1. עניינו של ערעור זה הוא פגימה הקשורה עם מחלה נפשית, סכיזופרניה (Schizophrenia). 2. מספר גלגולים עבר ערעור זה. עוד בתאריך 11/08/96 פנתה המערערת לקצין-התגמולים להכיר בה כ"נכה", לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), ה'תשי"ט - 1959 [נוסח משולב], וזאת בגין הפגימה האמורה. 3. בתאריך 08/06/87 הודיע קצין-התגמולים, כי החליט לדחות את תביעתה בגלל הסיבות הבאות: - א. בהסתמך על תוצאות הבדיקות וחוות-הדעת הרפואית לפיה הגיע לכלל מסקנה, כי לא אירעה לה נכות עקב השירות הצבאי, כמשמעות ביטוי זה בסעיף 1 לחוק הנכים. ב. ההתקף הפסיכוטי שמנו סבל ושהופיע על רקע קונסטיטוציונאלי-תורשתי חלף מבלי להשאיר נכות הקשורה בשירות. ג. גם לא היו גורמים בתנאי השירות שהיה בכוחם לגורם להופעתו או להחמרתו. ד. הבדיקה גילתה, כי ההתמצאות תקינה, אין פעילות פסיכוטית, אין ליקוי פוסט- פסיכוטי והאפקט מותאם לתוכן השיחה. 4. חוות-הדעת הרפואית, שבהסתמך עליה דחה קצין-התגמולים את תביעת המערערת, כאמור בסעיף הקודם של פסק-דין זה, היא חוות-דעתו הרפואית של ד"ר משה זהר, מומחה למחלות פסיכיאטריות, מיום 07/04/87. בחוות-דעת רפואית זו נאמר, כדלקמן: - "מדובר בצעירה בת 20, ילידת הארץ. סיימה תיכון מקצועי והתגייסה לצה"ל. לאחר סיום הטירונות, נשלחה לקורס נגד"ר, בחיל-המודיעין. כעבור מספר שבועות נכנסה למתח וניסתה לירות בעצמה. אושפזה בבית-חולים 'באר-יעקב' ובבית-חולים 'שלוותה'. בתום האישפוז פוטרה מצה"ל (סה"כ כחצי שנה). לדבריה, המעשה שלה היה על רקע אי שביעות רצונה מהקורס אליו שובצה, ארבל, במיוחד, על רקע לחצים בהם היתה נתונה עקב רצונה להפרד מחבר. מקבלת טיפול תרופתי. היא מתגוררת בבית הוריה ועובדת במפעל לבגדים. בינתיים, נפרדה מחברה ויש לה קשר עם חבר אחר. בילויים מקובלים. אין לה תלונות על הפרעות נפשיות. מתכוננת ללמוד הנהלת חשבונות. בבדיקה: ניראת בהתאם לגילה הכרונולוגי. מדברת לעניין, מתמצאת בכל המובנים. רמת האינטלגנציה בינונית. אין פעילות פסיכוטית, אין לקיוי פוסט-פסיכוטית. האפקט מותאם. מחייכת בצורה חופשית. דיון וסיכום: לפנינו צעירה, אשר עברה התקף פסיכוטי במיוחד בשירות צבאי. בבית-החולים בו טופלה, העלה החשד, שההתקף הוא על רקע סכיזופרני. התקפים אלה מתפתחים לרוב על רקע קונסטיטוציונאלי-תורשתי. אומנם, לעיתים, תנאי לחץ חיצוניים, משמשים זרז ('הטריגר') לפרוץ ההתקף, אך לא שוכנעתי שהיה בתנאי השירות שלה כדי לשמש זרז מעין זה. לעומת זאת, היא מוסרת בעצמה, שהיתה במתח רב באותה תקופה, על רקע רצונה לנתק את קשריה עם חברה. למזלה של המערערת, חלף ההתקף ולא גרם לליקויים כלשהם והיא מתפקדת בכל התחומים בצורה טובה. אין הפרעות נפשיות הקשורות לשירות הצבאי". 5. על החלטת קצין-התגמולים, מיום 08/06/87, כאמור בסעיף 3 של פסק-דין זה, הגישה המערערת ערעור בפני וועדת-הערעורים, במושבה בתל-אביב-יפו (ע.נ. 221/87). לאור התדיינות בין הצדדים הוסכם על-דבר מחיקתו של הערעור, וזאת לאחר שב"כ המשיב הצהיר, כי לא יתנגד לחידוש הערעור בתום שנתיים מיום 10/11/89. 6. הלכה למעשה, רק ביום 26/06/97 פנתה המערערת לקצין-התגמולים, בתביעה נוספת להכיר בה כ"נכה", לפי חוק הנכים. לכתב-תביעתה צירפה המערערת חוות-דעת רפואית של רופא מומחה מטעמה, דהיינו, את חוות-דעתו הרפואית של ד"ר נחמיה קיסר, מומחה לפסיכיאטריה, מיום 10/11/95. 7. קצין-התגמולים דחה את תביעתה וביום 13/07/97 הגישה המערערת ערעור על החלטתו של קצין-התגמולים הדוחה את תביעתה. גם את הערעור הנ"ל הגישה המערערת לוועדת-הערעורים, במשובה בתל-אביב-יפו, וביום 21/07/97 החליט כב' השופט דוד גלדשטיין, להעיבר אלינו את התיק כדי שיידון בפני וועדת-הערעורים, במושבה בבאר-שבע, וזאת לאור מקום מגורי המערערת והוריה. הערעור (ע.נ. 361/97) נתקבל בבאר-שבע ביום 27/07/97 ונפתח תיק ערעור ע.