דוגמא של תצהיר משלים בתביעת מזונות א. התובעת (להלן: "התובעת"), מורה במקצועה, והנתבע (להלן: "הנתבע"), [אלוף משנה שפרש לגימלאות סמוך לסוף שנת 1985, העובד כיום כמנהל סניף ברשת שיווק מזון], הם בני זוג שנישאו ביוני 1960. בני הזוג הם ילידי שנת 1940, ולהם שני ילדים, הבת דברת ילידת שנת 1961, הבן אשד, יליד שנת 1965, שניהם עומדים ברשות עצמם. כתב התביעה המקורי הוגש לביהמ"ש ב6.2.92-. בהתאם להחלטה מיום 15.3.95, הוגש כתב התביעה המתוקן ביום 23.3.95, ובו טוענת התובעת כי הצדדים הינם בעלים במשותף של דירה ברח' דרך צרפת שבחיפה. התובעת טוענת שבמשך כל שנות נישואיה קיימה חובותיה כאשת איש וכעקרת בית, גידלה את הילדים ובמרבית השנים גם עבדה מחוץ למשק הבית. מספר שנים לפני הגשת התביעה, כך נטען, פרץ משבר בחיי הנישואין של בני הזוג בגין התנהגות הנתבע, לאחר שזה החל לקיים קשרים הדוקים ביותר, לרבות יחסי אישות, עם אישה נשואה. מאמצי התובעת לשכנע את בעלה לחזור ולקיים עמה שלום בית לא נשאו פרי, והנתבע אף החל דורש מן התובעת כי תסכים לקבל ממנו גט, לפי תנאיו, תוך נישולה מן הרכוש ומן הזכויות המגיעות לה כדין, וכאשר סרבה, החל להתעלל בה ולהציק לה. בסמוך ל1982- נטש הנתבע את אשתו ועבר לגור בדירה אחרת, ומאז 1984 אין הוא גר בדירת בני הזוג אלא עם האשה האחרת. נטען בתביעה המתוקנת שתביעת גירושין שהגיש הנתבע לביה"ד הרבני האזורי בחיפה נדחתה ביום 7.11.84, ובהחלטה נוספת מיום 21.7.85 הורה ביה"ד לנתבע לחזור לאשתו ולקיים שלום בית. כמו כן ביום 2.4.87 נתן ביה"ד, לבקשת התובעת, צו מניעה האוסר על הנתבע להיכנס לדירה וכן צו עיקול על כל הזכויות בדירה. בנוסף התנהל בין הצדדים תיק מעמד אישי 82/84: תביעת מזונות של התובעת נגד הנתבע ובו הגיעו הצדדים להסכם פשרה שניתן לו ביום 8.12.86 תוקף של פסק דין, וכן נדונה ונסתיימה בבימ"ש השלום בחיפה, ת.א. 4335/90, תביעת הנתבע לפירוק השיתוף בדירה, וכן, כך נטען בתביעה המתוקנת, תלויה ועומדת תביעת התובעת בתיק אישות 111/91, לפסוק לה זכויות מדור בדירה. נטען בתביעה המתוקנת שאת הסכומים שקיבל הנתבע עם פרישתו מצה"ל (פנסיה, פיצויי פרישה, קרן השתלמות, קופות גמל, פדיון קרנות, היוון חלק מן הזכויות) העלים הנתבע מן התובעת והשקיע על שמו בלבד. נטען בתביעה המתוקנת שבמהלך הנישואין שרר בין הצדדים שיתוף פעולה מלא במישור הכספי כשכל אחד מן הצדדים תורם חלקו למשק הבית המשותף ולצבירת רכוש ונכסים. חשבונות הבנק התנהלו חלקם כמשותפים וחלקם ע"ש הנתבע מבלי שהיתה הקפדה על צורת הרישום, אך ברור היה שכל החסכונות והכספים הינם משותפים. כספים שהושקעו בתכניות חסכון, ניירות ערך, מט"ח, קופות גמל וכו' נרשמו כולם או חלקם פורמלית ע"ש הנתבע בלבד, אך כולם משותפים. טענת התובעת היא שכל הכספים והזכויות שקיבל הנתבע עם פרישתו מצה"ל הינם רכוש משותף שנצבר תוך איחוד משאבים מלא תוך הסכמה מפורשת או מכללא שאלה יהיו משותפים לשניהם בחלקים שווים, וכי התקדמות הנתבע בצה"ל, הדרגה הבכירה אליה הגיע, היא בזכות המאמץ וההקרבות שהקריבה התובעת בעת היעדרויותיו מן הבית ולכן כל הכספים שקיבל עם פרישתו מצה"ל משותפים. התובעת עותרת למתן פסק דין הצהרתי לפיו היא בעלת הזכויות במחצית כל הכספים שקיבל הנתבע עם פרישתו מצה"ל, לרבות פיצויי פרישה, קופות גמל, קרנות השתלמות ואחרות, זכויות פנסיה, וזכויות במחצית תשלומי הפנסיה החודשיים ששולמו לנתבע מאז פרישתו מצה"ל ועד היום, וכן להורות לנתבע למסור לתובעת בתצהיר דין וחשבון מפורט על כל הכספים שקיבל בגין פרישתו מצה"ל ולהעביר לתובעת מחצית כספים אלה בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מאז קבלתם ועד תשלומם בפועל לתובעת, וכן לעקל החלטית זכויות הנתבע בדירה או כל סכום שיגיע לנתבע מחלקו בתמורה הדירה כשזו תימכר וליתן כל סעד אחר או נוסף, להגנה על זכויות התובעת. עד כאן תמצית טענות התובעת בכתב התביעה המתוקן. ב. בכתב ההגנה המתוקן, שהוגש ביום 26.4.95, נטען כי הצדדים עשו מאמץ שלא לדון בתובענה זו, ולגוף הענין מכחיש הנתבע את הנטען בתביעה וטוען שהתובעת קיבלה את מלוא הסכומים ישירות מן הנתבע הן בדרך ישירה והן בדרך של גילום זכויות, ונטען שכאשר חוייב הנתבע בתשלום מזונות נלקח בחשבון שהזכויות הכספיות נשארו אצלו ולכן הוא משלם סכום גבוה של מזונות מעל ומעבר לצרכי התובעת, ומעבר למקובל. התובעת נשארה לגור בבית מרווח של 5 חדרים, ומשתמשת בנכס הרשום ע"ש הבעל אשר הסכים שלא לבצע את פירוק השיתוף הואיל וראה בכך גילום הכספים הנתבעים ממנו בתביעה. טוען הנתבע כי בעוד שהוא הקפיא את ההליכים נגד התובעת במגמה להביא את המחלוקת להסדר, פעלה התובעת דווקא לקיום הדיון בתיק זה. לתובעת גם יש, כך נטען, זכויות כספיות משלה שמקורם במהלך הנישואין והיא שומרת אותן לעצמה, והיה מסוכם בין הצדדים, כך נטען: מה ששלה - שלה, ומה ששלו - שלו. יחסיהם של בני הזוג הינם גרועים ביותר מזה שנים רבות, ובשנת 1982 עזב הנתבע את הבית ומאז אין הוא מצוי בבית, ואת תפקידו בצה"ל עזב עם פרישתו בשנת 1985. נטען בהגנה המתוקנת שעוד הרבה שנים לפני כן היו יחסים קשים בין בני הזוג, הם ניהלו חיים מקבילים הרבה שנים לפני כן, והתובעת הסתכסכה גם עם הילדים, וגירשה את כולם מעל פניה. לענין הדירה בת 5 החדרים ברחוב דרך צרפת, טוען הנתבע שהתובעת מיאנה להביא למכירת הדירה, וגם לאחר שניתן פס"ד בבימ"ש השלום לפירוק השיתוף בדירה, ממשיכה התובעת לשבת לבדה בדירה, והיא השתלטה על הדירה מבלי לשלם דמי שכירות, ולכן גם הוגשה נגדה ע"י הנתבע תביעה לדמי שכירות. נטען בהגנה המתוקנת שלא היו משאבים משותפים בין בני הזוג. הנתבע והתובעת היו מסוכסכים, כל אחד מהם דאג לעצמו ולכן אין להחיל לגבי צדדים אלה את הילכת השיתוף שכן הסכסוכים ביניהם התנהלו בפועל על פני שנים ארוכות מלפני 1982, הם לא חיו במשותף ולא ניהלו חיים משותפים במובן הרגיל והמקובל. אכן, הנתבע פרש מצה"ל ב1985-, אך שנים אינו מקיים עם התובעת מסגרת של חיים משותפים, ועובדה שהתובעת הגישה כנגדו את תביעת המזונות עוד בטרם פרש מצה"ל, ומי שגרמה להרס הבית, כך נטען, היא התובעת עצמה, שגרמה גם לכך שהילדים עזבו את הבית. מוסיף הנתבע בהגנה המתוקנת, שטרם ניתן פסק דין סופי בביה"ד הרבני, וכי לאור הצו האוסר עליו להיכנס לדירה, אכן נמנעת ממנו זה שנים האפשרות להיכנס לדירה. הנתבע מאשר ששירת בצה"ל שתי תקופות, האחת, נסתיימה ב1970-, השניה נמשכה מאז 1978 עד 1985, כאשר פרש מצה"ל וקיבל מענק פרישה בסך 16,000 ש"ח, וקרן פנסיה בסך כ15,000- ש"ח. לטענת הנתבע, יתר הזכויות הוונו, ובפועל, בשל ההיוון מוחזרים הכספים במסגרת הלוואה מקובלת, מידי חודש בחדשו, עד הגיע הפורש לגיל 70, ולטענת הנתבע לקח ביהמ"ש בחשבון גם נתון זה כשנקבעו המזונות, ובמסגרת תלוש המשכורת הוא משלם למעלה מ 800- ש"ח בגין הפחתה - עקב היוון. מוסיף הנתבע וטוען שעובר לעזיבתו את הבית (מחמת התנהגות התובעת) קיבלה התובעת חלק הארי של החסכונות (מעבר למחצית), וכן כספים שהיו רשומים ע"ש הבן אשד, שהם בפועל כספי הנתבע, וכן לקחה לעצמה חסכון משותף של חסכון לבניו. לכן, לפי עמדת הנתבע, אין לתובעת כל זכויות, ובנוסף, אם בכלל, הרי יש מקום לביצוע החלוקה רק עם פקיעת הנישואין. לטענת הנתבע התובעת ממאנת לקבל גט. כמו כן, לטענת הנתבע, יש גם לחלק את זכויותיה של התובעת בנכסים וברכוש, ואין להעלות על הדעת שהרכוש לו טוענת התובעת ימומש, ואילו הדירה, שהיא חלק מן הרכוש וניתן לגביה פירוק שיתוף, לא תמומש, וצריכה להיות הדדיות. כן טוען הנתבע שהמועד הקובע לחלוקה הינו שנים רבות לפני שחיי בני הזוג נפרדו, ובמערכת היחסים שבין הצדדים אין ליישם את הילכת המשאבים המשותפים. הצדדים ניהלו מסגרות כספיות נפרדות ולא מגיעות לתובעת כל זכויות. עד כאן תמצית טענות הנתבע בכתב ההגנה המתוקן. ג. אציין, שב"כ שני הצדדים ביקשו פעמים רבות מביהמ"ש (עוד בתקופה שהתיק היה בפני כב' השופט בדימוס ד. קציר) להשהות את הדיון בתיק מן הטעם שמתנהל ביניהם מו"מ, וזאת מאז הישיבה הראשונה ב1993-. כך, למשל, ביקש ב"כ הנתבע ב 14.2.96- שלא לקבוע שמיעת ראיות בתיק הואיל והושג הסדר שנותר עוד לגבש פרטיו. גם ביום 2.6.96 ציין ב"כ הנתבע שנבדקים הנתונים עליהם דובר, וכי ילדי בני הזוג התערבו בענין, אך בסופו של דבר לא היה מנוס משמיעת הראיות שהחלה ב 17.11.96-. ד. התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית (ת1/ מיום 22.2.95) בו חזרה בעיקרו של דבר על הטענות שבכתב התביעה, ובין היתר, שבעלה נטש אותה סמוך ל1982- ועבר לגור בדירה אחרת, ומאז 1984 אין הוא גר בדירה אלא עם האישה האחרת. בישיבת ביהמ"ש מיום 17.11.96 נחקרה התובעת ארוכות על תצהירה בחקירה נגדית (עמ' 8 - עמ' 20 לפרוט'). גם במהלך שמיעת הראיות נעשה נסיון להביא את הצדדים לידי הסדר, עיינו, למשל, בישיבת יום 21.5.97, עמ' 30 לפרוט'. התובעת עמדה בחקירתה הנגדית על הנטען בתצהיר עדותה הראשית ת1/. ה. הנתבע בתצהיר עדותו הראשית נ4/ מיום 18.12.95 ציין כי הדירה בה מתגוררת רעייתו - התובעת ברח' דרך צרפת היא דירה בת חמישה חדרים ששוויה כ 200,000- דולר לערך והוא לא מימש את פסק הדין בדבר פירוק השיתוף בדירה תוך התחשבות הן במצבה הנפשי של התובעת והן במו"מ שהתנהל בין הצדדים, עוד ציין הנתבע שבין הצדדים תלויים ועומדים הליכים נוספים, כגון, תביעת דמי שימוש בדירה שהגיש הנתבע כנגד התובעת, תביעה שהוקפאה במגמה לקדם את המו"מ. בנוסף טען הנתבע שהחיים המשותפים עם רעייתו אינם אפשריים ומערכת היחסים שביניהם אינה קיימת עקב התנהגותה האגרסיבית, לטענתו. אשר לזכויותיו הכספיות בגין שירותו הצבאי, אלה נצברו במהלך התקופה, גם לאחר שהחלו סכסוכים ביניהם, וגם לאחר שגורש מן הבית, ולכן אין רעייתו זכאית לזכויות כספיות, ולדבריו שנים רבות במשך שירותו הצבאי לא היה ביחסים עם אשתו, ולכן לדעתו לאורך כל אותה תקופה אין התובעת זכאית לזכויות כספיות ממנו. כמו כן טען הנתבע שהמזונות הגבוהים שהוא משלם מגלמים בתוכם גם את הכספים שקיבל עם פרישתו מצה"ל. לדברי הנתבע, כל אחד מן הצדדים ניהל את מסלולו הכספי בנפרד, ולכן אין הילכת השיתוף חלה עליהם. בתצהירו, נ4/, גם חוזר הנתבע על הטענות אשר פורטו בכתב ההגנה שהוגש מטעמו, בין היתר, גם ביחס לזכויותיו הכספיות עם פרישתו מצה"ל. ו. כאן המקום לציין שמטעם הנתבע הוגשו תצהירי עדות נוספים, ואלה הוגשו הרבה מעבר למועד שנקבע לכך. כוונתי תחילה לתצהירי ילדיהם של בני הזוג: הבת דברת, והבן אשד. שני תצהירים אלה הוגשו ביום 17.11.96 הוא המועד שבו החלו ההוכחות ונשמעה חקירתה הנגדית של התובעת על תצהירה ת1/. בהחלטתי מיום 17.11.96, עמ' 22 - 23 לפרוט', איפשרתי, מנימוקים שפרטתי, הגשתם של תצהירים אלה וציינתי שיהא מקום לשקול את הדברים בכל הנוגע להוצאות המשפט. בהחלטה נוספת באותו יום, בעמ' 24 לפרוט', שיחררתי את ב"כ התובעת מהודעתו "אלה עדיי" ואיפשרתי לו לאור זאת להשלים את ראיות התביעה בישיבת ההוכחות הנוספת. ושוב הוגשו מטעם הנתבע תצהירי השלמה מיום 20.5.97, וכוונתי לתצהיר משלים של הבן גל אשד, מוצג נ3/, שבו הוא גם מתייחס לעדות שנשמעה מפי אמו - התובעת, בישיבת 17.11.96, וכן תצהיר השלמה של הנתבע, מוצג נ5/, שניתן גם הוא ביום 20.5.97, משמע, לאחר שמיעת עדותה של התובעת. ז. בתצהירו המשלים, נ5/ , טוען הנתבע כי מערכת היחסים בינו לבין רעייתו התדרדרה באופן שלא היתה עוד חזרה ממנו בשנת 1972 או בסמוך לכך. עד שנת 1970 שירת הנתבע שירות קבע בצה"ל והשתחרר הואיל ולטענתו החלה התובעת להתקשר למפקדיו בצבא ולהטריד את כולם ולא איפשרה לו לתפקד. שנה לאחר השחרור היו בני המשפחה בעין יהב, דבר שלא עלה יפה ובסוף 1971 הם שבו לחיפה ומאז 1972 הנושא היחיד עליו שוחח עם התובעת היה ענין