פסק דין 1. הכרעה זו עניינה טענת המבקשת, היא עיריית אשדוד, לפיה יש להורות על דחיית עתירת המשיבה 1, היא חברת אס. פי. פרסומים (1989) בע"מ, על הסף, מחמת חוסר סמכות עניינית של בית משפט לעניינים מנהליים (להלן: העירייה והחברה). העתירה מתארת את מעורבותם של כל אחד מהצדדים. משיבה 2 היא מועדון ספורט עירוני באשדוד. המועדון מנהל קבוצת כדורגל שמקיימת את משחקיה הביתיים באצטדיון העיר (להלן: המועדון). בין המועדון לבין החברה נחתם הסכם בקשר לזכויות השילוט באצטדיון. נטען בעתירה כי, במסגרת הסכם זה, רכשה החברה מהמועדון את זכויות הפרסום באמצעות שילוט, במשחקי הבית של המועדון. החברה והמועדון פעלו על פי ההסכם. בשלב מאוחר יותר, יצאה העירייה במכרז להצבת שלטי פרסום באצטדיון העירוני, במהלך משחקיה הביתיים של הקבוצה. בסיום העתירה עותרת החברה "להצהיר על תקפותו של הסכם הזיכיון... ועל חובתן של המשיבות לפעול על פי הקבוע בו... ולא לגרום להפרתו". החברה מבקשת איפוא פסק דין הצהרתי לפיו ההסכם בינה לבין המועדון מחייב את העירייה. עתירת החברה הוגשה כנגד העירייה והמועדון. בפועל המועדון מצטרף לעמדת החברה. להשלמת התמונה יצויין כי החברה הגישה בקשה למתן צו ביניים למנוע מהעירייה להמשיך בהליכי המכרז. העירייה הסכימה לכך עד להכרעת בית המשפט. העירייה מתנגדת לעתירה. לטענתה היא בעלת הזכויות היחידה באצטדיון, ומעולם לא הסכימה להעניק לקבוצה שימוש בזכויות הפרסום במקום. כאמור, העירייה טוענת כי העתירה שהוגשה אינה בסמכותו של בית משפט לעניינים מנהליים. החברה וגם המועדון מתנגדים לעמדה זו. טבעה של טענת חוסר סמכות עניינית דורשת התייחסות ראשונית של בית משפט, ובנקודה זו מסכימים הצדדים. 2. המפתח לבחינת הסמכות העניינית מצוי בכתב בית דין אשר פתח את ההליך. כלל זה נכון הן בהליך אזרחי הן בהליך מנהלי. אין הדבר אומר שקיימת חפיפה מלאה בשני המצבים. המפתח אשר פותח את דלתי בית המשפט המנהלי שונה מזה הפותח את דלתי בית המשפט האזרחי. בהליך האזרחי הכלל הקובע הוא מבחן הסעד, ולא מבחן העילה (ראה דברי כב' השופט ש. לוין ברע"א 4669/96 חברת מלונות דן בע"מ נ' שותפות מלון ספורט אילת ואח', וכן סעיף 51 לחוק בתי המשפט). בהליך המנהלי הכלל הקובע הוא מבחן העניין ולא מבחן הסעד או מבחן העילה. לשם הדיוק נרחיב בנושא. כידוע בית משפט לעניינים מנהליים ידון בשלושה סוגי הליך: עתירה, ערעור ותובענה. הסוג הנדרש לענייננו הינו עתירה. סעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים התש"ס - 2000 מגדיר את סמכותו העניינית. התוספת הראשונה מבהירה את הנושאים הראויים לעתירה מנהלית. עיון בתוספת מלמד כי סמכותה העניינית של עתירה מנהלית מחולקת לשני נתיבים. הראשון הינו העניין. כך עולה מהתוספת הראשונה לסעיף 5 לחוק. בהרבה מהנושאים של עתירה מנהלית זהו המבחן הקובע. למשל, "ענייני ארנונה", "ענייני רישוי מוסדות חינוך", "ענייני רישום עמותה", "ענייני תכנון ובנייה", "ענייני שירותי תיירות" ו"מכרזים - ענייני מכרזים של המדינה, רשויות מקומיות..." (תוספת ראשונה, סעיפים 1,2,3,5,6,7,9,10). חזקה על המחוקק ששם את הדגש בדבר הסמכות במקום הראוי, לאור אופיו של ההליך המנהלי בכלל והעתירה המנהלית בפרט. זאת בחוק שנחקק לפני כשלוש שנים. דווקא בהליך המנהלי, המתנהל