בקשה להארכת מועד להגשת עתירה מנהלית

החלטה בפני בקשה להארכת מועד לשם הגשת עתירה מנהלית כנגד המשיבים, על פי סעיף 3 (ג) לתקנות בתי המשפט לענינים מנהליים (סדרי דין) התשס"א - 2000 (להלן: "התקנות"). (א) מבוא: המבקש הגיש בקשה אל המשיבה 1, באמצעות המשיבה 2, כדי שיוכר כדייר ממשיך לפי חוק זכויות הדירי בדיור הציבורי, התשנ"ח - 1988 (להלן: "חוק זכויות הדייר"), ולאפשר את המשך מגוריו בדירה שברחוב הגלעד 20/11 נצרת עילית (להלן: "הדירה") בה התגורר, לטענתו, במשך שנים רבות יחד עם אמו, שהינה הדייר החוזי. אמו, נאלצה לעבור להתגורר במוסד סיעודי. בתאריך 4/7/04, דחתה המשיבה 1, - הוועדה העליונה של משרד הבינוי והשיכון (להלן: "הוועדה"), את בקשתו. המשיבה 2 (להלן: "עמידר"), הגישה ביום 18/7/04, תובענה לסילוק יד מהדירה כנגד המבקש. רק ביום 23/2/05, כשבעה חודשים לאחר המצאת החלטת הוועדה, ובמהלך ניהול משפט הפינוי, הוגשה עתירה זו ובמסגרתה הבקשה להארכת המועד. (ב) המבקש טוען: 1. העתירה לא הוגשה במועד, בשל העדר ידע משפטי. המבקש נתבע לסלק ידו מן הדירה, תשומת ליבו כולה הופנתה לתובענה זו. המבקש סבר בתום לב כי, במידה והתובענה נגדו תדחה, תדחה בכך גם החלטת הוועדה. 2. הסיכויים שהעתירה תתקבל, גבוהים מאוד. החלטת הוועדה שגויה. בפועל התגורר העותר בדירה יחד עם אמו למעלה מ- 3 שנים בטרם עזבה למוסד סיעודי, ובכך הפך להיות זכאי, על פי חוק זכויות הדייר והפך להיות דייר ממשיך. 3. נימוקי החלטת הוועדה לא נמסרו למבקש, לא ניתנה לו הזדמנות לטעון טענותיו בפני הוועדה, כן לא ניתנה לו הזדמנות להביא טיעוניו וראיותיו בפני "עמידר". החלטת המשיבים נתקבלה תוך פגיעה בזכות הטיעון של המבקש, בלא שיוכל לעיין בנימוקיה. עילות אלה מצדיקות להעתר לבקשה ולדון בעתירה לגופה. 4. בשל הספק הרב שמתעורר בקביעותיה של הוועדה ושל עמידר כי, המבקש לא גר בדירה, הרי שהחלטת הוועדה איננה נכונה ויש לאפשר לדון בעתירה. 5. דחיית העתירה מפאת שיהוי בהגשתה, תוביל לתוצאה קשה, נישול המבקש ממקום מגוריו המגיע לו כבן. (ג) טענות המשיבה 2: 1. אין הצדקה להארכת המועד, יש לדחות הבקשה. 2. המשיבה מבססת טיעוניה על אשר נקבע בעתמ - 1200/02 (ת"א), עוזיאל אשואל נ' עיריית ראש העין, דינים מחוזי כרך לג (8) 964. שם קבע בית המשפט כי, בהגשת עתירה באיחור, יש כדי לפגוע בפעילות הרשות ובפרט בצדדים שלישיים, כגון זכאי משרד השיכון אשר עומדים בקריטריונים לקבלת דיור ציבורי, וממתינים בתור לקבלת דירה תקופה ארוכה. 3. טענת המבקש כי לא ידע את החוק, אין בה כדי להועיל למבקש שהרי אי ידיעת החוק אינה פוטרת ממילוי אחר הקבוע בו. המבקש יכול היה לפנות לגורם מקצועי על מנת לקבל הדרכה. עוד מדגישה כי, המבקש היה מיוצג על ידי עו"ד בדיון בתובענה לסילוק יד, שהוגשה נגדו כבר ביום 18/7/04, היה לעותר עם מי להתייעץ. (ד) דיון: 1. הארכת מועד מהי? בחוק ובתקנות נקבעים מועדים שונים לביצוע הליכים שבסדרי דין, מועדים אלה אינם אות מתה אלא, יש לקיימם בדווקנות. פעמים קורה שבעל דין אינו מספיק לעמוד בלוח הזמנים אשר נקבע בתקנות. לענין זה אמר כב' השופט שמגר, את הדברים הבאים: "לא ניתן יהיה לקיים פעולתם של בתי המשפט אם לא יכובדו המועדים הקצובים הקבועים לפי החוק או לפי התקנות או מכוחם. המגמה להנהיג גמישות יתר אינה משרתת את טובתם של בעלי הדין, כי בעל דין, המחפש דרך לדחיית מועדים, פוגע בחלק אחר מציבור המתדיינים". (ב.