נ. 1095/97. 8. בתאריך 16/09/97 הגישה לנו ב"כ המשיב את כתב-תשובתה לערעור זה. בכתב-תשובה זה, מעלה ב"כ המשיב, בין היתר, את הטיעונים הבאים: - א. המערערת חידשה את ערעורה, כ- 8 שנים לאחר ההחלטה, מיום 10/11/89, ועל כן חלפה התקופה בה יכולה היתה המערערת לחדש את ערעורה. ב. המערערת אינה "נכה" ולא נותרה לה כל "נכות". ג. לא קיים כל "קשר סיבתי" בין מחלת המערערת לבין השירות הצבאי ותנאיו. לכתב-תשובה זה, צירפה ב"כ המשיב את חוות-הדעת הרפואית, שתוכנה המלא הובא בסעיף 4 של פסק-דין זה. 9. ביום 29/09/97, שמענו את טיעוני הצדדים (ב"כ המשיב ואחיה של המערערת, ה' יצחק עמר). ב"כ המשיב חזרה על הטיעונים בדבר ה"התיישנות" ואילו אחיה של המערערת היפנה אותנו לחוות-הדעת הרפואית של ד"ר נחמיה קיסר, מיום 10/11/95, שם הוא מתייחס לבעיית ה"התיישנות". כותב ד"ר נ. קיסר, בעמ' 4 של חוות-דעתו, כדלקמן: - "לעניין הפסקת ההליכים המשפטיים, נראה לי, כי צעדה חסר השיפוט של המערערת נבע ממהלך מחלתה ונסיונה להשתחרר מהתוית הפסיכיאטרית, שמחלתה השיתה עליה, ומהווה סימן נוסף המאשש את אבחנתה כלוקה בסכיזופרניה כרונית". בהחלטה שניתנה על-ידנו הורינו לצדדים הנוגעים להגיש לנו סיכומים, בכתב, לעניין טענת ה"התיישנות", שהועלתה ע"י ב"כ המשיב. 10. בתאריך 23/03/98 ניתן על-ידנו פסק-דין, שבה נדרשנו לסוגיא: - "האם בנסיבות מקרה זה, שבו מופיעה המערערת ללא יצוג משפטי, יש לראות בחוות-הדעת הרפואית, שהוגשה ע"י המערערת (חוות-דעתו הרפואית של ד"ר נ. קיסר, מומחה בפסיכיאטריה, מיום 10/11/95), משום 'ראייה חדשה', המצדיקה שינוי בהחלטתו ובעמדתו של קצין-התגמולים?". לאחר סקירת המצב המשפטי, החלטתנו להעביר את הערעור לקצין-התגמולים, והורינו לו להשתמש בסמכויותיו, עפ"י סעיף 35 א' לחוק הנכים, כדי לשקול אם יש בחוות-הדעת הרפואית של ד"ר נחמיה קיסר, יום 10/11/95, משום "ראייה חדשה". 11. בתאריך 03/08/98 הודיע קצין-התגמולים למערערת כדלקמן: - "לאור החלטת ועדת-הערעורים מיום 23/03/98 בע.נ. 1095/97 ולפיה יבחן קצין-התגמולים את עניינך לפי סעיף 35 א' לחוק הנכים, עניינך נבחן והריני להודיעך כדלקמן: - א. בהחלטת ועדת-הערעורים מיום 10/11/89 ניתנה לך אפשרות לחדש את הערעור תוך שנתיים מיום פסק-הדין ולא עשית כן. מכאן שתביעתך התיישנה ולא ניתן להאריך את מועד ההתיישנות ועל כך ישנה קביעה שיפוטית בע.נ. 1095/97. ב. עוד ולחילופין אין לראות בחוות-הדעת של ד"ר קיסר ראייה חדשה באשר חוות-דעת זו הוגשה בעבר והיתה בפני קצין-התגמולים בדחותו את התביעה ביום 13/07/97 ולכן אין בכך משום חידוש. עוד ולחילופין אין קשר בי המחלה הנפשית בה לקית ובין השירות. על החלטה זו ניתן לערער בפני וועדת-הערעורים תוך 30 יום מיום קבלתה". 12. בתאריך 06/09/98 הגישה המערערת (באמצעות אחיה, ה' יצחק עמר) ערעור על החלטתו דלעיל של קצין-התגמולים מתאריך 03/08/98. נפתח תיק ערעור חדש, מס' ע.נ. 218/98, שנקבע לדיון ליום 30/11/98. 13. נתקיימו מספר דיונים ובישיבה מיום 16/05/99 הצהירה ב"כ המשיב, כי קצין-התגמולים חוזר בו מן הטענה בדבר "חוסר בראייה חדשה" וביקשה לקבוע את הערעור לדיון לגופו של עניין. 14. משלב זה ואילך היתה המערערת מיוצגת ע"י עורך-הדין ירון שחר. 15. עפ"י בקשת ב"כ המשיב הגישה המערערת תצהיר שנעשה על-ידה ביום 15/06/99 (מוצג מע/2) ומטעמו של המשיב הוגשו: - א. תיקה הרפואי של המערערת, שסומן כמוצג מש/ 1. ב. חוות-דעת רפואית של מומחה רפואי מטעם המשיב, ד"ר אלי קריצ'מן, מומחה לפסיכיאטריה, מיום 12/01/98, שסומן כמוצג מש/ 2. ג. דו"ח עבירה בגין עבירה שביצעה המערערת ביום 05/05/86, בסיס מצ"ח, מרחב דן, מיום 21/05/86, שסומן כמוצג מש/ 3. ד. חוות-דעתה של סא"ל לינדה שפיר, מהפרקליטות הצבאית, מיום 08/06/86, שסומנה כמוצג מש/ 4. בחוות-הדעת הנ"ל מובא תיאור