הפירוד, ויחסי האישות ביניהם פסקו לחלוטין בשנת 1972 או בסמוך לכך. הנתבע, לדבריו רצה לעזוב את הבית עוד בשנת 1972, אך מכיוון שגם הבת דברת, שהיתה אז בת 11 בלבד, רצתה גם היא לעזוב את הבית יחד איתו הוא החליט להשאר וגם לא רצה לנטוש את הבן אשד שהיה אז ילד קטן. לטענת הנתבע לא היו כל יחסי שיתוף בינו לבין התובעת ולמעשה הם נהגו כזרים זה כלפי זה בהמתנה שילדים יגדלו. בין 1972 ל 1978- עבד הנתבע תקופה של כשנתיים עצמאי בעבודות צבע ומאז 1973 עד 1978 כשכיר, מועד בו התגייס מחדש לשירות קבע, הואיל ולטענתו לא יכול היה לסבול עוד את שהותו בבית. לדבריו מאז 1972 הוא חי בבית כזר לצד התובעת, ורק במטרה להשגיח על הילדים ולא זכה לכל שירות מצד התובעת שלא הסתירה את האיבה כלפיו, וגם את המעט שהם היו ביחד הם לא הצליחו להעביר בשלום. לטענת הנתבע בשנות ה70- התגוררה המשפחה בדירה קטנה והצורך לעבור לדירה גדולה יותר, היא הדירה הנוכחית בדרך צרפת, נבע מכך שהבת דברת והבן אשד לא יכלו עוד להמשיך ולהתגורר בחדר אחד. כמו כן טוען הנתבע כי הוא זה שמימן את המחייה השוטפת. הנתבע לא היה יוצא עם התובעת אפילו לקניות, היחסים ביניהם היו בהידרדרות מתמדת, התובעת נמנעה מלרכוש דברים הביתה והכספים שהשתכרה בעבודתה הופנו לצרכיה האישיים, גם ההכנות לבר המצווה של הבן אשד לווו במריבות קשות מצד התובעת ואף החלו מריבות אלימות של התובעת איתו ועם הילדים. לדברי הנתבע בתצהירו נ5/, התובעת לא טיפלה לא בו ולא בילדים, דאגה רק לעצמה כמעט, והטילה על הילדים את עבודות הנקיון הנוגעות להם ולבית, והבן אשד נאלץ מגיל קטן להכין לעצמו את המזון בבית, וגם לארוחת הבוקר בבית הספר. בשנת 1982 גירשה התובעת את הבן אשד מן הבית והנתבע נאלץ לשכן אותו בבסיס בו שירת למשך חודש עד שנמצא לו סידור אחר. גם את הבת דברת סילקה התובעת באותה תקופה מן הבית. לפיכך שכר הנתבע דירה ברח' ארלוזורוב בחיפה לילדים ועבורו בעוד התובעת נשארת לבדה בדירה המשותפת ומאז אין לו עוד כל קשר עם התובעת. לטענת הנתבע לא התקיים בינו לבין התובעת שיתוף ממשי וכל שנרכש במשותף היו מוצרים מעטים בלבד והאמור בדברי התובעת בעדותה איננו משקף את המציאות. גם במקרה הטוב ביותר מגיעות לתובעת למירב מחצית הזכויות שנצברו בתקופה שמתחילת הנישואין ועד שנת 1972 בלבד. ולגבי תקופה זו ממילא חלה התיישנות. עד כאן דברי הנתבע בתצהירו המשלים נ5/. ח. בתצהירה של הבת דברת, מיום 17.11.96, נ1/, נטען כי מאז שהיא זוכרת את עצמה היו בבית סכסוכים קשים בין ההורים, ענין הגירושין עלה כל הזמן על הפרק אך אמה לא הסכימה להתגרש בגלל שיקולים כלכליים. דברת גם זוכרת שבהיותה בת 11 במסגרת סכסוך קשה בין ההורים הודיע האב - הנתבע שהוא עוזב את הבית ודברת רצתה להצטרף אליו ואזי נהגה אמה באלימות כלפיה והנתבע הרחיק את אמה מעליה והודיע שבלית ברירה הוא נאלץ להשאר בבית לשמור עליה ועל אחיה. במשך כל שנות ה 70- היו מריבות חריפות בין ההורים על כל דבר אפשרי למעט ענין רכישת דירת המגורים מ1977- או בסמוך לכך (זו הדירה בה מתגוררת התובעת כיום) דבר שנעשה הואיל ולא היה לדברת חדר משלה והיא נאלצה עד לרכישת הדירה הנ"ל להתגורר בגיל ההתבגרות בחדר אחד עם אחיה אשד. מאז אותה מריבה קשה שהתרחשה בהיות דברת בת 11, ניהלו הוריה, לטענתה, את חייהם כשני זרים, ולמעט הסלון שרכש הנתבע כאשר עברו דירה, לא נרכש כל דבר בבית, ואת מוצרי המזון רכש כל אחד מן ההורים בנפרד, שגם חיו את חייהם בנפרד. המריבות בבית הלכו והתעצמו. גם ביחס לחגיגת בר המצווה של אחיה אשד היו סכסוכים קשים, ומאז גם נוסף למריבות בבית מימד של אלימות. לטענת הבת דברת מנעה התובעת מן הילדים לצאת את הבית הואיל וידעה שהם ילכו להתגורר עם הנתבע, שדאג שיהיה כל הדרוש בבית, והתובעת נתלתה בו במישור הכספי בלבד. למרות שהתובעת עבדה היא סירבה לרכוש דברים למשפחה. בשנת 1982 גירשה התובעת את הבן אשד מן הבית, זאת כשהיה הנתבע בתפקיד מח"ט ברמת הגולן, והנתבע ארז את מיטלטליו של הבן אשד ושלו ושניהם עזבו את הבית. כעבור כחודש מצאה התובעת תירוץ ודרשה גם מדברת לעזוב את הבית, ודברת נאלצה למצוא לעצמה מקום מגורים בביתו של נכה. לטענת דברת בתצהירה מאז המריבה של הוריה בהיותה בת 11 לא היו ארוחות משותפות בבית, כל אחד לקח לעצמו את האוכל, התובעת הצהירה שהיא לא המשרתת ולא תנקה אחר הילדים או תבשל להם, הנתבע קיבל את השירותים הדרושים לו בצבא או מחוץ לבית והילדים נאלצו להסתדר כמיטב יכולתם. מספר חודשים לאחר שהנתבע והילדים התגוררו בדירה השכורה ברח' ארלוזורוב (במהלך 1982) התקשרה התובעת והודיעה שאם הבן אשד לא יחזור לדירה בה היא מתגוררת היא תתאבד. הבן אשד אכן חזר להתגורר עם התובעת בערך כשנה, אך לאחר מכן כששירת בלבנון התובעת לא הסכימה לתת לו את מפתחות הדירה וכאשר חזר מלבנון מצא את עצמו שוהה ברחוב ולכן חזר לדירה השכורה ברח' ארלוזורוב. לטענת דברת מאז 1971 לא היה עוד בסיס למשפחה, ההורים לא תפקדו כבני זוג אלא כשני אויבים וברגע שהילדים גורשו על ידי התובעת מן הבית עזב הנתבע יחד איתם. עד כאן תצהיר הבת דברת, נ1/. ט. הבן אשד מוסר בתצהירו, מיום 17.11.96, מוצג נ2/, גם הוא שמאז שהוא זוכר את עצמו היו סכסוכים קשים בין ההורים, ענין הגירושין עלה כל הזמן על הפרק, אך התובעת לא הסכימה להתגרש בגלל שיקולים כלכליים. ענין עזיבת הנתבע את הבית היה רק ענין של זמן ואכן פעם אחת ארז אביו - הנתבע את המזוודה כדי לעזוב אך נשאר בגלל הילדים. דבר לא נרכש על ידי ההורים עבור הבית, את מוצרי המזון רכש כל הורה בנפרד, הם גם לא הזמינו חברים משותפים ולא יצאו לבילוי משותף. לבן אשד ולאחותו היה ברור שברגע שיסיימו לימודיהם הם יעזבו את הבית והאב - הנתבע אמר להם שהסיבה שהוא לא עוזב את הבית היא שהוא אינו רוצה להשאיר אותם עם האם. מאז חגיגת בר המצווה של אשד נוסף למריבות בבית מימד של אלימות כשהנתבע מתערב כדי להפריד בין התובעת לבין הילדים וגם היו מקרים שהילדים רצו לעזוב את הבית עם הנתבע והתובעת מנעה זאת מתוך שרצתה להיתלות על הנתבע במישור הכספי. אמנם התובעת עבדה במהלך התקופה אך סירבה לרכוש דברים למעט מה שהיה ממש הכרחי ולמעשה מי שדאג לצורכיהם היה הנתבע. במהלך 1982 גירשה התובעת את הבן אשד מן הבית, וכאשר הודיעו על כך לנתבע הוא הגיע הביתה ארז את המיטלטלין שלו ושל אשד ושניהם עזבו את הבית. כעבור כחודש גירשה התובעת גם את הבת דברת מן הבית. אשד מציין שהוא ניקה את החדר שלו לבד מאז שהיה בכתה א' וגם הכין את הכריכים שלו לבית הספר לבדו. גם לא היו בבית ארוחות משותפות ולא היה תפקוד של משפחה. אשד גם מספר את מה שאמרה דברת בתצהירה שהתובעת איימה שאם לא יחזור מן הדירה השכורה אליה הביתה היא תתאבד, אשד אכן עשה כך, התגורר בערך כשנה בבית, אך כששירת בלבנון לא הסכימה התובעת לתת לו את מפתחות הדירה ואז חזר לדירה ברח' ארלוזורוב. גם אשד חוזר על כך שמאז שהוא זוכר את עצמו לא היה בסיס למשפחה וההורים לא תפקדו כבני זוג אלא כשני אויבים. הבן אשד מסר תצהיר משלים, מיום 20.5.97, מוצג נ3/, תצהיר שנעשה לאחר שכבר נשמעה עדותה של התובעת בבית המשפט בישיבת 17.11.9. אשד חוזר על כך שהתובעת גירשה אותו מן הבית בהיותו כבן 16 מבלי שהתובעת התעניינה היכן הוא ומה הוא עושה ולא התקשרה אליו ולא באה לבקר אותו וכאשר בא הביתה לקחת בגדים שנותרו הזמינה התובעת את המשטרה כדי להרחיק אותו וכך גם קרה פעם נוספת. לאחר שהתובעת גירשה את דברת מן הבית שכר הנתבע את הדירה ברח' ארלוזורוב שם התגוררו הנתבע והילדים. כמו כן טוען הבן אשד שבמשך השנים אין כמעט יחסים בין הילדים לבין התובעת, שגם העלילה על בעלה של דברת בנסיון לגרום לגירושיה, וכן על אשתו של אשד, ולעומת זאת קיימת מערכת יחסים מאד טובה בין הילדים לבין הנתבע. גם בתצהיר זה חוזר הבן אשד על כך שמאז שהוא זוכר את עצמו לא היתה כל מסגרת משפחתית בבית ופרט לסכסוכים לא היתה כל תקשורת בין ההורים, האם גם לא נהגה כעקרת בית והוא אולץ מגיל 6 לנקות ולסדר את חדרו. גם לא היו ארוחות משפחתיות וכל השנים היו מריבות בין ההורים. י. לאור מועדי הגשת התצהירים מטעם הנתבע, היה צורך לשמוע את עדות התובעת בישיבת 2.11.97 על מנת שתוכל להגיב על האמור בתצהירים שהוגשו מאז 17.11.96. עדותה הראשית של התובעת נשמעה איפה ביום 2.11.97, עמ' 33 עד עמ' 42 לפרוט', וחקירתה הנגדית ביום 16.11.97, עמ' 44 לפרוט' עד עמ' 49 רישא לפרוט'. לדברי התובעת בעדותה מיום 2.11.97 היו לה ולבעלה חשבונות משותפים, גם לאחר שהנתבע עזב את הבית, דהיינו, הנתבע עזב את הבית ביוני 82, אך החשבונות המשותפים נסגרו בשנת 1983. לטענת התובעת היא זו שניהלה את כלכלת הבית וענייני הכספים בבית וקנתה את האוכל עבור הבית, וכן הצביעה התובעת על חשבונות משותפים כשלטענתה גם היא וגם בעלה משכו שיקים מן החשבון (עמ' 35 לפרוט'). בנוסף הצביעה התובעת על כך שהחשבון המשותף בבנק לאומי נסגר רק בשנת 1983 (עמ' 36 לפרוט'). כמו כן ציינה שבאמצעות החשבונות בבנק לאומי, בנק הפועלים ובנק אוצר החייל, בוצע כל הדרוש עבור ניהול משק הבית (עמ' 37 לפרוט'). בתגובה לטענה שלא נרכשו דברים לבית ציינה התובעת בעדותה, עמ' 38 לפרוט', שורה ארוכה של קניות שנעשו בצורה משותפת תוך התייחסות לשנים 1978 עד 1981, וכן בהמשך, בעמ' 39 לפרוט', ובנוסף הצביעה על מכתבים ששיגרה לבתה דברת בהיותה בטירונות, עמ' 40 לפרוט', וכן מכתבים שנשלחו על ידי הבת הן בתקופת היותה בטירונות והן ליום הולדתה ה 36- של האם, עמ' 41 לפרוט'. בנוסף טענה התובעת שהיא קיימה יחסי אישות עם בעלה הנתבע עד מאי 1982, והצביעה על כך שהיא עברה הפלה ואח"כ גרידה בשנת 1976, ולדבריה המשבר בינה לבין בעלה נגרם בשנת 1982 לאחר שנוצרה מערכת יחסים בינו לבין אשה אחרת. יא. בחקירתה הנגדית ציינה התובעת שבעלה עזב את הבית בתאריך 20.6.82 וכי בהמשך היא הוציאה כנגדו צו מניעה שיאסור עליו להיכנס הביתה לאחר שתקף אותה שלוש פעמים, כמפורט בעדותה בעמ' 45 לפרוט'. בהמשך חקירתה הנגדית בעמ' 47 לפרוט' ציינה התובעת שלאחר שבני הזוג חזרו לחיפה לאחר ששהו שנה בעין יהב הם התגוררו בדירה שברח' יציאת אירופה, ובשנת 1978 הם עברו לדירה הנוכחית שבה מתגוררת התובעת כיום, דהיינו, ברח' דרך צרפת. התובעת גם הכחישה את טענות הנתבע שהוא נאלץ להפסיק את שירות הקבע בשנת 1970 הואיל ולטענתו היא היתה מתקשרת לצבא ומטרידה את מפקדיו, וכן הכחישה התובעת את טענות הנתבע שירידתם לעין יהב היתה בנסיון לשקם את נישואיהם ושהוא נאלץ לעזוב את העבודה בחב' קרל זינגר בגלל התערבותה בעבודתו, וכן הכחישה התובעת את הטענה שההריון בשנת 1975 היה שלא מבעלה, וציינה שהבת דברת היא זו עצרה מונית בלילה על מנת שהתובעת תוכל להגיע לבית חולים (עמ' 48 לפרוט'). יב. הבת דברת העידה (עמ' 49 לפרוט' - עמ' 55 לפרוט') וציינה שמאז הגשת תצהיר העדות הראשית שלה היו שני אירועים במערכת היחסים שבינה לבין אמה - התובעת, האחד, נסיון של אמה להיכנס, באמצעות מכתבים, למערכת היחסים שבין הבת לבין בעלה, והשני, תביעה כספית שאמה הגישה כנגדה (עמ' 50 לפרוט'). בחקירה הנגדית ניסה ב"כ התובעת להצביע על כך שפרטים רבים מאד במערכת היחסים שבין ההורים אינם ידועים לבת דברת לגבי התקופה שמאז 1972 - 1978, ועל כך אין להתפלא בשים לב לעובדה שהעדה היא ילידת ינואר 1961. הבת דברת ציינה שבתקופה שלפני המעבר לדירה החדשה (כלומר, סוף שנות השבעים) האב - הנתבע היה קונה מוצרי מזון לבית, אם כי לא זכרה כמה פעמים בשבוע היה קונה (עמ' 52-53 לפרוט'). לגבי הפריטים שנקנו לדירה החדשה אליה עברו (דהיינו, הדירה שברח' דרך צרפת ) אמרה העדה: "איני יודעת מה היתה החלוקה ביניהם. חלק אמא קנתה וחלק אבא וחלק נאלצנו אני ואחי לקנות בעצמנו.... " (עמ' 53 לפרוט'). הבת דברת לא זכרה אם נרכש תנור אפיה חדש