ש. 261/87, דניאל ש' הופר נ' החברה הישראלית לביטוח אשראי, פד"י מא' (2) 692). תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, מסמיכה את בית המשפט והרשם להאריך מועדים "מטעמים מיוחדים שירשמו". על מבקש הארכת המועד לשכנע את בית המשפט כי קיימים "טעמים מיוחדים" להאריך את המועד. בנוסף לתקנה זו קיימות הוראות אחרות ונוספות לפיהן רשאי בית המשפט להאריך את המועד שנקבע בחיקוקו, וכן להאריך מועדים שנקבעו על ידי בית המשפט. לעניננו, המסגרת הנורמטיבית הקובעת הינה תקנות 3 (ג) לתקנות בית המשפט לענינים מנהלים (סדרי דין), אשר מסמיכה את בית המשפט להאריך המועד להגשת עתירה, וזו לשונה: "בית המשפט רשאי להאריך מועד שנקבע להגשת עתירה כאמור בתקנות משנה (א) ו- (ב) לאחר שניתן למשיב הזדמנות להגיב לבקשת ההארכה, אם ראה הצדקה לכך". על פי תקנה 3 (ב) תוגש עתירה מנהלית לא יאוחר מ- 45 יום מיום פרסום ההחלטה, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה. תכליתה של תקנה זו הינה זירוז ההליכים בעתירות מנהליות, על מנת שניתן יהיה להכריע במחלוקת שבין הפרט לבין הרשות המנהלית במהרה, בשל חשיבות תוצאת העתירה לעותר ולמנהל הציבורי ולאינטרסים של צדדים שלישיים. 2. קביעת המועדים הללו מקיימים את הרציונל העומד מאחורי הלכת השיהוי אשר התפתחה בפסיקה במשך שנים רבות. בית המשפט רשאי לדחות עתירה שהוגשה בשיהוי, מקום שבו השיהו גרם לפגיעה באינטרס הציבורי, והן באינטרס הרשות המנהלית והן של צדדים שלישיים. תקנה 3(ב) קובעת כי, לבית המשפט שיקול דעת להאריך המועד אם ראה "הצדקה" לכך. הווה אומר, המחוקק בחר במבחן "ההצדקה" כמבחן שיש בו כדי להקל עם המבקש. כך נאמר בבש"א - 20801/04, אביטן עמרם ואח' נ' המועצה המקומית בנימינה, תק-מח 2004 (3) 3917). "כפי שניתן לראות תקנה 3 (ג) קובעת כי לבית המשפט ניתן שיקול דעת להאריך את המועד אם ראה "הצדקה לכך", מבחן זה שונה מהמבחן שנקבע בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984, קיומו של טעם מיוחד, ואין ספק כי מדובר במבחן גמיש יותר. במסגרת שיקול הדעת להארכת המועד יביא בית המשפט בחשבון שיקולים שונים וביניהם סיבת העיכוב, התנהגות הצדדים, תוצאת ההחלטה לגבי כל אחד מבעלי הדין וכו'. יש תמיד לזכור כי מטרת סדרי הדין אינה רק שמירת סדר אלא גם הגנה על אינטרסים לגיטימייים של בעל הדין ושל הציבור בכללותו". (ראה ע"א 831/01, טובה וייס נ' יוסף מרדכי, פדי נה' (3) 730, 732). השאלה היא מה משמעות, ומה תוכן ניצוק למבחן "ההצדקה", האם ניצוק לו תוכן רחב המביא במנין שיקוליו כל שיקול אפשרי על מנת לעשות צדק ואיזון ראוי בין כל הצדדים אשר עלולים, או עשויים להיות מושפעים מכל החלטה אשר תנתן בעתירה זו, או שמא נבחן באופן צר את הצדדים לעתירה עצמה. לטעמי, ראוי מבחן זה שניצוק לו תוכן רחב ונפרוץ גבולותיו עד שנביא במנין שיקוליו כל נתון אפשרי, לשם עשיית הצדק מבלי לפרוץ גדר התקנות ותוך שמירת הרציונל העומד בבסיס התקנות והמועדים הקבועים בה. לפיכך, ראוי שנביא במנין שיקולינו גם את סיכויי העתירה ומהותה ואת השאלה הצריכה להכרעה, כפי שמתגלים מן העתירה לגופה. כך לדוגמא