מונחת בפניי תביעה ותביעה שכנגד, שהדיון בהם אוחד. למען הנוחיות תקרא להלן התביעה של "סטנוגרמה בע"מ": התביעה, והתביעה של "תימלול בע"מ" ואורלי גביזון תיקרא להלן: התביעה שכנגד. עניינה של התביעה הנו פיצוי כספי בגין ירידה ברווחיות אשר נגרמה מבצוע הפרות חוזיות ועוולות, פגיעה במוניטין, שימוש בציוד שלא כדין וללא קבלת רשות, ופגיעה עתידית ברווחים. עניינה של התביעה שכנגד הוא פיצוי בגין לשון הרע ופרסומים שקריים הפוגעים במוניטין. לשם הנוחיות, התובעת 1 והנתבעת שכנגד תיקרא להלן: "התובעת" או "סטנוגרמה" התובעים שכנגד יקראו הנתבעים ו/או עפ"י שמותיהם כפי שיפורט להלן. להלן, בקצירת האומר עובדות הצריכות לעניין: התובעת הנה חברה רשומה בישראל , העוסקת בין היתר ברישום פרוטוקולים של ישיבות ע"י הקלטת הישיבות ותימלולם. נתבעת 1 הנה חברה שהוקמה ביולי 1997, וגם היא עוסקת במתן אותם שירותים, שנותנת התובעת [תקרא להלן: החברה]. נתבעת 2 היא עו"ד בהשכלתה, עבדה אצל התובעת כקבלן משנה, בתפקיד של מתמללת וקלדנית, בתקופה שהחלה בנובמבר 1993 ועד סוף 1997 [תקרא להלן: אורלי] כיום היא מנהלת ובעלת מניות בנתבעת 1. נתבע 3 עבד כקבלן משנה אצל התובעת החל משנת 1992 וכלה בחודש נובמבר 1997 [יקרא להלן: ישראל]. נתבעת 4 עבדה כקבלן משנה אצל התובעת, החל מחודש יולי 1995, ועד 6/6/98 [תקרא להלן: תיקי]. במהלך עבודתה אצל התובעת חתמה תיקי על התחייבות לשמירת סודיות {מוצג ת/ג}. התובעת טוענת כי אורלי, רכשה את כל הידע שלה בתימלול, לרבות שימוש בציוד תימלול, אצל התובעת. אורלי הקימה בחשאי, את החברה המתחרה, במהלך עבודתה בתובעת, תוך שהיא גונבת את סודותיה העסקיים של התובעת, הווי אומר את רשימת הלקוחות, ואת העובדים המוכשרים, ומשדלת לקוחות התובעת להשתמש בשירותי החברה שהקימה. בנוסף,התובעת טוענת, כי הנתבעים השתמשו לצורך עבודתם בחברה שהקימו {נתבעת 1}, בציוד השייך לתובעת. כמו כן, לטענת התובעת, תיקי ניצלה את קשריה החבריים עם מזכירה שעבדה בתובעת [תיקרא להלן: שלי], וקיבלה ממנה מידע אודות לקוחותיה של התובעת, שמם, מספרי הטלפון שלהם, מידע על עבודות שנמסרו לתובעת ולוחות זמנים שלהם התחייבה התובעת. התובעת תובעת את תיקי מכוח הפרת התחייבותה החוזית לשמירה על סודיות. התובעת תובעת את נתבעים 3-1 בעוולה של גרם הפרת חוזה, לפי סעיף 62 לפקודת הנזיקין {נוסח חדש} , להלן: הפקודה, וכן בגין הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודה. תובעת את נתבעים 4- 1 שנהגו בניגוד לחובת תום הלב וחובת האמון החלה עליהם, וביצעו עוולה של הסגת גבול במיטלטלין כמפורט בסעיף 31 לפקודה, וכן עוולת גזל לפי סעיף 52 לפקודה, וכן עשיית שימוש שלא כדין לפי סעיף 13+8 לחוק המיטלטלין תשל"א-1971, וכן התעשרות על חשבונה שלא כדין מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979. הנתבעים טוענים, כי ביניהם ובין התובעת לא התקיימו יחסי עובד -מעביד ומשכך, אין כל הגבלה, מכוח הדין, על חופש עיסוקם גם אם מדובר בעיסוק מתחרה. הנתבעים לטענתם לא מחזיקים בסודות מסחריים של התובעת, שעצם קיומם מוכחש, ולפיכך לא עשו שימוש בסודות אלו. בנוסף, הנתבעים לא שידלו את לקוחות התובעת לעבוד עם החברה, ולא הועברה אינפורמציה בדרך כלשהי מהתובעת לחברה. כמו כן טוענים הנתבעים כי לא עשו שימוש בציוד השייך לתובעת. דיון; לנוכח הסכמתם הדיונית של הצדדים שקבלה תוקף של החלטה מיום 31/10/01, יעסוק פסק הדין בשאלת האחריות בלבד, ולא בשאלת הנזק. לית מאן דפליג ששלושת הנתבעים, הועסקו אצל התובעת כקבלני משנה, ולא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובעת לבין הנתבעים. התובעת טוענת כי הנתבעים עשו שימוש במידע חסוי ובסודות מסחריים של התובעת שאותם רכשו בהיותם עובדים של התובעת כגון הדרך בה מופעל המכשור, רשימת הלקוחות של התובעת , וכן נהגו שלא בתום לב ובניגוד לחובת האמון המוטלת עליהם, והתחרו בצורה בלתי הוגנת בתובעת. הנתבעים טוענים, שאין המדובר בסודות מסחריים, התובעת לא הקנתה להם ידע סודי והנתבעים מעולם לא עשו שימוש, בידע שהוא סוד מסחרי של התובעת. אקדים, ואעמיד את עקרונותיו ומהותו של המונח "סוד מסחרי". חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999, בסעיף 5מגדיר מהו סוד מסחרי: "סוד מסחרי", "סוד" - מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו; התביעה בתיק דנן הוגשה טרם חקיקת החוק, אך, יפים לעניין זה דברי ביהמ"ש בע"א 7451/96: "העובדה כי תיקוני החוק באו מאוחר יותר, אין