טענתם העיקרית של הנתבעים היא כי בשל ריחות צלייה ומטרדים נוספים שנבעו מהפעלת סניף של הבורגר ראנץ ביתר המבנה, נמנע מהנתבעת שימוש במושכר בהתאם ליעודו, וכתוצאה מכך היא היתה זכאית שלא לשלם דמי שכירות. להלן פסק דין בנושא אי תשלום דמי שכירות בגלל מטרד ריח ממסעדה: התובעת היתה בתקופה הרלבנטית לתביעה בעלת זכות שכירות במבנה הנמצא בקומת הקרקע במרכז מסחרי בקיראון ברחוב הכלנית 5 בקרית אונו, הידוע כגוש 6496 חלקה 76, עפ"י חוזה שכירות בינה לבין עירית קרית אונו מיום 3/4/95. לחוזה זה קדם חוזה דומה ביניהן משנת 1990. התובעת השכירה חלק מהמבנה בשכירות משנה בלתי מוגנת לנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") עפ"י חוזה מיום 18/12/95 לתקופה שמיום 1/4/95 עד 1/3/00, שגם לו קדם חוזה מיום 11/4/90. נתבעים 2 ו- 3 הינם ערבים לכל חובות הנתבעת עפ"י החוזה מכח חתימתם על כתב ערבות בסיפא לחוזה. טענות הצדדים. לטענת התובעת הפרה הנתבעת את חוזה השכירות הפרות יסודיות ולא תיקנה אותן למרות התראות חוזרות ונשנות כדלקמן: התובעת אחרה מספר פעמים בתשלום דמי השכירות בלי ששילמה את הריבית הקבועה בחוזה על איחור בתשלום דמי השכירות , שילמה מספר תשלומים באופן חלקי ולבסוף חדלה מתשלום דמי השכירות. הנתבעת לא שילמה לעיריה ארנונה, תשלום המהווה תנאי יסודי עפ"י ההסכם בין הצדדים, וחובה בגין כך עומד על סך של 65,658 ₪ נכון ליום 4/11/99. הנתבעת לא שילמה את חלקה בגין ביטוח, וזה שולם ע"י התובעת. הנתבעת לא ביצעה את תשלומי דמי השכירות בהוראת קבע בניגוד להתחייבותה עפ"י החוזה. לאחר שהתנהל בין הצדדים מו"מ לפשרה שלא צלח, הודיע התובעת לנתבעת ביום 11/10/99 על ביטול החוזה ודרשה ממנה לפנות את המושכר תוך 3 ימים (נספח יז לתצהיר ת/3). בתגובה הודיע לה הנתבעת כי תפנה את המושכר ביום 31/12/99 וביום 2/1/00 פונה המושכר. כאמור שוכרת התובעת את המבנה מהעיריה והיא שילמה בגין החודשים 12/99 - 2/00 דמי שכירות וארנונה. התביעה הוגשה לתשלום סכומים עפ"י פירוט כדלקמן: ריבית בגין אחור של 4 ימים בתשלום דמי שכירות לינואר - מרץ 1999 בסך 95.36 ₪. ריבית בגין איחור של 16 ימים בחודש 4/99 בסך 128.70 ₪. ריבית בגין איחור בתשלום של 32 ימים בחודש 5/99 בסך 220.88 ₪. מע"מ על הסך של 9,914 ₪ בסך 1,685.38 ש"ח וריבית פיגורים בגין איחור של 140 ימים בתשלום מע"מ בסך 1,685.38 ₪ בסך 156.20 ₪. דמי שכירות לחודש 5/99 בסך 1,565.19 ₪ בתוספת מע"מ בסך 266.08 ₪. ריבית פיגורים בגין איחור של 214 יום בחודש 5/99 על סך של 1,565.19 ₪ בסך 223.36. ריבית פיגורים בגין איחור של 171 יום בתשלום מע"מ בסך 266.08 ₪ בסך 30.19 ₪. ריבית בגין איחור של 64 יום בחודש 6/99 על סך 11,254.86 ₪ בסך 505.63 ₪. מע"מ על סך 11,254.86 ₪ בסך 1,913.33 ₪. ריבית בגין איחור של 171 יום בתשלום מע"מ בסך 1,933 ₪ בסך 137.50 ₪. שכ"ד בגין חודש יולי - ספטמבר 1999 בסך 35,497.17 ₪ בתוספת מע"מ בסה"כ 6,034.52 ₪ ריבית בגין איחור של 122 יום בתשלום דמי שכירות בסך 35,497.17 ₪ בסך 2,861.17 ₪. ריבית בגין איחור של 78 יום בתשלום מע"מ בסך 6,034.52 ₪ בסך 309.50 ₪. דמי שכירות בגין 15 יום בחודש 10/99 בסך 5,949.68 ₪ בתוספת מע"מ בסך 1,011.46 ₪. ריבית בגין איחור של 3 ימים בתשלום דמי שכירות בגין 1-15 באוקטובר 1999 על סך של 5,949.68 בסך של 121.28 ש"ח. ביטוח בסך 509 ₪ (516.19 ₪ נכון ליום הגשת התביעה). ארנונה בסך 65,658 ₪. דמי שכירות בגין איחור של 30 ימים בפינוי המושכר על בסיס פיצוי מוסכם של 200$ ליום בסך 6,000$ השווה ל- 25,248 ₪. פיצוי מוסכם בגין איחור של 49 יום בפינוי המושכר על בסיס 220$ ליום - 10,780$ השווה ל- 43,443 ₪ נכון ליום הגשת כתב התביעה המתוקן. דמי שכירות לחודשים ינואר - פברואר 2000 - 27,002 ₪. ארנונה לחודשים ינואר - פברואר 2000 - 1,007.80 ₪. מהסכום האמור (221,587 ₪) יש להפחית תשלום ביתר של דמי השכירות שביצעה הנתבעת בסך של 24,137 ₪ ולפיכך הועמד סכום התביעה על סך של 197,450 ₪. טענתם העיקרית של הנתבעים היא כי בשל ריחות צלייה ומטרדים נוספים שנבעו מהפעלת סניף של הבורגר ראנץ ביתר המבנה, נמנע מהנתבעת שימוש במושכר בהתאם ליעודו, וכתוצאהמכך היא היתה זכאית שלא לשלם דמי שכירות. סניף הבורגר ראנץ' היה קיים גם בתקופה החוזה הראשון. ואולם ביוני 1998 פרצה בו שריפה כאשר חלקיקי שמן שהיו בארובה שהובילה את אידי הבישול לגג המבנה נדלקו. בעקבות השריפה נעשה במקום שיפוץ, ובמקום הארובה הותקנה מערכת לסינון אדים וריחות כמפורט בחוו"ד המומחה מטעם התובעת, פרופ' הנרי מלוך, ולצורך הוצאת האויר מהמינדף של המסעדה, נעשה פתח אוורור בקיר בגובה של כ- 2.70 מ' מהמדרכה, במרחק של כ- 3 מטר מפתח החנות של הנתבעים. בעקבות תלונות של הנתבע הסיטה תחילה התובעת את פתח יציאת האויר לכיוון ההפוך מכיוון פתח החנות של הנתבעת, ולאחר מכן הותקנה תעלה שהרחיקה את יציאת האויר למרחק של 15 מטר לערך מפתח החנות. לטענת הנתבעים נפלטים מפתח האוורור ריחות צלייה הקורמים ל"מכת ריח" לכל מי שעובר במדרכה ולכל מי שמצוי ברדיוס של כ- 50 מטר, המהווים מטרד לציבור ומטרד ליחיד. לטענת הנתבעים: "מייד לאחר שנתחוורו לאלי ממדי המטרד והנזקים שעשויים להיגרם לנתבעת... ולאחר שהפניות בע"פ לא הועילו הוא פנה למר יצחק דייקמן... מנהל התובעת במכתב מיום 19/11/98 על מנת שזה האחרון יפעל להסרת המטרדים ואולם ללא הועיל". לאחר שהפניות לא הועילו הודיעה הנתבעת ביום 15/2/99 כי במידה והמטרדים לא יוסרו, היא לא תעביר את תשלומי דמי השכירות לחודשים אפריל - יוני 1999 תוך קיזוז הנזקים הנגרמים לה. משלא הוסרו המטרדים החליטה הנתבע עפ"י גרסתה, שלא להעביר את