פסק דין 1. התובע, יליד 1968, נהג משאית במקצועו, עתר נגד הנתבעת לפצותו בגין נזקי גוף שנגרמו לו לטענתו בשל תאונת דרכים מיום 04/01/01, בה נפגע לדבריו מנתז שחדר לעינו הימנית, עת ניסה לסגור מכסה משוחרר במשאית, באמצעות פטיש ואזמל (להלן - התאונה). 2. לגרסת התובע, התאונה אירעה שעה שנהג במשאית שבבעלותו בדרך למקום עבודתו והבחין בתקלה. על מנת לתקנה, הרים את ארגז המשאית והחל להכות על מכסה משוחרר באמצעות פטיש ואזמל במטרה לחזק הברגה. את כלי העבודה שאל ממסגרייה של קרוב משפחתו, הנמצאת כ-50 מטרים ממקום קרות התאונה. לטענת התובע, כתוצאה מהתאונה נגרמו לו חבלות וכן נכות צמיתה בעין ימין. 3. הנתבעת הכחישה את נסיבות התרחשות התאונה הנטענת ואת אחריותה. 4. התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המל"ל ובמסגרת זו נקבעה לתובע 30% נכות צמיתה בגין הפגיעה בעינו, החל מיום 04/07/01. 5. נוכח המחלוקת בין הצדדים באשר לנסיבות התרחשות התאונה בפרט ובשאלת החבות בכלל, הדיון בתיק פוצל כך שבשלב הראשון מוכרעים נושאים אלה. 6. לאחר שמיעת עדויות, עיון בכל המסמכים הרלוונטיים לרבות: התיעוד הרפואי ובסיכומי ב"כ הצדדים, לא שוכנעתי במידה הנדרשת בהליך אזרחי באמינות גרסתו של התובע באשר לנסיבות התרחשות התאונה. נימוקיי: 6.1. התובע טוען שהפגיעה בעינו אירעה כתוצאה מתיקון משאיתו. לעומת זאת, על פי המסמכים הרפואיים שהוצגו בפניי (אשר נערכו "בזמן אמת" סמוך לאחר קרות התאונה), לא נזכרים כלל רכב או משאית - במכתב השחרור מבית חולים זיו בצפת (הוגש וסומן נ/1), מיום 04/01/01 מצוין - "קפץ גוף זר לעין לאחר שהיכה בפטיש על מתכת". בתעודת חדר מיון של המרכז הרפואי בני ציון, אליו הופנה התובע מבית החולים זיו (הוגש וסומן נ/2) מיום 04/01/01, אין זכר למשאית, ובשורת התלונות וממצאים מצוין "דפק עם פטיש וחש גוף זר נכנס לעין ימין". עניין הפגיעה תוך כדי תיקון המשאית לא מצוין גם במסמכים רפואיים נוספים, כמו תעודת קבלה למחלקת עיניים במרכז הרפואי בני ציון מיום 04/01/01 (הוגש וסומן נ/3), וכן בסיכום אשפוז של המרכז הרפואי בני-ציון מיום 01/02/01 (הוגש וסומן נ/4). הציון הראשון לפגיעה תוך כדי תיקון המשאית מופיע בתעודה רפואית לנפגע עבודה מהמרכז הרפואי בני ציון, מיום 10/05/01, כארבעה חודשים לאחר התאונה (צורף לתצהיר התובע). נוכח הגרסאות שהוצגו על ידי התובע באשר לאופן קרות התאונה, לא שוכנעתי כי הגרסה המאוחרת של התובע, כפי שהוצגה בפניי ובתעודה הרפואית מיום 10/05/01, לפיה הפגיעה בעינו אירעה תוך כדי תיקון תקלה במשאיתו, היא הגרסה הנכונה והאמיתית לנסיבות התרחשות התאונה. 6.2. בפניי העידו התובע וגיסו בטחיש סאלח (להלן - הגיס), אשר לטענת התובע פינה את התובע ממקום התאונה לבית החולים. בגרסאות התובע והגיס התגלו מספר סתירות - התובע העיד כי הגיס, פינה אותו ממקום התאונה עם רכבו של התובע (ראה - עמ' 3 לפרוטוקול ישיבת 06/06/04). מצד אחר, הגיס ציין בעדותו כי אסף את התובע עם רכבו של רביע בטחיש (ראה - עמ' 5 לפרוטוקול ישיבת 06/06/04). התובע ציין בעדותו כי התאונה ארעה בסביבות השעה 10 בבוקר וכי עשר דקות לאחר מכן הגיע גיסו (עמ' 3 לפרוטוקול ישיבת 06/06/04), בעוד שהגיס מסר כי התובע התקשר אליו סביב צהרי היום (עמ' 5 לפרוטוקול ישיבת 06/06/04). יתר על כן, התובע טען בעדותו כי לא התקשר לאשתו לאחר התאונה (עמ' 3 לפרוטוקול ישיבת 06/06/04) ואילו הגיס מסר כי נסע עם התובע לבד לבית החולים כי אשתו של התובע ביקשה לא להצטרף אליהם (עמ' 5 לפרוטוקול ישיבת 06/06/04). 6.3. התובע טוען כי שאל את כלי העבודה (הפטיש והאזמל) ממסגרייה השייכת לנזיה בטחיש שנפטר לאחר מכן (להלן - בעל המסגרייה). עוד טען התובע כי ביתו של בעל המסגרייה צמוד למסגרייה עצמה וכי אלו מרוחקים כ-50 מטרים ממקום קרות התאונה הנטענת (עמ' 3 לפרוטוקול ישיבת 06/06/04). יחד עם זאת, בחוסר סבירות התובע לגרסתו לא פנה לאחר התאונה לבעל המסגרייה לצורך קבלת עזרה והעדיף להתקשר אל הגיס, חרף המרחק הקצר בין מקום התרחשות התאונה למסגרייה והעובדה שדקות ספורות קודם לכן שוחח עם בעל המסגרייה ושאל ממנו את כלי העבודה. 6.4. זאת ועוד - הגרסה העובדתית באשר לנסיבות התרחשות התאונה מבוססת על עדות התובע בלבד, שהיא בבחינת "עדות יחידה של בעל דין" כהגדרתה בסעיף 54(2) לפקודת הראיות תשל"א - 1971, אשר הכרעה על פיה טעונה נימוקים מיוחדים. נוכח המפורט בסע' 6.3 - 6.1 לפסק הדין, לא שוכנעתי במהימנות גרסת התובע, וכנזכר לא הצליח להוכיח תביעתו, היינו לא הוכח במידה הנדרשת בהליך אזרחי כי התאונה אירעה עת שתיקן תקלה במשאיתו. 7. אשר על כן, אני מורה על דחיית התביעה ומחייב את התובע לשלם לנתבעת סך של 5,000 ₪ כהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד כולל מע"מ. משאית