בהם, בהכרח, כדי להפריע לפרשנות הנכונה של הדברים. יתר על כן מגמת החקיקה, כפי שהיא משתקפת מהחוק דהיום יכולה לשמש נקודת אור להבהרת המצב המשפטי הרלבנטי במועד אירוע המקרה, נשוא ענייננו" { אביבה אברהם נ' סניף בנק מסד בע"מ - פ"ד נג(2), 337 ,עמ' 348-349} לנוכח הדברים הללו ניתן לומר כי מגמת החקיקה, כפי שהיא משתקפת בחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999, היא המגדלור שלאורו יש לפרש את המצב המשפטי ביום הגשת התביעה. גם בפסיקה שקדמה לחוק, הוגדר הסוד המסחרי עפ"י אותם עקרונות: קשה, ואולי בלתי-אפשרי, להגדיר סוד מקצועי. ניסיון להגדרה נעשה בארה"ב בסעיף 757 של RESTATEMENT OF TORTS, שם נאמר: "סוד מקצועי כולל כל נוסחה, תכנית, אמצאה או צרוף של מידע אשר אדם עושה בהם שימוש בעסקו והנותנים לו את ההזדמנות להשיג עדיפות על-פני מתחריו החסרים אותו סוד. סוד זה יכול להיות נוסחה לתרכובת כימית, תהליך ייצור, סוד הטיפול או השימור של מוצרים, תרשים או תכנית של מכונה או כל אמצאה אחרת או אפילו רשימת לקוחות". אין צורך שהמידע הזה יהווה חידוש (כפי שנדרש, למשל, בפטנט). הדרישה החשובה ביותר והמובנת מאליה בעניין זה היא, שסוד מקצועי צריך בפועל להיות סודי: אם יסוד זה אינו קיים, כל יתר הדרישות אינן רלוואנטיות. על-כך נאמר ב- RESTATEMENT: "נשוא 'הסוד המקצועי' חייב אכן להיות סודי. עניינים שהם בידיעת הציבור או בגדר ידע כללי בתעשייה, אינם יכולים להיקבע על-ידי אדם כלשהו כסודות שלו" {דברי הנשיא א. וינוגרד (ת"א) 184/93 זנלכל בע"מ נ' פרי טעים בע"מ ואח', פ"מ תשנ"ה {1}, 313 , בעמ' 318} השאלה הראשונה המונחת לפתחנו היא, האם רכשו הנתבעים, במסגרת השירותים שנתנו לתובעת, ידע מקצועי שהוא "סוד מסחרי" כהגדרתו? במקרה דנן, על התובע מוטל הנטל להוכיח שהיה בידו סוד מקצועי וכי זה נלקח ממנו ללא רשות: "6.כדי להקים עילה המבוססת על סוד מקצועי או ידע סודי, על התובע מוטלת חובת ההוכחה, כי היה בידו סוד מקצועי או ידע סודי וכי זה נלקח ממנו ללא הסכמתו" {דברי הנשיא א. וינוגרד (ת"א) 184/93 זנלכל בע"מ נ' פרי טעים בע"מ ואח', פ"מ תשנ"ה {1}, 313 , בעמ' 318} סבורה אני כי לא הרימה התובעת את הנטל, ואפרט להלן: מחומר הראיות עולה, שהעבודה הנדרשת מעובדיה של התובעת מורכבת משלושה אספקטים שונים, האחד עצם ההקלטה, הכולל חיבור מיקרופונים למכשיר ההקלטה, כיוון עוצמת ההקלטה, חלוקת מיקרופונים בקרה הדוברים וכדומה. האספקט השני הוא הלחיצה על דוושת הדיקטפון, כדי להתחיל/להמשיך בשמיעת ההקלטה, ולחיצה שניה כדי להפסיקה, וכעת משתלב האספקט השלישי והוא ההקלדה, שכשמה כן היא, הקלדתם של הדברים הנאמרים בהקלטה. מר דוד סומך מנהל התובעת, מסביר בחקירתו הנגדית את מהות עבודת ההקלטה: "זה לא מסובך אך צריך ללמד את זה" {פרוטוקול 31/10/01 עמ' 15 שורה 3} וכן מסביר מר סומך כיצד התובעת מקנה את הידע לעובדים בתחום ההקלטה: "יש גם הדרכה של מקליט במשרד לפני שהוא יוצא עם מקליט מקצועי.ההדרכה של המקליט מתבצעת בצורה של הסבר על הציוד תדרוך תרגול, זה יכול לקחת מספר שעות שעתיים או יותר ...אחרי שהמקליט יודע אני שולח אותו לבד.זה לא הדרכה גדולה ומסובכת מידי... ההקלטה אינה דורשת מיומנות טכנית מסובכת.יש חשיבות ליחסי אנוש" {פרוטוקול 31/10/01 עמ' 15 שורה 13-9, וכן עמ' 16 שורה שורה 1} מדברים אלו עולה, כי מנהל התובעת בעצמו מודה שלא נדרשה מצד התובעת הדרכה והשקעה רבה, בכדי להכשיר את הנתבעים לביצוע עבודת מקליט, והלימוד ותוכנו אינו סודי, אין איזשהו פיתוח ייחודי ואין העברת ידע כלשהו. יחסי האנוש הם גורם מכריע לא פחות בביצוע העבודה, וביחסי אנוש הפן האישי שמביא איתו העובד הוא מרכיב חשוב אם לא מכריע. באשר להפעלת הדיקטפון, כנשאל מנהל התובעת האם הפעולה העיקרית בשימוש במכשיר הדיקטפון היא ללחוץ על הדוושה כאשר רוצים לשמוע את ההקלטה, וללחוץ בשנית כדי להפסיקה, השיב: "זו פעולה עיקרית" {פרוטוקול 31/10/01 עמ' 16 שורה 16} גם באספקט זה של העבודה מודה התובעת כי הפעולה העיקרית היא לחיצה על דוושה, שלטעמי, לא דורשת הדרכה מיוחדת, זוהי פעולה אלמנטרית שבעולמנו המודרני, אפשר לומר כי כבר בגיל הרך היא נלמדת. ובאספקט השלישי, מדובר על ידע בקלדנות, שבד"כ המקלידה באה עם ידע משל עצמה, ובכל מקרה זהו ידע כללי ולא ספציפי סודי של התובעת, כך או כך לא הוכיחה התובעת אחרת. הנה כי כן, מדברי מנהל התובעת עצמו, עולה כי אין המדובר בידע מקצועי מיוחד, אשר רכשו הנתבעים במסגרת עבודתם כקבלני משנה, אצלה. לענייננו