תשלומי דמי השכירות בגין חודשים אפריל - יוני 1999 (סעיף 7ז לכתב ההגנה). לאחר שיחה טלפונית בין ב"כ הנתבעת לב"כ התובעת החליטה הנתבעת להעביר את דמי השכירות מידי חודש בחודשו עד לבדיקת הנזקים ועד לתיקון המטרדים (סעיף 7ח לכתב ההגנה). לאחר שגם צעד זה לא הועיל החליטה הנתבעת שלא להעביר לתובעת את דמי השכירות החל מחודש יוני 1999 (סעיף 7ט לכתב ההגנה). בנוסף למטרד האמור טוענים הנתבעים כי התובעת הפרה את חוזה השכירות והפריעה לשימוש במושכר בכך שפתחה פתח בדלת האחורית המשמשת ככניסה למטבח ופונה למדרכה המובילה לחנות הנתבעת, פתח שנועד להוצאת משלוחים לשליחים. הפתח גם גורם לכך שבשעות מסויימות מתגודדים שליחים על המדרכה באופן שמפריע ללקוחות לעבור על המדרכה הצרה. כמו כן החלו עובדי הבורגר ראנץ לזרוק שאריות פסולת וקרטונים על המדרכה באופן החוסם את המעבר להולכי רגל על המדרכה, במיוחד לאלה העוברים עם עגלות ילדים. לטענת הנתבעת, גם אם יש לה חוב לעיריה אין התובעת זכאית לקבל את הסכום. לטענתה ויתרה התובעת בהתנהגותה על הדרישה לשלם את דמי השכירות באמצעות הוראת קבע, ואם היו איחורים בתשלום דמי השכירות היה זה בשל איחור של מר דייקמן לאסוף את דמי השכירות מהמושכר. לטענת הנתבעים, משלא נענו פניותיהם לתובעת לחדול מההפרעה והמטרדים, היתה הנתבעת רשאית שלא להעביר לתובעת דמי שכירות. בסיכומיה טוענת הנתבעת כי היא לא היתה חייבת בתשלום דמי שכירות גם מכח חוק השכירות והשאילה תשל"א - 1971. לא אף זאת אלא שלטענת הנתבעים הודעתה של התובעת על ביטול החוזה מהווה בנסיבות הפרת החוזה. מכאן שהתובעת איננה זכאית לתשלום בגין התקופה שבה פינתה הנתבעת את המושכר, ולא לתשלום דמי הארנונה בגין תקופה זו. כמו כן מאחר והנתבעת שילמה את ההפרשים בדמי השכירות כשהם צמודים לדולר אין מקום לחייבה בריבית. בנוסף היא טוענת כי יש להוסיף ריבית בשיעור שדרשה התובעת על הסכום שהיא שילמה ביתר. כמו כן טענה כי יש להפחית את הפיצוי המוסכם שנקבע ללא כל יחס סביר לנזק שהיה צפוי מהפרת ההסכם בעת כריתתו. לטענת הנתבעת היא צברה באיזור מוניטין, ומשנאלצה לפנות את המושכר לא הצליחה לשכור מקום חלופי עד למועד הגשת כתב התביעה. בדיעבד התברר כי הנתבעת לא פתחה מקום חלופי בשום מקום אחר. בכתב תביעה שכנגד על סך של 248,780 ₪ היא תובעת סעדים כלדקמן: פגיעה במוניטין בסך של 100,000 ₪. ירידה ברווח כתוצאה מירידה במכירות - 50,000 ₪. הפסד השתכרות משך חודשים בסך של 30,000 ₪. אי נוחות והנאה מהמושכר בשך תקופת המטרד בסך של 50,000 ₪. החזר תשלומים ששולמו ביתר בסך של 18,780 ₪. דיון. אין מחלוקת כי הנתבעת שילמה את הסכומים בשיעורים ובמועדים הנטענים ע"י התובעת. מחומר הראיות שבפני עולה כי על מנת להגיע לפתח החנות של הנתבעת על הקונים לעבור במדרכה לא רחבה שלידה חונות מכוניות בניצב למדרכה. כמו כן ישנה אפשרות להגיע לחנות מדרך אחרת אלא שאז יש לרדת במדרגות. לפני פתח החנות יש מגרש חנייה וכפי שחונות בו מכוניות יש רווח בין שורת כלי הרכב החונים לפני המדרכה לפני כלי הרכב החונים בחנייה. כאמור טוענת הנתבעת כי התובעת גרמה לשורה של מטרדים במעבר באותה מדרכה: ריח, דלת פתוחה, שליחים מתגודדים, ארגזים ופעמים זבל. מטרדי ריח. השריפה בבורגר ראנץ' אירעה ביוני 1998 (עמ' 9 לפרוטוקול). בורגר ראנץ' חזר לפעול בתחילת אוגוסט או באמצעיתו (עמ' 9 לפרוטוקול). לפני השריפה היתה מותקנת בבורגר ראנץ' ארובה שהעלתה את כל הריחות לגג הבניין (עמ' 9 לפרוטוקול). בשיפוץ שנערך לאחר השריפה בוטלה הארובה וריחות הצליה הוצאו לרחוב דרך פתח האוורור לאחר שעברו במערכת הטיפול באדים ובריחות שהותקנה (עמ' 10 לפרוטוקול). עת/3, מר דייקמן, העיד בעמ' 13 לפרוטוקול כי מערכת סינון האדים והריחות החדשה עלתה בערך פי שלוש מאשר המתקן הקודם ומטעם התובעת הוגשה קבלה על תשלום של 55,000 ₪ לצורך התקנת המערכת (לא כולל תשלומים שמשמת התובעת להחזקת המערכת כולל החלפה שגרתית של המסננים המותקנים בה). בחקירתו הנגדית העיד מר דייקמן כי לפני השריפה היו תלונות של שכנים על ריח, והתובעת טיפלה בבעייה עפ"י ייעוץ שקיבלה ממומחה. עפ"י עדותו של מר דייקמן פתח האוורור המצוי בגובה של 2,70 מ' מעל למדרכה, מופנה בזווית כלפי מעלה ולא כלפי המדרכה (צילום עליון בנספח ה' לתצהירו של מר דייקמן ת/4 שנעשה ביולי 2000 (להלן: "התצהיר השני") ומסומנת בעיגול). הוא אישר כי תחילה היה פתח האוורור במרחק של כשלושה מטרים מפתח החנות של הנתבעת, כשפתח האויר הופנה לכיוון הפוך מפתח החנות, ובסביבות ינואר פברואר 1999 הוא הועבר למרחק של כ- 15 מטרים ממנה (עמ' 15 לפרוטוקול). כמו כן העיד מר דייקמן כי מערכת סינון האדים והריחות נעשית באופן שוטף ע"י שתי חברות חיצוניות: צח אוויר וגל אוויר. בנוסף העיד כי הוא מחזיק באופן מסודר את כל החשבוניות לגבי הטיפולים והתחזוקה שמבצעות שתי החברות. התובעת הגישה תעודת עובד ציבור של עת/2, אירנה נייברגר, לפיה ערכה יחד עם פקח של העיריה, יוסי מועלם, ביקורת תברואתית, בה נמצא כי המסעדה פועלת בתנאים תברואתיים תקינים, וכי יש בה מערכת מתפקדת וטובה של טיפול באדים ובריחות המתוחזקת ע"י חברת אחזקה חיצונית. כמו כן נאמר בתעודת עובד הציבור כי בעת הביקורת לא הורגשו שום ריחות טיגון או צלייה מחוץ לעסק ובשטח החנייה. הגם שבתעודת עובד הציבור נאמר כי הביקורת נערכת בעקבות תלונת שכן הרי שמעדותה של הגב' נייברגר עולה כי למעשה נערכה הביקורת בשל בקשה לחידוש רשיון העסק של המסעדה, ובתיק העסק צויין כי היו תלונות קודמות של שכנים על ריח. עדות זו עולה בקנה אחד עם עדותו של מר דייקמן ועדויות אחרות שהיו בפני כי למעשה היו תלונות שכנים בגין ריח דווקא על המערכת