רקע ועובדות: המערער, יליד 1938, התגייס לצה"ל ביום 15.11.58 בפרופיל 97, שוחרר בתאריך 2.5.61 בתום שירותו הסדיר. במהלך שירותו הצבאי, בחודש ינואר 1961, חש המערער כאבים בברך. עקב כך הופנה למחלקה אורתופדית בבית חולים רמב"ם, שם התברר כי המערער סובל ממיניסקוס בברך, מנהל המחלקה האורתופדית, פרופ' שטיינר, המליץ על ניתוח, אך המערער סירב ולכן טופל ע"י השמת הרגל בגבס. בעת שהיה המערער בביקורת במחלקה האורתופדית בבי"ח רמב"ם, הוא ביקש להישלח לבית הבראה, אולם בקשתו לא נענתה בחיוב, הוא סירב לחזור ליחידתו, התפרץ בבכי, דרש בדיקה פסיכיאטרית... דיבר על "דברים מיוחדים" שמטרידים אותו וחזר מספר פעמים על זה שהוא זקוק לעזרה פסיכיאטרית דחופה, אחרת עלול להתפרץ. כתוצאה מכך, החליט ד"ר רומינוביץ כי יש חשד להתחלה של מחלה פסיכוטית, ובהתחשב בכך שהוא כה מתוח ושאין אפשרות להחזירו ליחידתו או למסגרת אחרת, ולכן החליט להעבירו לבית חולים לחולי נפש בעכו לשם הסתכלות. המערער הועבר לבית חולים לחולי נפש בעכו בתאריך 24.1.61, וכפי שעולה מ"הודעה על קבלה למוסד סגור לחולי נפש", הוא התקבל עקב "חשד לסכיזופרניה - א1", הובא באמבולנס צבאי בליווי חובש מהיחידה כשהוא מאורגן, מתמצא בזמן ובמקום. המערער היה מאושפז במשך כחודש ימים, שוחרר בתאריך 24.2.61 (להלן: האשפוז הראשון). בתרשומת שנערכה בבית החולים בתאריך 21.2.61, נרשם: "לאחר התייעצות ודיון על המקרה עם ד"ר פרומקין, שיחה משותפת עם הנבדק - נקבע שהנ"ל אישיות בלתי בשלה רגילה, יחס מיוחד ופינוק, אשר אינה יכולה לעמוד בפני לחצים ופוסטרציות קיצוניות, אשר הגיב בפחד Anxiety ומתח. ברגע שנמצא במצב של פרוסטרציה, הוחלט על שחרורו מהמוסד בצירוף חוות דעת וללא המלצה לשינוי כלשהו בסוג בריאותו". בתאריך 30.3.61, כחודש ימים לאחר האשפוז הראשון, השתולל המערער בבסיס וטען כי עומדת לפרוץ מלחמת עולם, הוא היה במצב פסיכוטי סוער עם מחשבות שוא מגלומניות כי הוא היטלר. במצב זה אושפז המערער בשנית בבית חולים בעכו, וזאת עד ליום 14.5.61 (להלן: האשפוז השני). במכתב הסיכום לאחר האשפוז השני, כתב ד"ר פרונקין: "בקבלתו גילה מחשבות שוא של יחס ורדיפה, האבחנה היתה כעת "סכיזופרניה קטטונית". בתום האשפוז השני, הועבר לבקשתו לבית חולים טלביה, שם החל בטיפול תרופתי נוגד פסיכוזה. לאחר אשפוז זה, אושפז עוד 3 פעמים". במהלך השנים היו למערער אפיזודות דכאוניות ומאניות, שטופלו אמבולטורית, הוא אובחן כחולה במחלה הביפולרית. משנת 1994 ועד שנת 2000, נמצא המערער בטיפולו של פסיכיאטר מבית חולים רמב"ם. לפני מספר שנים החל המערער לעבור תהליך של "קבלת מחלתו" ואז החליט לשתף גם את ילדיו בעברו, הוא החליט לנתח את המיניסקוס בברך וכמו כן החליט להגיש את התביעה להכרת זכות לקצין התגמולים. בתאריך 22.6.98 הגיש המערער לקצין התגמולים בקשה להכרת זכות (מחלה) לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) התשי"ט-1959 (נוסח משולב). ניתן לראות כי הבקשה הוגשה לאחר 37 שנה מפרוץ המחלה. אשת המערער, הגב' רבקה דר, בתצהירה, מסבירה את השיהוי שחל בהגשת התביעה ואומרת: "משך שנים ועד להגשת התביעה סירב דני לדבר על מצבו הרפואי, על האשפוז הכפוי, ועל הסיבות הקשות שהביאו אותו למצבו הנוכחי... רק בשנים האחרונות התפנה דני לטפל בברכו אשר הכאבים בה החלו את שרשרת המאורעות אשר הביאה לבסוף לאשפוזו. הגשת התביעה כשלעצמה היתה שיאו של תהליך התמודדות עם עברו של דני, תהליך אשר למרבה הצער החל בשלב מאוחר מאוד בחייו. עצם הגשת התביעה הסבה לדני אושר רב, ובמקביל שחררה את כולנו, לרבות את ילדינו, מכבלי העבר". המערער מתאר בבקשה את מחלתו כדלקמן: "מחלתי נגרמה בעקב טעות באבחנה של רופא פסיכיאטרי צבאי שאשפז אותי בבית חולים לחולי נפש בעכו שלא לצורך. אושפזתי בעכו מ-24.1.61 ועד 24.2.61. באותה תקופה לא קיבלתי שום טיפול. ב-24.2.61 נאמר לי "אין לך מה לחפש כאן, חזור ליחידה שלך". עקב שהותי בבית החולים לחולי נפש בעכו, חליתי במחלת נפש, שממנה אני סובל עד היום (המחלה נגרמה בשל האשפוז השגוי). ב-30.3.61, כחודשיים לאחר האשפוז שלא לצורך, חליתי באמת במחלת נפש שנגרמה לי כתוצאה מהאשפוז השגוי". קצין התגמולים דחה את תביעתו של המערער להכרת זכות במכתבים מתאריך 8.8.01. במכתב אחד נאמר: "בהסתמך על תוצאות הבדיקות והנימוקים המצויינים בחוות הדעת הרפואית מתאריך 21.7.01, הגעתי למסקנה כי מחלתך החלה טרם האשפוז הראשון, כאשר שנה קודם לכן חשת שינוי במצבך הנפשי והאירוע שהביא לאשפוז היה חלק מהתפתחות המחלה, ולפיכך אין קשר בין אשפוזך הראשון ובין התפתחות מחלתך הנפשית, כמשמעותו בסעיף 1 לחוק". במכתב השני יש התייחסות לנושא "ההחמרה" וקצין התגמולים דוחה גם קשר של החמרה בין האשפוז הראשון לבין מחלת המערער, מאותם הטעמים הנזכרים במכתב הראשון; ומכאן הערעור שבפנינו. אין מחלוקת כי המערער חולה במחלה ביפולרית. המחלוקת שבין הצדדים הינה בשאלה האם אכן חלה המערער כתוצאה מהאשפוז הראשון, כטענתו, או האם היה האשפוז הראשון בעכו "ארוך מדי ומיותר", כטענת המערער, או האם חלה מחלתו של המערער טרם האשפוז הראשון והאירוע שהביא לאשפוז היה חלק מהתפתחות המחלה, עפ"י גירסת המשיב. המחלוקת בין הצדדים הינה איפוא בשאלה האם קיים קשר סיבתי בין מחלתו של המערער לבין האשפוז הראשון, אשר לטענת המערער נכפה עליו שלא לצורך, בתנאים המחרידים שליוו אותו. גירסתו של המערער נתמכת בתצהירו ובתצהיר אשתו, גב' רבקה דר, בתצהיר חברו, מר אורי מנוס וכן בחוות דעת אלה של ד"ר זלצמן: האחת מיום 30.8.00; השניה מיום 9.10.01; והשלישית מיום 12.1.03, בה קובע המומחה כי: "אני ממשיך להחזיק בדעתי כי המחלה פרצה בין שני האשפוזים בעכו ולא טרם האשפוז הראשון. אינני רואה