לדירה, אם כי אישרה שנקנה תנור חימום חדש, שלטענתה לא הדליקו אותו. הבת דברת חזרה בחקירתה הנגדית על כך שגורשה ע"י אמה מן הבית, ובחקירה החוזרת ציינה שהדבר היה ב1982-. לגבי הארוע בו איים אחיה בסכין על התובעת, ציינה שהיא זוכרת רק שאחיה תקע סכין בדלת חדרו (עמ' 54 לפרוט'). יג. הבן גל אשד העיד גם הוא (עמ' 55 לפרוט' - עמ' 57 לפרוט'). לגבי הארוע עם הסכין ציין העד שזה התרחש ביום בו אמו גרשה אותו מן הבית בהיותו כבן ½16 (יליד 31.7.65), לדבריו כעס מאד על האם ותקע את הסכין בדלת חדרו, אם כי בהמשך אישר את שהעיד בבימ"ש זה בפני כב' השופט י. יעקבי-שווילי, בתיק מעמד אישי 82/84, בישיבת 14.2.85: "ואז לקחתי את הסכין ואיימתי על אמי שאם היא תעשה משהו, אני אחתוך אותה". (תיק אישות 82/84 מתוייק בתיק זה של ביהמ"ש). הבן אשד אישר שעדותו דלעיל נמסרה כשלוש שנים לאחר הארוע ואזי זכר טוב יותר. בישיבת ביהמ"ש מיום 14.2.85 בתיק אישות 82/84 הוסיף העד ואמר שם: "נכון שהנחתי את הסכין מתחת לצווארה של אמי אבל לא נכון שאיימתי לרצוח אותה. אמרתי שאם תזוזי, אני אחתוך. בערך מלים אלה". לךברי העד אשד בחקירה החוזרת (עמ' 57 לפרוט') הוא גורש מן הבית על ידי אמו. הנתבע בנימין גל אישר בעדותו את האמור בתצהירו (נ4/ - נ5/) וב"כ התובעת הודיע: "מבלי להודות באמיתות תצהיריו של הנתבע אני מוותר על החקירה" (עמ' 61 לפרוט'). יד. בסיכומיו טוען ב"כ התובעת שבמשך כל שנות הנישואין קיימה התובעת כל חובותיה כאשת איש ועקרת בית, וגידלה ילדיה, ובמרבית שנות הנישואין גם עבדה מחוץ לבית. מאמץ זה, והקרבנות שהקריבה מחמת העדרויותיו של הנתבע מן הבית, איפשרו לנתבע להגיע לדרגה בכירה. נטען בסיכומי ב"כ התובעת שמשבר חמור פרץ בחיי הנישואין של בני הזוג ובעטיו נטש הנתבע את התובעת סמוך ל1982-, וסמוך ל 1984- עבר הנתבע להתגורר עם אשה אחרת. לטענת ב"כ התובעת היה בין הצדדים בכל תקופת נישואיהם שיתוף מלא במישור הכספי, ניהלו חשבונות בנקאיים משותפים וכל אחד מהם תרם חלקו למשק הבית המשותף, מכאן העתירה לקבוע שהתובעת בעלת הזכויות במחצית כל הכספים שקיבל הנתבע עם פרישתו מצה"ל לרבות זכויות ותשלומי הפנסיה. לטענת ב"כ התובעת התקיימו בענייננו התנאים לתחולת הלכת השיתוף כפי שזו התגבשה בפסיקה. מדגיש ב"כ התובעת שאין דרישה להוכחת חיים הרמוניים במיוחד להוכחת קיום חזקת השיתוף, די אם יוכח שבני הזוג ניהלו חיים משותפים ביחידת מגורים משפחית תחת קורת גג אחת כדי ללמד על קיום חזקת השיתוף. ואילו עול ההוכחה בדבר העדר שיתוף רובץ על הטוען כך, וכן מציין ב"כ התובעת בסיכומו (פיסקה ז') שהלכת השיתוף חלה גם על זכויות פנסיה ופרישה. בענייננו מדגיש ב"כ התובעת שגירסת התובעת לא נסתרה במאומה בחקירה הנגדית בישיבת ביהמ"ש מיום 17.11.96, ומדבריה עולה שהצדדים ניהלו אורח חיים תקין כשחיי המשפחה התנהלו כסדרם תוך עליות ומורדות, וכי הנתבע עזב את הבית סופית סמוך ל1984-. מציין ב"כ התובעת שרכישת הדירה שברח' דרך צרפת בסוף שנות ה70- סותרת גירסת הנתבע שבתקופה זו כבר פרץ המשבר בחיי הנישואין, וכן עולה מחקירתה החוזרת של התובעת, בישיבת בית המשפט מ- 17.11.96, שלצדדים היו חשבונות בנקאיים משותפים שונים, עד שעזב הנתבע את הבית, והתובעת היא זו שניהלה את ענייני הכספים של המשפחה. עוד מפנה ב"כ התובעת לעדות הנוספת של התובעת בישיבת ביהמ"ש מיום 2.11.97, והמסמכים שהגישה מהם עולה שעד 22.6.82 היו הצדדים בעלים במשותף של חשבון בבנק הפועלים (ת3/), וספחי השיקים נרשמו חלקם בידי התובעת, חלקם בידי הנתבע, וכן ניהלו הצדדים חשבון משותף בבנק לאומי (ת5/), חלק מן השיקים בידי התובעת, חלקם בידי הנתבע, חשבון זה נסגר ב- 7.6.83, חשבון נוסף במט"ח נסגר ב6.1.83-. חשבונות נוספים היו לבני הזק בבנק אוצר החייל. כמו כן הצביעה התובעת על רכישות שביצעו הצדדים מחשבונם המשותף בשנים 78-81, לקיחת הלוואות מבנק טפחות ובנק הפועלים למימון הדירה (ת24/ - ת25/), וקובץ המכתבים ששלחה התובעת לבת דברת בהיותה בטירונות (ת30/), וכן מכתבים של התובעת לבעלה, ושל דברת לאמה (ת35/ - ת38/). התובעת גם הכחישה את טענת ההגנה כאילו הריונה מ1975- לא היה מבעלה (עמ' 48 לפרוט'). מכאן, שלפי טענת ב"כ התובעת, הוכח כי בני הזוג ניהלו אורח חיים תקין תוך שיתוף פעולה ביניהם במישור הכספי. לא עלה בידי הנתבע לסתור את חזקת השיתוף, ולכן זכאית התובעת לסעדים שבתביעה. אשר לטענת ההגנה כאילו הריונה של התובעת ב1975- לא היה מבעלה, מציין ב"כ התובעת שהנתבע מעולם לא טען שאשתו קיימה יחסי אישות עם איש זולתו. לכן, משהוכיחה התובעת שהרתה בזמן הנישואין, משמע, שהרתה לבעלה. עוד מציין ב"כ התובעת שהנתבע טען שלא היתה שותפות כלכלית בין הצדדים והוא בחר שלא להתמודד עם טענת התובעת בדבר קיום חשבונות בנק משותפים הגם שטענתה זו של התובעת נתמכה במסמכים, ולא נסתרה. אין בגירסת הנתבע לשלול את תחולת חזקת השיתוף ולא עלה בידי הנתבע לשלול תחולתה של חזקה זו. עדות הבת דברת אינה מסייעת לגירסת הנתבע הואיל ולא ידעה ליתן תשובה עניינית ביחס לעניינים הכספיים של הוריה, ולגבי הציוד שנרכש לדירה, מה עוד שהיתה בגיל צעיר בזמן התרחשות הארועים, וקיימת עויינות מצדה כלפי אמה (עמ' 53 לפרוט'). גם מעדות הבן אשד עולה שהוא עויין לאימו ואף הוא היה בגיל צעיר מאד בזמן התרחשות האירועים הרלבנטיים, ואין בדבריו כדי לסייע לגירסת הנתבע בדבר העדר שיתוף בין בני הזוג. מסקנת ב"כ התובעת בסיכומיו היא שהתובעת זכאית לפסק הדין המבוקש בנוגע למחצית כל זכויותיו הכספיות של הנתבע, כמפורט בפרק סיכום ומסקנות, סעיף 5 (ה), שכן חזקת השיתוף לא נסתרה ולא עלה בידי הנתבע לסתור את החזקה האמורה. טו. מנגד טוען ב"כ הנתבע בסיכומיו שהמשבר בין הצדדים פרץ במהלך שנות השבעים ומערכת היחסים ביניהם היתה מעורערת ביותר, לכן עזב הנתבע את בית המשפחה ועבר להתגורר עם הבן דרך קבע בבסיס צה"ל, ובהמשך שכר דירה עם שני ילדיו. המשבר ביחסים החריף אותה עת כך שהנתבע לא הצליח להוציא את חפציו מן הדירה והוצא נגדו ע"י התובעת צו מניעה שעומד בתקפו עד היום. הבת דברת עזבה גם היא את הבית כחודש לאחר שהנתבע ואחיה עזבו את הבית. לטענת ב"כ הנתבע בסיכומיו לאור המשבר שפרץ בין הצדדים עוד ב 1972- ניהלו הצדדים מערכות חיים נפרדות וגרו תחת קורת גג רק למען הבטחת שלום הילדים וללא שיתוף מעשי ולכן אין להחיל עליהם את הילכת השיתוף, ולחילופין, אם יש להחיל את הילכת השיתוף כי אז רק מיום הנישואין ועד שנת 1972, מועד בו פרץ הקרע הממשי והסופי בין הצדדים, ובוודאי שלא מגיע לתובעת דבר מאז עזב הנתבע את הבית, עם ילדיו, בשנת 1982. ב"כ הנתבע מפנה לאמור בתצהירי הבת, הבן והנתבע לביסוס טענתו שב1972- פרץ סכסוך קשה בין הצדדים שבסופו ביקש הנתבע לעזוב את הדירה, אך חזר בו למען הבטחת שלום הילדים, וכן שמאז 1972 לא זכה הנתבע ליחס כלשהו מצד התובעת, לא מבחינת ניהול משק בית משותף ולא מבחינת חיי אישות, ולא היה עוד קשר אינטימי ביניהם, ולמעשה חיו השניים כשני זרים בבית, כשהתובע ממתין לשעת כושר להתנתק מן התובעת מיד כשהילדים יתבגרו. בני הזוג רכשו מזון בנפרד, התובעת לא ניהלה את משק הבית ולא נוצרה תשתית כלשהי שתקים זכויות ליצירת רכוש משותף. אשר לטענת התובעת ביחס להריון משנת 1975 מציין ב"כ הנתבע שעמדת מרשו היא שאין הוא יודע כלל על הריון זה, שאיננו נובע ממנו, ויש בכך כדי להצביע על מערכת יחסים שבין התובעת לבין אחרים. אין כל חזקה שהריון זה הוא מן הבעל דווקא. הן הנתבע והן ילדי הצדדים העידו שאינם יודעים דבר על ההריון לגביו טוענת התובעת, משנת 1975, ועדויותיהם בדבר העדר כל קשר בין בני הזוג משליכות על משקל טענתה של התובעת כאילו ההריון נובע מן הנתבע. הבת דברת לא אישרה את טענת התובעת כאילו עצרה דברת מונית לתובעת במטרה לקחת את אמה לביה"ח בגלל ההפלה (עמ' 50 לפרוט') לטענת ב"כ הנתבע אין לקבל בענין זה את גירסת התובעת. מעדויות הילדים עולה שהתובעת נמנעת מלהתגרש מתוך שיקולים כלכליים, חרף הסכסוכים הקשים שבינה לבין הנתבע ובנסיבות אלה אין לכפות שיתוף כלשהו, ואין ליתן בנסיבות אלה זכויות כלשהן לתובעת. מציין ב"כ הנתבע שהתובעת אישרה בעדותה מיום 17.11.96 (עמ' 10 לפרוט') שאין היא מעריכה את בנה אשד כמי שאינו דובר אמת, ולכן יש לאמץ את עדות הבן אשד כאמינה ומקובלת על התובעת עצמה, ולפי עדותו לא היו בבית ארוחות מסודרות, ולא היה ביצוע נקיון על ידי התובעת וגם לא סימנים אחרים של שיתוף, ולמעשה כל פרט בבית חי לעצמו. גם אם הצדדים חיו עד 1982 תחת קורת גג אחת הרי מערכת היחסים ביניהם היתה כשל שני זרים, לניהול הכרחי של חיי הילדים בלבד, אך לא התנהלו חיים משותפים במובן הרגיל והמקובל שבין בני זוג , ולכן יש לקבוע שמערכת היחסים בין הצדדים התנתקה בשנת 1972 לכל המאוחר. ב"כ הנתבע מצביע על כך שבניגוד לדברי התובעת שבמהלך הנישואין התובעת קיימה חובותיה כאשת איש ועקרת בית, ושגידלה את הילדים וכו', העידו הילדים שמי שדאג לצרכי הילדים היה הנתבע. התובעת נמנעה מלדאוג לצרכי הילדים וקנתה רק דברים הכרחיים בלבד, הכריזה שהיא אינה המשרתת ושהיא לא תנקה אחריהם ולא תבשל, ולפי עדות הבן אשד החל מכיתה א' הוא ניקה את חדרו בכוחות עצמו והכין לעצמו סנדויצ'ים לבית הספר, והוא אף נמנע מלהביא חברים הביתה. ב 1982- גירשה התובעת את הבן מן הבית והנתבע נאלץ לשכנו בבסיס הצבאי בו שירת ולאחר מכן מצא הנתבע סידור לבן אצל הורי חברים ואזי עזב גם הנתבע את הבית, וחודש לאחר מכן עזבה הבת. בכל אלה יש כדי להמחיש את הנתק בין התובעת למשפחתה, לרבות הנתבע, ולכן יש לקבל את גירסת הנתבע שמאז 1972 חל נתק מוחלט בינו לבין התובעת כשסלידת הילדים מן התובעת באה לידי ביטוי בדיון בפני ביהמ"ש, וכפי שהדבר בא לידי ביטוי באירוע שבו איים הבן בסכין על אמו, ביום שבו גירשה אותו התובעת מן הבית. מציין ב"כ הנתבע שלמרות שמרשו היה במשך רוב שנות ילדותם של הילדים איש קבע, שנעדר ארוכות מן הבית, חשים הילדים אהבה כלפי הנתבע -האב, הואיל והוא זה שדאג למשפחה, ואילו כלפי התובעת, שהיא זו שחייתה עם הילדים, חשים הם שנאה, בעוד שניתן היה לחשוב שההיפך יהא הנכון. עוד מציין ב"כ הנתבע שמעדות התובעת עצמה עולה שבמשך כל שנות הנישואין רכשו הצדדים פריטים מועטים יחסית (עמ' 38 לפרוט') והילדים הצהירו שלא זכור להם שהוריהם רכשו אי פעם חפצים לבית המשפחה, למעט הסלון שקנה הנתבע כשהצדדים עברו דירה. הרשימה המצומצמת של הרכוש שהצדדים רכשו תומכת, כך נטען, בכך שגם במישור הכלכלי נוצר נתק בין הצדדים עוד ב 1972-, ומאז רכשו הצדדים רק פריטים הכרחיים כדי לאפשר לילדים אורח חיים מינימלי. לגבי הרכישה המשותפת של דירת המשפחה, בה מתגוררת התובעת כיום, ברח' דרך צרפת, משנת 1977, מציין ב"כ הנתבע שמרשו רכש דירה זו במשותף עם התובעת מתוך דאגה לבית, שכן המגורים המשותפים של הבן והבת באותו חדר הכבידו על הבת שהיתה אז בגיל ההתבגרות, עד כדי כך שאיימה לברוח מן הבית. אשר לחשבונות הבנקאיים המשותפים עליהם הצביעה התובעת טוען ב"כ הנתבע שחשבונות אלה הם חשבונות ישנים משנות השישים ותחילת שנות השבעים, אשר לא נסגרו. המסמכים אינם מגלים את מועדי הפעילות של הצדדים, והתובעת נמנעה מלזמן את נציגי הבנקים שיעידו בענין זה, ומכיוון שאמינות התובעת מוטלת בספק, אין לייחס משמעות לגירסת התובעת בעדותה, וזאת כשמדובר בחשבונות ישנים. גם במישור הכלכלי חל איפוא ניתוק מוחלט בין הצדדים. לסיכום טוען ב"כ הנתבע שבין מרשו לבין התובעת חל נתק מוחלט מאז 1972, במישור האישי ובמישור הכלכלי. הנתבע הוכיח, כך נטען, שהתובעת התנתקה לא רק ממנו אלא גם מן הילדים בעוד שהקשר בין הנתבע לבין הילדים נותר חזק ואמיץ, בכך יש משום תמיכה בטענת הנתבע שהנתק בינו לבין התובעת נוצר כבר בשנת 1972. עוד מציין ב"כ הנתבע שעדות התובעת איננה אמינה, כך, למשל, טענה שהבן נהג להביא חברות הביתה (עמ' 12 לפרוט') ואילו הבן ציין מפורשות בתצהירו, נ2/, שנמנע מלהביא חברים וחברות הביתה בגלל האווירה הקשה בבית. כמו כן העידה התובעת שלא התבצרה בלשכת הרמטכ"ל (עמ' 47 לפרוט') בעוד שידוע כי התובעת התבצרה בלשכת הרמטכ"ל. טוען ב"כ הנתבע שעדות התובעת היא עדות יחידה. אילו גירסתה היתה נכונה הרי יכולה היתה להביא עדויות וראיות לתמיכה בגירסתה, אך לא עשתה כן. לכן, עותר ב"כ הנתבע לקבלת גירסת מרשו ולפיה בין הצדדים חל נתק מוחלט החל משנת 1972 ואילך, ולכן אין להחיל על הצדדים את הילכת השיתוף, ובאשר לתקופה מ1960- עד 1972 הרי לגבי תקופה זו חלה התיישנות. מכאן העתירה של ב"כ הנתבע לדחות את התביעה ולקבוע כי אין להחיל את הילכת השיתוף על הצדדים. טז. בדיון שהתקיים בפניי ביום 8.3.99 בכל הנוגע לבקשת ב"כ הנתבע להתיר לו לצרף כראייה את אישורי מת"ש, ציין ב"כ הנתבע: ".....