טובים ויפים דברי ביהמ"ש בע"א 1371/90: "וכל עוד אין זה מידע ייחודי או סודי המקנה יתרון והוא בבחינת נחלת כל מי שעוסק בעיסוק דומה, אין לומר כי מידע או נסיון כללי כזה ראוי להגנה" {עמנואל דמתי ואח' נ' יוסף גנור ו-2 אח' . פ"ד מד(4), 847 ,עמ' 856-857} התובעת לא הוכיחה כי מדובר בידע מקצועי שהוא בגדר סוד מסחרי שמקנה לה יתרון עסקי, אלא מדובר בידע הקיים מן הסתם בכל החברות העוסקות בתחום התימלול ואף יותר מכך, מדובר בידע שהוא נחלת ציבור רחב, אלה שעיסוקם בענף, ואלה שאין עיסוקם בענף. הידע הינו גלוי וידוע. לדוגמא, את השימוש בדיקטפון ניתן גם ללמוד ע"י החברות המייבאות/מייצרות את המוצר ו/או הוראות כתובות המצורפות למכשיר ולאו דווקא בתובעת, בנוסף חלק ארי מהידע {שימוש במעבד תמלילים}, אפשר לומר שהביאו הנתבעים "מהבית". ממילא, לא הוכח אחרת. ע"א 2600/90 עלית בע"מ נ' סרנגה, פ"ד מט{5}, 796 שמרחיב את פירוש המונח סוד מסחרי, ולו הקדיש התובע פרק בסיכומיו, אינו רלוונטי במקרה דנן, ואסביר: בפס"ד דן ביהמ"ש העליון בתביעתה של חברת "עלית" כנגד מסגר שהועסק אצלה בלא שהיו ביניהם יחסי עובד מעביד. אותו מסגר הוחתם על התחייבות שכונתה "הצהרה לסודיות", שבה הצהיר שלא יעשה שימוש בתכניות או ידיעות בקשר לקווי הייצור והשינוע, שיטות היצור וכו' של הקפה השחור, וזאת מכיוון שבמסגרת עבודתו הייתה לו גישה חופשית לכל השלבים והתהליכים של ייצור הקפה. ההתחייבות הייתה למשך 5 שנים מיום סיום עבודתו הראשונה. כעבור שנה ושמונה חודשים פתח הנתבע מפעל לייצור קפה שחור. כבוד השופטת טובה שטרסברג-כהן, סברה, כדעתו של כבוד השופט גורן בבית המשפט המחוזי בת"א, שהמדובר הוא בסוד מסחרי ולא חלקה על הקביעות העובדתיות שלאורם הכריע השופט גורן, אם כי היא חלקה על המסקנות המשפטיות, שהסיק השופט מאותן עובדות. השופט גורן הגיע למסקנה כי מדובר בסוד מסחרי מכיוון: "לפיכך, למרות דברי העדים מטעם הנתבעים שהעידו כי אין כל סוד בייצור קפה שחור וכי כל בור והדיוט יכול בתוך יומיים לייצר קפה ראוי למכירה, הרי שיש בייצורו של קפה שחור או לפחות בחלק מהתהליכים לייצורו משום "סוד" במובן המשפטי" "אכן, אין בכל התהליכים הללו ולו גם שלב אחד שאינו ידוע וגלוי לאנשים העוסקים בענף הקפה, אולם עוסקים אנו פה בנתבעים אשר היו חסרי כל רקע או ידע כלשהוא בקפה, ואשר מבחינתם ייצורו של קפה שחור ניתן לומר כי היה לגביהם בחזקת תורת הנסתר. לפיכך, ניתן לומר כי ייצורו של קפה שחור היווה לגבי הנתבעים סוד, שיכולים היו להשיגו בכוחות עצמם, אולם גילויו היה חוסך להם זמן, טרחה, כסף ועבודה" 10. אומנם כל אחד יכול לקלות קפה בביתו ולהעזר לצורך כך בספרי הדרכה או בישול, אולם לא בייצור ביתי עסקינן אלא בייצור תעשייתי הצריך להיות זול, יעיל ובאיכות טובה, והסוד מתמצה, למעשה, ביישום הידיעות הבסיסיות לתהליך של תעשיה בייצור המוני, כדבריו של השופט לובנברג בת.א. 2942/71 עלית נ' רסין פס"מ עו 278. למרות שאין המדובר פה בנוסחאות מסובכות הדורשות עמל ויגיעה רבה במציאתן, מקובל עלי, כי תהליך ייצורו של קפה שחור עד כמה פשוט שלא יהיה, הרי עדין נמצא הוא מחוץ לתחום ידיעותיו של האדם המצוי. אחד כזה אשר ירצה לייצר קפה, כדי לחסוך בזמן רב ובהוצאות מרובות עוד יותר, תוך נסיונות עצמיים על דרך של ניסוי ותהייה - יאלץ להוציא מכספו ולשלם למומחה המתמצא בענף של מנת שיורהו את הסוד. מכאן, שאין לי ספק כי תהליך ייצורו של קפה שחור הוא בחזקת סוד מסחרי הראוי להגנה" {ת"א {ת"א} עלית חברה ישראלית לתעשיות שוקולד וסוכריות בע"מ נ' יעקב סרנגה דינים מחוזי כ"ו {2}256}. כאמור, ביהמ"ש העליון קיבל קביעותיו אלה של בימ"ש קמא. להבדיל מהדברים האמורים, במקרה בו עסקינן, רובה ככולה של העבודה אצל התובעת כרוכה בידע אישי של הנתבעים בתחום הקלדנות ולא בידע שהוקנה ונלמד במהלך עבודתם בתובעת, וגם לא ביישום הידיעות הבסיסיות לתהליך של תעשייה. באשר לפעולת ההקלטה שאותה למדו חלק מהנתבעים במהלך עבודתם בתובעת, זוהי פעולה הנמצאת בתחום ידיעותיו של אדם מצוי, ואין צורך בניסוי ותהייה או בהשקעה של ידע, לימוד או כסף, לפיכך פעולת ההקלטה אינה ברת השוואה לפעולת הייצור ההמונית של הקפה. מדובר בפעולה פשוטה, כפי שכבר הוכח, אשר מתמצית ביכולתו האישית של העובד ומתמקדת בעיקר ביחסי האנוש שלו ובאישיותו, וכך גם רואה אותה מנהל התובעת עצמו: "... ההקלטה אינה דורשת מיומנות טכנית מסובכת.