העובדות, מיום 05/05/86, בשעה 18:30 ובשעה 19:00, עת ביצעה המערערת שני נסיונות התאבדות, תוך כדי שימוש בלתי-חוקי בנשק. בפעם הראשונה, בשעה 18:30 הצליחה אחת החיילות לחטוף ממנה את תמ"ק ה"עוזי" ולהשליכו מבעד לחלון; ובפעם השנייה, הגם שהמערערת כיוונה את הנשק לעבר גופה, קרתה תקלה טכנית ולא נורה כדור. מצויין בחוות-הדעת הנ"ל, שהגם שהמעשים הנ"ל שעשתה המערערת מהווים עבירה על החוק, הרי שלאור מצבה הנפשי ואישפוזה של המערערת בבית-החולים הפסיכיאטרי שבבאר-יעקב, לא ננקטו הליכים משפטיים נגדה והוחלט על סגירת התיק. 16. בישיבה מיום 27/02/2000 הצהירו ב"כ הצדדים שאין בדעתם להגיש מסמכים נוספים וביקשו לקבוע ערעור זה לשם שמיעת ההוכחות. 17. בתאריך 19/03/2001 שמעונ את דברי עדותם של העדים הבאים: - א. המערערת - שנחקרה שתי-וערב ע"י ב"כ המשיב על האמור בתצהירה, מיום 15/06/99. ב. ד"ר נחמיה קיסר - שנחקר נגדית, ארוכות, ע"י ב"כ המשיב על האמור בחוות- דעתו הרפואית, מיום 10/11/95; בחקירה חוזרת ע"י ב"כ המערער; והשיב לשאלות חברי-הוועדה. ג. ד"ר אלי קריצ'מן - שנחקר נגדית ע"י ב"כ המערערת, על האמור בחוות-דעתו הרפואית, מיום 12/01/98; ב"כ המשיב לא הציגה לעד זה שאלות בחקירה חוזרת; והוא השיב שאלות חברי-הוועדה. 18. בתום שמיעת העדויות הצהירו ב"כ הצדדים, כי אין להם עדים נוספים וביקשו להגיש את סיכומי-טיעוניהם, בכתב. ניתנה החלטה בדבר הגשת סיכומים ונקבע, כי פסק-הדין יישלח לב"כ הצדדים והם פטורים מהופעה לשמיעתו. סיכומי ב"כ המערערת הוגשו ביום 18/04/2001 וסיכומי ב"כ המשיב הוגשו ביום 16/07/2001. ב"כ המערערת לא ניצל את הזכות שהענקו לו להשיב לסיכומי ב"כ המשיב. 19. הרקע האישי והעובדתי: א. נולדה ביום 25/10/67. ב. בתאריך 24/02/86 גוייסה לשירות בצה"ל. ג. בעת גיוסה נקבע לה פרופיל-רפואי: - 82 (22311 ו- 35301). ד. עברה טירונות במשך חודש ימים, אותו סיימה ללא בעיות מיוחדות. ה. בתאריך 30/03/86, בתום הטירונות, הוצבה לקורס בחיל-מודיעין, בבה"ד 15, בתור חניכה בקורס נגד"ר. ו. במשפחתה של המערערת אין דווח על תחלואה. ז. המערערת לא סבלה מבעיות נפשיות בעברה. ח. הגם שבמשפחתה מתוארים סכסוכים בין ההורים, אולי על רקע שימוש אקראי באלכוהול ע"י האב ורוגזנות של האם, קיימת תמיכה מסביבתה המשפחתית. ט. תקופת קורס נגד"ר, שהחלה תוך כדי השגת ציונים ברמה משביעת רצון וללא שהתעוררו כלפיה כל בעיות, הן מבחינת הלימודים והן מבחינת המשמעת, היתה עבור המערערת תקופה קשה בגלל בעיות של הסתגלות חברתית; נוצרו קונפליקטים בינה לבין חברותיה על רקע הבדלי תרבות רקע והתנהגות; חברותיה לקורס נהגו לקנטר ולהרגיז אותה. י. המערערת היתה גם נתונה בלחץ נפשי מחמת אי-הסתגלותה לקורס שעצם הצבתה לקורס זה היווה פגיעה בכבודה באשר ראתה בו קורס-ירוד, יחסית לכישוריה ויכולותיה. יא. אט אט החל מתפתח אצלה מתח-נפשי והיא החלה מתלוננת בגין התנכלות, השמעת מילות-גנאי כלפיה וגניבת חפצים. יב. ביקשה לשוחח עם פסיכולוג והובטח לה כי בקשתה תכובד. במקום זה הופנתה לשיחות עם הרמ"ח, סגן לינדה נחמיאס. יג. ביום 01/05/86, חזרה המערערת מחופשת חג-הפסח ובו ביום ביקשה לחזור לביתה. בקשתה לא נענתה. יד. ביום 05/05/86, הרגישה סגן לינדה נחמיאס, כי המערערת שונה מהרגיל: היא מדוכאת, סגורה וכועסת. היא זומנה לשיחה עמה והם שוחחו בנושא של ציפיותיה של המערערת מהצבא ומהחברה ועל הבעיות החברתיות שקיימות בינה לבין חברותיה. טו. למחרת בבוקר, ביום 06/05/86 חשה סגן לינדה נחמיאס, שהמערערת עדיין נתונה במצב שבו היתה יום קודם לכן והיא אמרה לה שבכוונתה להפנותה לשיחה עם היועצת החינוכית וקבעה לה פגישה עמה לשעה 15:00. טז. כל אותו היום המערערת לא אכלה ולא שוחחה עם אף אחד. יז. בשעה 14:00 פנתה המערערת, מיוזמתה, וביקשה לשוחח עם סגן לינדה נחמיאס. יח. בעת השיחה היתה