שעה שעל פי הראיות שאין מחלוקת עליהם עזב מר גל את דירת המשפחה עוד ביום 31.7.82. בית המשפט נדרש להכריע בין יתר השאלות מהו המועד שבו הופסקה מערכת יחסי השיתוף בין הצדדים כאן, כאשר על פי טענת הנתבע טען שמערכת יחסי השיתוף הופסקה עוד בשנת 70 או 71 או עם עזיבתו את הבית בחודש יולי 1982" (עמ' 63 לפרוט'). הנה כי כן דומה שב"כ הנתבע הגדיר בכך חלק נכבד מן המחלוקות שבין הצדדים, דהיינו, ב"כ הנתבע איננו חולק על כך שהנתבע עזב את דירת המשפחה ביום 31.7.82, ומבהיר שהשאלה היא האם מערכת יחסי השיתוף שבין בני הזוג הופסקה בסמוך ל1972- (כטענת הנתבע) או שעה שהנתבע עזב את הבית ביולי 1982. ב"כ התובעת ציין לעומת זאת, בתגובתו לדברי ב"כ הנתבע, שתאריך הפסקת השיתוף היה בשנת 1983 או 1984 שכן עד אז עוד היו חשבונות בנק משותפים לצדדים (עמ' 64 לפרוט'). אדון עתה בטענות הצדדים. יז. בכתב ההגנה המתוקן, סעיף 25, נטען מטעם הנתבע, בין היתר, שאם יש מקום להורות על ביצוע חלוקה בין בני הזוג הרי רק עם סיום הנישואין או פקיעתם. אין לקבל טענה זו, שאינה יכולה לעלות כלל בענייננו מן הטעם שבני הזוג נישאו בשנת 1960 בעוד שתחולת חוק יחסי ממון בנין בני זוג, תשל"ג1973-, היא מיום 1.1.1974. סעיף 5 של חוק יחסי ממון הוא שקובע שהזכות לאיזון היא בפקיעת הנישואין, וכמוסבר אין לחוק הנ"ל תחולה בענייננו. במובחן מן האמור בחוק הנ"ל הלכת שיתוף הנכסים בין בני זוג היא פרי הפסיקה , כך גם לגבי פירוקו של השיתוף. ב-ע"א 1915/91 יעקבי, וע"א 3208/91 קנובלר, מ"ט (3) פד"י, עמ' 529, כתבה כב' השופטת ט. שטרסברג-כהן, בעמ' 615: "לעומת זאת, ככל שהדבר מתייחס לפירוק השיתוף, המצב הוא הפוך. חזקת השיתוף מאפשרת פירוק השיתוף שווה בשווה ללא קשר למצב חיי הנישואין ולמערכת היחסים בין בני הזוג. בית המשפט אינו אמור לבדוק אם אכן התפורר התא המשפחתי, אם יש הצדקה לפרק את השיתוף, אם עולה הדבר בקנה אחד עם האינטרס של שני בני הזוג, ומה השפעה יש לפירוק על בן הזוג שאינו רוצה בפירוק חיי הנישואין. פירוק כזה יכול שייעשה לפי דרישתו של כל אחד מבני הזוג, בכל עת, במהלך חיי הנישואין ... ואילו הסדר איזון המשאבים דורש, כתנאי להפעלת האיזון, את פקיעת הנישואין". (ההדגשה שלי - י.ג.). מכאן, שאין מקום לטענה שבכתב ההגנה המתוקן לפיה יש להמתין לסיום הנישואין או פקיעתם, וזכאית התובעת לעמוד על דרישתה לפירוק השיתוף עוד במהלך חיי הנישואין . יח. עתה יש מקום לעיין בפסיקה הרלבנטית לשאלה מה הנסיבות בהן יש לקבוע שקיימת חזקת שיתוף בין בני זוג, פסיקה שאליה הפנה ב"כ התובעת בסיכומיו. בענין ע"א 595/69 אפטה נגד אפטה, כ"ה (1) פד"י, עמ' 561, נחלקו אמנם דעותיהם של שופטי ההרכב, אך הן שופטי הרוב והן שופט המיעוט היו מאוחדים בעמדתם כי: "הכלל היסודי הוא, שבענין שותפות בנכסים של בני זוג הולכים לפי כוונת הצדדים. באין כוונה אחרת משתמעת מאורח חיי הנישואין שלהם ומהתנהגותם הכללית בעניינים הכספיים והחומריים שלהם, חזקה על זוג נשוי הגרים ביחד ובשלום במשך תקופה ארוכה, שהם מתכוונים לשותפות בכל נכסיהם שווה בשווה. ולדעתי אין להוציא מכלל זה נכסים שהיו להם לפני הנישואין". (עמדת כב' השופט ברנזון שהיה שופט המיעוט, שם, בעמ' 566). לדברים אלה, בעיקרו של דבר, הסכים כב' השופט י. כהן שביטא את דעת הרוב, וציין שתפקיד ביהמ"ש לאמוד את כוונת בני הזוג כפי שהיתה לפני הקרע ביניהם, וכי באמדן זה יש להתחשב בעובדות החיים ( שם, בעמ' 570). המחלוקת באותו ענין היתה גבי השאלה מה היתה כוונת הצדדים באותו ענין, לפי עובדותיו המיוחדות של המקרה. סוגיה זו נדונה ע"י כב' השופט (כתארו אז) א. ברק ב-ע"א 52/80 שחר נ. פרידמן, ל"ח (1) פד"י, עמ' 443, בציינו שהלכת שיתוף הנכסים היא פרי הפסיקה ומבוססת על הסכם משתמע בין הצדדים לפיו הינם שותפים שווים בזכויות ברכוש מסויים: " על-פי גישה זו, בית המשפט מסיק מנסיבות החיים המשותפים שבין בני הזוג גמירת דעת, לפיה יהיו שותפים בזכויות מסוימות. אך טבעי הוא איפוא, כי השאלות, אם במקרה קונקרטי קיים הסכם על שיתוף נכסים ומה היקפו של השיתוף, הן שאלות שבעובדה, המוכרעות על-פי כל נסיבות העניין". (שם בעמ' 446). ובהמשך , שם, בעמ' 447: "לשם הקמתה של חזקת השיתוף על התובע להראות, כי מנסיבות החיים המשותפים של בני הזוג עולה הנחה, כי כוונתם המשותפת הייתה לשיתוף נכסים. העובדות המקימות חזקה זו רבות הן ומגוונות.... מכלול החיים המשותפים של בני הזוג - ולא פרט זה או אחר בהם - הוא הקרקע, ממנה עשויה לצמוח חזקת השיתוף. עם זאת הצביעה הפסיקה על שני עניינים, החשובים במיוחד לעניינה של חזקת השיתוף. האחד הוא אורח החיים התקין בין בני הזוג והאחר הוא המאמץ המשותף של בני הזוג......". יט. לענין "אורח חיים תקין" כתב כב' הנשיא (בדימוס) מ. שמגר, ב- ע"א 1918/92, פרבר נגד פרבר, מ"ח (4) פד"י, עמ' 540: "אכן, לפי הראיות לא היה מדובר בנישואין שלווים, ואולם יחסי בני הזוג לא התאפיינו בקרע של ממש, במובחן ממריבות ומחלוקות הדדיות שאינן פוגעות בחיים המשותפים, במובנו הצר של ביטוי זה. אין המדובר בבני-זוג שחיו תוך "הפרדה מוחלטת מימים ימימה", כפי שהיו העובדות בע"א 1019/90....." . (שם, בעמ' 544). ב- ע"א 806/93, הדרי נ. הדרי, מ"ח (3) פד"י, עמ' 685, דן ביהמ"ש בהחלתה של חזקת השיתוף על דירת מגורים של בני זוג, כשדירת המגורים מסווגת כאחד מ"נכסי המשפחה" הבולטים, להבדיל מנכסים עסקיים, ולענין נכסי משפחה דורש המשפט כמות צנועה יותר של ראיות (עמ' 690). לגבי הקריטריונים באשר לחזקת השיתוף, ציין כב' הנשיא (בדימוס) מ. שמגר, בין שאר הנתונים, את העובדה שבני הזוג היו נשואים פרק זמן ארוך של כ30- שנה , ובמשך עשרים השנים הראשונות לא התעוררו ביניהם מחלוקות שירדו לשורש היחסים, וכן את העובדה שלשני בני הזוג היו אלה נישואין ראשונים, וכן שבן הזוג שטען לשיתוף (המערערת) נטל חלק מרכזי במשק הבית המשותף, הן בניהול השוטף של הבית והן במאמץ הכלכלי של פרנסת המשפחה (שם, בעמ' 690-691), וראוי לעיין בדברי כב' השופט מ. חשין, באותו ע"א 806/93 הנ"ל, מ"ח (3) פד"י, בעמ' 699: "עיקר יימצא לנו, כמדומה, בצורך לנהוג בהגינות, בהוגנות ובצדק בבת הזוג-שהיא, ברגיל, העשויה לצאת מקופחת בהיעדר הילכת השיתוף". כ. לענין המאמץ המשותף הנדרש ציין כב' השופט ברנזון, שהיה משופטי הרוב בענין ע.א. 300/64 ברגר נ. מנהל מס עזבון, י"ט (2) פד"י, עמ' 240, בעמ' 246: "המאמץ המשותף הנדרש הוא לאו דווקא השתתפות כספית של אחד מבני הזוג הבאה מהכנסות או מרווחים שלו. אף במקרה שאשה אינה עובדת מחוץ למשק ביתה ואין לה הכנסה מנכסים שלה, אלא שהיא מנהלת את משק הבית ותורמת את חלקה לקיום המשפחה, ולרבות חינוך ילדי הזוג, אפשר לראות בכך מאמץ מצדה לא פחות ממאמצו של הבעל המשתכר בחוץ מעבודה או מניהול עסק. הכנסות הבעל במקרה כזה מתאפשרות במידה רבה על ידי עבודת האשה בבית וניתן לראות בהכנסות אלו פרי מאמץ משותף של בני הזוג". לענין הדרך בה ידון ביהמ"ש בסוגיה כאשר יש מחלוקת בין הצדדים כתב כב' השופט מ. אלון (כתארו אז) שהיה משופט דעת הרוב ב-ע.א. 630/79 ליברמן נ. ליברמן, ל"ה (4) פד"י , עמ' 359, בעמ' 372: "בתחילתם של דברינו עמדנו על כך, שעקרון חזקת שיתוף בנכסים אינו בא להסמיך את בית המשפט לחלק בין שני בני הזוג את הרכוש המצוי בידי כל אחד מהם, כפי שנראה לטוב, לרצוי ולצודק בעינו, אלא שומה עליו להחליט, בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו, אם מצויה בו חזקה משפטית ששני בני הזוג התכוונו להיות שותפים ברכוש, המצוי בידי כל אחד מהם, באיזה מידה התכוונו לכך, וכיוצא בזה". בענין ע"א 253/65 בריקר נ. בריקר, כ' (ו') פד"י, עמ' 589, כתב כב' הנשיא אגרנט בעמ' 599: עוד עליי לציין, כי ההצדקה המשפטית למבחן, לפיו יש לייחס לבני הזוג את הכוונה להיות שותפים בחלקים שווים בנכסים שנרכשו בנסיבות שתוארו לעיל, אף על פי שלא נתנו את דעתם על כך בעת הרכישה או לאחר מכן נעוצה בכל אחד משני הטעמים. טעם אחד הוא: אילו הוצגה לצדדים, בזמן הרלבנטי, השאלה, למי שייך הנכס, כי אז היו עונים: כמובן שהוא שייך לשנינו בחלקים שווים. הווה אומר, שהכוונה לבעלות משותפת בנכס ניתן להסיקה מכללא מהתנהגותם של בני הזוג לפי אורח חיי הנישואין שלהם עד לזמן שבו חל הקרע הסופי..... הטעם החלופי האחר הוא: כאשר לא קיימת הוכחה ברורה בדבר כוונת הצדדים בשאלת הבעלות הנדונה, והעובדות הסובבות את חיי הנישואין הינן כמו אלה שתוארו לעיל מוצדק להיזקק לעיקרון הטמון בדיני היושר, הוא העקרון הדוגל בשיוויון, כלומר, שיש לחלק את הנכס בין בני הזוג בחלקים שווים.... ". כא. בענין ע"א 2/77 אזוגי נ. אזוגי, ל"ג (3) פד"י, עמ' 1, דן ביהמ"ש בעניינו של זוג שחייהם המשותפים היו בסכסוך הואיל והבעל נתן מפעם לפעם עינו באחרת, ועוד בטרם עלייתם ארצה פנו בני הזוג בהיותם בחו"ל לביה"ד הרבני שם, ולאחר לידת ילדם השלישי נפרדו ל6- חדשים ואח"כ גם הגישו בקשה משותפת לגירושין. כותב כב' השופט מ. אלון (כתארו אז) בעמ' 19: "אכן נכון שהעיקרון היסודי להנחה של חזקת שיתוף נכסים היא העובדה שקיימים היו בין בני הזוג חיים משותפים כדרכם וכמנהגם של בני זוג, אבל העובדה של קיום סכסוכים בין בני הזוג, כשלאחר מכן נתפייסו והגדילו את המשפחה בהבאת ילדים לעולם, אין בה כדי לסתור הנחה זו". ובהמשך של עמ' 19: "פרשת היחסים שבין בני הזוג במשך כל התקופה הראשונה היא זו של פרוץ סכסוכים מפעם לפעם על רקע חולשתו של הבעל שלבו הלך מפעם בפעם אחר נשים אחרות, אך הדברים לא הגיעו מעולם לכלל קרע או פירוד של ממש, פרט לתקופה קצרה של מספר חדשים, שלאחריה חזרו חיי הזוג למסלולם הרגיל ונולדו שני ילדים נוספים". ובעמ' 20, שם: "השופט המלומד לא נתן דעתו כל עיקר למרכיב חשוב ומהותי בהנחה של חזקת שיתוף נכסים בין בני זוג הלוא הוא המאמץ המשותף מצד האשה שבא לידי ביטוי בגידול חמשת הילדים וניהול משק הבית. חשיבותו של מרכיב זה עוברת כחוט השני בכל הפסיקה של בית משפט זה בסוגיה שבפנינו". לגבי מהות וטיב הקשר שבין בני הזוג כתבה כב' השופטת מ. בן-פורת, בע"א 264/77 דרור נגד דרור, ל"ב (1) פד"י, עמ' 829, בעמ' 832, בהתייחסה לטענה שהעלה המערער שאשתו בגדה בו: "משקבע (הכוונה: ביהמ"ש - י.