נתן בית המשפט דעתו לשאלה אם כתב העתירה מעלה שאלות עובדתיות שיש צורך להכריע בהן על ידי שמיעת ראיות, והאם זוהי הדרך הנכונה להכריע בשאלות עובדתיות אלה. כן יתן בית המשפט דעתו להתנהגות העותר, ולסיבה מדוע לא הגיש העתירה במועד, תוך התחשבות במכלול נתוניו של העותר הספציפי המבקש שבפניו. כן יתן בית המשפט את דעתו להתנהגות המשיבים, שמא גרמו אף אם בתום לב, להטעיית העותר, או שמא השתהו גם הם בטיפול בעניינו. עוד יביא בית המשפט במנין שיקוליו את תוצאות ההחלטה לדחות הבקשה להארכת המועד ביחס לעותר עצמו, תוך התחשבות במכלול הנסיבות. ראוי שבית המשפט יתן משקל נכבד לאינטרס הציפיות של הרשות, ובאמצעות הרשות, לאינטרס הציפיות של כל הצדדים השלישיים אשר ממתינים ותלויים בפעולות הרשות. "כאשר עוסקים אנו בעתירה מנהלית צפיית הרשות, משחלפה התקופה להשיג על החלטותיה עשויה להתבטא בנקיטת פעולות מעשיות, בתכנון תקציבי, הקצאת משאבים וכו', כל אלו יובאו בחשבון במסגרת שיקול הדעת בבקשה להארכת מועד". (שם בפרשת עמרם עמ' 3918). 3. לצורך הבנת יתר של מבחן "ההצדקה" ראוי שנבחן אותו אל מול מבחן "הטעמים המיוחדים שירשמו". תקנה 528 סיפא, מסמיכה את בית המשפט להאריך מועדים שנקבעו בחיקוק "מטעמים מיוחדים שירשמו". מבחן זה פורש בפסיקה כמבחן מוגדר הדורש טעם ממשי ומיוחד אשר יצדיק הארכת המועד כגון, כפי שנקבע בפסיקה, תקופת אבל של בעל הדין בשל מוות קרוב משפחתו (ב"ש 232/00 עבורק בע"מ ואח' נ' וורמן, פד"י יד' (ג) 1538). נסיבות אישיות לרבות היות בעל הדין נעדר השכלה אינן עולות כדי טעם מיוחד (בש"א 445/99 אורגד נ' מנורה, דינים עליון כח' 710). טעות של עו"ד או בעל דין שגרמה לאיחור באה בגדר טעם מיוחד, ובלבד שבעל דין מבאר בתצהירו כיצד אירעה התקלה, והתקלה מתפרשת על פני פרק זמן לא ארוך (ע"א 8547/96 אלימלך נ' מנהל מס שבח, דינים עליון נה' 58). טעות של בעל דין הנוגעת לענין שבחוק, הנטענת עובדתית הנוגעת לתוכנו של החוק והן טעות משפטית הנובעת מאי ידיעת החוק עצמו, אינן מהוות טעם מיוחד להארכת המועד (ברע"ב 45/76, מ"י נ' פלורנס, פד"י ל (2) 617). קשה לקבוע כלל שלאורו נוכל ללמוד ולצייר מסגרת להגדרת "הטעם המיוחד". יפים לענין זה דבריו של כב' השופט בועז אוקון, בע"א 6842/00, ידידיה נ' קסט ואח', פד"י נה (2) 904: "ואכן בחינת המקרים השונים מלמדת כי טעם מיוחד יוכר במקרה בו סוכלה הכוונה להגיש ערעור עקב אירועים שהיו מחוץ לשליטה הרגילה של בעל הדין (מוות, מחלה). טעם מיוחד קיים אף במקרה בו התחולל אירוע שאינו צפוי מראש, ולא ניתן להיערך אליו מראש. גם במצב דברים בו טעה בעל הדין ביחס למצב המשפטי או העובדתי, כלול בקטיגוריה זו, ובלבד שהטעות אינה טעות מובנת מאליה טעות הניתנה לגילוי על ידי בדיקה שיגרתית". לעומת דברים אלה היפים "לטעם מיוחד שיירשם", מבחן ההצדקה הינו מבחן, כפי שכבר אמרנו, רחב הרבה יותר וכולל שיקולים שונים ורחבים. יפים לכאן הדברים שאמר כב' השופט נ. הנדל, בבש"א (באר שבע) 5327/01, מחצבת צרפתי נ' יו"ר הוועדה המחוזית, תק-מח 2001 (1) שם 5792: "מבחן טעם מיוחד דורש הסבר חזק יותר מהמאחר מאשר מבחן ההצדקה. מבחן ההצדקה שונה גם הוא ממבחן שיקול דעת שיפוטי להארכת מועד. במבחן שיקול הדעת, בית המשפט הוא אשר קבע את המועד ולכן עליו לשקול