המערערת במצב של חוסר שקט נפשי, השיחה גלשה מעבר לשעה 15:00 וסגן לינדה נחמיאס צלצלה ליועצת החינוכית בבקשה לדחות את הפגישה שלה עם המערערת למחרת היום. יט. בשעה 17:00 זימנה סגן לינדה נחמיאס את המערערת לשיחה נוספת, שלא הניבה שום תוצאות. כ. השיחה נמשכה עד לשעה 18:15 ובשעה זו ביקשה המערערת לסור לחדרה. כא. סגן לינדה נחמיאס פנתה לחדר סמוך על-מנת לצלצל להוריה של המערערת בתקווה שהם יוכלו לעזור לה. כב. בזמן השיחה הנ"ל חמקה המערערת, לחדרה ושם ביצעה ניסיון להתאבד, ולאחר מכן ביצעה ניסיון אובדני שני, ומשניהם ניצלה אך בנס. לציין, כי סגן לינדה נחמיאס לא העידה בפנינו הואיל וקצין-התגמולים לא הצליח לאתרה, לא דרך השלישות הראשית, לא דרך קצין-רפואה ראשי ואף לא באמצעות משרד מירשם האוכלוסין והדברים המובאים לעיל מתבססים גם על הדו"ח שהגישה לקצינת-נפגעים, מיום 28/07/86 (מסמך 10 בתיק-הרפואי מש/ 1). כג. בתאריך 24/07/86 שוחררה מהשירות, לאחר שנקבע לה פרופיל-רפואי: - 21. 20. כמו ברוב המקרים המבואים לדיון בפנינו, עלינו להכריע בשאלה: "האם קיים 'קשר סיבתי' בין שירותה של המערערת בצה"ל בין המחלה שממנה היא סובלת כיום?". המערערת טוענת לא רק ללחץ ומצוקה בשל שירותה ביחידה שרמת החיילות בה נמוכה. פשיטא, שלא ניתן ואין זה אפשרי לדרוש מצה"ל למיין את חייליו ולהציבם ביחידות באופן שהדבר יהא לרוחם ולשביעות רצונם המלא של כל החיילים. אי-מילוי משאלה לעבור ליחידה אחרת אינו מאורע חריג יוצא דופן או חריף לצורך קביעת "קשר סיבתי". מטבע הדברים, לעיתים, כרוך השירות הצבאי באכזבות ובלחצים הנובעים מכישלון ציפיות להצבה ביחידה המועדפת ע"י החייל. העובדה, שמשאת-נפשה של המערערת להצבה ליחידה אחרת אינה מתגשמת, עובדה זו והיא כשלעצמה, אין לראותה כנובעת עקב השירות הצבאי. דא-עקא, כאן מדובר בסידרה של ראיונות מתסכלים, שבהם לא נתמלאה דרישה להפגישה עם גורם-רפואי, וזאת כאשר כבר המפקדת נוכחת לדעת שהמערערת נתונה בתנאי-מצוקה נפשית. מדובר כאן, איפוא, בפגיעה טיפוסית, לאוו דווקא כללית, אלא בנסיבות שבהן המערערת משרתת. אנו מדגישים את הדבר משום שאצל חלק ניכר מהחולים יכול רופא לזהות הפרעות אישיות טיפוסיות עוד בטרם פרצה המחלה והפרעות אישיות פרה-פסיכוטיות אלו אינן מתפתחות, בהכרח, למחלה סכיזופרנית. 21. ב"כ המשיב, בסיכומיה, עומדת על כך, שבכל המסמכים, שנרשמו בתקופה הסמוכה לאירועים הרלוונטיים, אין איזכור לכך שהמערערת ביקשה להיפגש עם פסיכלוג וסורבה. לנו נראה, כי בנסיבות שהיו קיימות, חייבת היתה המפקדת להיות היוזמת להבאתה של המערערת לפני רופא-מקצועי, וזאת אפילו עוד בטרם שהמערערת מבקשת מפגש כזה. 22. ב"כ המשיב מודה, כי מרבית השיחות, שנערכו בין המערערת לבין מפקדתה, היו ביוזמת המפקדת; וכי לא זו בלבד שהמערערת לא פנתה אליה וביקשה עזרה חיצונית, אלא שהמפקדת היא זו שיזמה את ההפנייה ליועצת-חינוכית והמערערת הסכימה לכך. אנו סבורים, שהמפקדת מודעת היתה לתנאי-המצוקה הנפשית שבהן נתונה המערערת, ואין המדובר רק באותו היום, דהיינו, ביום 06/05/86, בו ביצעה המערערת את ניסיון ההתאבדות, ואי-לכך שומה היה על המפקדת, בתוקף היותה בעלת הערכה מקצועית חיובית ויחס רגיש לחיילים, לנקוט בצעדים מהירים, ומה עוד, שבין התכנים שהועלו בשיחות בין המפקדת והמערערת עלו גם נושאים שיש בהם כדי להצביע בעליל על מצוקות נפשיות. 23. לעניין אחרון זה מתייחס גם ד"ר אלי קריצ'מן, המומחה הרפואי מטעם המשיב, הקובע, כי מצופה מהמפקדת שתנסה בתחילה להתמודד עם מצוקות של חניכות בקורס וכשלא יצלח הדבר תפנה לגורמים מקצועיים יותר. אפילו, שאין לצפות ממפקדת, שתאבחן מחלה נפשית בתחילתה, דבר שלא אחת קשה גם לאנשי מקצוע מיומנים, הנסיבות כפי שהיו בפני המפקדת חייבו אותו להפנות את המערערת לא ליועצת-חינוכית אלא לקב"ן, או לפסיכולוג, לגורם יותר מקצועי. המפקדת, סגן לינדה נחמיאס, בדו"ח שהגישה לקצינת-נפגעים, מיום 28/07/86 (מסמך 10 בתיק-הרפואי מש/ 1), כותבת, כי קיימה שיחות רבות (ההדגשה במקור) עם המערערת וזה הוא, איפוא, היסוד לקביעתו של ד"ר נחמיה קיסר, המומחה הרפאי מטעם המערערת, כי מניעת הטיפול הרפואי הנדרש במקרה זה, שבו מסיבה בלתי ברורה לחלוטין, החליטה המפקדת להתמודד עם מצבה הנפשי ומצוקתה הקשה של המערערת בכוחות עצמה, תרם להחמרה במצבה הנפשי. 