הקודמת שהיתה במסעדה בה נעשה שימוש בארובה שככל הנראה גרמה הותירה ריחות צלייה בפיר הבניין. לא מצאתי ממש בטענת ב"כ הנתבעים כי המצב בעת הבדיקה לא ייצג את המצב בפועל בשל התראה שקיבלה התובעת מהעיריה על עריכת הביקורת. אמנם הגב' נייברגר העידה כי אילו היתה יודעת שהנכס הוא בבעלות העיריה לא היתה מתאמת את הביקורת עם העיריה אלא לוקחת עובד נוסף שלה במקום מר מועלם, אולם היא גם העידה כי התיאום עם מר מועלם נעשה רק בבקר הבדיקה. כמו כן העידה כי באותו יום ביצעה יחד עם מר מועלם ביקורות נוספות, וכי כמקובל היא יצאה עם הפקח לכל אותו יום של ביקורות. גם העובדה שהעיריה מעמידה לרשות הגב' נייברגר רכב לצורך עריכת הביקורות אין בה כדי ללמד כי בעיריה היו מודעים לכוונה לעשות באותו יום ביקורת דווקא בבורגר ראנץ'. הגב' נייברגר העידה כי את הביקורת עשתה בשעה כלשהי בין 10:00 ל- 16:00. אמנם היא העידה כי העבירה למר פרידמן, מפקח מחוז לבריאות הסביבה את החומר כולל המלצה שלה שהמשרד לאיכות הסביבה יבדוק את שאלת הריח וזאת משום שבתיק היתה קיימת תלונה, ודבר זה לא נעשה. יחד עם זאת היא העידה כי היא מוסמכת ובעלת ידע לעריכת ביקורת גם לעניין ריח וכי באותו יום לא היו במדרכה ובחנייה ריחות. העבירה את החומר למנח פרידמן מפקח מחוז לבריאות הסביבה כדי שימשיך את הטיפול. כמו כן היא העידה כי לא קראה את התלונה והיא איננה יודעת מי התלונן ומתי. הגב' נייברגר העידה כי היא עברה הכשרה מתאימה לביצוע הבדיקה וכי היא בדקה חיצונית את מערכת הטיפול באדים ובריחות המותקנת במסעדה, כולל בדיקה אם רשת המסנן נקייה ואם היא שואבת חלקיקים. כמו כן העידה כי הוצג בפניה ספר הטיפולים במערכת. העולה מהאמור לעיל הוא שעדותה תומכת בגרסת התובעת כי המסעדה מצויידת במערכת מתאימה לטיפול באדים ובריחות הנוצרים תוך כדי פעילותה וכי לא נגרמים מחוץ למסעדה מטרדי ריח. חוות דעת המומחים ועדויותיהם. פרופ' מלוך, מומחה לאיכות אוויר ולטיפול בגזים, המשמש בין היתר יועץ למשרד לאיכות הסביבה אשר עפ"י עדותה של הגב' נייברגר הוא זה שממונה על בעיות ריח ערך חוו"ד מטעם התובעת. עפ"י חוות דעתו מצוידת המסעדה במערכת אוורור להרחקת אדים וגזים הנוצרים בתהליכי עיבוד והכנת אוכל, מערכת שתוכננה ונבנתה ע"י חב' גל אוויר סוכנויות ושירותים ע"מ. פרופ' מלוך קיבל מחב' גל אוויר את הנתונים הטכניים של המערכת ובדק כי היא בנוייה בפועל עפ"י המפרט הטכני. כמו כן העיד פרופ' מלוך כי המערכת מתאימה לנפח הפעילות של המסעדה. עפ"י חוות דעתו מורכבת המערכת משלושה מינדפים אשר האוויר מהם מוזרם דרך תעלות למערכת טיפול בגזים ובאדים המורכבת משלושה מסננים ראשונים, המותקנים בטור, להרחקת טיפות שומן וחלקיקים גדולים, מסנן שקים לסינון חלקיקים בינוניים, משקע אלקטרוסטטי לסינון סופי של טיפות וחלקיקים תת מיקרוניים, מערכת ספיחה עם פחם פעיל להרחקת מזהמים גזיים וצמצום ריחות ומפוח שהותקן בין המשקע האלקטרוסטטי למערכת הספיחה עם הפחם. לאחר הטיפול מוזרם האוויר דרך תעלת יציאה החוצה. פרופ' מלוך ביצע את הבדיקה לצורך עריכת חוות דעתו בשעות העומס הכבד ביותר במסעדה, בין השעות 12:00 ל- 16:00. פרופ' מלוך העיד כי בדק ויזואלית את המסננים, קיבל מהחב' המתחזקת את לוח הזמנים שבהם בוצעו החלפות של מסננים, ועפ"י עדותו חלפת המסננים נעשתה כפי שצריך, ובעת ביקורו לא היה צורך בהחלפתם. כאמור בדיקתו נעשתה בשיא העומס של המסעדה והוא מצא כי בסביבה הקרובה לפתח הפליטה ממערכת האוורור לא מורגש ריח אופייני לתהליכי טיגון וצלייה. עפ"י חוות דעתו הוא עמד משך כשעה וחצי במרחקים של בין 1 מטר ל- 10 מטר ולא חש ריח אופייני לתהליכי טיגון וצלייה. משך כרבע שעה הוא חש בריח חלש מאוד שמקורו היה קשה לזיהוי, הנובע כנראה מבישול ולא מצלייה, ויתכן ומקורו בדירות הסמוכות. מסקנתו היתה כי מערכת האוורור והטיפול בגזי הפליטה היתה מתוכננת ובנויה על פי מיטב הידע והטכנולוגיה הקיימות, מצבה הטכני והתחזוקתי טוב מאוד, כשהיא מתוחזקת ע"י חברה מוכרת ובין הטובות בארץ בתחום האוורור התעשייתי. כמו כן כאמור הוא לא מצא בעת הבדיקה מטרד ריח. חוות דעתו של מר אברהם קרול, הנדסאי איכות סביבה ומנהל חב' אקוטסט בדיקות סביבתיות, התבססה על בדיקה של חב' אקוטסט, שנעשתה ע"י בנו, עמי אברהם, בודק מעבדתי מוסמך מטעם משרד העבודה, שלקח שתי דגימות אויר, האחת מפתח פליטת הגזים של המינדף והשנייה מדלת הכניסה לחנות של הנתבעת. את התוצאות והתיחסותן ביחס ל"סף ריח" הציג בשתי טבלאות. למרות שעפ"י עדותו של מר אברהם חוות דעתו מתייחסת אך וריח למטרד ריח, הוא הביא פרמטרים המתייחסים לזיהום הסביבה. כפי שטוענת התובעת בצדק, בכתב התביעה לא נטען כי התובעת גרמת לזיהום אלא רק למטרד ריח. לטענת הנתבעים, פרופ' מלוך עצמו התייחס לזיהום אוויר וזאת בשל התייחסותו לפרמטרים שנכללו בחוות הדעת של מר אברהם. אינני מקבלת טענה זו פרופ' מלוך התייחס כפי שיפורט בהמשך לממצאים של מר אברהם תוך ציון העובדה שמדובר בבדיקה שעניינה שונה והיא נעשית על סמך פרמטרים שונים, ותוך התייחסות למסקנותיו. יתר על כן, כאמור, מר אברהם עצמו העיד כי חוות דעתו היא אך ורק לגבי מטרד של ריח (עמ' 35 לפרוטוקול). עפ"י חוות דעתו של מר אברהם, הוא ביקר במקום על מנת לקבוע את נקודות הבדיקה והפרמטרים העלולים לגרום למטרדי ריח, ובעת הביקור, בשעות הערב הורגשו ריחות חריפים האופייניים לצליית בשר וטיגון צ'יפסים. עפ"י חוות דעתו לאדים הנפלטים כתוצאה מתהליכי בישול ריח בלתי נסבל, עם סף ריח נמוך מאוד כך שהימצאותם באוויר, אפילו בריכוזים נמוכים, גורמת למטרדי ריח. דא עקא שלא מצאתי על מה נסמכה מסקנתו כי די בסף הריח כדי לגרום למטרד בחומרים