יש חשיבות ליחסי אנוש" {דברי מנהל התובעת בפרוטוקול 31/10/01 עמ' 15 שורה 13-9, וכן עמ' 16 שורה שורה 1}. בפסק דינה, מוסיפה השופטת שטרסברג-כהן, נקודת מבט נוספת שהיא, חשיבותה של הדרך בה ראו הצדדים את הידע המועבר ביניהם: "אוסיף ואומר, כי לשם קביעת היותו של מידע מסויים בגדר סוד מסחרי, יש לייחס חשיבות גם לשאלה כיצד ראו הצדדים את האינפורמציה המועברת ביניהם (ראה DEAN בספרו הנ"ל בעמ' 119-122). בעניננו, עולה מן ההתחייבות שתדון להלן, כי שני הצדדים - המערערות והמשיב 1 - ראו במידע שרכש המשיב 1 אצל המערערות, אינפורמציה קונפידנציאלית, ואת היחסים ביניהם, כיחסי אמון. בכך יש כדי לחזק - מנקודת מבט סוביקטיבית של הצדדים - את הקביעה, שענין לנו בסוד מסחרי". {ע"א 2600/90 - עלית חברה ישראלית לתעשית נ' יעקב סרנגה . פ"ד מט(5), 796 ,עמ' 809-810} בענייננו, אין לומר שהצדדים ראו במידע שרכשו הנתבעים מהתובעת אינפורמציה קונפידנציאלית. במקרה דנן, התובעת לא החתימה את אורלי, ואת ישראל על התחייבות לסודיות, דבר המעיד כי לא ראתה בידע "סוד מסחרי". ובאשר להתחייבות שעליה חתמה תיקי, הרי שהיא נעשתה רק לאחר שלוש שנות עבודה בתובעת, ובאותו חודש שבו לטענת מנהל התובעת גילה על קיומה של חברת "תימלול" {נתבעת 1}, דבר המצביע על כך , שלפחות במשך שלוש שנות עבודתה של תיקי בתובעת, התובעת עצמה לא ראתה את יחסי העבודה ביניהם כמחייבים שמירה על סודיות. במאמר מוסגר, ניתן לראות כי ע"א 1371/90 {עמנואל דמתי ואח' נ' יוסף גנור ו-2 אח' . פ"ד מד(4), 847 , מצמצם את פסיקת ביהמ"ש העליון בפרשת "עלית": "וכל עוד אין זה מידע ייחודי או סודי המקנה יתרון והוא בבחינת נחלת כל מי שעוסק בעיסוק דומה, אין לומר כי מידע או נסיון כללי כזה ראוי להגנה" {עמ' 856-857} אשר על כן כל טענות התובעת בנוגע לשימוש בסוד מסחרי נדחות. רשימת הלקוחות; התובעת מוסיפה וטוענת כי הנתבעים עשו שימוש ברשימת לקוחותיה, ובאופן זה גנבו סוד מסחרי שלה. אלא, שרשימת לקוחות, פעמים יכולה להיות "סוד מסחרי", ופעמים לא. בע"א 9046/96 מסביר ביהמ"ש את הקריטריונים שלאורם יש לבחון האם רשימת הלקוחות מהווה סוד מסחרי אם לאו: "ברם, נראה לי, שלא בכל מקרה די בכך שבידי אדם רשימת לקוחות מסוימת כדי לקבוע שהוא מחזיק בסוד מסחרי ופועל יוצא מכך בידו זכות קניינית. זאת אני אומר בשים לב לשניים. האחד, רשימת הלקוחות במקרה דנן, איננה דבר הדורש מאמץ מיוחד כדי להשיגו. די בכך ששכיר מטעם תנובה יסייר באיזור החלוקה שהוקצה למנוח כדי שיתגלו לעיניו הלקוחות הפוטנציאליים - אלו ששיווק להם המנוח את סחורתו ואף נוספים. השני , עידן המחשבים והתקשורת שבו אנו חיים מאפשר בקלות די רבה לאתר ולבנות רשימת לקוחות שתשתווה לזו שקיבלה תנובה מאת היורשים ואף להרחיבה". "נראה לי שרשימת לקוחות תוכל להוות סוד מסחרי המגיע כדי זכות קניינית של בעליה רק בנסיבות בהן יוכח שדרוש מאמץ מיוחד להשיגה, ובאותם מקרים שיוכח שיש ערך מוסף כלשהו בקבלת הרשימה "מן המוכן". לא כך הם פני הדברים כאשר מדובר לחלוקת מוצר יומיומי פשוט. וכאשר ברור לכל מחלק שהצרכנים של מרכולתו הם המרכולים וחנויות המכולת שבאזור". {פרידה בן ברוך נ' תנובה-מרכז שיתופי לשיווק , פ"ד נד(1), 625 ,עמ' 633-634} יאמר כבר עתה בענייננו, לא הוכחו התנאים האמורים לכך שרשימת לקוחות התובעת היא סוד מסחרי עד כדי היותה זכות קניינית של התובעת. התובעת דנן לא הוכיחה שרשימת הלקוחות שהנתבעים עשו בה שימוש הושגה במאמץ מיוחד, כשם שלא הוכיחה שיש ערך מוסף לכך שהנתבעים קיבלו את הרשימה "מהמוכן". בע"א 1142/92, מצטט ביהמ"ש עליון, את קביעתו של ביהמ"ש דלמטה ומקבל אותה: "אשר לרשימת הספקים, קבע בית-המשפט כי רשימה זו אינה בגדר סוד אלא היא מהווה ידע מקצועי כללי של הענף" {ורגוס בע"מ ואח' נ' כרמקס בע"מ ו-5 אח' . פ"ד נא(3), 421 ,עמ' 436-437} וכך, גם בענין דנא. ברור לכל מי שעוסק בענף ששירותי ההקלטה, ההקלדה והתימלול, נחוצים לאלה שמתנהלים בפניהם דיונים. המדובר הוא ברשימת לקוחות שניתן לבנות על נקלה. שמותיהם של שופטים/מגשרים/בוררים הם נחלת הרבים, במיוחד אצל העוסקים בענף התימלול, ניתן להשיגם ואפילו מכתבות שונות שמתפרסמות בעיתונות. לעניין זה מקובלים עליי דבריה של אורלי, שנתנה דוגמא כיצד הגיעה ללקוחותיה: "מעבר לזה חשוב לציין ששופטים בדימוס שמנהלים בורריות הם אנשים שאם מנהלים בורריות בנושאים גדולים יופיעו במדורי העיתונות. לשופט בן יאיר הגעתי לאחר שקראתי בעיתון שהוא פרש מתפקידו כיועץ המשפטי של הממשלה, והוא עומד להתחיל בניהול בורריות, זה היה בתחילת שנת 98 כאשר פניתי לבן