24. יהא אשר יהא, בין אם ביקשה המערערת פגישה עם פסיכולוג והובטח לה כי בקשתה תכובד ובין אם לא ביקשה זאת, חובתה הראשונית של המפקדת היה להפנותה לקב"ן ולא להשהות את הטיפול. בנסיבות שהיו לפני המפקדת, החובה להפנות לקב"ן מוטלת עליה אפילו סירבה לכך המערערת. בצדק מעיד על כך ד"ר נחמיה קיסר (בעמ' 33 של פרוטוקול בית-המשפט), כי: - "הצעד של הפנייה ליועצת-חינוכית היה שגוי על פניו". 25. סכיזופרניה היא מחלה שאצל נשים היא פורצת בשנות העשרים והשלושים. בנוסף לגורמי הדחק שמאפיינים את גיל ההתבגרות, קיימים גורמי-לחץ נוספים היכולים לזרז הופעת המחלה. את גורם-הדחק יש לשקול לא כתלוי ועומד בפני עצמו, אלא ביחסי-הגומלין שבינו ובין התפיסה הפנימית של משמעותו, כשהיא מאיימת על בעליה. גורמי-הדחק הנ"ל יכולים להיות קשורים להתפתחות, כגון, מוות של קרוב משפחה, פרידה, גירושין, משבר כלכלי וכו'. גורמי-דחק כאלה פועלים במפגש עם מנגנוני הגנה, הסתגלות והתמודדות העומדים, ממילא, בקצה גבול יכולת הספיגה שלהם. 26. הפרידה מחבר: ב"כ המשיב מצביעה על גורם-לחץ שהיה קיים אצל המערערת על רקע פרידה מחבר. ד"ר משה זוהר, הרופא-המומחה מטעם המשיב שבדק את המערערת ביום 07/04/87, מציין בחוות-דעתו הרפואית (מסמך 43 בתיק הרפואי מש/ 1), שלדבריה, "המעשה שלה היה על רקע אי-שביעות רצונה מהקורס אליו שובצה, אבל במיוחד על רקע לחצים בהם היתה נתונה עקב רצונה להיפרד מחבר". במסקנותיו קובע ד"ר מ. זוהר "... היא מוסרת בעצמה שהיתה במתח רב באותה תקופה על רקע רצונה לנתק את קשריה עם חברה". והוא מסיים: "למזלה של הנבדקת חלף ההתקף ולא גרם לליקויים כלשהם והיא מתפקדת בכל התחומים בצורה טובה". יצויין, כי בפנייתה הראשונה של המערערת לקצין-התגמולים מיום 11/08/85, עניין הפרידה מן החבר כלל לא הועלה על-ידה. גם בתצהירה של המערערת, מיום 15/06/99, תצהיר שבגינו נחקרה בפנינו ע"י ב"כ המשיב, ביום 19/03/2001, לא מוזכר עניין הפרידה מחבר וגם ב"כ המשיב לא הציגה לה כל שאלה בנושא זה. המומחה-הרפואי מטעם המשיב, ד"ר אלי קריצ'מן שבדק את המערערת ביום 26/10/97, ושחוות-הדעת הרפואית, מיום 12/01/98 (מוצג מש/ 2), מהווה את הבסיס לדיון בערעור זה (ע.נ. 218/98), ונראה, כי על יסוד חוות-הדעת הנ"ל חזר בו קצין-התגמולים מן הטענה בדבר "חוסר בראייה חדשה" (סעיף 13 בפסק-דין זה) - אינו מאזכר, ולו במילה אחת, את עניין הפרידה מחבר. בהתאם לכך, אין כל התייחסות ל"פרידה מחבר" בחקירתו בפנינו של ד"ר אלי קריצ'מן, מיום 19/03/2001. לאור האמור לעיל נראה לנו, כי במקרה דנן, לא היווה עניין הפרידה מחבר "גורם דחק". 27. על פי הוראות הדין, חייל התובע מקצין-התגמולים להכיר בו כ"נכה", לפי חוק הנכים, עליו להוכיח כי לפגימתו יש "קשר סיבתי" עם תנאי-שירותו, וזאת משום שבסעיף 1 לחוק הנכים נקבע: - "'נכות' - איבוד הכושר לפעול פעולה רגילה, בין גופנית, בין שכלית, או פחיתתו של כושר זה, שבאו לחייל... כתוצאה של אחת מאלה שאירעה בתקופת שירותו ועקב שירותו: (1) מחלה; (2) החמרת מחלה; (3) חבלה". מבחן ה"קשר הסיבתי", כפי שנקבע בפסיקא, קובע, שעל החייל להוכיח, כי פגימתו פרצה עקב תנאי שירותו שהיו בגדר "תנאים קשים יוצרי מתח ודאגה למעלה ומעבר לאלה הצפויים לאדם בחייו האזרחיים הרגילים" (ראה: ד"נ 3/70, קצין-התגמולים נ. בוסאני - פ"ד כ"ד (3), עמ' 637, וכן את פסק-הדין, נשוא הדיון הנוסף בע"א 652/62 - פ"ד כ"ד (1) עמ' 217). הווה אומר: אמת-המידה להערכתם של מתחים היא - סובייקטיבית. 