אלה. מר אברהם הודה כי לסף הריח יש הגדרות שונות ע"י מלומדים שונים אך לא זכר אם לצורך חווה"ד לקח את הערך הנמוך או הגבוה של ההגדרה (עמ' 39 לפרוטוקול). הוא גם הודה בעמ' 39 ש' 22 לפרוטוקול כי יש מלומדים שמגדירים את סף הריח כגבוה הרבה יותר, וכן שאין ריכוז רשמי של החוק הקובע את סף הריח לגבי אצלטהיד שלגביו הוא העיד (בעמ' 38 לפרוטוקול) שזה חומר שברגע שהוא עובר את סף הריח הוא מהווה מטרד (עמ' 39 לפרוטוקול). בנוסף, לא מצאתי על סמך מה הגיע מר אברהם למסקנה כי למסעדה אין מתקנים הנדסיים לטיפול בריח או שיעילותם נמוכה. מר אברהם הודה כי לא בדק כלל את המתקנים שבמסעדה, וממילא הוא לא התייחס למה נדרש על מנת שפעילות המסעדה תתאפשר מבלי שיגרם מטרד לשיטתם של הנתבעים. עפ"י עדותו העובדה שהורגשו ריחות ונמדדו מזהמים היא הנותנת שלמסעדה אין אמצעים יעילים או מתאימים לטיפול באדים ובריחות, ואולם בחוות דעתו מצוינת עובדה נטענת זו של היעדר מערכת מתאימה, כממצא בפני עצמו. מחקירתו הנגדית, כאמור עולה כי דבר זה לא נבדק על ידו, ואין לכך תמיכה לא בחוות דעתו ובעדותו של פרופ' מלוך ולא בעדותה של הגב' נייברגר, ובעובדה שהעיריה לא מצאה את המערכת כבלתי מתאימה שעה שחידשה את רשיון העסק. למעלה מן הצורך אוסיף כי הנתבעת לא טרחה להמציא את נתוני הבדיקה באמצעות תצהיר של מר עמי אברהם, ובכך מתערערת התשתית העובדתית עליה נסמכת חוות דעתו של מר קרול אברהם שכן תשתית עובדתית זו צריכה ראייה כשלעצמה. פרופ' מלוך התייחס לחוות דעתו של מר אברהם, שכאמור הסתמך על בדיקה של חב' אקוטסט שלקחה שתי דגימות אויר, אחת בפתח הפליטת האויר מהמסעדה והשניה בדלת הכניסה לחנות הנתבעת. עפ"י חוות דעתו ועדותו של פרופ' מלוך הבדיקה הראשונה איננה רלבנטית לתביעה שעניינה מצטרד ריח ולא זיהום אויר. גם לגופו של דבר טוען פרופ' מלוך כי הממצאים של חב' אקוטסט בפתחי האיוורור אינם בניגוד לתקן שכן יש להשוות אותם עם הריכוזים המותרים עבור חומרים מסויימים באויר על פי התקן הסביבתי הארצי משנת 1992 ועם ריכוזים המותרים לפי הצעת התקנות למניעת מפגעים (ריחות) . במידה ולא מפורטים ריכוזים מותרים עבור חומרים אלה בתקנות האמורות, יש לקחת את השיעור של סף הריח כפול 5 (שכן ריכוזים העולים על סף הריח אינם ריכוזים המהווים מטרד ריח. ריכוזים המהווים מטרד עקב ריח הינם ריכוזים הגבוהים מספי הריח במידה משמעותית, בדרך כלל פי 5 - 10 ולפעמים יותר). פרופ' מלוך מפרט בשתי טבלאות כי הריכוזים שנמצאו ע"י חב' אקוטסט הינם היטב בתחום המותר. מסקנותיו המבוססות היטב של פרופ' מלוך, אשר עמדו גם במבחן החקירה הנגדית הן כי ריכוזי המזהמים בגזי הפליטה שנפלטים מהמסעדה נמוכים מאוד, כי פליטת האויר ממערכת האוורור הינה בגדר המותר הן עפ"י התקנות הארציות לפליטת מזהמים לאוויר והן עפ"י התקן הסביבתי הארצי, וכי גם לאור תוצאת הבדיקה שנערכה ע"י חב' אקוטסט פליטות האוויר מהמסעדה אינה גורמת מטרדי ריח או זיהום אויר. עפ"י עדותו של פרופ' מלוך, סף הריח, דהיינו עוצמת ריח הקטנה ביותר שבה יחושו 50% מהאנשים איננה מהווה מטרד. על מנת שהריח יהיה מטרד, צריכה עוצמתו להיות גבוהה פי 5 - 10 מסף הריח. גם עפ"י חוות דעתו של מר אברהם "סף הריח מוגדר כריכוז הנמוך של חומר באוויר אשר ניתן להבחין בו באמצעות חוש הריח על ידי רוב בני האדם", ולא ראיתי על מה התבססה עדותו בחקירתו הנגדית בה נאמר כי "רוב" לעניין זה הוא 80% (ולא למעלה מ- 50%). משום מה לא צויין הדבר בחוות דעתו למרות שפרופ' מלוך התייחס במפורש לכך ש"הרוב" הוא 50% בלבד. כמו כן עצם המינוח סף ריח מצביע לכאורה על כך שמדובר בעוצמה מינימלית, בה בקושי חשים בריח, ולא בעוצמה שיש בה משום מטרד. הנתבעים משווים כל העת בין ריחות הצלייה ובין ריח של ביצים סרוחות, ולגבי סוג ריח זה הם טוענים כי די בשיעור נמוך מאוד שלו כדי לגרום למטרד. כעולה מעדותו של פרופ' מלוך, השוואה זו של שני סוגי הריחות אינה במקומה. הנתבעת לא התלוננה בעיריה ולא במשרד לאיכות הסביבה על מטרדי ריח. הבדיקה שנערכה ע"י העיריה לצורך חידוש רישיון העסק, הן מבחינת המערכת שהותקנה במסעדה לצורך טיפול באדים ובריחות, והן מבחינת היעדרם של ריחות מחוץ למסעדה - היתה תקינה. גם עדותו של משה בדש, עה/2, לא היה בה כדי לסייע לנתבעת. בתצהירו מר בדש, בעל מספרה הנמצאת קומה לחנות של הנתבעת, נאמר כי לאחר השיפוץ שבעקבות השריפה נפלטו מפתח האוורור ריחות צלייה הגורמים לסרחון ולמכת ריח וכי הוא נאלץ להימנע מפתיחת חלון המספרה הפונה למגרש החניה כפי שנהג לעשות לפני כן. כמו כן נטען בתצהיר כי גם כאשר החלון סגור חודרים ריחות הצליה והטיגון דרך פיר חדר השירותים של המספרה המשותף לכל הבניין. ראשית לא ניתן כל הסבר כיצד ניתן להריח את ריחות הצלייה דווקא מהפיר כאשר בשיפוץ בוטלה הארובה שהיתה קודם לכן, והיא זו שגרמה לכך שבעבר היו עוברים ריחות בפיר, ומשבוטלה הארובה לכאורה לא יכולים להגיע משם ריחות לדיירים. בנוסף מסר העד עדות מבולבלת ביותר לגבי המועדים בהם חש בריחות צלייה מהמסעדה ותקופות שבהן לא חש בהם כלל או כמעט בכלל. בין היתר העיד מר בדש כי קשה לו להגיד אם הריחות התחזקו או נחלשו אחרי השריפה בשנת 1998 ולבסוף העיד כי "היתה תקופה שלא הרחתי ריח בשנים האחרונות" (עמ' 29 לפרוטוקול). למרות שמערכת הסינון בבורגר ראנץ' פעלה מאוגוסט, לא שלחה הנתבעת לתובעת מכתב כלשהו על מטרד ריח עד ליום 19/11/98. גם אם מכתבה של התובעת שנכתב ונשלח לפני מועד זה לא הגיע אל הנתבעת בשל טעות במספר הפקס אלא רק ביום 24/11/98, הרי שאיחוריה המשמעותיים בתשלום דמי השכירות החלו כבר באוקטובר 1998 ואז גם נעשו כבר פניות של הנתבעת אל התובעת כי תסכים להפחית