בפני בית משפט מיוחד, שמטרתו לבחון את סבירות התנהגותה של רשות, נכון שעניין העתירה הוא שיהא המפתח בסוגיית הסמכות העניינית. מבחן זה הינו פחות טכני ויותר מהותי. הנתיב השני הינו תקיפת החלטה, כגון החלטה של מועצה דתית, החלטה של רשות לפי חוק כלי הירייה, והחלטה של רשות בעניין דיור ציבורי. נתיב זה יש לו מין המשותף לסמכות ערכאת הערעור. בהתאם לקבוע בדין ניתן לתקוף החלטות ופסקי דין של בתי משפט, השלום והמחוזי, על ידי הגשת ערעור או בקשה למתן רשות ערעור. כפי שקיימת ביקורת ערעורית על החלטות בית המשפט, קיימת ביקורת מנהלית על סוגים שונים של החלטות הרשות המנהלית, בדרך של עתירה מנהלית. התנאי הוא קיומה של החלטה. יצויין השוני בין עתירה מנהלית, המופנית כנגד החלטה, לבין ערעור מנהלי (ראה תוספת שניה). קל יותר לבחון את סוגיית הסמכות על פי הסעד. אם למשל ראובן תובע את שמעון תביעה כספית בסכום של שני מיליון שקל, הסמכות העניינית מוקנית לבית משפט השלום, בניגוד למצב לו היתה תביעתו בסך של שלושה מיליון שקל. בחינת העניין, להבדיל מהסעד, הינה הליך מורכב יותר. 3. במקרה דנא עניין העתירה אינו המכרז. אמנם, ההחלטה להוציא מכרז מהווה זרז להגשת העתירה. אך זו אינה עניינה. עניין הסכסוך הוא אזרחי. השאלה העומדת לדיון הינה האם ההסכם בין המשיבות מחייב את העירייה. ומי היא המצדדת בכך שהסכסוך אזרחי ומצוי בתחום המשפט הפרטי? הרי זו לא אחרת מהחברה עצמה. במהלך העתירה הגישה בפני חברה אחרת בקשה להצטרף להליך, בטענה שהגישה הצעה למכרז. ביקשתי את תגובת הצדדים. וכך טענה החברה, שהתנגדה לבקשת הצירוף: "... המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים הינה בעיקרה ובמהותה מחלוקת אזרחית טהורה שפתרונה מצוי בעיקרו בתחום המשפט הפרטי" ובהמשך: "התשובות לשאלות השנויות במחלוקת... יימצאו בעיקרן במשפט הפרטי תוך יישום כללים מדיני החוזים, דיני עשיית עושר ולא במשפט, דיני ההשתק והמניעות, ולא במסגרת דיני המכרזים" (ראה בש"א 3842/03). עמדה זו מקובלת עלי. טענת העירייה כי ההסכם אינו מחייב מהטעם שלא הסכימה לכך ושלא נערך על פי דרישות פקודת העיריות, אינה נימוק מנהלי, אלא שייכת לכוחו ותוקפו של ההסכם הפרטי בין המועדון לבין החברה. אינני מתעלם מכך שהחברה פותחת את עתירתה באיזכור המכרז. ברם הסעד היחידי לו עותרת החברה הינו פסק דין הצהרתי, לפיו ההסכם בינה לבין המועדון מחייב את העירייה. ואל תשיבני כי התייחסתי עתה לסעד המבוקש ואילו לעיל קבעתי שהמבחן הקובע הינו העניין ולא הסעד. הסיבה לכך הינה שהסעד הוא כלי המסייע לבית המשפט לדעת מהו העניין. אך אין להסתפק בבדיקת הסעד בלבד. עיון בעתירה לאורכה ולרוחבה מגלה כי העניין הינו תוקפו של ההסכם, תוך התייחסות להשתלשלות ההליכים. נקודה נוספת. העניין נקבע גם על פי המתעניין. לשון אחרת, יש לבדוק את העניין לפי הצד הפונה לבית משפט. במקרה זה העותרת הינה חברה הטוענת שההסכם עליו חתמה מחייב את העירייה. עיניה מופנות לפן האזרחי והפרטי של הסכסוך. אין בפנינו, למשל, צד המעלה טענות כלפי אופן ניהול המכרז. יוצא שהעתירה כפי שהוגשה אינה תומכת במסקנה שעניינה של העתירה הוא מכרז. נסיון החברה לטעון כי הסמכות העניינית שייכת לבית משפט זה משום שמדובר בהחלטה של רשות מקומית (סעיף 8א בתוספת ראשונה