יאיר, מעבר לזה עו"ד שלמה שפיר פגש את ישראל באותה תקופה שהקליט עבור תמלול אצל השופט אלוני, לאחר שישראל החל לעבוד מטעם תמלול אצל אלוני, עו"ד שפיר אמר לישראל שהשופט בן יאיר יתחיל לעבוד בברורויות ששם הוא יהיה צד והציע לו לבדוק התקשרות עם תמלול" {פרוטוקול 1/1/2002 עמ' 4 שורה 8} בעל הרשימה, סטנוגרמה בענייננו, לא החזיק ברשימה סודית בחזקתו שהיה צריך להפעיל אמצעים סודיים בכדי לבנות אותה. יתר על כן, חוק העוולות מגדיר במדויק מהו סוד מסחרי: "סוד מסחרי", "סוד" - מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו; כאמור, במקרה דנן, רשימת הלקוחות הינה נחלת הרבים, וניתנת לגילוי בנקל כפי שתיארתי לעיל, ואף לא הוכח כי התובעת עשתה מאמצים לשמור עליה. אשר לעורכי דין, רשימתם הינה נחלת הכלל, מתפרסמת בדפי זהב, ובאינטרנט, ובפנקס עורך הדין, וככזאת אינה עוד סודית, ואף בעזרת קשרים חברתיים לעוסקים במלאכה שנזקקים לשירותי תימלול, ניתן להגדיל את רשימת הלקוחות. לא זו אף זו, התובעת לא הוכיחה כי הנתבעים השתמשו ברשימת הלקוחות שלה,שהרי ייתכן שהנתבעים הגיעו לאותם לקוחות בעקבות מאמצי השיווק שלהם וקשריהם בעולם המשפט והתימלול. להזכיר, אורלי היא עו"ד במקצועה. אורלי מעידה בעדותה שלא נסתרה: "ראשית, פנינו בדיוור ישיר לעורכי דין ידועים שאנחנו מכירים, פנינו למזכירויות בתי המשפט, פנינו לאגודות וארגונים כפי שמופיעים בדפי זהב. מעבר לכך, מרבית מחברי הטובים ביותר עובדים במשרדי עוה"ד הטובים והגדולים בתל אביב, ואני לא מתביישת להודות שניצלתי את קשרי אל המשרדים האלה על מנת לנסות ולהשיג עבודה" {פרוטוקול 1/1/2002 עמ' 6 שורה 4} ולגבי השופטים בדימוס: "הלקוח הראשון שלנו היה השופט בדימוס שאול אלוני, מתמחה של שאול אלוני באותה עת הייתה סטודנטית שלמדה איתי ועם יהונתן באוניברסיטה, והחליפה בהתמחות את עו"ד לנדה שהתמחה קודם אצל השופט שאול אלוני, את עו"ד לנדה ואת הגב' מונטיפיורי שהחליפה אותו בהתמחות אני מכירה כ- 10 שנים. שרון פנתה אלי מס' הזדמנויות, וסיפרה לי שמר שאול אלוני לא מרוצה מהשירותים שהוא קיבל מסטנוגרמה, באותה עת אמרתי ליהונתן שהוא יכול לנסות לדבר עם אלוני, וכך נעשה" {פרוטוקול 1/1/2002 עמ' 3 שורה 20 } כבר בהליך המקדמי שהתקיים בפני כב' השופט שלו, בבקשת התובעת לסעד זמני האוסר על הנתבעים לתת שירותי רישום פרוטוקולים ללקוחות התובעת, התבקשה התובעת להציג בפני כבוד השופט את הרשימה שהיא טוענת לגביה "שימוש ברשימת לקוחות סודית", הביע כבוד השופט שלו ספק אם אמנם מדובר ברשימה סודית: "אלא שבמקרה זה ספק בליבי אם אכן מדובר ברשימה סודית. המבקשת ליקטה רשימה וכללה את כל מי שאי פעם השתתף באיזו שהיא בוררות, בין אם הוא הוזמן אליה כצד לדיון ובין אם הוא שהזמין את שירותי התימלול" {החלטת כבוד השופט שלו עמ' 10 שורה 13} לנוכח כל האמור, התובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי הייתה בידה רשימת לקוחות היכולה להיחשב כסוד מסחרי, וכי הנתבעים, הגיעו ללקוחות התובעת תוך שימוש שלא כדין ברשימה סודית של התובעת. גניבת לקוחות ותחרות לא הוגנת; כפי שכבר צוין, הנתבעים לא קיימו יחסי עובד -מעביד עם התובעת, אלא הם "פרילנסרים", המספקים שירותים. מנהל התובעת מודה כי ישראל היה המקליט המועדף על השופטים בדימוס: "ש.חיים אילת היה מרוצה מעבודתו של ישראל? ת.כן. ש.יכול להיות שחיי ם אילת ביקש ממך הרבה פעמים את ישראל? ת.נכון וגם השופט אלוני אבל אי אפשר היה לתת את ישראל גם לאלוני וגם לאילת באותו זמן. ש.נכון גם הדסה בן עיתו אהבה את ישראל והעדיפה רק אותו? ת.נכון" {פרוטוקול 31/10/01 עמ' 8 שורה 17 עד עמ' 9 שורה 2} ישראל מעולם לא התחייב לתובעת לא לעבוד בתחום, לאחר סיום מתן שירותיו לתובעת, וכך כל שאר הנתבעים מלבד נתבעת 4 , שבעניינה נדון בהמשך. התובעת לא הוכיחה כי הנתבעים גנבו ממנו לקוחות. מנהל התובעת ניסה לייחס לנתבעים גניבת לקוחות כאשר אמר: "...הם הנתבעים גנבו ממני ...למשל מועצת החלב וסיפרו לי במועצת החלב שישראל יחד עם אורלי פנו אליהם. עו"ד לנדה מתנגד לעדות שמיעה" {פרוטוקול 31/10/01 עמ' 13 שורה 9-6} "גוף נוסף גנבו ממני, ישראל עם אורלי פנו למרכז דיין שהם לקוח שלי וזה ידוע לי מהמזכירה של מרכז דיין. עו"ד לנדה מתנגד לעדות שמיעה" {פרוטוקול 31/10/01 עמ' 13 שורה 16-13} "גם לשופט שטרוזמן פנו, הוא סיפר לי. וגם לכבוד השופטת שטיין ז"ל. עו"ד לנדה מתנגד לעדות שמיעה לא ביקשתי מכבוד השופט שטרוזמן לספר את הסיפור בשבילי כיוון שאנשים ברמה הזו לא צריכים לרדת לרמה כזאת ש.