28. ככלל, אין זה די ב"קשר סיבתי" סובייקטיבי. על החייל לקשור את הגורם, עליו הוא מסתמך, עם קיומו של מצב אוביקטיבי ביחס לאירוע שהוא עשוי ליתן לו פירוש יותר טראומטי מאשר יכול להראות לאדם מן הצד. 29. בכל הקשור למחלת נפש על החייל להוכיח כי השתתף "... בפעולות קרביות או בפעילות אחרת קשה ורווית מתח, או שהשירות היה קשור בפחדים או במתחים ממקור אחר" (הדגשה שלי י.ג.) - ראה: רע"א 5499/92 (קצין-התגמולים נ. בן-עד, פ"ד מ"ז (2) עמ' 471 בעמ' 476). 30. נושא של מתחים ממקור אחר, שימש נושא פסק-דין בתיק רע"א 4073/99, מיום 10/07/2000, בעניין אורית אביאן נ. קצין-התגמולים (פ"ד נ"ד (3) עמ' 1), שם חזרו על הקביעה בדבר: - "אמת-המידה להערכת קיומם של מתחים כאמור - היא סובייקטיבית". בית-המשפט ציין בפסק-דינו הנ"ל, כי לא היתה מחלוקת כי שירותה של אורית אביאן אכן היה רווי מתחים... המחלוקת התמקדה בשאלת קיומו של "קשר סיבתי" בין לחצים ומתחים סובייקטיביים שחוותה לבין פרוץ מחלתה. בעוד המומחה-הרפואי מטעם קצין-התגמולים גרס, כי לא היה בתנאי-שירותה כל גורם של דחק אובייקטיבי, שיכול להוות סיבה לפרוץ מחלתה, הרי שהמומחה מטעמה גרס, לעומתו, כי גורמי הדחק אינם נמדדים במדדים אובייקטיביים אלא סובייקטיביים ושונים מאדם לאדם, וכמוהם "נקודת השבירה", ולפיכך סבר, כי קיים קשר ישיר בין תנאי שירותה לבין התפרצות מחלתה. 31. כאמור, במקרה המתואר לעיל, השתית בית-המשפט את ה"קשר הסיבתי" על קיומם של מתחים בשירות על-פי אמת-מידה סובייקטיבית ופירושו של דבר הוא, שמכאן ואילך יש להתחשב בנקודת-תורפה אינדיבידואלית של כל חייל, ולפיכך גם תנאי-שירות שאין בהם כדי להכריע את החייל-הממוצע אבל מכריעים הם חייל רגיש ופגיע יותר, המשועבד לחוויותיו הפנימיות, ייראו בהם כיוצרים את ה"קשר הסיבתי" הנדרש. 32. לטענת ב"כ המשיב, אין די באמור לעיל. כי במקרה כזה ה"קשר הסיבתי" יוכר רק אם יוכיח החייל שתנאי-השירות הללו, הגם שלא כללו אירועים חריגים בהשוואה למקובל בשירות - היו תנאים קשים יוצרי מתח ודאגה למעלה ומעבר לאלה הצפויים לאדם בחייו האזרחיים הרגילים. הכרה ברגישות אינדיבידואלית - אינה גוררת הסתפקות במבחן סובייקטיבי, המשועבד לחוויות פנימיות של החייל והמאפיין את הדרישה לקיומם של תנאי שירות אובייקטיביים. טיעון זה וטיעונים דומים לו מעלה גם ב"כ העותר (קצין-התגמולים) בעתירתו לדיון נוסף (בתיק דנ"א 5343/00 התלוי ועומד בפני נשיא בית-המשפט העליון) בעניין פסק-הדין ברע"א 4073/99 (סעיף 30 בפסק-דין זה). יהא הדבר ברור, ועמד על כך גם בית-המשפט המחוזי, בבאר-שבע (בע.א. 1227/00, מיום 10/09/2001, בעניינו של קצין-התגמולים נ. ירון לוי), כי באשר להליך התלוי ועומד בפני בית-המשפט העליון, חייבים אנו לפסוק אך ורק על-פי ההלכה הקיימת וכל עוד לא שונתה ההלכה, יש בה כדי לחייב את כל הערכאות המשפטיות. 33. אנו מודעים לכך, כי תכופות נתפסים תנאי-שירות רגילים כתנאי-שירות קשים, וזאת לאוו דווקא כחווייה סובייקטיבית המחוללת את מחלת הסכיזופרניה, אלא כביטוי ראשוני למחלה שכבר קיימת. מכל מקום, בכל מקרה ומקרה עלינו לבדוק, בדוק היטב, אם הדחק הסובייקטיבי שבו היתה המערערת נתונה ושגרם לפרוץ מחלתה, יכול ומהווה הוא ביטוי סימפטומטי למחלה שכבר פרצה. 34. כך אומנם סבור ד"ר אלי קריצ'מן, המומחה-הרפואי מטעם המשיב, הגורס, כי תחושת הקיפוח והרדיפה מצד חברותיה לקורס של המערערת - עושות רושם של ביטוי מחלתה "והינם סובייקטיביים ולא מספקים מצד אובייקטיבי". התלונה לגבי האווירה החברתית בקורס נובעת מעצם התפתחות המחלה ואינה מהווה תיאור אובייקטיבי של ההתרחשות. 