אם אין לשנותו, שהרי מלכתחילה היה רשאי לנקוב בתקופה אחרת מזו שקבע. לעומת זאת, מבחן ההצדקה מצביע על בחינה אוביקטיבית יותר של התנהגות המאחר, יען כי שם נקבעה התקופה על ידי המחוקק, ועל המאחר להצדיק את מחדלו". יוטעם כי מחד, נראה שהמחוקק קבע בתקנה 3 (2) הנ"ל את מבחן ההצדקה במגמה להכיל בתוכו שיקולים נרחבים ביותר. אולם, מאידך ראוי שנביא במנין שיקולינו גם את מטרת המחוקק בהגבילו את המועד להגשת עתירה מנהלית ל- 45 יום, זהו שינוי במצב שהיה קיים ערב חקיקת חוק בתי המשפט לענינים מנהליים, שאז היה קיים מבחן השיהוי בלבד, מוגבל עתה העותר המנהלי בזמן שקבע המחוקק. אולם, מבחן המועד אינו מבחן סופי, בתקנה 4 לתקנות קבע המחוקק כי: "בית המשפט רשאי לדחות העתירה אם ראה כי בנסיבות הענין היה שיהוי בהגשתה, אף אם הוגשה בתוך המועד". תקנה זו יחד עם תקנה 3, משלבות למעשה את ההלכה שהיתה קיימת עד למועד חקיקת החוק. בכך מקשה המחוקק את מבחן ההצדקה, ומטה אותו יותר לשיקולים המהווים בסיס לשיקולי השיהוי. יפים לכאן הדברים שאמר כב' השופט נ. ישעיה בע"מ (ת"א) 1200/02, אשואל נ' עיריית ראש העין, תק-מח 2003 (2) 7258: "המחוקק, או מחוקק המשנה, הבהיר כי כאשר בעתירה מנהלית עסקינן, אין להתמהמה ואין להשתהות יתר על המידה. על המבקש להגן על זכויותיו או לבקש סעד נגד רשות מנהלית ולעתור לבית השפט לענינים מנהליים בהקדם האפשרי ולא יאוחר מהתקופה הנ"ל, שכן שיהוי רב מדי עלול לפגוע במעשיה או פעולותיה של הרשות המנהלית, שאת החלטותיה תוקף העותר, ובצדדים שלישיים העלולים להפגע כתוצאה מקבלת העתירה". ה. לעניננו, המבקש לא סיפק הצדקה כלשהי לאיחור, פרט לטענה שלא ידע שעליו להגיש עתירה זו, למרות שהיה מיוצג בהליכים משפטיים אחרים ויכול היה לברר זאת בלי כל מאמץ ניכר. לפיכך, נימוקו של העותר בדבר העדר ידע משפטי, אין לו כל בסיס ואינו נימוק של ממש. מכאן שהעותר שבפנינו לא עבר אף לא את הסף הדרוש, ולא הצדיק את האיחור, אף לא הצדקה קלושה. מכאן, שאין מקום להמשיך ולבדוק את יתר הטעמים. יחד עם זאת, אדגיש כי עיון בעתירה לגופה, מעלה ספק אם זו הדרך הנכונה לתקוף את החלטת הרשות. העותר איננו טוען כנגד החלטת הרשות אלא, כנגד העובדה אשר היוותה בסיס להחלטת הרשות. העותר טוען כי התגורר בדירה ואף צירף תצהירים של מספר רב של עדים לתמוך בטענתו זו. אולם כידוע על פי סדרי הדין הנוהגים בעתירות מנהליות, בית המשפט אינו שומע ראיות אלא במקרים חריגים במיוחד (ראה לענין זה תקנה 15 לתקנות בתי המשפט לענינים מינהליים (סדרי דין) התשס"א 2000). מכאן שאני בספק אם הדרך בה נקט העותר היננה הדרך הנכונה. לטעמי, ענין זה יתברר במהלך שמיעת הראיות בתיק התובענה לסילוק יד שהוגשה כנגד העותר. עוד אדגיש כי השתהותו של העותר במשך 7 חודשים ומעלה, מלהגיש עתירה פוגעת בכל אותם הצדדים אשר ממתינים לתורם לקבלת הדיור הציבורי, וצפייתה הלגיטימית של הרשות, הפועלת על פי הנחיות וכללים, כי העותר יפנה את הדירה כפי החלטת הוועדה ובכך תהא סופיות לפעילות הרשות. מתן ארכה במקרה זה תהא נוגדת את תכלית החוק וההנחיות שהינן סוציאליות במהותן. לפיכך לטעמי, אין מקום להעתר לבקשה להארכת מועד, אולם לא מצאתי מקום לחייב את המבקש בהוצאות. הבקשה נדחית. הארכת מועדהארכת מועד להגשת עתירהעתירה מנהלית