מדמי השכירות. העובדה שיחסי הצדדים עומדים בפני משבר בשל המחלוקת בדבר דמי השכירות היתה חייבת להיות ברורה לנתבעת באותו שלב. העובדה שהנתבעים לא הוציאו מכתב כלשהו על המטרד הנורא שנגרם ע"י התובעת, מטרד שלטענתה דהיום מצדיק אי תשלום מוחלט של דמי השכירות, תמוהה במיוחד לנוכח העובדה שב"כ הנתבעים הוא אחיו של הנתבע והוא גם אחד מבעלי המניות בנתבעת, וממילא יש להניח שהנתבעת קיבלה "ליווי משפטי" שוטף גם לפני הגשת התביעה. הנתבעת גם לא פנתה למומחה ריח במהלך תקופת השכירות ובמהלך המו"מ שהתנהל בינה לבין התובעת להפחתת שכר הדירה, לטענתה - כתוצאה ממפגעי ריח. דבר זה התומך בגרסת התובעת כי הפנייה להפחתת דמי השכירות היתה על רקע קשיים כספיים של הנתבעת ולא בשל מטרד כלשהו שגרמה התובעת. דלת פתוחה. הנתבעים הגישו צילומים בהם נראית הדלת הצהובה של מטבח המסעדה כשהיא פתוחה חלקית כלפי חוץ לכיוון המסעדה. עפ"י עדותה של הגב' נייברגר בדרך כלל דורשת העיריה כי דלת מסעדות תהיה סגורה, לא כל כך כדי למנוע יציאת ריחות אלא כדי שלא יכנסו מסעדה מכרסמים, אך היא עצמה מציינת בעדות למראה הצילום כי נראה כי בדיוק הכניסו למסעדה סחורה (עמ' 4 לפרוטוקול). גם מר דייקמן העיד כי ככל הנראה נעשה הצילום בשעות הבקר, כאשר המסעדה מקבלת סחורה, וכאשר החנות של הנתבעת טרם נפתחת (עמ' 9 לפרוטוקול). טענת הנתבעים כעולה מעדותו של הנתבע היא כי פתיחת הדלת יוצרת מטרד של חסימת המעבר במדרכה ולא של יציאת ריח החוצה. הנתבע לא נתן הסבר כלשהו לעדותו לפיה "הדלת אחרי השריפה היתה פתוחה הרבה יותר", וטענה זו לא הוכחה. מכל האמור לעיל הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבעים לא הוכיחו כי הדלת של המסעדה היתה פתוחה באופן קבוע המהווה מטרד ע"י חסימת המדרכה (בהבדל מפתיחת הדלת עפ"י הצורך) מה גם שכל העובר במדרכה יכול היה בפשטות לדחוף את הדלת על מנת לסוגרה, וגם בהיותה פתוחה היא לא חסמה את כל רוחב המדרכה. קרטונים וזבל. לא הוכח כי ככלל היו מחוץ לבורגר ראנץ' קרטונים וזבל. אין לי ספק כי אילו זה היה המצב היה לו תיעוד מתאים בעיריה והנתבעת יכלה להביא על כך ראיות. לא רק שלא הוכחה טענת הנתבע בעדותו (עמ' 31, 32 לפרוטוקול) כי הבורגר ראנץ' זרק יותר זבל מחוץ למסעדה לאחר השריפה מאשר לפניה, אלא שהנתבע גם לא נתן סיבה כלשהי לכך שדבר כזה יקרה. התגודדות שליחי הבורגר ראנץ'. עפ"י עדותו של מר דייקמן, החל הבורגר ראנץ' להעסיק שליחים לפני כעשר שנים (עמ' 10 לפרוטוקול). לפני השריפה לא היתה לנתבעים טענה כלשהי כלפי השליחים, וכאמור הנתבעת אף חתמה על החוזה השני עם התובעת. כמו כן העיד מר דייקמן כי השליחים מקבלים את משכורתם עפ"י מספר המשלוחים שהם מבצעים ולא לפי שעות. מכאן שאין להם סיבה כלשהי לעמוד באין מעשה ליד פתח המסעדה. אין חולק כי לפני השריפה היו השליחים נכנסים ומקבלים את המשלוח בתוך המסעדה ואילו לאחר השיפוץ הם מקבלים את המשלוח דרך הפתח שנפתח בדלת המטבח. יחד עם זאת, עפ"י עדותו של מר דייקמן מדובר, בשעת שיא הלחץ, בין 13:00 ל- 15:00, שהן גם השעות בהן סגורה חנותה של הנתבעת להפסקת צהרים, בארבעה שליחים בלבד, וגם הם עסוקים רוב הזמן בביצוע המשלוחים. מכאן שלא נראה לי כי אופן עבודה זה יש בו כדי לחסום את המעבר במדרכה. מדובר בחלקו האחורי של מרכז מסחרי שיש בו מסעדות נוספות, ובמדרכה שאמנם איננה רחבה אולם גם איננה עמוסה אנשים. מכל מקום וודאי שאין בכך כדי למנוע מאנשים להגיע לחנות של הנתבעת או להחליט שההפרעה כה גדולה עד שלהבא לא יגיעו לחנות. טענת הנתבעים במכתב בא-כוחם לתובעת כי השליחים מחנים את האופנועים על הדרכה לא הוכחה וגם איננה סבירה. בהתחשב בכך שהמדרכה אינה רחבה, והעובדה שכל השטח הסמוך הוא חנייה, מחנים השליחים את האופנועים על הכביש ולא על המדרכה. אי תשלום דמי השכירות. לאור האמור לעיל לא היתה סיבה כלשהי הפוטרת את הנתבעת מתשלום דמי השכירות עפ"י החוזה והעובדה שהיא אחרה בביצוע התשלומים, שילמה אחרים באופן חלקי ולא שילמה אחרים כלל מהווה הפרה יסודית של הסכם השכירות. אוסיף ואומר כי לאורך ההליכים המשפטיים העלתה הנתבעת את טענותיה לעניין אי תשלום דמי השכירות בערבוביה אחת, תוך שהיא טוענת באופן כללי כי בשל מעשיה ומחדליה של התובעת לא היתה מוטלת עליה חובה לשלם את דמי השכירות. הטענות האפשריות הן למעשה פחיתת שווי השכירות ולחילופין פחיתתו עד כדי אי אפשרות מוחלטת להשתמש במושכר לצורך השכירות או קיזוז נזקים שהתובעת גרמה לה, עפ"י הטענה, עקב מטרדים, כנגד התשלומים שהיא חייבת בהם עפ"י חוזה השכירות. הנתבעת לא טענה בכמה פחת שווי השכירות. אמירתה כי היא אינה חייבת כלל דמי שכירות סתמית ואין לה יסוד שכן החנות הופעלה, וסחורה נמכרה לקונים. יתר על כן כל טענותיה היו למטרדים במדרכה שאינם חוסמים את הדרך לחנות ולבעיות ריח במדרכה בה צריכים קונים לעבור דקות ספורות בדרכם לחנות, ואשר גם במידה והם היו קיימים לא היה בהם כדי להפחית את הקונים, בוודאי שאין בהם כדי לאיין את שווי השכירות. מנגד, באשר לטענה השניה, לא נתנה הנתבעת פירוט כלשהו לטענת הקיזוז ולא הסבירה כיצד זו קיזזה את מלוא דמי השכירות שהיא היתה צריכה לשלם. הנתבעת טענה כי היא לא שילמה את דמי השכירות בשל המטרדים הנטענים, ואולם התנהלותה מלמדת שלא זו היתה הסיבה לאיחורים בתשלום ולאחר מכן להפסקת התשלום. הנתבעת איחרה בתשלום גם בתקופת החוזה הראשון וזו היתה הסיבה לכך שמר דייקמן דרש כי בחוזה השני היא תתחייב לשלם את דמי השכירות בהוראת קבע (בין היתר עמ' 12 לפרוטוקול). עדותו זו לא נסתרה והנתבעת לא הביאה עדות כלשהי לגבי סיבה אחרת לשינוי זה בהסכם השכירות. האיחורים בתשלום נשוא תביעה זו החלו באוקטובר 