35. לעומתו, מעמיד ד"ר נחמיה קיסר, הרופא-המומחה מטעם המערערת, את הגורמים למחלתה על שתיים: - א. הצבתה בקורס שמבחינתה היה דבר שלא תואם את ציפיותיה, היה בבחינת פגימה נרקסיסטית קשה. היא ביקשה להיות מוצבת בקורס מש"קיות-ת"ש וקיבלה קורס בקוטב-השני של הציפויות שלה, שזה קורס-נג"ד בחיל-המודיעין ומהווה מכה מאוד מאוד רצינית. ב. ההתייחסות של המפקדת שלה, סגן לינדה נחמיאס, שהשקיעה הרבה זמן תוך ישיבה עם המערערת, שגתה שגיאה גסה שעה שהגיעה למסקנה שיש להפנותה ליועצת-חינוכית במקום לפסיכולוג או לקב"ן. 36. ד"ר נחמיה קיסר מדבר על רצף אירועים פתולוגיים, שהפכו לכדור-שלג בכך שלא נעשה מאמץ-ראוי כדי לנסות ולעצור אותו; אירועים שה"טריגר" שלהם החל בעקבות הצבתה של המערערת לקורס הנדון ושהיה קשור גם באווירה ששררה בקורס כלפי המערערת. 37. אין לקבל טענה שלפיה, "אין להחיל את ה'מבחן הסובייקטיבי', בהקשר של מחלת נפש, הואיל ולא ניתן לסמוך על מילותיו והסבריו של החייל שחלה במחלה זו משום שתכופות נתפסים תנאי-שירותו הרגילים כתנאי-שירות קשים, ולאוו דווקא כחוויה המחוללת את המחלה אלא כביטוי ראשוני למחלה שכבר קיימת". ברם, אם לא נאפשר לחייל לספר את סיפורו במילים ועפ"י הסברים שלו עצמו כיצד נדע מה היתה ראייתו הסובייקטיבית של תנאי-שירותו? ולכן קבע בית-המשפט העליון, וחזר וקבע, כי שאלת ה"קשר הסיבתי המשפטי" בין מחלה כלשהי לבין השירות הצבאי - היא שאלה שבמשפט המסורה להכרעתה של וועדת-הערעורים, אשר נעזרת לשם כך בחוות-הדעת המונחות לפניה; חקירתם של המומחים והעדים האחרים; וכן כל חומר ראייתי אחר שמותר לה להסתמך עליו. אל לנו להתעלם גם מן העובדה שבין חברי הוועדה מכהן גם רופא, שבתוקף השכלתו הרפואית אין הנושא זר לו ובבוא בית-המשפט לבחון את "תנאי השירות", חזקה עליו שיידע להשתית את מסקנותיו כראויי. 38. בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (בע"א 1198/00 מיום 12/07/2001) בדחותו ערעור על פסק-דין שניתן על-ידנו בע.נ. 1022/97, מיום 07/08/2000 בעניין ולדימיר וישנבסקי נ. קצין-התגמולים, ותוך שהוא מאמץ את קביעתנו, פסק: - "נאמנה עלינו הגירסה בדבר תנאי-שירותו של המערער שלא היה בהם כל גורם דחק אובייקטיבי שיכול להוות סיבה לפרוץ המחלה וכי תחושת הלחץ שחש המערער היו בעקבות מצבים יוצרי דאגה ומתח שצפויים גם בחיים האזרחיים". בפסק-דינו הנ"ל מאבחן בית-המשפט המחוזי בין המקרה של אורית אביאן (בתיק רע"א 4073/99). וכה אומר בית-המשפט, מפיו של כב' הושפט ניל הנדל, בהסכמת חבריו להרכב: - "בעניין אביאן (רע"א 4073/99) נבחן ה'קשר הסיבתי' בין הלחץ של החיילת בתקופת שירותה לבין התפרצות מחלתה מסוג סכיזופרניה. נקבע: 'אמת המידה והערכת קיומם של מתחים כאמור היא סובייקטיבית'. במקרה שלפנינו טוענת ב"כ המערער, כי תגובתו למצבו הכלכלי הינה סובייקטיבית, אך זו מספקת בכדי להוכיח את ה'קשר הסיבתי'. מעיון מדוקדק יותר בפסק-הדין אביאן, נגלה, כי הראייה אינה דומה לנידון. הכללים המשפטיים שנקבעו בעניין אביאן אינם מביאים למסקנה, כי ערעור זה דינו להתקבל. בית-המשפט העליון ציין בפסק-דין אביאן כי החיילת הוכשרה לעבוד כקלדנית. 'לא היתה מחלוקת כי שירותה של המבקשת אכן היו רוויי מתחים'. תביעתה של אביאן להכרה כ'נכה' התקבלה. אפילו שתגובתה הסובייקטיבית של אביאן לתנאי השירות הביאה למחלתה, נקבע קיומו של 'קשר סיבתי' בין שירותה הצבאי לבין מחלתה. הוועדה מצווה לבחון האם תנאי השירות הם אלה אשר גרמו למחלה. אם התשובה חיובית, האופי הסובייקטיבי של התגובה אינו מונע את קיומו של 'קשר סיבתי'. ואולם, התגובה סובייקטיבית חייבת להיות מעוגנת בנתון אובייקטיבי המשתייך לשירות הצבאי". ובהמשך: - "אין בסיס לקבוע כי הלחץ נוצר משירותו הצבאי. אכן תגובה סובייקטיבית איננה שוללת קיומו של 'קשר סיבתי'. לצד זאת, אין לומר, כי תגובה סובייקטיבית הינה ערובה לקיומו של 'קשר סיבתי'. יש לשאול האם המחלה נגרמה כתוצאה מתנאי השירות כפי שהם או מתנאי החיים הכוללים את עובדת היותו חייל בשירות צבאי, ללא קשר לאפיון תנאי שירותו". והוא מסיים: - "בעניינו, לא הוכח, כי הלחץ הכספי או לחץ אחר היה קשור דווקא לשירות. לא הוכח אם כן שתנאי-שירותו הם אשר גרמו למחלה". 