אני מזכיר לך שאני הגשתי הודעה בדבר החלת הוראות תקנה 246 לתקנות סד"א למה אתה לא זימנת לעדות את מי מהשופטים שאליהם התייחסת היום בחקירתך. ת.אנשים ברמה הזאת אני לא מזמין לעדות בעניין שכזה מפאת כבודם". הנה כי כן, התובעת מתבססת על עדויות סתמיות ככל הנראה שרובן ככולן עדויות, שמפי השמועה, אשר אינן קבילות. טובים וישימים דברי כבוד השופט קדמי: "כידוע, הכלל הוא שעד מעיד בבית-משפט על עובדות שהוא קלט בחושיו שלו: ואין הוא רשאי למסור בעדותו עובדות שנקלטו בחושיו של אחר אשר קלט אותן בחושיו שלו או שמע אודותן מאחר... אי יכולתו של העד לערוב לאמיתות תוכנו של המידע שנקלט אצלו "מפי השמועה", משמיט מלכתחילה את הבסיס מתחת לקבילותו של המידע כראיה..." {יעקב קדמי, על הראיות, חלק ראשון עמ' 407} וכן בר"ע 423/83 : "החשש המרכזי הוא איפוא חשש של מהימנות. חקירתו של עד, המעיד מידיעתו האישית, היא האמצעי הבדוק המאפשר בירור וסינון נאותים, כדי שבית המשפט יוכל להתרשם מן האמיתות של הדברים. דברים, המושמעים מכלי שני, החקירה לגביהם בעלת משמעות משנית בלבד, כי ניתן לבדוק, למעשה, רק אם העד אכן שמע את הדברים ולא אם הם אכן אירעו". { מדינת ישראל נ' עיזבון המנוחה ורד סילוורמן . פ"ד לז(4), 281 ,עמ' 296-297} לא זו אף זו, גם אם נעשו פניות של הנתבעים, ללקוחות אלו, אין כל בעיה אם הן נעשו בתום לב, כחלק ממאמצי השיווק של הנתבעים, ואם הנתבעים לא שידלו את אותם לקוחות להפר חוזה עם התובעת. בכל מקרה, טענות אלו לא טענה התובעת, וקל וחומר לא היא הוכיחה עובדות כאלה. מנגד הציגו הנתבעים תצהירים של שני שופטים, אשר לטענת התובעת היו מבין אלה שהיו לקוחותיה ושהנתבעים פנו אליהם ושכנעו אותם לקבל את שירותי התימלול מהם. בתצהירים מצהירים השופטים כדלקמן: "תמלול ו/או מי מעובדיה ו/או מנהליה מעולם לא ניסו לפתות אותי לעבור לעבוד עמהם, אני עשיתי זאת מרצוני" {סעיף 5 לתצהירו של כבוד השופט חיים אילת} "ישראל או יונתן {מנהל נוסף של נתבעת 1, ד.ג}לא פנו אליי מעולם על מנת שאעסיק אותם". {סעיף 8 לתצהירו של כבוד השופט שאול אלוני} בנוגע לשופטת בן עיתו, מודה מנהל התובעת: "נכון שגם הדסה בן עיתו אהבה את ישראל והעדיפה רק אותו". ולגבי כבוד השופטת פריש ועיריית רמלה מודה מנהל התובעת כי: "...השופטת פריש שהפסיקה לעבוד איתנו תקופה מסויימת ועברה לעבוד איתנו כעבור זמן מה, מועצת עיריית רמלה הפסיקה לעבוד איתנו בדיוק באותה תקופה. אני לא אומר ששני אלה שהזכרתי עובדים עם תימלול" {נתבעת 1, ד.ג}. לאור דברים אלה מתמוטטת טענתה של התובעת כי הנתבעים פעלו בצורה לא הוגנת ושידלו את לקוחותיה לקבל את שירותיהם. נהפוך הוא, מסתבר מעדויות אלה, וגם מעדותו של מנהל התובעת, שאותם לקוחות העדיפו וטעמיהם עמהם את שירותיו של ישראל. אשר על כן, התובעת לא עמדה בנטל להוכיח שהנתבעים פעלו שלא בתום לב, התחרו בה בצורה לא הוגנת, וגרמו ללקוחותיה לבטל חוזים עמה. האם הנתבעים עשו שימוש בציודה של התובעת?! התובעת טוענת כי הנתבעים השתמשו לצורך עבודתם בחברה שהקימו {נתבעת 1}, בציוד השייך לתובעת. הנתבעת מכחישה מכל וכול את טענתה של התובעת. התובעת מסתמכת על כך שכאשר דרשה מאורלי להחזיר לה את הדיקטפון השייך לה, הדיקטפון חזר רק לאחר שבוע. אורלי בעדותה שלא נסתרה, העידה שהייתה בחו"ל באותה תקופה, ולכן חלף שבוע עד שהוחזר הדיקטפון ע"י ישראל. התובעת לא הציגה בדל של ראייה להוכחת השימוש במכשיר לטובת הנתבעים, ולא לטובת התובעת. אורלי הציגה חשבוניות {נספח א לת.ע.ר} המציגות כי רכשה ציוד עוד ב 1997, עובדה הסותרת את טענות התובעת {שלא הוכחה לחלוטין} שציוד כזה לא היה בנמצא בארץ בתקופה הרלוונטית. התובעת ניסתה אף להיתלות בעובדה שבעוד אורלי טענה שהדיקטפון נמצא בביתה, והרי כאשר פנתה אליה התובעת ודרשה אותו מיידית , ישראל השיב אותו לתובעת תוך 20 דקות, דבר המוכיח כי הדיקטפון היה במשרדי "תימלול" {נתבעת 1}, הקרובים למשרדה של התובעת ולא בביתה של אורלי. זוהי טענה סתמית ולא מבוססת. מן המקובץ עולה כי אין בפניי תשתית עובדתית המצביעה על כך שהנתבעים עשו שימוש בציודה של התובעת. גיוס עובדים; התובעת גם טוענת כי הנתבעים פנו לעובדיה המיומנים של התובעת, ושידלה אותם לעבוד אצלה. איני מבינה על מה מלינה התובעת, כל "העובדים" של התובעת הם קבלני משנה ומספקי שירותים אין ביניהם יחסי עובד-מעביד, לא מצאתי מניעה חוקית או חוזית האוסרת על אורלי להשתמש בשירותיהם. הסכם הסודיות של תיקי; ביום 