1998. תחילה שולמו דמי השכירות באיחור ובחלקים לשיעורים כאשר האיחורים הולכים וגדלים. אילו היה לכך נימוק משפטי, היו שיטה והגיון באיחורים אלה. הנתבעת עצמה טענה בכתבי טענותיה כי היא החליטה שלא לשלם את דמי השכירות באפריל - יוני, לאחר מכן החליטה לשלמם, ואז החליטה לשלם מיולי 1999 את דמי השכירות חודש בחודשו ולבסוף לא שילמה אותם. זו אינה התנהלות של מי שמפרים את ההסכם איתו, שמקזז סכומים המגיעים לו, או מפחית חלק מדמי השכירות, אלא כזו של מי שמצוי בקשיים כלכליים. כל ההחלטות הללו, כולל זו לשלם חודש בחודשו במקום כל שלושה חודשים מראש, מהווה הפרה של חוזה השכירות. לכך יש להוסיף את העובדה שזמן רב לפני כן לא שילמה הנתבעת ארנונה, גם לא סכומים שאינם שנויים במחלוקת, והמחאות שמסרה לעיריה חוללו. גם בכך יש כדי להצביע על הימנעות מתשלום מטעמים התלויים בנתבעת עצמה. גם העובדה שהנתבעת לא הזמינה מומחה לריח לפני הפסקת השכירות, תוך כדי המו"מ עם התובעת, אלא לאחר הגשת התביעה, תומכת במסקנה שהטענה איננה כנה וכי היא הועלתה לצורך ההתדיינות המשפטית מבלי שהיא היתה הסיבה להפסקת התשלום. ממסמכי הנהלת החשבונות של הנתבעת עולה כי היתה ירידה מתמשכת ומשמעותית בהכנסותיה, שהחלה שנים לפני פרוץ השריפה בבורגר ראנץ'. הירידה בהכנסות לא היתה רק בסניף נושא התובענה אלא גם בסניף אחר של הנתבעת שנסגר ככל הנראה בשל התמעטות ההכנסות. עובדה היא גם שלאחר שהנתבעת פינתה את המושכר היא לא פתחה חנות בשום מקום אחר. אינני מקבלת את טענתה כי לא הצליחה למצוא מושכר באיזור, וגם אילו לא היה עולה בידה למצוא מושכר מתאים באזור שבו היא טוענת כי היה לה מוניטין, דבר שלא הוכח, אין זה סביר שלא היתה פותחת חנות במקום אחר, אלא אם החנות לא היתה רווחית ללא קשר למטרדים הנטענים. הוראת קבע לתשלום דמי השכירות. לטענת הנתבעת ויתרה התובעת בהתנהגותה על הוראת הקבע. לנוכח חומר הראיות שבפני אינני מקבלת טענה זו. בין הצדדים היה הסכם קודם אשר בין היתר העניק לנתבעת אופציה להארכת תקופת השכירות. למרות זאת, החוזה השני שנכרת בין הצדדים לא היה זהה לקודמו אלא נעשו בו שני שינויים: האחד - בוטלה התחייבות התובעת שלא להתקין מזגנים החורגים מתחום הסורגים אל המדרכה (בפועל הם הותקנו ללא מחאת הנתבעת תוך כדי תקופת החוזה הראשון ויש לציין כי הם הותקנו בגובה של למעלה מ- 2.5 מטר כך שממילא לא היתה בהם הפרעה למעבר במדרכה), והשני - הוראת קבע לתשלום דמי השכירות שאף נקבעה כתנאי יסודי בהסכם. מר דייקמן העיד כי עמד על שינוי אחרון זה בשל בעיות בתשלום דמי השכירות שהיו בתקופת השכירות הראשונה. עדותו לא נסתרה והנתבעים לא הביאו סיבה אחרת כלשהי לשינוי זה. מר דייקמן העיד כי הנתבע הלין באזניו על בעייה עם הבנק בקשר להוראות הקבע, וכאשר הוא קיבל את הכסף מהבנק הוא חשב שהעברת התשלום נעשתה באמצעות הוראת הקבע. כשחדלה הנתבעת מלשלם את דמי השכירות, דרש מר דייקמן שהיא תעמוד בהתחייבותה לשלמם באמצעות הוראת הקבע (עמ' 16 לפרוטוקול). בנסיבות אלה לא הוכח כי התובעת ויתרה בהתנהגותה על דרישתה זו. מכאן שגם העובדה שהנתבעת שילמה (ולאחר מכן איחרה לשלם ואחר כך חדלה מלשלם) שלא בהוראת קבע, מהווה הפרה יסודית של הסכם השכירות. ביטוח. לטענת התובעת לא שילמה הנתבעת את חלקה בביטוח (מתוך כלל הביטוח שעבורו שילמה התובעת), בסך של 509 ₪. על החוב העיד מר דייקמן בתצהירו ת/3 בצירוף אסמכתא, והוא לא נחקר על כך. הנתבעת לא הביאה גרסה כלשהי לעניין סכומי הביטוח. לפיכך אני מקבלת את התביעה ברכיב זה. דמי שכירות וארנונה לחודשים ינואר - פברואר 2000. מאחר והנתבעת הפרה את החוזה, בעיקר בכך שלא שילמה את דמי השכירות, אך גם בהפרות נוספות כמפורט לעיל, ומאחר ובין היתר בשל כך היתה התובעת רשאית לבטל את החוזה ולדרוש את פינוי המושכר, זכאית התובעת לנזק שנגרם לה בשל כך משעשתה מאמצים להשיג שוכר אחר והדבר לא עלה בידה. מדובר בפרק זמן סביר בו לא נמצא שוכר, במיוחד לנוכח העובדה שאף החוזה שבין התובעת לעיריה עמד בפני סיום, ובנסיבות אלה לא היה זה סביר שתמצא שוכר חליפי לנתבע. רק משנחתם חוזה נוסף בין התובעת לבין העיריה הודיעה התובעת למתווך כי היא יכולה להשכיר את הנכס לתקופה ארוכה יותר. לפיכך על הנתבעת לפצות את התובעת בגין הנזק שנגרם לה בגין דמי השכירות לחודשים ינואר ופברואר 2000. תשלום הארנונה. כאמור שכרה התובעת את כל המבנה מהעיריה והיא השכירה את חלקו לנתבעת. עפ"י החוזה שבין התובעת לבין העיריה התחייבה התובעת לשאת בתשלומי הארנונה. עפ"י החוזה בינה לבין הנתבעת התחייבה הנתבעת לשלם את הארנונה בגין המושכר. כמו כן נקבע בחוזה: "הובא לידיעתה שאי תשלום ארנונה והמים במועד החוקי גורם נזק למשכירה ועלול לגרום להפרת חוזה קירית אונו ולפינוי המשכירה מן המבנה. השוכרת מתחייבת לדייק במועדי תשלומי הארנונה והמים וכן בכל תשלום שעליה לשלם לעיריה". תנאי זה נקבע כתנאי יסודי בהסכם. מכאן שהפרת החובה לשלם ארנונה לעיריה אף היא הפרה יסודית של ההסכם והיא מקימה לתובעת זכות לדרוש את פינוי המושכר. הנתבעת לא טרחה לטעון במה היא חולקת על הארנונה. ההתנהלות שלה מול העיריה מטילה ספק של ממש ביחס לכנות טענותיה, בין היתר בשל כך שגם הסכומים שאינם שנויים במחלוקת לא שולמו. הנתבעת, על דעת עצמה, פרסה את חובה כלפי העיריה, וגם תשלומים אלה לא בוצעו במלואם משחוללו חלק מההמחאות שמסרה והיא לא מסרה אחרות תחתן. כעולה מחומר הראיות, הגישה העיריה תביעה נגד הנתבעת לתשלום החוב שהיא חבה לה. הנתבעת בחרה שלא לחקור את עת/1, משה בן שחר, הממונה על הכנסות עירית קרית אונו בטענה של היעדר רלוונטיות. אינני מקבלת את הטענה של היעדר רלוונטיות משום שכפי שציינתי