ג.) כי רוב שנות הנישואין עברו על בני הזוג בשלווה ובאושר, עובדה שעליה הצהיר המערער זמן רב לאחר התאריך הקובע, מה ענין הבגידות לכאן? המשיבה אף נשאלה בחקירתה שכנגד אם היא מודה שהיא בגדה בו לפני 9 שנים, היינו בתקופה שבה הגיש בעלה את תביעת הגירושין שאבד עליה הכלח. והרי לאחר מכן חזרו חייהם לתקנם ואף נפתח אותו חשבון בנק משותף שהזכרתיו לעיל. אם כוונתו היא שבן זוג בלתי נאמן מקפח עקב כך, כשיקול בלעדי, את זכותו בנכסים, הרי אין לטענה מעין זו על מה שתסמוך. נטישת הבית או בגידה עשויות ליצור קרע בנין בני הזוג ובדרך זו לשים קץ לשיתוף, אך אין נענשים עליהן למפרע על ידי נטילת הזכויות ברכוש המשותף..... ". כב. בענין ע"א 234/80 גדסי נ. גדסי, ל"ו (2) פד"י, עמ' 645, דנה כב' השופטת ש. נתניהו ביסוד של קיום חיי שלום בין בני הזוג לתקופה ארוכה, כדרישה העומדת בבסיס יצירת החזקה של כוונת שיתוף בנכסי בני הזוג. המדובר היה בבני זוג שנישאו ב1952- והאשה עזבה את הבית ב1971-. נקבע עובדתית: "קשה לתאר את חיי הזוג הרמוניה מושלמת מידי פעם אף עזבה המשיבה את הבית, כשהגיעו הדברים לידי ריב עם המערער, אך תמיד היה זה לתקופה קצרה ותמיד חזרה הביתה לאחר שהוא פייס אותה, עד עזיבתה האחרונה בשנת 1971, שמאז לא שבה" (שם, בעמ' 647). בניתוח הדרישה של קיום חיי שלום בני הזוג, כותבת כב' השופטת ש. נתניהו, שם בעמ' 650, שאמנם בתחילת דרכה של הילכת השיתוף הושם הדגש על חיי שלום והרמוניה בין בני הזוג: "אך בפסיקה המאוחרת צומצמה הדרישה למינימום של חיים משותפים תחת קורת גג אחת ללא קרע או פירוד של ממש...... ". (ההדגשה שלי - י.ג.). וכן, בעמ' 651: "כך גם בפסקי דין נוספים...... נבחן מכלול היחסים שבין הצדדים, כשהדגש הושם על מערכת החיים, שקיימו בני הזוג בתא המשפחתי שיצרו, מערכת של חלוקת תפקידים ושל מאמץ משותף עם איחוד משאבים על אף סכסוכים ומריבות" (ההדגשה שלי - י.ג.). ובעמ' 652: "אורח החיים, שניהלו הצדדים במקרה דנא, עונה על דרישה זו, על אף המריבות, שנפלו ביניהם ושהביאו את המשיבה לעזוב את הבית מדי פעם לזמן מה. לאחר משברים אלה חזרו חיי המשפחה לסדרם, נולדו ילדים, ושני בני הזוג התמסרו למשפחתם ולעבודתם המשותפת כמוקדם.... ". ב-ע.א. 741/82 פיכטנבאום נ' פיכטנבאום, ל"ח (3) פד"י, עמ' 22, קבע ביהמ"ש המחוזי שחייהם המשותפים של שני הזוג לא היו מאושרים וכי היו ביניהם מריבות לא אחת בעיקר בשל התנהגות הנתבע, וחיים של שלום לא נתקיימו בין בני הזוג במשך חייהם המשותפים, אעפ"כ נקבע בביהמ"ש המחוזי שלענין נכס משפחתי, כגון דירת מגורים, חלה חזקת שיתוף נכסים גם בנסיבות האמורות של חייהם המשותפים של בני הזוג (שם, בעמ' 24-25 לפרוט'). הערעור על כך נדחה. כב' השופט מ. אלון קובע, בעמ' 26, שהדרישה של חיים ביחד של בני הזוג צומצמה למינימום של חיים משותפים תחת קורת גג אחת ללא קרע או פירוד של ממש, ומכל מקום דרישה מינימלית זו יפה היא לענין נכס המסווג כנכסי המשפחה, ובראש וראשונה דירת המגורים. כג. בענין ע.א. 1937/92 קוטלר נ. קוטלר, מ"ט (2) פד"י, עמ' 233, מציין כב' השופט ת. אור, בין היתר, כי המאמץ המשותף של שני בני הזוג אינו חייב להיות כלכלי דווקא, ויכול שיהא מדובר בשיתוף במאמץ בגידול הילדים ואחזקת הבית המשותף, ובהמשך בעמ' 245 : "מאמץ משותף זה של שני בני הזוג, בצירוף העובדות שפורטו לעיל, דהיינו, נישואים ראשונים במשך שנים רבות, ללא משברים, מובילים למסקנה כי הכספים שבחשבונות הבעל היוו חלק מהקופה המשותפת, אף שהחשבונית היו רשומים על שמו". בענין רע"א 964/92 אורון נ. אורון, מ"ז (3) פד"י, עמ' 758, כותב כב' השופט ג. בך: "חיים משותפים אלה בדירת המגורים, אשר המשיכו מסגרת חיים משותפת שהחלה כבר 12 שנים קודם לכן, ואשר התאפיינה בהשקעת מאמצים משותפים מכל ההיבטים, אכן מקימה את חזקת השיתוף בין בני הזוג ביחס לדירה האמורה". באותו מקרה נשמרו חשבונות הבנק של בני הזוג בנפרד, אך מתוך כך שהכספים שהוצאו מחשבונות אלה שימשו לצרכיהם המשותפים של בני הזוג וילדיהם, כגון תשלומי חשבונות והוצאות הבית למד ביהמ"ש שלמרות הפרדת החשבונות קיימו בני הזוג, במידה מסויימת "כעין קופה רעיונית משותפת". (עמ' 765, סיפא). לענין מענק השחרור של הבעל משרות הקבע והפנסיה מהוונת של הבעל ביחס לשרות הקבע שלו שבמהלך חיי הנישואין של בני הזוג, ציין כב' השופט ג. בך בעמ' 767 : "בשני פסקי דין אלה של חבריי נקבע, כי זכויות סוציאליות הנובעות מעבודת הבעל במשך חיי הנישואין, יהיו אלה פיצויי פיטורין, זכויות פנסיה או הפרשות לקופות גמל, הן חלק מן הרכוש המשותף". בעמ' 768 הוסיף וקבע כב' השופט ג. בך שתשלום פיצויי הפיטורין בסיום שרות הקבע והפנסיה המהוונת לגבי אותן שש שנות שרות קבע שבמהלך הנישואין הינם חלק מן הרכוש המשותף של בני הזוג. כד. בענין ע.א. 841/87 רון נ. רון, מ"ה (3) פד"י, עמ' 793, אושרה פסיקתו של ביהמ"ש המחוזי כי בני הזוג תרמו במשותף לניהול הבית ולגידול הילדים וכי האשה זכאית למחצית זכויות הפנסיה של המערער ולפיצויי פיטורין וזאת לפי היחס שבין שנות נישואיהם (21 שנה) מתוך סה"כ תקופת עבודתו (33 שנה). לענין אופן הוכחת כוונת השיתוף קבע כב' השופט י. מלץ, שם, בעמ' 797: "משמע, שבנסיבות המקרה בו אנו דנים, כאשר הוכחו חזקת השיתוף וכוונת השיתוף, לא תתבקש המשיבה להוכיח שהיתה קיימת כוונה מיוחדת לשיתוף בכספי הפרישה לפיצויי הפיטורין שנכללים בהצבה הנכסים המשפחתי". בענין ע"א 809/90 לידאי נ. לידאי, מ"ו (1) פד"י, עמ' 602, קבעה כב' השופטת ש. נתניהו לענין הפרשות כספים לקופות גמל, בכל הנוגע להפרשות מעבידתו של הבעל: "אני אינני רואה מדוע תשלומים סוציאליים שמשלם מעביד עבור עובדו אינם מהווים חלק מהרכוש המשותף בין בני זוג שמתקיימת בהם חזקת השיתוף. תשלומים אלה נועדים לצבור לעובד קרן, שתבטיח לו פיצויי פיטורין ופנסיה, דהיינו מקור פרנסה לו ולמשפחתו כאשר נפסקת ההכנסה מעבודתו. אין כל סיבה מדוע לא יהיה דינם של כספים אלה, לצורך חזקת השיתוף ולגבי התקופה בה התקיים השיתוף, כהכנסת בן הזוג מעבודתו. העובדה כי הכספים מופרשים בחלקם על ידי המעביד אינה צריכה להביא למסקנה אחרת לגבי הכנסות מעבודה מקורן בתשלומים של המעביד. הזכויות הסוציאליות לפיצויי פיטורין ולפנסיה מהוות חלק מהתמורה המשתלמת לעובד בגין עבודתו". (עמ' 609-610). באותו פסק דין, ע"א 809/90, מביא ביהמ"ש העליון בהסכמה את דברי כב' השופט ד"ר ג. קלינג בהמ' 13/90 (מחוזי ת"א): "כי חזקת השיתוף חלה על כספי תגמולים ופנסיה, שנצברו בקופת תגמולים שטרם גמלה, מעת הנישואין ועד שהבעל עזב את הבית. הוחלט שם, כי האשה זכאית למחצית הסכומים שנצברו, לרבות החלק היחסי של הזכויות שכספים אלה צברו, אך היא תוכל לממש את זכויותיה רק יחד עם מימוש זכויותיו של הבעל. הוראה אחרונה זו בדבר מועד המימוש היא הוראה ראויה וטובה..... " (שם, בעמ' 611). לענין מהות הדרישה של קיום חיי שלום, כותבת כב' השופטת ש. נתניהו, ב-ע.א. 809/90, שם, בעמ' 613 סיפא: "דרישה לחיי שלום, שניתן לה משקל חשוב בתחילת פיתוחה של הלכת השיתוף, הצטמצמה בהדרגה בפסיקה מאוחרת יותר, ומשקל הכובד עבר מדרישה לחיי שלום אל הדרישה למאמץ משותף תוך חיים משותפים תחת קורת גג אחת. כך הוחלה חזקת השיתוף גם על-אף התקיימותן של התדיינויות בתביעת מזונות .... " (שם, בעמ' 613 סיפא). בענין ע.א. 677/71 דוד נ. דוד, כ"ו (2) פד"י, עמ' 457, נקבע (בהסכמת ב"כ שני הצדדים) כי פנייתה של האשה לערכאות בתביעת מזונות מאת הבעל, פירושה שימת הקץ לשיתוף שלהם במשאבים, לפחות ממועד הפנייה (שם, בעמ' 464 סיפא). הבאתי מקצת בלבד מתוך עמדתה של הפסיקה בסוגיות אלה נשוא הדיון שבפנינו, ועתה עליי לבחון מה המסקנות המתבקשות מתוך עובדות המקרה שבפנינו. כה. מעיון בעדויות ובתצהירים כפי שהובאו בפניי מסתבר שקיימת קטביות בתיאור העובדות הרלוונטיות התובעת טוענת בתצהירה, ת1/, שבמשך כל שנות נישואיה קיימה כל חובותיה כאשת איש וכעקרת בית, גידלה ילדיה ודאגה שבעלה ימצא בית חם אוהב ומסודר וזאת בצד עבודתה, מרבית שנות נישואיה מחוץ למשק הבית (סעיף 4), וכי בינה לבין בעלה - הנתבע שרר בכל תקופת הנישואין שיתוף פעולה מלא במישור הכספי כשכל אחד מהם תורם את חלקו למשק הבית המשותף ולצבירת רכוש ונכסים (סעיף 14 של ת1/). וכן העידה התובעת, בישיבת בית המשפט מיום 17.11.96, על רכישות משותפות של ציוד וריהוט לבית (עמ' 15 לפרוט'), וכן העידה שלאחר שאחיה אברהם ז"ל נפל בקרב, הכירו הוריה בכך שהכספים שהופקדו עבור האח המנוח הינם של התובעת ולפיכך משכה התובעת כספים אלה והפקידה אותם לחשבון משותף שלה ושל בעלה, וכן ציינה התובעת שעל יסוד הזכויות שאחיה המנוח צבר לצורך משכנתא, קיבלו התובעת ובעלה משכנתא נוספת לרכישת הדירה. (עמ' 17 לפרוט'). עוד העידה התובעת על החשבונות המשותפים שלה ושל בעלה, עמ' 18 סיפא לפרוט'. בישיבה נוספת מיום 2.11.97 העידה התובעת שהיא ניהלה את כלכלת הבית, ענייני הכספים בבית וכן רכשה אוכל עבור הבית (עמ' 33 לפרוט'), וכי מחשבון הבנק המשותף בבנק הפועלים משכו את השיקים הן התובעת והן בעלה (עמ' 35 לפרוט'), וחלק מספחי השיקים שבבנק לאומי נכתבו על ידי בעלה - הנתבע (עמ' 36 לפרוט'). כן ציינה התובעת שכל פעולות הבית נעשו דרך חשבון העו"ש והיא עצמה ביצעה את רוב קניות המזון לבית (עמ' 37 לפרוט'). בנוסף טענה התובעת שאת רוב קניות הבגדים והמצרכים לילדים היא ביצעה (עמ' 37 לפרוט') ובנוסף גם פירטה התובעת את הרכישות של ציוד ואביזרים לבית בשנים 1978-1981 (עמ' 38 לפרוט'). כמו כן הגישה התובעת את תעודות ההסמכה שלה כמורה לאמנות, מורה למלאכה לבנים, מורה למלאכה לבנות ומוסמכת לחינוך מיוחד (עמ' 41 לפרוט'), ובהמשך סיפרה שעבודתה לא היתה יציבה בגלל המעברים התכופים במקומות ההצבה של הבעל בשרותו הצבאי (עמ' 42 לפרוט'). עד כאן תיאור הדברים כעולה מתצהיר העדות הראשית של התובעת ועדותה הארוכה בבית המשפט. כו. מנגד מצויים התצהירים של בתה של התובעת, דברת, נ1/, של הבן אשד, נ2/ + נ3/, ושל הנתבע, נ4/ + נ5/ והנה התמונה המצטיירת מתצהיריהם ועדויותיהם שונה היא בתכלית. מתצהירה של הבת דברת עולה שבמשך כל שנות השבעים התנהלו מריבות חריפות בין ההורים, וכי מאז המריבה הקשה שהיתה להוריה בהיות דברת כבת 11 (דברת היא ילידת ינואר 1961) ניהלו הוריה את חייהם כשני זרים. השינאה בין ההורים היתה כה קשה עד כי היה ברור לדברת ולאחיה שעם סיום לימודיהם בבית הספר הם יעזבו את הבית, ומאז חגיגת בר המצווה של אשד (יליד שנת 1965), נוסף למריבות בבית גם מימד של אלימות, ובשנת 1982 גירשת התובעת, כך נטען, את דברת מן הבית ולטענת דברת מאז תחילת 1971 לא היה כל בסיס למשפחה, וההורים לא תפקדו כבני זוג אלא כאויבים (סעיף 24 של נ1/). זו גם התמונה העולה מתצהיריו של הבן אשד, דהיינו, סכסוכים קשים בלתי פוסקים בין ההורים כשענין הגירושין עלה כל הזמן על הפרק והתובעת לא הסכימה לגירושין משיקולים כלכליים (סעיפים 3,4,5, נ2/), וכן טענתו של אשד שההורים לא רכשו דבר לבית ואת המזון רכש כל אחד בעצמו. מאז בר המצווה שלו נוסף למריבות מימד של אלימות, האמא עבדה בחלק מן התקופות במהלך הנישואין, אך סירבה לרכוש דברים לילדים למעט דברים הכרחיים. (סעיף 13 של נ2/ ). וכן ציין אשד שלא היו ארוחות משותפות בבית, לא היה תפקוד של משפחה, ובשנת 1982 גירשה אותו האם מן הבית. על כך חזר הבן אשד בתצהירו נ3/, שם טען שמאז היותו בן 6 אולץ לנקות ולסדר את חדרו, לא באו אורחים לבית, ולא התקיימו ארוחות משפחתיות. הנתבע מציין בתצהירו, נ4/, שחיים משותפים עם אשתו הינם בלתי אפשריים, וכי בני הזוג ניהלו חיים ללא משאבים משותפים כשהם מסוכסכים ביניהם וכל אחד מנהל מסלול כספי משלו. בתצהירו נ5/ מציין הנתבע שמאז 1972 לא היה עוד כל קשר אינטימי בינו לבין התובעת והנושא היחיד עליו שוחח עם התובעת מאז 1972 היה הפירוד הצפוי ביניהם, ולא היו כל יחסי שיתוף ביניהם, ולמעט דברים הכרחיים הם נהגו זה בזו כזרים ובהמתנה שהילדים יגדלו, ומאז 1972 לא זכה הנתבע לשירות כלשהו מצד רעייתו וחי בבית כזר לצידה. לדברי הנתבע התובעת נמנעה מלרכוש דברים הביתה וכל מה שהשתכרה מעבודתה הופנה לצרכיה האישיים ואילו הנתבע מימן את המחייה השוטפת ואת הקניות השבועיות. התובעת, כך נטען על ידי הנתבע, גם לא טיפלה לא בו ולא בילדים, ובשנת 1982 גירשה את הבן אשד מן הבית, ובהמשך