10/4/98 נחתם בי התובעת לבין תיקי הסכם שכותרתו "התחייבות לשמירת סודיות" [להלן: ההסכם]. ההסכם כולל בין השאר: בסעיף 1: "הנני מתחייבת לשמור בסודיות מוחלטת וגמורה את המידע שיגיע לרשותי בגין שירותי לסטנוגרמה ובין באופו אחר לא להפיצו..." בסעיף 2: "הנני מתחיייבת לא לעשות במידע או בחלקו כל שימוש פרט לנדרש לצורך מתן שירותי כתבנות לסטנוגרמה" בסעיף 6: "הנני מתחייבת לא לתת שירותי תימלול קלטות לאף גורם אחר..." התובעת טוענת שתיקי הפרה את ההסכם בכך שבאמצעות קשריה האישיים עם שלי מזכירת התובעת העבירה לאורלי שמות של לקוחות התובעת, מידע אודות בוררויות שהתובעת מתמללת, תעריפים, וכן עבדה כמתמללת בנתבעת 1. תיקי הכחישה את הדברים, והצהירה כי עבדה בנתבעת 1 רק כפקידה. התובעת מסתמכת על דבריהם של שניים מעובדיה, אשר שיחות שלהם עם מנהל התובעת, הוקלטו ותומללו. את התמלול צירף מנהל התובעת לת.ע.ר. עדים אלה לא הובאו להעיד מטעמה של התובעת, אלא רק הוצג תימלול שיחות הטלפון בינם לבין מנהל התובעת, ולכן דבריהם נחשבים כעדות מפי שמועה אשר אינה קבילה {ראה עמ' 16 שורה 17-1}, ממילא לא עמדו לחקירה נגדית ותימלול השיחה אינו יכול לשמש כראיה להוכחת טענות התובעת. מנגד, מטעמה של תיקי העידה אורלי מעסיקתה, שעדותה לא נסתרה: "תיקי הייתה פקידה בתמלול, היא היתה עונה לטלפונים מסדרת יומן, משבצת מקליטים לעבודה, שולחת חומר לקלדניות, מוציאה עבודות לאחר הדפסה, מסדרת חומר לרואה חשבון וכו' . עבודה מזכירותית. היא עבדה משעה0 08:00 - 15:00". {פרוטוקול 1/1/02 עמ' 5 שורה 7-5} אני בדעה שהתובעת לא הוכיחה כי תיקי מסרה מידע, כשם שלא הוכיחה שמסרה מידע סודי, שהרי כבר מצאתי לעיל שהמידע שהתובעת התייחסה אליו כמידע סודי לא היה כזה. ובאשר להתחייבותה של תיקי לא לתת שירותי תימלול, התובעת לא הציגה ראיה אחת שתיקי נתנה שירותי תימלול למישהו. אשר על כן התביעה נדחית. התביעה שכנגד; בתביעתם טוענים נתבעים 1 ו2 שמנהל התובעת פרסם דברים שהם בבחינת הוצאת לשון הרע עליהם ושנועדו לפגוע בשמם הטוב בפרנסתם ובמוניטין שלהם, ונאמרו כלפי מי שבאותה תקופה רלוונטית היה עובד חברת "תימלול" ו/או ספק שירותיה. לדידם של נתבעים 1 ו2, הפרסומים הציגו את אורלי כ"עבריינית" כמי שמנהלת את נתבעת 1 באופן "בלתי חוקי" תוך שהיא "גונבת" או "גנבה" מהתובעת עובדים, וכן שאורלי "תפקיר את עובדיה" ו"תדאג לעורה", לגרסתם הדברים אשר מהווים לשון הרע נאמרו, בשיחת טלפון בין מנהל התובעת למר ערן קשני, קבלן משנה שנתן שירותים הן לתובעת והן לנתבעת 1. הדברים הם כדלקמן: 1}"כל מה שאורלי וישראל עשו, זה גניבה של עובדים , זה פנייה ללקוחות שלנו. כל מיני דברים שהם עשו, שהם לא חוקיים" 2}"יקבלו תביעות משפטיות, יקבלו צווי מניעה, יקבלו מה שצריך לקבל מבית המשפט. כל מי שעושה עבירה, צריך לדעת לטפל בו" וכן,לטענת נתבעים 1 ו2 פרסם מנהל התובעת דברים שהם בבחינת לשון הרע לגביהם בשיחתו הטלפונית עם תיקי: 3}"אורלי וישראל תאמיני לי, את האדם האחרון שהם יגנו עליך" 4}"אורלי דואגת לעורה, אורלי לא תדאג לך אם את תקבלי מה שאת צריכה לקבל בעקבות מה שעשית , אורלי לא תנקוף אצבע, כי היא דואגת לעצמה" 5}"הם יעזבו והם יפקירו אותך. אם את תיתבעי הם יפקירו אותך. הם ידאגו לעורם אורלי תדאג לעורה, היא יודעת להפריד בדברים האלה. אני חושב שאת הכרת אותה" 6}"יש שתי חברות שאחת מהם פועלת בצורה שהיא נוגדת לחוק" 7}"הם יחלבו מישראל את כל האינפורמציה, את כל הזה, ואחר כך יזרקו אותו זה מה שיקרה" {כל ההדגשות המופיעות בקו תחתון, נעשו ע"י ב"כ הנתבעים בסיכומיו}. התובעת טוענת, שמכלול הציטוטים, שכביכול מיוחסים למר דויד סומך, לא נתמכו בראיות כלשהן ולא הוכחו ואף לא ניסו להוכיחם במהלך החקירות שהתנהלו בתיק. בנוסף, טוענת התובעת , שלמעשה גם אם נאמרו הדברים המצוטטים, הרי הם תואמים את ההתרחשויות, אכן, ישראל פוטר מעבודתו בנתבעת 1 ונתבע על ידה. יתר על כן, אליבא דגירסתה של התובעת, כתב התביעה אינו מפרט את עילות התביעה, אינו מחשב את הנזק ואינו תומך אותו בחוו"ד כמתבקש, ובמקרה ששהנתבעים 1 ו2 סומכים תביעתם על חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 עומדות לה, לתובעת ההגנות המפורטות בסעיפים 14, 15{3} ו-15{5}{א}. הנספחים שצירף מנהל התובעת בעצמו לכתב התביעה מהווים ראיה ראיה לכך שבשיחתו עם מר ערן קשני, אמר מנהל התובעת את הדברים המצוטטים המיוחסים לו, {ראה עמ' 11 שורה 25-23, ועמ' 14 שורה 20-18}. מתימלול שיחתו של מנהל התובעת עם תיקי