירתם ללא היתר כדין, ביצעו חפירה בבור המים מתחת לדירתם, הגדילו אותו והפכו את השטח לשטח מגורים ובנו בדירתם גלריות למגורים. כידוע: "צריך שיהיה קשר בין אי נקיון הכפיים המיוחס לתובע לנושא הסכסוך" [ד"ר א' וינוגרד, צווי מניעה (חלק א', תשנ"ג - 1993) 131]. מבלי להכריע בשאלה אם החפירה בבור המים ובניית הגלריות נעשו בניגוד לדין, אינני רואה כיצד עבודות אלו קשורות לנושא הסכסוך שלפני. באשר להרחבת המרפסת, כפי שנאמר לעיל, כי אין היא מנתקת את הקשר הסיבתי בין הפעלת המרפאה בביתן, ובכלל זה תנועת האנשים בשביל הגישה, לבין הנזק הנטען על ידי התובעים ודווקא יש בה כדי להקטין את הפגיעה הנגרמת לתובעים. במילים אחרות, הרחבת המרפסת לא הגדילה את הפגיעה בפרטיות ובשלווה הנגרמת לתובעים ועל כן, גם אם היא נעשתה ללא היתר אין לה קשר לנושא הסכסוך בתיק שלפני. לאור האמור לעיל, אין בהתנהגות התובעים כדי לשלול מהם את הסעד של מתן צו מניעה קבוע. שיהוי התובעים לא השתהו בהגשת תביעתם. מאזן הנוחות מחד גיסא, הנתבעת מתגוררת בבנין ועל כן לא ניתן להתעלם מהיתרון שיש לה בסמיכות מקום מגוריה למקום עבודתה. הדברים מתחדדים נוכח העובדה שהנתבעת סובלת ממחלת כלי דם וממחלת עצבים בידים ובכלי הנשימה. בתצהיר שצירפה הנתבעת לתגובתה לבקשת התובעים למתן צו מניעה זמני היא סיפרה, כי היא שיפצה את הביתן כדי להתאימו להפעלת מרפאה וכי עלות השיפוץ היתה גבוהה מאוד. הנתבעת לא נשאלה בעניין זה דבר בחקירתה הנגדית. כן סיפרה הנתבעת בתצהיר האמור, כי היות והיא מפרנסת את עצמה ללא עזרת אחרים, בהיותה רווקה, והיות ועבודתה קשה, היא לא תוכל להרשות לעצמה שלא לעבוד בביתן. בסיכומיה הוסיפה הנתבעת וטענה, כי היא גם שילמה כסף רב עבור רכישת המחסן וכי מבחינה חוקית לא היתה כל מניעה כי המרפאה תנוהל בדירתה של הנתבעת. כפי שראינו לעיל, ניהול המרפאה בביתן פוגע בפרטיותם, בשלוותם ובנוחותם של התובעים כולם, ובמיוחד של תובעים 3 - 4, ופוגע באווירה המאפיינית את הבנין ואת האזור בו הוא נמצא. גם התובעים שילמו ממיטב כספם לרכישת דירה במקום בו תובטח להם הנאה סבירה מדירתם. כמו כן, לא נכונה טענת הנתבעת, לפיה אין מניעה כי המרפאה תנוהל בדירתה. על פי תכנית המיתאר, מוגדר האזור בו נמצא הבנין כ - "אזור מגורים 1" ועל כן גם בדירתה לא מורשית הנתבעת לנהל את המרפאה. לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים שלעיל, ועם כל הצער על מצב בריאותה הפיסי של הנתבעת, אני סבורה כי הנזק ואי הנוחות הנגרמים לתובעים כתוצאה מהפעלת המרפאה בביתן גדול יותר מהנזק שייגרם לנתבעת אם יימנע ממנה מלהפעיל את המרפאה בביתן. ניתן, כמובן, לטעון שנוכח מגבלותיה הרפואיות של הנתבעת הפגיעה בפרטיות התובעים וכן העילה של הפרת חובה חקוקה כלפיהם אינה עומדת בשיקולי מאזן הנוחות, אולם לא ניתן להתעלם מכך שהנתבעת הכניסה עצמה למצב המתואר