פסק-דין השופט א' מצא: אור ליום 18.1.03 נרצח בחברון, בידי מחבלים פלסטינים, נתנאל עוזרי ז"ל, תושב ההתנחלות "גבעה 26", הגובלת בשכונת חרסינה וברובע העתיק של העיר חברון. כמה מן המשתתפים בהלווייתו, שזעמם על מעשה הרצח העבירם על דעתם, נכנסו לאחר ההלוויה לשכונות הערביות הסמוכות להתנחלות, התפרעו ופגעו בבתי התושבים. בעקבות אירועים אלה, שגרמו להתלהטות יצרים מסוכנת בעיר, החליט המשיב (ביום 18.1.03) להטיל עוצר על הרובע העתיק של חברון: אזור H-2 ושכונות אלבוויר, אזון ואלבקעה. בעתירה שלפנינו, שהוגשה לבית-המשפט ביום 24.1.03, נתבקש צו שיורה למשיב להסיר את העוצר. בעתירה נטען, כי התמשכותו של עוצר מוחלט על פני ימים אחדים ברציפות הותירה את תושבי השכונות האמורות כלואים בבתיהם, ללא יכולת להצטייד במזון ובתרופות וללא יכולת להיזקק לטיפול רפואי ולשירותים חיוניים אחרים. 2. בתגובתו הראשונית לעתירה הסביר המשיב, כי בעקבות פיגועי טרור שביצעו מחבלים ערביים כלפי חיילי צה"ל ואזרחים ישראלים בחברון וסביבתה, נאלץ צה"ל לנקוט מפעם לפעם, בין היתר, גם באמצעי של הטלת עוצר. המשיב עמד על חיוניות השימוש באמצעי זה, בהיותו דרוש הן להקלת פעילותו היזומה של הצבא נגד ארגוני הטרור הפלסטיניים והן להבטחת חיי חיילים ואזרחים - ותושבי חברון הערביים בכללם - באזור העיר חברון. עם זאת כפר המשיב בטענת העותרים, כי מתושבי השכונות הנתונות בעוצר נמנעת האפשרות להצטייד במזון ובתרופות ולהיזקק לטיפולים רפואיים ולשירותים אחרים. בהודעה הוסבר, שכדי לאפשר לתושבים להצטייד בכל הדרוש להם ולערוך את סידוריהם מוסר העוצר מדי פעם למספר שעות. כן קיימים נהלים המאפשרים סיפוק צרכים דחופים מיוחדים של האוכלוסייה - פינוי חולים לאשפוז, תיקונים במערכות ההספקה של מים וחשמל, ועוד - גם במהלך העוצר. 3. משבאה העתירה לראשונה לפני הרכב, ביום 27.1.03, הורה בית-המשפט למשיב לבחון את טענות העותרים, אודות התפרעות המתנחלים היהודים והתנכלותם לתושבי השכונות הערביות בחברון. כן נדרש המשיב להמציא לבית-המשפט (ולוא גם כחומר חסוי) את הנוהל המסדיר את השימוש באמצעי של עוצר, וכן לבדוק את האפשרות שהטלת עוצר תוגבל רק למקרים מיוחדים ותלווה בהקלות שיקטינו ככל האפשר את הפגיעה באוכלוסייה. בתגובתו המשלימה לעתירה, שהוגשה לבית-המשפט ביום 4.2.03, פירט המשיב את האמצעים שננקטו נגד מספר יהודים, מקרב המשתתפים בהלוויית המנוח נתנאל עוזרי, שנחשדו - וחלקם אף הואשמו - בפגיעה בחיילים ובשוטרים וכן בגרימת נזק לבתי התושבים הערביים, בשכונות הסמוכות לגבעה 26. כן צוין בהודעה, כי בבוקר יום 3.2.03 הוסר העוצר מחברון וכי שוב אין עוד עוצר באף לא אחת משכונות העיר. עם זאת צוין, כי המשיב ער לכך כי הטלת עוצר מהווה אמצעי דרסטי, שעל-פי הכללים ובהתאם להנחיות היועץ המשפטי לממשלה, רשאי המפקד הצבאי לנקוט בו רק מטעמי ביטחון מובהקים ובהיעדר חלופות שפגיעתן באוכלוסייה היא קלה יותר. בתגובת העותרים להודעה האמורה נטען, כי בהסרת העוצר שהוטל על שכונות בחברון אין כדי לייתר את העתירה, שכן כבר ביום 4.2.03 בשעה 16:00 שב המשיב והטיל עוצר על הרובע העתיק של חברון. 