לחוק בית משפט לעניינים מנהליים) לא יצלח. ראשית, אין לפרש את המונח 'החלטה' באופן שהוא מתייחס לכל החלטה של רשות מקומית. תוצאה זו תכניס אל תוך כתלי בית המשפט המנהלי את התחום הפרטי כולו. לא זו כוונת המחוקק. בכל מקרה, אין צורך, במסגרת עתירה זו, להגדיר את סעיף 8א. הרי אם הכוונה להחלטת העירייה לצאת במכרז, על נושא זה להיבחן לפי עניין העתירה, כפי שציינתי לעיל. בעניין בלום ואח' נ' עיריית רעננה ואח' (רע"א 9230/00 תק-על 1456, (1) 2001), הסכימו הצדדים באותו הליך שאין סמכות לבית המשפט המנהלי לדון בעתירה שהוגשה. כבוד השופטת שטרסברג-כהן נתנה תוקף להסכם זה ונימקה את עמדתה. בלום ואח' ביקשו מבית המשפט המנהלי להצהיר כי ההסכם שבינם לבין הועדה המקומית לתכנון ובניה רעננה, מחייב גם את העירייה. בית המשפט העליון ציין שעילת התביעה היא הפרת ההסכם והסעד המבוקש בעתירה הוא אכיפת ההסכם. עוד הודגש כי: "העילה המרכזית היא, ביטול ההסכם. לעניין זה נתונה סמכות לדון בתובענה בבית המשפט האזרחי הרגיל ולא לבית המשפט לעניינים מנהליים". גם פה העיקר הינו ההסכם, והסמכות לדון בתוקפו או אי תוקפו נתונה לבית המשפט האזרחי. 4. בתגובתה ביקשה החברה לחילופין לאפשר לה לתקן את העתירה. סוג התיקון לא הובהר דיו ולכן לא השתכנעתי שיהא בכך לשנות את התוצאה אליה הגעתי. האפשרות הועלתה במסגרת תגובת החברה לבקשת העירייה להורות על דחיית העתירה. אין זו הדרך להגיש בקשה לתיקון. אך אינני נאחז בקרנות המזבח הפרוצדוראלי. בכל מקרה וכפי שצוין, החברה השליכה את יהבה על ההיבט האזרחי של הסכסוך ולא על ההיבט המנהלי. בקשה חלופית נוספת של החברה הינה להעביר את העתירה לבית המשפט המוסמך אם מותב זה יגיע למסקנה שהוא נטול סמכות עניינית לדון בעתירה כפי שהוגשה. ושוב, סבורני כי אין מקום להיעתר לבקשה זו. בא כוח החברה לא הבהיר לאיזה בית משפט אזרחי ברצונו להפנות את תביעתו במצב האמור. תגובת החברה אינה מספקת תשובה לשאלה זו. עוד יתכן כי החברה תנסח את התביעה בצורה אחרת מהדרך בה נוסחה העתירה. כנראה עומד מאחורי בקשת החברה הרצון לשמור על קיום הצו הזמני. ברם, בית המשפט המנהלי לא דן בעניין זה לגופו. כאמור הצו הזמני בתוקף מכוח הסכמת העירייה. לכן, נראה כי ניתן לפתור את העניין על ידי מתן המלצה לעירייה שתמשיך שלא לפעול, כהמשך להסכמתה עד כה. וזאת לתקופה של שבוע ימים ממועד קבלת פסק דין זה. נראה כי בסופו של דבר תוצאה זו עדיפה מבחינה מעשית לעירייה, הואיל ומדובר בפסק דין המסיים את ההליך, והתקופה המומלצת קצרה. ראוי להדגיש כי אין בכך הבעת כל עמדה, במקרה שהחברה תגיש תביעה לבית משפט מוסמך, יחד עם בקשה למתן צו זמני. בכל מקרה שאלת סמכותו של בית המשפט האזרחי לדון בצו זמני תלויה בכך שניסוח הבקשה, אם תוגש, יתאים לבית המשפט שבפניו מוגשת הבקשה (וראה עמ' 2 להחלטת כב' השופטת שטרסברג-כהן, שהובאה לעיל). 5. סוף דבר. העתירה כפי שהוגשה אינה בסמכותו העניינית של בית המשפט המנהלי. החלטתי איפוא להורות על דחיית העתירה המנהלית, כפי שהוגשה, על הסף. בנסיבות העניין תשא החברה בהוצאות העירייה בהליך זה בסך 6,000 ₪ להיום. כמו כן הייתי ממליץ לעירייה לכבד את ההסכמה שנתנה בדבר הצו הזמני, לתקופה של שבוע ימים ממועד קבלת פסק דין זה. סמכות ענייניתבית המשפט לעניינים מנהליים