וכי בירור קצר שלה לפני רכישת דירתה והביתן היה מעמיד אותה על התנגדות התובעים לפגיעה בפרטיותם. נוכח עמדתם של התובעים כלפי המתפרה - ברור שהיו מגלים דעתם גם לנתבעת. זאת ועוד, שלילת האפשרות של הנתבעת לעבוד בביתן, באופן הפוגע בתובעים, אין בה לאמר שתישלל ממנה מכל וכל האפשרות להמשיך ולעבוד. כפי שיפורט להלן, קימות אפשרויות אחרות זולת הדרך המתוארת הפוגעת בתובעים. אף על פי שמדובר בסעד מן היושר איני רואה פטור לבית המשפט מן החיוב המקופל בפסוק: "ודל לא תהדר בריבו" (שמות, כ"ג, ג'). קיומם של סעדים חלופיים הנתבעת לא הציעה הצעה קונקרטית להגמיש את שעות עבודתה בביתן. אדרבה, היא דחתה הצעה של בית המשפט להסתפק בשעות עבודה מצומצמות עד הצהריים. נוכח שעות העבודה עליהן הצהירה הנתבעת ונוכח סרובה האמור, אינני רואה תועלת במתן צו המתיר לה שימוש בביתן בשעות הבוקר בלבד, שעות, שבדרך כלל, אין התובעים שוהים בבתיהם ושהפגיעה בהם בדרך השימוש של הנתבעת בחצרים הנידונים תפחת מאד. הנתבעת סירבה לקבל את הצעת בית המשפט, לפיה המטופלים יכנסו אל הביתן דרך רחוב יוכבד וכנגד זאת יסירו התובעים את התנגדותם לשינוי הייעוד בתב"ע. לטענתה הכניסה מרחוב יוכבד חסומה על ידי מכוניות של אנשים שגרים במקום ומטופליה מוגבלים בהליכתם ואינם יכולים לתמרן בין המכוניות הללו. על דברים אלו חזרה גב' שטרן בתצהיר עדותה הראשית. יוער עוד כי במהלך כל התקופה בה התקימו ההליכים בתיק זה נהנתה הנתבעת מדחיית תקפו של צו האיסור לשימוש חורג שניתן נגדה ע"י בית המשפט לענינים מקומיים. הנתבעת לא פעלה כנראה, באופן שיימצא לה פתרון חלופי לשימוש שהיא עושה בביתן ועל כך יש רק להצטער. בנסיבות האמורות לעיל, לא מצאתי סעד מתאים אחר, זולת צו המניעה, שיש בו כדי למנוע את המטרד ואי הנוחות הנגרמים לתובעים. לפיכך, אני מצוה בזאת על הנתבעת להימנע מהפעלת המרפאה בביתן ומכל שימוש חורג בביתן, כהגדרת המונח בחוק התכנון והבניה, ומכל שימוש בו המהווה סטיה מתכנית המיתאר החלה על האזור. בנסיבות הללו, אני גם מורה לנתבעת להסיר את השלט התלוי בכניסה לשביל הגישה. ככל שהדברים נוגעים להחלטה זו ועילותיה, (במובחן מן ההליכים על פי חוק התכנון והבניה לפי בית המשפט לענינים מקומיים) הסדר מוסכם בכתב בין הצדדים, באשר לאופן הפעלת המרפאה, או שעות העבודה בה, תביא להפקעת הצווים הנ"ל. הנתבעת תישא בהוצאות התובעים לאגרת ביה"מ באופן שלסכום האגרה ששולם יצורפו ריבית כחוק והפרשי הצמדה למדד מיום תשלומם ע"י התובעים ועד לפרעונם ע"י הנתבעת. כמו-כן, תישא הנתבעת בהוצאות שכ"ט ב"כ התובעים בסך 10,000 ₪ בצרוף מע"מ כחוק, ריבית כחוק והפרשי הצמדה למדד מהיום עד התשלום המלא בפועל. ניתן היום, ‏י"א סיון, תשע"ב, ( 9 יולי, 2001 ) בהיעדר הצדדים. המזכירות תשלח העתק מפסק-דין זה לצדדים. שולמית דותן, ס.נשיא טבק / סיגריותעישון במקומות ציבורייםחלון