גם את הבת דברת, ובנסיבות אלה שכר הנתבע דירה ברח' ארלוזורוב, ובשנת 1982 התגוררו הנתבע והילדים ללא התובעת באותה דירה שכורה. כז. במהלך עדותה אמרה הבת דברת בישיבת 16.11.97, עמ' 53 לפרוט': "איני מדברת על אמי אלא על האשה שילדה אותי...... ". הבן אשד סיפר בעדותו, מיום 16.11.97 על האירוע משנת 1982 שבו איים על אמו בסכין שאם תעשה משהו הוא יחתוך אותה (כפי שהעיד בדיון בתיק מעמד אישי, 82/84, ביום 14.2.85 ואישר זאת בעדותו בעמ' 55 לפרוט', וכן בעמ' 56 לפרוט'. הבן אשד אמר לבית המשפט, בעמ' 56 לפרוט' את הדברים הבאים: "אני מבקש שביהמ"ש לא ירשום איימתי על אמא אלא איימתי עליה או על דליה גל". כח. ראיתי לנכון לציין את המפורט לעיל כדי להדגיש את הפער והקוטביות שבתצהירים של בני הזוג וילדיהם, ובעדויות של התובעת וילדיה. הנתבע לא נחקר בחקירה נגדית לאחר שב"כ התובעת הודיעה בישיבת 4.12.97, עמ' 61 לפרוט': "מבלי להודות באמיתות תצהיריו של הנתבע אני מוותר על החקירה". אני סבור שבקביעת העובדות, הממצאים והמסקנות הנובעות מכך, ראוי הוא לצמצם במידה רבה מאד את ההסתמכות על האמור בתצהירי בני הזוג וילדיהם, וכן לצמצם את ההסתמכות על העדויות שנשמעו, ולנסות במידת האפשר להתבסס על מסמכים שונים שאותם אפרט בהמשך, שהוגשו כמוצגים במהלך הדיונים, ומדובר במכתבים, חשבונות וקבלות, המתייחסים למועדים שונים שבמהלך שנות השבעים, דהיינו, לפני המועד שבו נטש הנתבע את הבית (1982). עליי להבהיר שאני סבור שבעקרו של דבר אין להתבסס על תצהיריהם של בני הזוג וילדיהם, ועדויות התובעת והילדים דברת ואשד, משני טעמים עיקריים: הטעם האחד הוא הזמן הרב שחלף מאז התרחשו הארועים ועד למועד מתן עדותם של העדים. אבהיר את הדברים. התצהירים והעדויות מתייחסים לאירועים שהתרחשו בערך בין 1972 ל1982- ואילו העדויות בפני בית המשפט בענין זה ניתנו בשנת 1996-1997, דהיינו, התצהירים והעדויות ניתנו בערך 14 שנה - 24 שנה לאחר שהתרחשו האירועים. זהו פרק זמן ארוך מאד שבעטיו עלול חלוף הזמן לפגום בזיכרון. אביא לענין זה דוגמא מן התיק שבפנינו: בסיכומיו, סעיף 6 (ד), בפרק המתייחס למערכת היחסים בין התובעת לשאר משפחתה, מצביע ב"כ הנתבע על כך שהתובעת בעדותה אמרה שבנה (אשד) איננו שקרן ודבריו אמינים עליה (עיינו: דברי התובעת בעמ' 10 לפרוט', סיפא). ב"כ הנתבע מצביע בסעיף 6 של סיכומיו, בפרק המתייחס למערכת היחסים בין התובעת לשאר משפחתה, על דברי הבן אשד שהתובעת הצהירה שהיא איננה המשרתת של המשפחה ושהבן נאלץ לנקות את חדרו בעצמו, להכין לעצמו כריכים לביה"ס, ועל האוירה הקשה שבבית. ואולם, עובדה היא שכאשר העיד הבן אשד ביום 16.11.97, עמ' 55 לפרוט', ונשאל על האירוע שהיה ביום שבו עזב את הבית בשנת 1982, ושבמהלכו הניח סכין מתחת לצוואר של התובעת ואמר לה שאם תזוז יחתוך אותה, השיב הבן אשד שהוא איננו זוכר אלא שכעס על התובעת מאד, ותקע את הסכין בדלת החדר שלו בהיותו אז כבן 16 ומחצה. דא עקא: מעיון בפרוט' הדיון בתיק מעמד אישי, 82/84, מיום 14.2.85, מסתבר שהבן אשד העיד שם: "ואז לקחתי את הסכין ואיימתי על אמי שאם היא תעשה משהו אני אחתוך אותה". ובעמ' 55 סיפא לפרוט', אישר הבן אשד שאם כתוב בפרוט' שאמר זאת אז בבית המשפט הוא אכן אמר כך, וכדבריו: "זה היה ב85- שלוש שנים לאחר האירוע ואז זכרתי יותר טוב". לכן, וכפי שציינתי, ראוי לצמצמם במידת האפשר את ההתבססות על תצהירים ועדויות שניתנו בין 14 ל24- שנה לאחר האירועים, ולהעדיף מסמכים שנעשו בתקופה הרלוונטית (כגון, למשל, מכתבים שנכתבו באותם שנים, ומסמכים אחרים מאותה תקופה). נראה לי שאיש מן הצדדים ומן העדים לא ניסה, במודע, להביא בפני בית המשפט גירסה שאיננה נכונה, אלא את הפער ואת הקוטביות שבגירסאות יש לייחס, כמוסבר, לזמן שחלף מאז האירועים הרלוונטיים ועד למועד בו ניתנה העדות, ועל כך יש להוסיף את מערכת היחסים שהלכה ונתערערה במהלך השנים, לאור ההליכים המשפטיים התלויים ועומדים בין הצדדים, וכוונתי להליכים שבבית הדין הרבני, ההליכים שהתקיימו בתיק מעמד אישי 82/84 של בית משפט זה, תביעת פירוק השיתוף בדירה (ת.א. 4335/90, בימ"ש שלום חיפה), וההליכים שבתיק זה. אין ספק שבשלב בו נשמעו העדויות במשפט, אכן היתה מערכת יחסים קשה בין התובעת מחד גיסא, לבין הנתבע וילדיהם של בני הזוג מאידך גיסא, כשמערכת היחסים הטעונה גם באה לידי ביטוי במשפט עצמו, כגון, בדברי הבת דברת כשהתייחסה לתובעת כאל "האשה שילדה אותי" (עמ' 53 לפרוט'), ודברי הבן אשד, כאשר ביקש, בעמ' 56 לפרוט', שלא יירשם שהוא איים על אמו אלא "עליה" או על "דליה גל", ואולם, השאלה שלגביה על ביהמ"ש להכריע מתייחסת לפרק הזמן של השנים עד אשר הנתבע נטש את הבית, ומועד זה היה ב20.6.1982-, כעולה מדברי התובעת בעמ' 44 סיפא לפרוט', ולגבי תקופה זו, דהיינו, תקופת נישואיהם של בני הזוג עד שהנתבע עזב את הבית ביוני 1982, ראוי לקבוע עובדות וממצאים על יסוד אותן ראיות אשר, במידת האפשר, אינן תלויות בדברי בני הזוג וילדיהם במשפט, וזאת מאותם טעמים שפירטתי, דהיינו, חלוף הזמן שמאז האירועים הרלוונטיים ועד למועד מתן עדותם בבית המשפט, ומערכת היחסים הקשה שבין התובעת מחד גיסא לבין הנתבע וילדיהם של בני הזוג מאידך גיסא, כפי שנגולה בפני בית המשפט בשלב של מתן העדויות (96-97), כשהידרדרות זו שבמערכת היחסים היה בה כמובן גם כן כדי להשפיע על שלב מתן העדויות בפני בית המשפט. אכן ב"כ התובעת בישיבת בית המשפט מיום 4.12.97 (עמ' 61 לפרוט'), נמנע מלחקור את הנתבע בחקירה נגדית על תצהיריו באומרו: "מבלי להודות באמיתות תצהיריו של הנתבע אני מוותר על החקירה". (נ4/ + נ5/). אך מה שציינתי לעיל לגבי עדויות וראיות הצדדים וילדיהם חל גם ביחס לתצהיריו אלה של הנתבע שכן חלוף הזמן שמאז האירועים הרלוונטיים, כפי שהסברתי, וכן מערכת היחסים הטעונה שבין הצדדים, כפי שבאה לידי ביטוי בשלב מתן העדויות, חלה כמובן גם ביחס לתצהירים אלה של הנתבע. כט. טען הנתבע בתצהירו נ5/, סעיף 4 , כי יחסי האישות בינו לבין התובעת פסקו לחלוטין בשנת 1972 או סמוך למועד זה ולא היה עוד כל קשר אינטימי ביניהם מאז ועד כה. לעומת זאת העידה התובעת שעד אשר הנתבע היה בפעם האחרונה בביתם הם קיימו יחסי אישות, וכי הפעם האחרונה היתה בסמוך לפרוץ מלחמת של"ג (עמ' 42 לפרוט', ש' 19-21). התובעת הגישה כראיה לענין זה את ת2/ שהוא סיכום מחלה של בית החולים רמב"ם לתקופה 4.12.75 עד 6.12.75, בו נאמר שהתובעת נתקבלה עקב דימום חזק בחודש החמישי להריונה, וכן הגישה התובעת את מוצג ת46/, דהיינו, סיכום מחלה של בית החולים רמב"ם המתייחס לתקופה 30.1.76-31.1.76, ממנו עולה כי התובעת נתקבלה לביצוע גרידה וכי מאז 4.12.75 היא מדממת, דהיינו, לאחר שהפילה עובר בחודש החמישי להריונה. התובעת העידה שבתה דברת היא זו שעצרה את המונית בשעות הלילה על מנת שהתובעת תוכל להגיע לבית החולים בגין הפסקת ההריון (עמ' 48 לפרוט'). אכן, הבת, דברת, נשאלה אם ידוע לה שאמה היתה בהריון באמצע שנות השבעים, והאם היתה לדברת מעורבות בענין (עמ' 49 לפרוט'), ובהמשך, לאחר שהיתה התנגדות לשאלה, הוצגה לדברת השאלה האם זכור לה שאמה ביקשה ממנה בלילה להזעיק מונית לקחתה לבית החולים בגלל הריונה ותשובת דברת היתה: "לא זכור לי" (עמ' 50 לפרוט'. מן הראוי לזכור שדברת היתה באותה תקופה כבת 14 בלבד, וכן ראוי לזכור שמאז האירוע משנת 1975 ועד למתן עדותה בשנת 1997, חלפו 22 שנה, כך שאין בהעדר הזכרון של הבת, דברת, בענין זה כדי לגרוע מדברי התובעת. הנתבע נתבקש בשאלת השלמה להתייחס לטענת התובעת בדבר היותה בהריון בשנת 1975, ובהמשך, ולאחר החלטת בית המשפט, נתבקש הנתבע להשיב לשאלה : "בשים לב לאמור בסיכום המחלה ת2/ האם אתה משנה או אינך משנה את האמור בסעיף 4 לתצהירך נ5/?" (דהיינו, טענת הנתבע שלא היו יחסי אישות בינו לבין אשתו מאז 1972). תשובת הנתבע היתה: "אני לא משנה את האמור בתצהירי" (עמ' 60 לפרוט'). בסיכומיו, בפרק אופי היחסים בין הצדדים - מועד סיום יחסי השיתוף, סעיף 7, טען ב"כ הנתבע כי המסקנה המתבקשת לענין הריונה של התובעת בשנת 1975 היא שגם התובעת קיימה יחסי אישות עם גברים זרים, מחוץ למערכת הנישואין שלה עם הנתבע, ושאין לקבל את גירסת התובעת שבינה לבין הנתבע התקיימו יחסי אישות בשנת 1975 (סעיף 6 (ג) באותו פרק של סיכומי ב"כ הנתבע). לדעתי אין לקבל טענתו זו של ב"כ הנתבע. בני הזוג התגוררו באותה דירה עד יוני 1982, התובעת העידה שהתקיימו ביניהם יחסי אישות עד קרוב למועד שבו הנתבע עזב את הבית, ואילו הנתבע טען שמאז 1972 לא היה ביניהם כל קשר אינטימי. ברור לאור המוצגים ת2/ + ת46/, שבדצמבר 1975 היתה התובעת בהריון ונתקבלה לבית החולים בדצמבר 1975 כשהיא בחודש החמישי להריונה. העובדה שהבת דברת לא ידעה על דבר ההריון ולא זכרה שהזעיקה או עצרה מונית בלילה כדי להעביר את אמה לבית החולים אין בה ולא כלום, כשידוע לנו שמדובר במי שהיתה אז ילדה בת 14, וביודענו שמאז אותו אירוע ועד מועד מתן עדותה חלפו כעשרים ושתיים שנה. הטענה לפיה היו לתובעת יחסי אישות עם גברים אחרים, זולת בעלה, הועלתה על דרך הסתם וללא כל תשתית ראייתית, ואין לקבוע כל ממצא על-פיה, ולכן יש לקבל את טענת התובעת שהריונה משנת 1975 היה מבעלה - הנתבע. ל. סוגיה אחרת לגביה היתה מחלוקת היא כזכור מערכת היחסים שבתוך המשפחה כשמול טענת התובעת בדבר מילוי חובותיה כאשת איש ועקרת בית וכמי שגידלה את הילדים ודאגה לבית חם ומסודר לבעלה, ניצבות טענות הנתבע והילדים, כשלפי טענת הנתבע מאז 1972 הוא לא זכה לכל שרות מצד רעייתו, וכי בני הזוג ניהלו חיים כשני זרים, וטענת הבת דברת שמשך כל שנות השבעים התנהלו מריבות חריפות בין ההורים, שלאחר חגיגת בר המצווה של הבן אשד אף התעצמו לכדי אלימות וכי את מוצרי המזון רכש כל אחד מן ההורים בנפרד, כן גם דברי הבן אשד. לא. מעיון בחליפת המכתבים שבתיק המוצגים נראה כי בתקופה הרלוונטית לענייננו, משמע עד 1982, מערכת היחסים שבתוך המשפחה רחוקה מן התיאור שניתן ע"י הנתבע וע"י ילדיהם של בני הזוג. מוצג ת35/ הוא מכתב שנשלח ע"י התובעת לנתבע במלחמת יום הכיפורים, 12.10.73 (משמע, אחרי 1972) ובו מתארת התובעת את חיי המשפחה בתקופת המלחמה כשהמכתב מסתיים במלים: "להתראות. אנחנו כל-כך מתגעגעים אליך. באהבה רבה מאוד. דליה." ת30/ כולל שלושה מכתבים ששלחה התובעת לבת דברת בשנת 1979 כשזו התגייסה לשרות בצה"ל. המכתב האחד הוא מיום 3.1.79, ופותח במלים: "דברת ילדתי, שלומות" ובו מתארת התובעת את שגרת חייה, וניכרת בו, בין היתר, גם דאגה לבת, כגון: "אליך אני כותבת ראשונה" וכן: "הכי חשוב זה, שאני מקווה שתעני על המכתב שלי, ושתגמרי להדפיס את העבודה, כי היא עדיין לא גמורה." וכן מייעצת התובעת לבתה לפנות לרופא ביחס לכאבי הגב שלה. מכתב נוסף מיום 6.5.79 המופנה "לטירונית שלי..." ובסיומו: "באהבה ונשיקות - איפה שנשאר מקום פנוי-אמא". ובמכתב עצמו נאמר בין היתר: "אני ממשיכה להרגיש כמו מלך על כך שיש לי בת חיילת". המכתב השלישי הוא מיום 16.5.79 ובו מציינת התובעת כי היה עצוב לה לקבל את מכתבה של הבת ומיד התקשרה לבסיס של הבת, וכן מספרת התובעת באותו מכתב: "קניתי לך כבר כל מה שביקשת והכנתי...". מוצג ת38/ זו ברכת יום הולדת לבבית של הבת דברת ליום ההולדת ה - 36 של התובעת בתאריך 7.3.1976, ובה כותבת הבת דברת לאמה: "הרבה הרבה אושר במשך החיים, שיהיו ארוכים, הרבה נחת מהילדים השובבים, שיהיה לך סיפוק בעבודה ותהני ממנה. ובקיצור שתהיי מרוצה מעצמך ומהחיים. באהבה דברת." לברכה לבבית זו גם מצורף שיר עם ברכה ליום הולדת מאושר. מוצג ת37/ הוא מכתב של הבת דברת משנת 1979 בהיותה בטירונות. המכתב מופנה להורים ולאשד. באותו מכתב מתלוננת הבת על שאיננה חשה בטוב ולא מתחשבים בה בצבא, ובין היתר, היא