4. בישיבת יום 16.3.03 התחדש הדיון בעתירה, לפני הרכב זה. לקראת הישיבה המציא המשיב (לעיון בית-המשפט בלבד) העתק מן הנוהל המסדיר את נושא העוצר. כן הוגשה לנו הודעה משלימה נוספת מטעם המשיב, בה הוסבר הרקע לחידוש העוצר על אזור H?2 ביום 4.2.03. עם זאת צוין כי לאור הערכה חדשה הוחלט, בתחילת מארס 2003, לעבור באורח הדרגתי להטלת עוצר בשכונה האמורה בשעות הלילה בלבד. אלא שבעקבות שורה של פיגועים רצחניים כלפי חיילים וכן בישראל, שביצעו מחבלים שיצאו מחברון בתאריכים 5, 7 ו?10 במארס, לא ראה המשיב מנוס מחידוש העוצר המוחלט באזור H-2, בהיותו סבור שאמצעי זה נדרש למניעת הוצאתם לפועל של פיגועים נוספים כלפי אזרחי ישראל, להקלת פעילותו של הצבא כלפי ארגוני הטרור ולהגנתם של התושבים היהודים בחברון. על רקע נתונים אלה, ולאחר שמיעת השגות העותרים, הענקנו לבאת-כוח המשיב שהות נוספת להשלמת תשובתה לעניין הנוהל הקיים בנושא הטלת עוצר ולאפשרות לגלות את תוכנו של נוהל זה לבאי-כוח העותרים. בעקבות זאת הודיעה הפרקליטה לבית-המשפט (ביום 23.3.03), כי המשיב נכון להעביר לידי באי-כוח העותרים את עקרונות הנוהל הקיים, אך לא את נוסחו המלא. בגדר הודעה זו מטעמו עידכן המשיב את בית-המשפט לאמור, כי ברוב שטחה של העיר חברון, למעט באזור מצומצם הסמוך ליישוב היהודי בחברון, הוסר העוצר במתכונתו הקודמת והוגבל לשעות החשיכה (החל מ-18:00 וכלה ב?06:00) בלבד. בהודעה נוספת, שהגיש לבית-המשפט ביום 11.5.03, מסר המשיב כי מאז יום 2.4.03 (ולמעט ימים בודדים באפריל) מוטל בכמה משכונותיה של חברון עוצר לילה בלבד. גם בהודעה זו הודגש, כי על-פי תפיסתו של צה"ל, ניתן להטיל עוצר רק מקום בו סבורים המפקדים כי מבחינה מיבצעית לא ניתן להגן על חיי החיילים והתושבים המקומיים ללא עוצר, ואף זאת רק לאחר שנשקלו כל החלופות האפשריות הפוגעות במידה פחותה באוכלוסייה המקומית. ברם, בתגובותיהם לכל אחת מן ההודעות המשלימות חזרו העותרים והודיעו - לא פעם תוך הכחשת עובדות שפורטו בהודעותיו של המשיב - כי הם עומדים על עתירתם. 5. ביום 30.6.03 נמשך לפנינו הדיון בעתירה. לקראת הישיבה הגישו העותרים תצהיר משלים מטעמם, שהתבסס על שיחות טלפוניות שקיים עובד העותרת 1 עם שלושה מתושבי הרובע העתיק של חברון. על יסוד מה שנמסר לו בשיחות אלו טען המצהיר, כי מצבם של תושבי השכונות, שבהן הוטל העוצר שבגינו הוגשה העתירה, כמעט ולא השתנה. ברוב הימים מוטל על שכונותיהם עוצר מוחלט, המופסק מדי שלושה ימים למספר שעות בלבד, והעוצר הממושך משבש את כל מערכות חייהם. בתגובתו לתצהיר המשלים מטעם העותרים, סקר המשיב באורח מפורט את השתלשלות המאורעות האחרונים. מן התיאור עולה, כי הגבלת העוצר לשעות הלילה בלבד, עליה מסר בהודעתו לבית-המשפט מיום 11.5.03, עמדה בתוקפה עד ליום 17.5.03. במועד זה נרצח ישראלי בכיכר גרוס בחברון. למחרת, 18.5.03, בוצע פיגוע בגבעה הצרפתית בירושלים, שבו נרצחו ארבעה-עשר אנשים ורבים אחרים נפצעו. כשעה לאחר הפיגוע הרצחני בגבעה הצרפתית בוצע פיגוע נוסף בצומת א-רם במבואות ירושלים, שלמרבה המזל לא גבה קורבנות בנפש. משהוברר, כי לכל שלושת הפיגועים האמורים אחראים מפגעים שיצאו מחברון, חזר המשיב והטיל עוצר מוחלט על אזור H?2. בתחילת יוני הוסר העוצר המוחלט והושב על כנו עוצר לשעות הלילה בלבד. דא עקא, שביום 8.6.03 בוצעו בחברון שני פיגועי ירי, שבאחד מהם נפצע אזרח ישראלי ואילו בשני נהרג חייל; וביום 11.6.03 בוצע פיגוע התאבדות באוטובוס בירושלים שבו נרצחו שבעה-עשר אנשים ועשרות אחרים נפצעו. הסתבר כי גם הפיגועים הללו בוצעו על-ידי מפגעים שיצאו מחברון. בעקבות רצף אירועי הטרור הללו החליט המשיב, כי שוב אין מנוס מחידוש העוצר על אזור H-2 גם בשעות היום. בהודעת המשיב הודגש, כי הצורך בהמשך קיומו של העוצר חוזר ונשקל על-ידי המפקדים הצבאיים מדי יום ביומו, תוך גילוי הבנה לחומרתו של האמצעי ולהכבדה הקשה הנגרמת לאוכלוסייה האזרחית בעטיו. על רקע זה נעשה מאמץ להקל על האוכלוסייה בהארכת ההפסקות בעוצר למטרות הצטיידות ולסידורים אחרים. 