אי תשלום הארנונה מהווה הפרה יסודית של הסכם השכירות של הנתבעת עם התובעת. יחד עם זאת נשאלת השאלה מהו הסעד שהתובעת זכאית לו בגין הפרה זו. לטענת הנתבעת לא זכאית התובעת לסעד כלשהו משום שהמחזיק הרשום בעיריה היא הנתבעת וכל טענה או תביעה של העיריה בעניין זה תופנה אליה ולא אל התובעת. מנגד טוענת התובעת כי יש לחייב את הנתבעת לשלם את חוב הארנונה ולחילופין לתת פס"ד על תנאי שאם תחוייב התובעת בעתיד לשלם את סכומי הארנונה לעיריה תהיה הנתבעת חייבת בהם. התובעת מפנה לע"א (ב"ש) 124/94 סגיסמן נ. נועם תק-מח 95 (3) 121, אלא שהמסכת העובדתית בעניינינו שונה. באותו עניין הגישו המשיבים תביעה נגד המערערת אשר שכרה מהם נכס במרכז מסחרי, לתשלום מיסי עיריה וסכומים המגיעים לחב' הניהול של המרכז המסחרי. מאחר והתברר כי המשיבים טרם שילמו את הכספים שנדרשו לשלם ע"י העיריה וחב' הניהול, לא חייב בימ"ש השלום את המערערת בתשלום אותם סכומים למשיבים אך קבע כי יהיה עליה לשלמם להם במידה והם יציגו פס"ד המחייבם לשלם את הסכום האמור לעיריה ולחב' הניהול. בביהמ"ש המחוזי בב"ש מפי כב' השופט א. גרוניס נדונה טענת המערערת כי בימ"ש השלום לא היה רשאי לתת פס"ד על תנאי וכי הוא נתן סעד שלא התבקש כלל (שכן המשיבים ביקשו כאמור, תשלום ולא תשלום מותנה), וטענה זו נדחתה ע"י ערכאת הערעור. בעניינינו לא הוכח ואף לא נטען שהעיריה דרשה מהתובעת דרישה כלשהי לתשלום הארנונה. במידה ומסיבה כלשהי היא תידרש לשלם סכום זה, תוכל התובעת להגיש הודעת צד ג' נגד הנתבעת. לפיכך נדחית התביעה לחיוב הנתבעת בתשלום חוב הארנונה, וכן נדחית התביעה למתן פס"ד מותנה לעניין זה. הריבית הראוייה על תשלומי היתר שביצעה הנתבעת. אין חולק כי הנתבעת שילמה בטעות דמי שכירות ביתר משך תקופה ארוכה (90$ בתוספת מע"מ), ודבר זה התגלה לה כאשר היא בדקה את החשבונות לאחר שנתגלעו בין הצדדים חילוקי דעות. הנתבעת טוענת כי הוטעתה ע"י מר דייקמן ושילמה לו את הסכום שדרש. התובעת טוענת כי דרישת התשלום נעשתה עפ"י התשלום הראשון שנעשה ע"י הנתבעת ומכאן שמר דייקמן לא ידע על הטעות, ומקורה בטעות של הנתבעת. אין כל ספק כי מדובר בטעות בתם לב. התובעת לא חלקה על חובתה להפחית את הסכום ואף הפחיתה אותו מסכום התביעה אלא שהנתבעים טוענים י יש לחשב סכום זה בתוספת ריבית פיגורים הקבועה בחוזה על איחור בתשלום דמי השכירות (ריבית חריגה בחשבונות חח"ד של בל"ל) ואילו התובעת טוענת כי יש לחשב אותו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית רגילה. החוזה שבין הצדדים קבע ריבית פיגורים מיוחדת כאמור לעיל אך ורק לגבי איחור או אי תשלום של דמי השכירות, ולא קבע דבר לגבי איחור או אי תשלום או פיצוי בגין עניינים אחרים. לפיכך כל תשלום אחר עפ"י החוזה יש לשלם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית רגילה. יתר על כן, בעוד שהנתבעת הודתה בשיעורי הריבית לתקופות הרלבנטיות לגבי דמי השכירות הנתבעים ע"י התובעת (הודיה בעובדות מיום 10/7/01), הרי שהנתבעת לא הוכיחה ואף לא טענה מה היתה הריבית לגבי התקופות שבהם שילמה דמי שכירות ביתר. לאור כל האמור אני מקבלת את טענת התובעת כי על תשלומי דמי שכירות ביתר שיש לקזז מסכום התביעה יחולו הפרשי הצמדה וריבית כדין בלבד, כפי שעשתה התובעת. פיצוי מוסכם בגין איחור בפינוי המושכר. החוזה קובע פיצוי מוסכם בגין כל יום של איחור בפינוי המושכר בסך של 200$ ל- 30 הימים הראשונים, ובגין כל יום מעבר ל- 30 ימים - סך של 220$. לטענת הנתבעים נקבע הסכום ללא כל יחס סביר לנזק שהצדדים צפו במועד כריתת ההסכם. בסיכומיה מצביעה הנתבעת על כך שהתחייבויות התובעת בפני העיריה נופלות מהתחייבויות הנתבעת כלפי התובעת בגין איחור בפינוי, אך אין בכך כדי להועיל לנתבעת. הנטל להוכיח את הטענה הוא על הנתבעת והיא צריכה להוכיח העדר כל יחס סביר. הנתבעת לא הביאה לכך ראייה כלשהי, והסכום שהוא כשלעצמו איננו בלתי סביר בנסיבות, במיוחד כאשר גם לתובעת היו התחייבויות כלפי העיריה בגין אותו מושכר. יתר על כן, העובדה שהצדדים הפרידו בין הפיצוי המוסכם בגין 30 הימים הראשונים לימים הבאים אחריהם וכן העובדה שהם שינו את סכומי הפיצוי המוסכם מההסכם הראשון לשני מצביעים על כך שהם נתנו דעתם במפורש לפיצוי המוסכם הראוי לאור הנזק הצפוי בעת כריתת החוזה. יחד עם זאת, אני סבורה כי דרישתה של התובעת כי הנתבעת תפנה את המושכר תוך שלושה ימים איננה סבירה. הצדדים ניהלו ביניהם מו"מ בניסיון להגיע להסדר פשרה, והתובעת מציינת כי היא ביטלה את החוזה ודרשה את פינוי המושכר כחודש לאחר שהיא שלחה לנתבעת טיוטת הסכם לפשרה שנותר ללא תגובה. הנתבע העיד כי דרישת התובעת היתה גבוהה מדי מבלי שהוא טרח לציין מה היה לדעתו היה שכר דירה ראוי בנסיבות, ומבלי שהנתבעת שילמה דמי שכירות כלשהם שהיא ראתה אותם כסבירים בנסיבות. לטענת התובעת מאחר וכחודש קודם לכן הועברה על ידה הצעה לנתבעת והיא לא הגיבה עליה, הרי דרישתה לפינוי תוך שלושה ימים סבירה לנוכח החודש שהיה לרשות הנתבעת לפני כן. אינני מקבלת טענה זו. לא שמעתי מהתובעת כי הנתבעת ניהלה את המו"מ מתוך כוונה מראש שלא להגיע לכלל הסכם, ולא היה בחודש שחלף כדי לתת לה שהות מספקת כדי להתארגן לפינוי. אני סבורה כי הודעה של 30 מים מראש היתה סבירה בנסיבות. לפיכך על הנתבעת לשלם לתובעת בגין אותם 30 ימים דמי שכירות כקבוע בחוזה 13,500 ₪ בצירוף ריבית הפיגורים הקבועה בחוזה על איחור בתשלום דמי השכירות (ריבית מירבית על חשבונות חח"ד של בל"ל הנהוגה באותה עת), וכן היא חייבת בתשלום פיצוי מוסכם בסך 200$ ליום בגין 30 הימים הבאים, סה"כ 25,248 ₪, וכן פיצוי מוסכם בשיעור של 220$ ליום בגין 19 יום