כותבת: "אמא, סוף סוף את יכולה לומר לי שצדקת, שבאמת לא הבנתי את המשמעות של בית. עכשיו אני מבינה! יותר מדי טוב. אני "מתה" להגיע הביתה." מוצג ת36/ הוא מכתב נוסף של הבת דברת לאחיה אשד ולהורים מתקופת הצבא, דהיינו 1979. בין היתר, מודה דברת על המכתבים הרבים שקיבלה ואשר משפרים את מצב רוחה. בין היתר, היא מתייחסת לכך שההורים אמורים להגיע לביקור בשבת והיא מבקשת שיביאו לה בביקור עוד אוכל וכן, מספר פריטים נוספים. ממכתבים אלה עולה שמערכת היחסים בין בני המשפחה היתה למעשה מערכת יחסים רגילה. המכתבים נכתבו, מטבע הדברים, בזמן אמת, והם משקפים באופן אמיתי את רצונותיהם ורגשותיהם של הכותבים. מי שמעיין במכתבים אלה מתרשם שמדובר ביחסים משפחתיים טבעיים ורגילים, למשל, של בת שאוהבת את אמה, ששמחה לקבל מכתבים מן הבית בתקופת שירותה הצבאי, ששמחה לקראת ביקור ההורים, ששמחה לקבל אוכל מהבית. אין כל דמיון בין ההתרשמות העולה מתוך מכתבים אלה לבין התיאור הקשה שבתצהירי הנתבע, דברת ואשד, שכאילו מדובר באם ואישה המתנכרת לבעלה וילדיה, איננה מוכנה למלא כל תפקיד בבית ואף נוהגת באלימות, וזאת מאז שנת 1972, דהיינו, כשדברת היתה כבת 12 ואשד כבן 7. מן המכתבים עולה שקיים קשר רגשי תקין וטבעי, ואין התרשמות זו משתלבת עם התיאור שבתצהירים וכן עם העדויות של דברת ואשד בדבר היחס הקשה והמתנכר שמצד התובעת. לב. אין ספק שבסופו של דבר, ב - 1982, חל קרע של ממש במערכת היחסים שבין התובעת לבין הנתבע, ובין התובעת לבין ילדיהם של בני הזוג. תוצאותיו של הקרע הקשה הזה ניכרות בעדויות כפי ששמעתי ובתצהירים שהוגשו, אך לא זה היה המצב בתקופה שעד 1982 והמסמכים הכתובים, כפי שהוגשו, אכן מעידים על כך, וכוונתי הן לברכת יום ההולדת של דברת ולמכתבים ששיגרה מן הצבא להוריה, וכן כוונתי למכתבים ששלחה במקביל התובעת אל הבת דברת (ת30/), והמכתב ששלחה התובעת במלחמת יום כיפור לבעלה הנתבע (ת35/). על כך יש להוסיף שהתובעת תכננה ועיצבה את תג היחידה של בעלה - הנתבע (חטיבה 408) ועל כך גם נשלח מכתב תודה בתאריך 18.12.79 שאליו צורף התג כמזכרת (ת31/). בנוסף, ציירה התובעת בהתנדבות את התג החטיבתי עבור היחידה שעליה פיקד בעלה - הנתבע, וגם על כך הוא שלח לה מכתב תודה בתאריך 15.2.1982 (מוצג ת32/). כל אלה, כשבוחנים אותם במקשה אחת, אינם מתיישבים עם אותה מערכת יחסים קשה ומתנכרת, כפי שתוארה על ידי הנתבע. לג. עד כאן התייחסתי בעיקר להיבט של מערכת היחסים האישית, אך גם אם נתייחס לצד הכספי - רכושי יש במסמכים שהוגשו כדי להצביע על קיום חיי שיתוף כפי שמקובל בין בני זוג. בוודאי ובוודאי שאין להגיע בנסיבות אלה למסקנה כאילו נסתרה חזקת השיתוף. כוונתי, בין היתר, לכך שבשנת 1978 רכשו התובעת והנתבע במשותף את הדירה שבה מתגוררת כיום התובעת, ברח' דרך צרפת (עדות התובעת בעמ' 47 לפרוט') כשקודם לכן הם התגוררו בדירה שברח' יציאת אירופה. הנתבע מסביר בתצהירו, נ5/, סעיף 13, שהדירה שבני הזוג התגוררו בה קודם לכן בשנות השבעים, (הכוונה לדירה ברח' יציאת אירופה) היתה קטנה, והילדים נאלצו להתגורר בחדר אחד, דבר שגרם להכבדה קשה מנשוא על הבת דברת, שכבר היתה אז בגיל ההתבגרות, בעוד שהבן אשד עוד היה קטן, ואולם נימוק זה הוא נימוק רגיל שבגינו אכן רוכשת משפחה בדרך כלל דירה מרווחת יותר, על מנת לאפשר לילדים המתבגרים להיות בחדר משל עצמם, ובלבד שהאמצעים הכלכליים מאפשרים זאת למשפחה, וכך גם נהגו התובעת והנתבע. כאמור, בשנת 1978 רכשו בני הזוג דירה מרווחת יותר(זו הדירה בת 4.5 חדרים, ברח' דרך צרפת בה מתגוררת התובעת עד היום), ושלגביה גם ניתן פסק-דין בדבר פירוק השיתוף בבית משפט השלום (ת"א 4335/90). התובעת מצידה גם השתתפה במאמץ לרכישת הדירה, שכן הוריה ויתרו לטובתה על כל הזכויות שהגיעו להם בגין חוזה חסכון לבנין 1971, שנעשה על ידי אחיה המנוח של התובעת, אברהם כהן ז"ל שנפל במלחמת יום כיפור, והורי התובעת, שירשו את זכויותיו של הבן המנוח, הסכימו שכל הזכויות על פי חוזה זה (חסכון לבנין) יעברו על שמה של התובעת (ת26/, ת27/, ת28/). בנוסף לכך ולצורך רכישת הדירה, קיבלו התובעת ובעלה הלוואה בסך 30,000 לירות מבנק טפחות כשמבקשי ההלוואה היו התובעת ובעלה, ואני מפנה למוצג ת29/ שאמנם איננו נושא עליו תאריך, אך מתוך כך שהגיל של בני הזוג צויין: 37, הרי ברור שהמסמך הוא משנת 1977. על כך יש להוסיף את מוצג ת25/ שבו מאשר בנק טפחות שבמסגרת חסכון לבנין 73' קיבלו התובעת ובעלה הלוואה בסך 30,000 לירות ביום 21.3.78. לצורך קבלת אותה הלוואה מבנק טפחות פנה הנתבע במכתב הסבר לבנק (עיינו: מוצג ת23/ הנושא חותמת קבלה מדצמבר 1977) שבו מסביר הנתבע שהם זקוקים לדירה המרווחת יותר, בציינו: "אני סבור שצפיפות נפשית זקוקה לטיפול לא פחות מאשר צפיפות דיור פיזי." בין יתר הדברים מסביר הנתבע את הצפיפות הנובעת מזה שילדים בגיל ההתבגרות חיים יחד בחדרון, כדבריו: "וממררים את החיים זה לזה", וכן הוא מתייחס לרעייתו - התובעת, בציינו שהיא מורה לאומנות ומלאכת יד העוסקת ביצירה, אך איננה יכולה ליצור בבית, ומכאן הבקשה להלוואה. בנוסף, מומנה רכישת הדירה גם באמצעות הלוואה מבנק משכנתאות לפי הפנית בנק הפועלים, סניף כרמיאל, במכתב מתאריך 17.11.77 המפנה את התובעת והנתבע לבנק משכנתאות, לקבלת הלוואה כנגד משכנתא ראשונה בסך 50,000 לירות (ת24/). רכישת הדירה המשותפת, במאמץ משותף, דירה אליה עברו בני הזוג ב - 1978 מצביעה אף היא, על קיום מערכת יחסים תקינה בין בני הזוג, ובוודאי לא על קרע, כפי שניסה הנתבע לתאר אותו. לד. על כך גם יש להוסיף, רכישות של ריהוט, ציוד ואביזרים לבית (עיינו גם עדות התובעת בענין זה, בעמ' 38 לפרוט'), כמו למשל, רכישת תנור אפיה, על שם דליה ובנימין גל בתאריך 2.5.78 וזאת כבר לכתובת הדירה שברח' דרך צרפת (מוצג ת11/). וכן רכישת תנור חימום גז בשקם, על שם בנימין גל בתאריך 8.1.79 (מוצג ת12/), רכישת שעון מעורר ב- 8.7.79 (ת14/), רכישת שטיח בתאריך 5.8.79 (ת16/), הרכבת ארונות לפי קבלה מיום 6.8.79 + 19.7.79 (ת15/). כמו כן, רכישת כורסאות בשקם על שם בנימין גל בתאריך 2.10.79, תפירת וילונות מתאריך 21.2.80 (ת18/), רכישת רדיו שעון בתאריך 19.7.81 (ת20/), זאת בנוסף לפריטים שנרכשו לטענת התובעת, לאחר שבני הזוג נכנסו להתגורר בדירה שברח' דרך צרפת, פריטים שלגביהם לא נותרו קבלות, לפי מה שפירטה התובעת במוצג ת22/. התובעת אישרה את הדברים בעדותה, בעמ' 39 לפרוט', ואינני רואה סיבה מתקבלת על הדעת מדוע לפקפק בנכונותה של הרשימה ת22/. בא כח הנתבע טוען בסיכומיו, בפרק "יחסי הצדדים כאן במישור הכלכלי משך שנות נישואיהם" שמה שהצדדים רכשו משך כל שנות הנישואין הינם תנור אפיה, תנור חימום, מקלט רדיו, שעון מעורר, שטיח לסלון, כורסאות, וילונות, שעון רדיו ושעון יד בעבור הנתבע, לפי עדות התובעת בעמ' 38 לפרוט'. טוען בא כח הנתבע בסיכומיו, שרשימה כה מצומצמת של רכוש שנרכש על ידי הצדדים תומכת בגרסת הנתבע שבין הצדדים נוצר נתק מוחלט גם במישור הכלכלי מאז 1972 וכי הצדדים רכשו רק פריטים הכרחיים כדי לאפשר לילדים אורח חיים מינימלי ואין זה מתקבל על הדעת שבמשך 22 שנות נישואין (מ - 1960 עד 1982) ירכשו צדדים המנהלים חיי משפחה מסודרים כמות כה מצומצמת של רכוש משותף (סעיפים 1 - 4 בפרק הנ"ל שבסיכומי בא כח הנתבע). אציין מיד שטענה זו של בא כח הנתבע איננה מקובלת עלי. הרשימה, כפי שציין בא כח הנתבע בסיכומיו, ושלגביה אכן הוגשו מוצגים ת10/ עד ת21/, במהלך עדות התובעת בעמ' 38 לפרוט', איננה ממצה, שהרי התובעת גם הוסיפה רשימת פריטים שנרכשו לאחר שנכנסו הצדדים לדירה שברח' דרך צרפת ושלגביהם לא נותרו קבלות, כמפורט במוצג ת22/, ושאת נכונותה אישרה התובעת בעדותה בעמ' 39 לפרוט' וכבר ציינתי שאינני רואה מקום לפקפק בנכונותם של דבריה אלה של התובעת. מכל מקום, בוודאי שאין לקבל את טענת בא כח הנתבע שמדובר בכמות כה מצומצמת של רכוש משותף ביחס ל - 22 שנות נישואין, שכן השאלה, כפי שהוצגה לתובעת בעדותה בעמ' 38 לפרוט', היתה: "אני מראה לך פה רשימת ניירת שמתייחסת לתקופה משנת 1978 ועד שנת 1981, מה את אומרת על מסמכים אלה?" משמע, המוצגים שהוגשו לא התיימרו להתייחס למלוא תקופת הנישואין של בני הזוג, אלא מדעיקרא מדובר היה ברשימת פריטים שנועדה לייצג את שלוש השנים שמאז 1978 מאז נכנסו בני הזוג להתגורר בדירה שברח' דרך צרפת. גם אין לצפות שיישארו רשימות ומסמכים ביחס לרכישות ריהוט, ציוד ואביזרים שנעשו על ידי בני הזוג משנים קודמות, הואיל אין לשכוח שהעדויות הובאו בפני בית המשפט בשנים 1996 - 1997, משמע, מה שהוצג בפני בית המשפט מתייחס לרכישות של ריהוט וציוד מלפני 16 - 19 שנה לאחור. האם באמת ניתן היה לצפות להגשת עוד יותר מסמכים מעבר לאלה שהוגשו?! לה. גם לגבי חשבונות בנק מסתבר שהיו לבני הזוג חשבונות בנק משותפים, כגון, חשבון עו"ש בבנק הפועלים סניף קרית שפרינצק לתקופה שמיום 23.7.79 עד תאריך 22.6.82 כעולה ממכתב הבנק, מוצג ת3/. מסמך זה תומך גם הוא, בין יתר הראיות, בכך שנתקיימו יחסי שיתוף בין בני הזוג בתקופה הרלוונטית, וסותר את גרסת הנתבע שלפיה נוצר קרע מוחלט בין בני הזוג בשנת 1972, שהרי אילו באמת היה קרע כזה מאז 1972, מדוע התנהל החשבון המשותף בבנק הפועלים קרית שפרינצק מתאריך יולי 79' עד יוני 82? על כך יש להוסיף את החשבון המשותף על שם בני הזוג בבנק לאומי סניף ארלוזורוב חיפה, מוצג ת6/, שלגביו הוצג מסמך הפקדת מזומנים מתאריך 6.5.82. כמו כן הוצגו, בין היתר, שלושה פנקסי שיקים מבנק הפועלים קרית שפרינצק (ת4/), בנק לאומי (ת5/) ובנק אוצר החייל (ת9/), כשלפי עדות התובעת השיקים נמשכו מבנקים אלה בחלקם על ידי התובעת, בחלקם על ידי הנתבע (עמ' 33 סיפא לפרוט' עד עמ' 36 לפרוט'). כך, למשל, ציינה התובעת בעדותה שמתוך החשבון המשותף שבבנק הפועלים סניף קרית שפרינצק, השיקים שהספחים שלהם הינם 81, 82, 84, 87, 89, 90, 91, 92, נכתבו על ידי בעלה - הנתבע, ואילו יתר הספחים נכתבו על ידה. טענה זו לא הוכחשה ולא נסתרה על ידי הנתבע. הדבר מצביע גם הוא על קיום חיי שיתוף לפי המקובל, וספחי שיקים אלה שאותם ציינתי, הינם כולם משנת 1980, דהיינו מועד שקרוב יחסית לתקופה שחל הקרע בין בני הזוג. לו. ציינתי שהתובעת הינה מורה לאומנות ומלאכה בהכשרתה, וגם אם תרומתה הכספית מעבודתה לחיים המשותפים היתה מועטה יחסית לזו של בעלה, הרי הסבירה התובעת, והסברה זה מקובל עלי, שבני הזוג החליפו דירות פעמים רבות מאוד, במידה רבה בגלל צורכי עבודתו של הנתבע, ששנים רבות שירת בצבא קבע. כך העידה התובעת בעמ' 41 לפרוט', שבתקופה של 10 שנים הם עברו דירה 10 פעמים, ובאותו עמוד הסבירה התובעת שהם התגוררו, במידת האפשר, סמוך למקום עבודתו של הבעל והסיבות להחלפת הדירות פעמים כה רבות היתה, או משום שהבעל - הנתבע החליף תפקיד, או משום שהבעלים של הדירה ביקש מהם לפנות את הדירה. כך, למשל, גם הסבירה התובעת, שלאחר שקיבלה הסמכה וקיבלה עבודה בחיפה, קיבל הנתבע הצבה לבאר-שבע, ולאחר מכן השיבוץ הזה בוטל והנתבע קיבל שיבוץ לתל-אביב והתובעת נותרה ללא עבודה. לענין זה, הגישה התובעת את המוצג ת43/ שהוא מכתב של מינהל הסגל בצבא אל משרד החינוך מחוז חיפה, מתאריך 13.10.70, בו נאמר כי הנתבע היה מתוכנן לשרת בבאר-שבע אבל בגלל צורכי הצבא שובץ באופן בלתי מתוכנן בתל-אביב, דבר שהחזיר את מגורי המשפחה לחיפה, ומכאן הבקשה לסייע לתובעת לקבל משרת הוראה בציור ומלאכה באזור חיפה (עדות התובעת בעמ' 42 לפרוט'), וכן ראה עדותה של התובעת בדבר מגורים בנצרת, בשנים 67' - 68' (עדות התובעת בעמ' 20 לפרוט'), וכן עדות התובעת ביחס לתקופה שהיו בעין-יהב (לאחר שהנתבע עזב את הצבא) בשנים 1970 - 1971. גם אם תרומתה של התובעת לקופה המשותפת היתה מועטה יחסית לזו של