39. עקרונות אלה נתקבלו גם בבית-המשפט המחוזי, בתל-אביב-יפו בע.א. 831/91 - יהודה אשר נ. קצין-התגמולים (דינים מחוזי, כרך ל"ב (2), עמ' 77) ובע.א. 965/91 - דניאל עופר נ. קצין-התגמולים (דינים מחוזי כרך ל"ב (2), עמ' 80), ואף אנו עמדנו על כך בע.נ. 84/96, מיום 28/11/2001, יוסף יוחאי נ. קצין-התגמולים. 40. הקשר הסיבתי בין השירות הצבאי לבין מחלת הנפש: - ההלכה היא, כי דרגת השכנוע המוטלת על התובע היא להראות שקיומו של הקשר- הסיבתי מתקבל מאוד על הדעת (ראה: ר"ע 187/83 רדושיצקי נ. קצין-התגמולים, פ"ד ל"ז (4) עמ' 361, בעמ' 364). היותה של המחלה קונסטיטוציונאלית או תורשתית אינה שוללת את גרימתה על-ידי תנאי השירות הצבאי, ובעניין זה אין אף צורך בהוכחת אירוע יוצא-דופן, אלא די להוכיח מצבי מתח וחרדה הקשורים בשירות הצבאי. כל זאת, בתנאי, שלא התגלו סימני מחלה לפני השירות (ראה: למשל, ע.א. 472/81, קצין-התגמולים נ. אברג'יל, פ"ד ל"ז (2) עמ' 785). 41. במקרה שלפנינו, המערערת התגייסה לצה"ל כשהיא בריאה. עצם העובדה שמחלה בעלת אופי קונסטיטוציונאלי היתה יכולה להתפרץ או להתלקח גם שלא עקב השירות איננה שוללת את ה"קשר הסיבתי" בינה לבין השירות (רע"א 8077/96, קריספיל נ. קצין-התגמולים פ"ד נ"א (2) עמ' 817). 42. ניצני מחלת הנפש של המערערת התגלו בעת שירותה הצבאי והתבטאו בהתנהגותה. אנו חייבים להתייחס אך ורק לנסיבות שירותה הספיציפיות של המערערת ואין אנו באים לקבוע אמות-מידה חדשות או נוספות באשר למהותם של תנאי-שירות או גורמי-דחק שבמהלך השירות עלולים לגרום להתפרצות מחלת הסכיזופרניה. ובאחת - המערערת היתה נתונה למצוקה קשה בגלל התייחסות חברותיה אליה והיא לא הופנתה בשל מצוקתה זו לרופא-מקצועי. על רקע זה מתקיים "קשר סיבתי" בין מחלתה של המערערת לבין תנאי-שירותה בצבא ואין המדובר כאן במצב של תנאי-שירות רגילים שנתפסו ע"י המערערת כקשים, כחוויה סובייקטיבית המחוללת את המחלה. 44. כאמור, שאלת ה"קשר הסיבתי המשפטי" בין מחלה כלשהי לבין השירות הצבאי היא שאלה שבמשפט המסורה להכרעתו של בית-המשפט אשר נעזר לשם כך בחוות-דעת המומחים המונחות לפניו, ואנו רשאים לסמוך על חוות-הדעת הרפואית של ד"ר נחמיה קיסר, מיום 10/11/95 ועל הדברים שאמר לנו עד זה שעה שהעיד בפנינו. 45. העובדה, שד"ר נחמיה קיסר היה הרופא המטפל של המערערת, במהלך אישפוזה במחלה הפסיכיאטרית של בית-החולים "שלוותה", אין בה, כשלעצמה, כדי לגרוע מהאמון שאנו מייחסים לאבחנותיו הרפואיות ואנו מעדיפים אותן על-פני הקביעות הרפואיות של המומחה-הרפואי מטעם המשיב. 46. המערערת תוכר כ"נכה", לפי חוק הנכים, בגין הפגימה הקשורה במחלתה הנפשית, כפגימה ש"נגרמה" בעת השירות ועקב השירות. 47. המערערת תוזמן להופיע בפני וועדה-רפואית, כדי שזו תקבע את אחוזי נכותה. 48. המשיב ישא בהוצאות המשפט ובשכר-טרחת עורך-דינה של המערערת בסכום כולל של: - 5,000 ₪ (חמשת אלפים). הסכום הנ"ל יהא צמוד למדד וישא ריבית כחוק, מיום מתן פסק-הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל. 49. זכות ערעור כקבוע בחוק הנכים. 50. מזכירות בית-המשפט: - א. תשלח לב"כ הצדדים - עותק מפסק-דין זה, לאחר שבישיבה מיום 19/03/2001 קיבלו פטור מהופעה לשמיעתו. ב. תעביר לקצין-התגמולים, ישירות, עותק מפסק-דין זה. ג. תחזיר לב"כ המשיב - את התיק הרפואי, מוצג מש/ 1. ניתן היום כ"ו באדר, תשס"ב (10 במרץ 2002) בהעדר ב"כ הצדדים. ( - ) ( - ) ( - ) יעקב גנן, שופט (דימ.) ד"ר ל. וינוגרד מר י. שיל"ת אב בית-הדין חבר חברהתחום הנפשיצבאקצין התגמוליםסכיזופרניה