נוספים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין. נזקים והפסדים שהנתבעת טענה להם. לאור קביעותי דלעיל אין למעשה צורך לדון בטענות הנתבע כי נגרמו לה הפסדים ונזקים בשל המטרדים הנטענים ואולם גם הנזקים שנטענו על ידה לא הוכחו. פגיעה במוניטין. מוניטין יש להוכיח בחוו"ד מומחה. הנתבעת לא הגישה חוו"ד מומחה על המוניטין שהיה לה וממילא לא יכלה לבסס טענה כי הוא ניזוק. הנתבעת גם לא הוכיח את טענתה כי היה לה מוניטין דווקא באזור המושכר ולא במקומות אחרים, שכן מחומר הראיות עולה כי היתה לה לפחות חנות אחת נוספת. גם חנות נוספת זו נסגרה ולגביה לא וודאי שאין קשר בין סגירתה לבין המטרדים הנטענים. רו"ח רון משאל שהיה רואה החשבון של הנתבעת נתן תצהיר לגבי התוצאות העסקיות של הנתבעת מתחילת שנת 1997 ועד ליום 31/12/99 בניסיון לתמוך את טענתה בדבר פגיעה ברווחיותה. עפ"י תצהירו ממוצע המכירות ירד באופן שיטתי מיוני 1998, מועד בו אירעה שריפה בחנות הצמודה לחנותה של הנתבעת, והוא העריך את ההפסד (בהסתמך על אותם ממוצעים) עד לסוף דצמבר 1999 בסך של 159,003 ₪. ראשית הפסד זה עולה פי שלוש על ההפסד לו טענה הנתבעת בכתבי טענותיה. שנית, טענת הנתבעת היתה להפסד שנגרם לה כתוצאה ממערכת סינון הריחות החדשה שהופעלה בבורגר ראנץ' לאחר פתיחתו מחדש, וזו היתה בחודש אוגוסט ולא ביוני. הנתבעת לא טענה לכך שכתוצאה מהשריפה שאירעה בחודש יוני נגרם לה הפסד כלשהו. אציין כי רואה החשבון גם העיד על פגיעה מהכנסות הנתבעת כתוצאה משריפה שאירעה במושכר שלה, דבר שלא היה ולא נברא. עיקרו של דבר, שמחקירתו הנגדית של רואה החשבון התברר כי הירידה בהכנסות הנתבעת החלה כמה שנים קודם לכן. ב"כ הנתבעים בסיכומיו טוען כי לכך אין רלבנטיות לתביעה שכן אותה ירידה היא תוצאה של סגירת סניף אחר של הנתבעת. הנתבעת לא הביאה ראיות איזה שהן על התפלגות ההכנסות בסניפיה השונים, וממילא לא סתרה את טענת התובעת כי לכאורה מדובר בחברה שהכנסותיה ירדו בשיטתיות משך שנים לפני שינוי מערכת הטיפול באדים וריחות במסעדה. יתר על כן, הנטל להוכיח את הטענה על ירידה ברווחיות והקשר הסיבתי בינה לבין מעשיה הנטענים של התובעת מוטל על הנתבעת והיא לא עמדה בו. לגבי טענת הנתבעת להפסד ההכנסות בחודשיים שנותרו לתקופת השכירות יש להוסיף על האמור לעיל כי אין לנתבעת אלא להלין על עצמה. היא לא פינתה את המושכר מייד עם דרישת התובעת ומאידך לא טרחה לשכור מקום אחר. כפי שהוברר הנתבעת לא שכרה גם בהמשך מקום אחר אלא בחרה לסיים את עסקיה ולכך אין קשר כלשהו למטרדים הנטענים. הנתבעת לא הוכיחה מטרד ריח, ויתר על כן לא הוכיחה כי הריח גרם ולו ללקוח אחד שלא לבוא ולרכוש מוצרים מחנותה. לא ראיתי גם על מה הושתתה תביעתה של הנתבעת, חברה בע"מ, לאובדן הנאה והיעדר נוחות במושכר. לאור כל האמור לעיל אני דוחה את התביעה שכנגד ומחייבת את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעת סכומים כדלקמן: א. ריבית בגין 4 ימי איחור בתשלום דמי שכירות של ינואר-מרץ 1999 - 95.36 ₪, ב. ריבית בגין איחור בתשלום של 16 ימים בחודש 4/99 - 128.70 ₪, ג. ריבית בגין איחור בתשלום של 32 ימים בחודש 5/99 - 220.88 ₪, מע"מ על סך 9,914 ₪ - 1,685.38 ₪ ריבית פיגורים בגין איחור של 140 יום בתשלום מע"מ - 156.20 ש"ח. ד. דמי שכירות לחודש 5/99 בסך 1,565.19 ₪ בתוספת מע"מ בסך 266.08 ₪. ריבית פיגורים בגין איחור של 214 יום בחודש 5/99 על סך של 1,565.19 ₪ - 223.36. ריבית פיגורים בגין איחור של 171 יום בתשלום מע"מ בסך 266.08 ₪ - 30.19 ₪. ה. ריבית בגין איחור של 64 יום בחודש 6/99 על סך 11,254.86 ₪ - 505.63 ₪. מע"מ על סך 11,254.86 ₪ בסך 1,913.33 ₪. ריבית בגין איחור של 171 יום בתשלום מע"מ בסך 1,933 ₪ בסך 137.50 ₪. ו. שכ"ד ליולי - ספטמבר 1999 בסך 35,497.17 ₪ בתוספת מע"מ בסה"כ 6,034.52 ₪ ריבית בגין איחור של 122 יום בתשלום דמי שכירות בסך 35,497.17 ₪ - 2,861.17 ₪. ריבית בגין איחור של 78 יום בתשלום מע"מ בסך 6,034.52 ₪ - 309.50 ₪. ז. דמי שכירות בגין 15 יום בחודש 10/99 בסך 5,949.68 ₪ בתוספת מע"מ - 1,011.46 ₪. ריבית בגין איחור של 3 ימים בתשלום דמי שכירות בגין 1-15 באוקטובר 1999 על סך של 5,949.68 - 121.28 ש"ח. ח. ביטוח בסך 516.19 ₪ נכון ליום הגשת התביעה. י. דמי שכירות למשך החודש הראשון ממתן הודעת התובעת בדבר ביטול החוזה ודרישת הפינוי בתוספת מע"מ בצירוף ריבית הפיגורים החוזית על איחור בתשלום דמי שכירות. יא. פיצוי מוסכם בגין איחור של 30 ימים בפינוי המושכר על בסיס פיצוי מוסכם של 200$ ליום - 25,248 ₪. יב. פיצוי מוסכם בגין איחור של 19 ימים בפינוי המושכר על בסיס פיצוי מוסכם של 220$ ליום - 16,845 ₪ נכון ליום הגשת כתב התביעה המתוקן. יג. דמי שכירות לחודשים ינואר - פברואר 2000 - 27,002 ₪. יד. ארנונה לחודשים ינואר - פברואר 2000 - 1,007.80 ₪. הסכומים דלעיל שהינם עבור דמי שכירות יחושבו בצירוף ריבית מקסימלית הנהוגה בחשבונות חח"ד של בל"ל, ואילו כל יתר הסכומים (לרבות הפיצוי המוסכם בגין פיגור בפינוי המושכר יחושבו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין). מסכום זה יש להפחית את הסכום ששילמה הנתבעת ביתר, סך של 24,137 ש"ח (כשהוא מחושב עפ"י הפרשי הצמדה וריבית כדין בלבד ולא עפ"י ריבית הפיגורים הקבועה לאיחור בתשלום דמי השכירות). בנוסף לאמור לעיל ישלמו הנתבעים, יחד ולחוד לתובעת הוצאות משפט, לרבות הוצאות אגרה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום התשלום ע"י התובעת ועד למועד התשלום ע"י הנתבעים, וכן שכ"ט עו"ד בסך 35,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל. מטרדמטרד ריחשכירותדמי שכירות