בעלה, כמבואר לעיל, אין בכך בשום פנים ואופן, כדי להמעיט מתרומתה הממשית לחיים המשותפים של המשפחה. כפי שנקבע עוד בע"א 300/64 ברגר נ' מנהל מס עזבון, יט(2) פד"י, עמ' 240, על ידי כב' השופט ברנזון, בעמ' 246 באומרו: "אף במקרה שאישה אינה עובדת מחוץ למשק ביתה ואין לה הכנסה מנכסים שלה, אלא שהיא מנהלת את משק הבית ותורמת את חלקה לקיום המשפחה ולרבות חינוך ילדי הזוג, אפשר לראות בכך מאמץ מצידה לא פחות ממאמצו של הבעל המשתכר בחוץ מעבודה או מניהול עסק. הכנסות הבעל במקרה כזה מתאפשרות במידה רבה על ידי עבודת האישה בבית וניתן לראות בהכנסות אלו פרי מאמץ משותף של בני הזוג." בענייננו, בשים לב לכך שחלק גדול משנות הנישואין שירת הנתבע בשירות הקבע והיה זמן לא מועט מחוץ לבית, בעוד שהתובעת בנסיבות אלה, נאלצה לנהל בכוחות עצמה את משק הבית ולגדל את ילדיהם של בני הזוג, הרי תרומתה של התובעת לחיים המשותפים במצב דברים זה, יש בה בוודאי משום תרומה שאינה נופלת כלל ועיקר מזו של הבעל - הנתבע, וזאת גם אם תרומתה מעבודתה היתה מועטה, יחסית לזו של הבעל, כמובהר בפסיקה. התרומה של הרעייה אינה נמדדת בהכרח בהיבט הכספי, אלא יש לראות זאת מנקודת מבט של מכלול החיים המשותפים של בני הזוג כשהמאמץ שעל הרעייה להשקיע בניהול הבית וגידול הילדים אינה נופלת כלל ועיקר מזו של הבעל, ולמעשה על ידי כך שהיא נוטלת על עצמה את הנטל של ניהול הבית וגידול הילדים, היא מאפשרת לבעל לבצע עבודתו ולהרים, בין היתר, את תרומתו הכספית לקופה המשותפת של המשפחה, ואת המאמץ הזה, יש לראותו, כמאמץ משותף של שני בני הזוג גם יחד. לז. המסקנה מכל האמור לעיל היא, שגם אם לא היתה הרמוניה מושלמת בחיי המשפחה, וגם אם היו במהלך התקופה שמאז נישואי בני הזוג ב - 1960, ועד לקרע המוחלט שנוצר ב - 1982, מריבות וסכסוכים, הרי בשום פנים אין לומר שנוצר קרע מוחלט בין בני הזוג בשנת 1972 כטענת הנתבע. המוצגים שהוגשו, ושאותם פירטתי, ואליהם התייחסתי, מצביעים על כך שחיי המשפחה היו חיים תקינים וזאת בכל ההיבטים, גם מבחינת מערכת היחסים האישית (ואני חוזר ומזכיר את מכתביה של התובעת ואת מכתביה של הבת דברת שהוגשו, לרבות מכתבה של התובעת אל הנתבע ממלחמת יום כיפור, והכנת תג היחידה על ידי התובעת עבור היחידה בה שירת בעלה), והן בהיבט הכספי - רכושי, כפי שהדבר התבטא ברכישת הדירה המרווחת ברח' דרך צרפת בשנת 1978, ורכישת ריהוט, ציוד ואביזרים לבית, וכן ניהול חשבונות בנק משותפים, הכל כפי שנהוג ומקובל בחיי משפחה בכל ההיבטים. הפסיקה איננה מנותקת ממציאות החיים, והיא איננה מצפה ואיננה יכולה לצפות שחיי משפחה יתנהלו תמיד באידיליה מושלמת ובהרמוניה מושלמת, יש מריבות, יש סכסוכים, אך בסופו של דבר, וכך גם בענייננו, חיי המשפחה התנהלו כחיי שיתוף בכל ההיבטים עד לקרע המוחלט שאכן התרחש בשנת 1982. לח. לגבי המועד המדויק של הקרע המוחלט: בדיון מיום 8.3.99 ציין ב"כ הנתבע שמועד עזיבת הבית על ידי הנתבע היה בתאריך 31.7.82, ואילו ב"כ התובעת טען שלדעתו תאריך הפסקת השיתוף היה ב1983- או 1984 בשים לב לכך שחשבונות בנק משותפים היו עד למועדים אלה. (עמ' 63 - 64 לפרוט'). גם אם נכון שחשבונות בנק משותפים היו במועדים אשר מאוחרים לשנת 1982, למשל, דף חשבון מטבע חוץ של בנק לאומי סניף ארלוזורוב, מוצג ת7/, המתייחס לתאריך 10.1.83, וכן דברי התובעת בעמ' 36 לפרוט' שהיה שיק מתאריך 7.6.83 בדבר סגירת חשבון בל"ל, וכן דבריה בעמ' 48 לפרוט' שחשבונות נשארו פתוחים גם לאחר שבעלה עזב את הבית ורק אחר כך נסגרו - הרי הסגירה של החשבונות לאחר מועד עזיבתו של הנתבע את הבית היא פעולה אדמיניסטרטיבית שאין בה כדי להצביע על המועד הממשי של הפירוד, ואת המועד הממשי של הפירוד יש לקבוע לפי המועד שבו הנתבע עזב את הדירה המשותפת. כאמור, ציין אמנם ב"כ הנתבע בעמ' 63 לפרוט', שמועד העזיבה היה ביום 31.7.82, ואולם התובעת העידה בענין זה במפורש שהנתבע עזב את הבית סופית בתאריך 20.6.82 (עמ' 44 סיפא לפרוט') , ולכן יש לקבוע שתאריך הפירוד הוא: 20.6.82. לט. אתייחס לסעדים המבוקשים: בכל הנוגע לפירוק השיתוף בדירה המשותפת של בני הזוג התנהל דיון בבית משפט השלום בחיפה (ת.א. 4335/90) וניתן בו פסק דין בכל הנוגע לענין דירת בני הזוג שברח' דרך צרפת, ולכן אין מקום לדון בכך כאן. הסעדים המתבקשים בסיכומי ב"כ התובעת מתייחסים למענק הפרישה של הנתבע מצה"ל, תשלומי היוון, הקיצבה החודשית מצה"ל המשולמת לנתבע מאז פרישתו, כספי החסכונות בקופות גמל בבנק הפועלים, כספי קרנות ההשתלמות בבנק אוצר החייל, והכספים בבנק ישראל, וכן הזכאות של הנתבע לביטוח הדדי. אכן כספים בגין פרישה ממקום עבודה וכספי פנסיה הינם חלק מן הנכסים עליהם חלה חזקת השיתוף ואני מפנה לדברי ד"ר אריאל רוזן צבי, בספרו יחסי ממון בין בני זוג, הוצאת מיקרושור, בעמ' 42-43 לפרוט': "האם יהיה זה מוצדק כי בן זוג אשר נישואיו נמשכו פרק זמן ארוך ברם הותרו לפני מימוש זכויות הפנסיה של האחר, ייצא וידיו על ראשו? במיוחד אמורים הדברים כאשר זכות זו הינה ה"נכס" העיקרי של המשפחה, בו הושקע חלק ניכר ממשאביה. השקעות כאלה יש לראות כמבוססות על תרומה שווה של שני בני הזוג. על בסיס כל אלה יש להעניק לכל אחד מבני הזוג חלק שווה בסכומי הפנסיה ובבטחון הכלכלי המוקנה על ידם. לצורך חלוקת נכסי השיתוף אין להפלות בין סוגים שונים של רכוש, שכל המייחד אותם הוא אופן ההשקעה. אין להתעלם גם מכך שאשה עקרת בית אינה זוכה לשום סוג של פנסיה ועל ידי כך מורע מצבה עם הגירושין". וכן יש להפנות לאמור בענין זה בע.א. 841/87, רון נגד רון, מ"ה (3) פד"י, עמ' 793, בעמ' 797 וכן ע.א. 809/90, לידאי נגד לידאי, מ"ו (1) פד"י, עמ' 602, בעמ' 609-610. מכאן שהכספים והזכויות של הנתבע בגין פרישתו משרות הקבע בצה"ל הינם חלק מן הנכסים המשותפים של בני הזוג. מ. ב"כ הנתבע הגיש במסגרת בש"א 8393/98 תעודת עובד ציבור בה נאמר שאילו היה הנתבע פורש בתאריך 31.7.82, הרי לפי משכורתו באותה עת, ולפי תקופות השירות שלו, 170 חודשים, היה מקבל אחוז קיצבה של 32% פנסיה. אינני סבור שיש לקבל דרך זו של חישוב אשר מציע ב"כ הנתבע ביחס לזכויותיו של הנתבע עם פרישתו מצה"ל, שכן, הנתבע לא פרש מן השירות הצבאי בתאריך 31.7.82 אלא פרישתו היתה בתאריך 1.11.1985, ובהתאם לתאריך פרישה זה (1.11.85) נקבעו הזכויות אשר קיבל בגין פרישתו מן השירות הצבאי. יחד עם זאת יש לקחת בחשבון שהפירוד בין בני הזוג היה בתאריך 20.6.82, ולכן, זכאית התובעת למחצית הזכויות של הנתבע בגין פרישתו משרות הקבע בצה"ל , ואולם באופן יחסי לתקופה שעד לתאריך הפירוד, דהיינו, עד לתאריך 20.6.82. אבהיר את הדברים: לפי המסמך מיום 23.9.97 של מחלקת הפרישה ומדור חישובים בצה"ל, שבתיק בש"א 8393/98, תקופות השירות של הנתבע עד תאריך 31.7.82 היו 170 חודשים, ומכיוון שציינתי שתאריך הפירוד בין בני הזוג הוא 20.6.82, הרי תקופת שירותו של הנתבע עד ליוני 1982 היתה תקופה של 169 חודשים. ואילו מאותו תאריך (20.6.82) ועד לפרישתו מצה"ל, בתאריך 1.11.85, נוספו עוד 40 חודשי שירות, כך שבסה"כ שירת הנתבע 209 חודשי שירות. התובעת זכאית איפוא לקבל מחצית מזכויות הפרישה של הנתבע, לפי היחס שבין חודשי השירות של הנתבע עד לתאריך הפירוד ביניהם (יוני 1982), דהיינו, 169 חודשי שירות, לבין סה"כ חודשי שירותו של הנתבע עד לפרישתו של הנתבע בפועל ביום 1.11.85, דהיינו, 209 חודשי שירות. מא. נטען על ידי הנתבע, בסעיף 24 של תצהירו נ4/, כי הסכומים שדורשת התובעת מגולמים במזונות הגבוהים שהנתבע משלם לה, אולם מעיון בהסכמה בדבר תשלום דמי מזונות מיום 8.12.86 ופסק הדין המאשר את ההסכם (תיק מעמד אישי 82/84), מסתבר שאין בהסכמה כפי שנכתבה בתיק המעמד האישי, כל התייחסות לכך שתשלומי הפנסיה וזכויות הפרישה של הנתבע מצה"ל מגולמים במזונות אלה. מב. לפי תעודת עובד הציבור מיום 18.2.96, שהוגשה ביום 21.5.97, קיבל הנתבע עם פרישתו מצה"ל מענק פרישה בסך 16,887.85 ש"ח, וכן תשלומי היוון בסך 38,195.39 ש"ח. התובעת זכאית לקבל מן הנתבע מתוך התשלומים הנ"ל סך של 50% לפי היחס של 169 חודשי שירות מתוך 209 חודשי שירות, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.85 ועד התשלום המלא בפועל לתובעת, ואני מחייב בזאת את הנתבע לשלם סכום זה לתובעת. מג. כמו כן זכאית התובעת לקבל מן הנתבע 50% מן הקיצבאות ששולמו לנתבע על ידי מדור הגימלאות של צה"ל, גם זאת לפי היחס של 169 חודשי שירות מתוך 209 חודשי שירות, כשלגבי התקופה מיום 1.11.85 ועד פברואר 1996 פורטו הקיצבאות בתעודת עובד הציבור הנ"ל של מדור הגימלאות, והתובעת זכאית לקבל מן הנתבע את הסכומים המגיעים לה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מן המועד שבו בוצע כל תשלום ותשלום של הקיצבאות (לפי תעודת עובד הציבור) ועד לפרעון המלא בפועל לתובעת. ביחס לתקופה שמפברואר 1996 ועד היום זכאית גם כן התובעת לקבל מן הנתבע 50% מן הקיצבאות ששולמו לנתבע, לפי היחס של 169 חודשי שירות מתוך 209 חודשי שירות, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד ביצועו של כל תשלום ועד הפרעון המלא בפועל לתובעת, וזאת לפי פירוט תשלומי הקיצבאות שיומצאו על ידי מדור הגימלאות של צה"ל. כמו כן על מדור הגימלאות של צה"ל להמציא לב"כ התובעת את פירוט גובה הקיצבה החודשית שמקבל הנתבע כיום, וניתן בזה פסק דין הצהרתי לפיו זכאית התובעת לקבל מקיצבאות אלה 50% לפי היחס של 169 חודשי שירות מתוך 209 חודשי שירות. מדור הגימלאות של צה"ל ימציא את המסמכים המבוקשים לבאי כח שני הצדדים כנגד המצאת פסיקתא של פסק דין זה. מד. כמו כן אני קובע שהתובעת זכאית לקבל 50% מסכום הביטוח ההדדי העומד לזכותו של הנתבע (רק במקרה של מוות חס וחלילה), לפי המפורט בסעיף 5 של תעודת עובד הציבור שמיום 18.2.96, גם זאת לפי אותו יחס שציינתי לעיל, דהיינו, 169 חודשי שירות מתוך 209 חודשי שירות. מה. כמו כן אני קובע שהתובעת זכאית לקבל 50% מכספי החסכונות (ככל שהיו כאלה) בקופות גמל של בנק הפועלים שעל שם הנתבע, וכן מקרנות ההשתלמות בבנק אוצר החייל, וכספים בבנק ישראל, וזאת לפי מצב חשבונות אלה נכון למועד הפירוד שבין בני הזוג, דהיינו, 20.6.82, בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית ממועד זה ועד הפרעון בפועל, כשלענין זה הודיע ב"כ הנתבע בישיבת 16.11.97, עמ' 58 לפרוט', כי ב"כ הנתבע ומרשו לא יטענו לחסיון ביחס למסמכי בנק ישראל בכל הנוגע לתקופה זו, ואני מורה שכך גם יהיה ביחס לקופות גמל של בנק הפועלים וקרנות ההשתלמות בבנק אוצר החייל, וזאת אם וככל שהיו בקופות ובקרנות אלה כספים או זכויות במועד הרלוונטי, (20.6.82) על שמו של הנתבע, ולפיכך ימציאו בנק הפועלים, בנק אוצר החייל ובנק ישראל, פירוט ביחס לאמור לעיל לבאי כח שני הצדדים, נכון לתאריך 20.6.82, ולצורך זה ימציאו באי כח הצדדים לבנקים פסיקתא של פסק דין זה. מו. אם עוד תהא מחלוקת בהוראות הרלוונטיות שביחס לעניינים אלה בין הצדדים, יהא כל צד רשאי להגיש בקשה מתאימה לבית משפט זה לצורך מתן הוראות. מז. בנוסף, ולאחר שלקחתי בחשבון את ההתדיינויות וההליכים השונים שבין הצדדים בתיק זה, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת שכר טרחת עו"ד בסכום של 25,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק, שישאו הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל, וכן ישלם הנתבע לתובעת את אגרת המשפט בסכום של 766 ש"ח בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד תשלום האגרה ( 6.2.92) ועד התשלום המלא בפועל. מח. אני מאשר את עיקול זכויותיו של המשיב בדירה שבדרך צרפת 63/29 חיפה, חלקה 139/82, 150, בגוש 10803, בהתאם להחלטת העיקול שבהמרצה 456/92.מסמכיםתצהיר משלים / נוסףמזונות