עולה כי מנהל התובעת אמר את הדברים המיוחסים לו{ ראה עמ' 4 שורה 16 וכן שורות 21-20, עמ' 10 שורות 16-15 וכן שורות 23-22, עמ' 35 שורה 19 לתימלול השיחה עם תיקי} מלבד את המילים: "יש שתי חברות שאחת מהם פועלת בצורה שהיא נוגדת לחוק",שעפ"י התימלול נאמרו ע"י בחור בשם איציק{ ראה עמ' 18 שורות 8-7} השאלה העומדת בפניי האם הדברים שאמר מנהל התובעת הם בבחינת לשון הרע. בע"א 723/74, נקבע כיצד לבחון האם דברים שנאמרו מהווים לשון הרע: "אין להטיל ספק בכך כי בתביעות בשל לשון הרע השאלה היא מה משמעותן של המילים בעיני האדם הרגיל : אין זה עניין של פרשנות במשמעותה המשפטית. האדם הרגיל אינו מתגורר במגדל שן ואין הוא חדור ידע בתחום כללי פרשנות. על כן מסוגל הוא לקרוא והוא קורא בין השורות לאור הידע הכללי שלו וניסיונו בחוויות העולם. מה שהאדם הרגיל היה מסיק, ללא ידע מיוחד, נקרא, בדרך-כלל, המובן הטבעי והרגיל של המילים. אולם ביטוי זה מטעה למדי, בשל כך שהוא מסתיר את העובדה כי כלולים בו שני יסודות. לעתים אין צורך ללכת אל מעבר למילים עצמן, כגון כאשר כונה התובע ,גנב' או ,רוצח'. אך תדיר יותר העוקץ אינו כל כך במילים עצמן, אלא בכך מה האדם הרגיל עשוי להסיק מהן, וגם דבר זה רואים כחלק מן המובן הטבעי והרגיל." { הוצאת עתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל . פ"ד לא(2), 281 ,עמ' 300-301}. ובעמ' 301-302: "מה שקובע הוא, מה היא לדעת השופט היושב לדין, המשמעות האחת והיחידה אשר הקוראים כאנשים סבירים, במקובץ, היו צריכים לייחס למילים. זוהי המשמעות ,הטבעית והרגילה' של המילים במשפט דיבה . . . . . " וכן ע"א 740/86 : "השאלה העיקרית והמרכזית בערעור זה היא מהי המשמעות של הדברים שפורסמו בעיני הקורא הסביר והרגיל. ההלכה היא שאין חשיבות לשאלה מה הייתה כוונתו של המפרסם מחד, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים, מאידך. המבחן הקובע הוא מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות שקורא סביר היה מייחס למלים" {יגאל תומרקין נ' אליקים העצני . פ"ד מג(2), 333 ,עמ' 337-338} לאור אמות מידה אלה שקלתי מה משמעות הדברים שנאמרו ע"י מנהל התובעת בעיני הקורא/שומע הסביר, ובענייננו המדובר בקורא/שומע סביר המשתייך לציבור קבלני המשנה הנותנים שירות בתחום התימלול. האם לאור הדברים ששמע הוא ימנע להזמין שירותים מהנתבעת 1 ו2 מכיוון שיחשוב כי מדובר בחברה הפועלת בניגוד לחוק ,ומנהליה אנוכיים הדואגים לטובת עצמם תוך ניצול עובדיהם. זה המקרה שא"צ ללכת אל מעבר למילים עצמם והוא המקרה התדיר יותר, שהעוקץ אינו כל כך במילים אלא מה שהשומע הסביר עשוי להסיק מכך. נראה לי שהשומע כאדם סביר לא היה מתייחס למיליה "גניבה", כפי שנאמרה ובהקשר הדברים במלוא הרצינות במשמעותן הפלילית. לנוכח הדברים שנאמרו, לא התרשמתי שהדברים שנאמרו היו מטילים על הנתבעים 1 ו2 חשד שבאופן מעשי הם פועלים בניגוד לחוק. אדם רגיל לא היה מייחס לאורלי פעולות לא מוסריות ואף לא פליליות. כך או כך למנהל התובעת עומדת הגנה מכוח החוק: בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 {להלן: החוק} מנויות ההגנות הניתנות למפרסם לשון הרע: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: (3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר; בע"א 334/89 מפרט ביהמ"ש את התנאים המצטברים לקיומה של הגנת תום הלב: "הגנה נוספת ממנה מנסים המערערים להבנות היא הגנת תום הלב שבסעיף 15 לחוק. הגנת תום הלב דורשת קיומם במצטבר של שני יסודות: עשיית הפירסום בתום לב, והתקיימות אחת מן הנסיבות המנויות בסעיף 15". {- רבקה מיכאלי ו-3 אח' נ' בלה אלמוג . פ"ד מו(5), 555 ,עמ' 565-566} סעיף 16(א) לחוק קובע: "(א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב". התרשמתי, שמנהל התובעת, בנסיבות העניין כפי שפורטו בדוני בתביעה, מאמין באמיתות הטענות שהעלה בשיחות הטלפון, ועובדה היא שהגיש בגינן תביעה לביהמ"ש זה. במקרה דנן מדובר בשיחת טלפון שנעשתה לשם הגנה על עניין אישי כשר, של מנהל התובעת והוא, אמונתו של מנהל התובעת, שהנתבעים מנהלים נגדו תחרות מסחרית בלתי הוגנת תוך שימוש בידע שרכשו בעבודתם אצלו ומשדלים את קבלני המשנה שאיתם הוא עובד לספק להם שירותים, בהיותם חברה מתחרה בתובעת באותו פלח שוק. אשר על כן דין התביעה שכנגד להידחות. סוף דבר; התביעה והתביעה שכנגד נדחות. בנסיבות העניין, מאחר שהתביעה והתביעה שכנגד נדחות כל צד ישא בהוצאותיו. "גניבת" לקוחות ממעבידלקוחות