6. לאחר עיון בכל החומר שלפנינו ובטענות הפרקליטים הגענו לכלל מסקנה, כי העתירה - שמאז הגשתה לבית-המשפט חזר עניינה והתלבן לפנינו שוב ושוב - מיצתה את עצמה. אין חולקין, כי הטלת עוצר מהווה אמצעי צבאי-מיבצעי, שהמשיב מוסמך כדין לעשות בו שימוש. מאידך ברי, כי בהשתמשו באמצעי האמור מוטל על המשיב להביא בחשבון גם את השפעתו על יכולתה של האוכלוסייה האזרחית לקיים שיגרת חיים סבירה (השוו: בג"ץ 1113/90 סעיד שוא נ' מפקד כוחות צה"ל בחבל עזה, פ"ד מד(4) 590). טענתם העיקרית של העותרים לפנינו הייתה, כי המשיב עושה שימוש שיגרתי ומופרז באמצעי זה. בכך, לטענתם, פועל המשיב בחוסר סבירות, ואף בשרירות. כתוצאה מכך נגרם סבל רב לאוכלוסייה, ולמניעת המשכו של סבל זה דרושה התערבותו של בית-המשפט. טיעון זה אין בידנו לקבל. אין ספק שלתושבי השכונות בחברון, שבהן נאלץ המשיב בחודשים האחרונים לצוות - פעם אחר פעם - על הטלת עוצר, אכן נגרם סבל רב. ואולם מן הפירוט שהובא בהודעות שהוגשו מטעמו, ביחס לאירועים ולנסיבות שבהם החליט המשיב להטיל עוצר, ומהחלטותיו החוזרות ונשנות בדבר ביטולו של עוצר שהוטל, הגבלתו לשעות החשיכה בלבד, כמו גם לעניין קביעת הפסקות בעוצר כדי לאפשר לתושבים להצטייד במזון ובתרופות ולהיזקק לשירותים חיוניים, לא נובע, כלל ועיקר, שהמשיב השתמש בסמכותו להטיל עוצר בשרירות-לב או באורח מופרז. אדרבה, מן העיון בפירוט העובדתי נקל להתרשם, כי המשיב מודע היטב לכך שהטלת עוצר מהווה אמצעי דרסטי, שאין להפעילו אלא בנסיבות שבהן הוא נדרש, באופן חיוני, להגנת חייהם של אזרחים וחיילים, לשמירת הביטחון ולסיכול פעילות טרוריסטית. הא ראיה, כי הוראותיו להטיל עוצר מוחלט באו תמיד סמוך לאחר ביצוע פיגועים רצחניים, וכי ימים ספורים לאחר מכן - משנתגבשה הערכה חדשה אודות עוצמת הסיכון הכרוך בהסרתו או הקלתו של העוצר - החליט המשיב לבטל את העוצר או להגבילו לשעות החשיכה בלבד. למרבה הצער, בעקבות ביצוע פיגועים רצחניים חדשות לבקרים, שכל מבצעיהם יצאו מחברון, נאלץ המשיב - שוב ושוב - להחזיר על כנו את העוצר. לנוכח התרשמות זו לא מצאנו יסוד לקבוע, כי באיזה מן המקרים במהלך התקופה הרלוואנטית לעתירה, הורה המשיב על הטלת עוצר בניגוד לנוהל המסדיר את השימוש באמצעי זה - ושעקרונותיו נמסרו גם לבאי-כוח העותרים - או שבחר להטיל עוצר אף שעל-פי נסיבותיו של המקרה הנתון היה בידו להסתפק באמצעים חלופיים שפגיעתם באוכלוסייה האזרחית פחותה. מעבר לצורך נוסיף, כי בהיעדר יסוד לקבוע שבאיזו מהחלטות המשיב, אותן קיבל בעבר, נפל פגם שעשוי היה להקים עילה להתערבות בית-המשפט, אין גם יסוד להתערבותנו בשיקול-דעתו של המשיב בדרך של קביעת כללים או אמות-מידה, מעבר לאלה שנקבעו בנוהל הצבאי ובהנחיות היועץ המשפטי לממשלה לדרגי הפיקוד של הצבא. 7. מן הטעמים שפורטו הננו מחליטים לדחות את העתירה. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' מצא. נפגעי פעולות איבהטרור