כל הוכחה לכך שהנ"ל היה חולה נפש בטרם אשפוזו הראשון, במהלכו או בשחרורו. אני עדיין סובר כי האשפוז הראשון בעכו היה טראומטי, מיותר, וסביר להניח כי היווה טריגר לפריצת המחלה הביפולרית ממנה סובל התובע עד היום והוציא את מחלתו מן הכוח אל הפועל". גירסת המשיב נתמכת בחוות דעת אלה של ד"ר בן אפריים: האחת מיום 21.7.01; השניה מיום 22.7.02; והשלישית מיום 27.2.03. בפרק "סיכום המסקנות" אשר בחוות הדעת השניה, קובע ד"ר בן אפריים: "1. הנבדק סובל ממחלה אפקטיבית דו-קוטבית. 2. הסימנים הראשונים למחלתו הופיעו עובר לאשפוזו הראשון ביום 24.1.61. 3. באשפוזו השני, מחלתו קיבלה את צוויונה הפסיכוטי הברור. 4. אין קשר של גרימה או החמרה בין אשפוזו הראשון למחלתו. 5. אין קשר של גרימה בין מחלתו לשירותו". הצדדים ויתרו על חקירת המומחים. הוגשו סיכומים בכתב. דיון כפי שהדבר בא לידי ביטוי, אין למעשה מחלוקת בין הצדדים לגבי העובדות אשר בבסיס הערעור. אין מחלוקת לגבי עברו של המערער לפני השירות הצבאי, אולם יש מחלוקת לגבי מצבו הנפשי של המערער בשנה האחרונה שלפני האשפוז הראשון. אין מחלוקת כי המערער הגיע לאשפוז בבית החולים לחולי נפש בעכו, עקב התנהגות בלתי רגילה במרפאה האורתופדית, שבה היה עקב טיפול בברכו. תיאור התנהגותו של המערער במרפאה האורתופדית בא לידי ביטוי מפורט במכתב ההפניה של ד"ר רובינוביץ אל בית החולים בעכו מתאריך 24.1.61, כמפורט להלן: "התנהגותו במרפאה היתה בלתי רגילה מאוד, סירב לחזור ליחידתו, התפרץ בבכי, דרש בדיקה פסיכיאטרית. אחרי שהגעתי סירב לשוחח אתי על בעיותיו. יותר מאוחר נבדק ע"י ד"ר נוינר ובשיחה איתו היה מתוח מאוד, איים שכל רגע הוא אלול להתפרץ, דיבר על דברים "מיוחדים" שמטרידים אותו, הדגיש שלא רוצה להיבדק ע"י פסיכיאטר צבאי, הדגיש שלא מוכן לקחת כדורים או לקבל זריקה וחזר מספר פעמים על זה שהוא זקוק לעזרה פסיכיאטרית דחופה, אחרת אלול להתפרץ. התמונה לא ברורה, אך יש לפחות חשד להתחלה של מחלה פסיכוטית, בהתחשב עם העובדה שהוא כה מתוח ושבאם אין אפשרות להחזירו ליחידתו או למסגרת אחרת ולחן אבקשך לקבלו לשם הסתכלות. קיבל בשעה 17:30 פרודורמול טבליה אחת. מצ"ב מכתב מאורתופד". במסמכי הקבלה של בית חולים לחולי נפש בעכו מתאריך הקבלה (24.1.61), כי המערער לא היה בריא לחלוטין עד לאשפוז הראשון וכי המערער העיד על שינוי נפשי שחל בו, כפי שהדבר נרשם מפיו במסמך "תולדות המחלה" מיום 24.1.61: "בשנה האחרונה חל שינוי נפשי כאילו מבפנים, החל לחשוב על החיים וגורלו, מתקשה להביע את השינוי בביטויים ברורים... הרחיב שיחתו על תיאור סכסוך עם רופא המחלה האורתופדית של בית חולים רמב"ם, האשים אותו ביחס לא הוגן בקשר לטיפול בנזק במיניסקוס... בהופעתו אתמול לביקורת במרפאה האורתופדית, הרגיש במתח רב... חיפש את ד"ר שטיינר והתפרץ בפניו בבכי ודיבר כל מיני מלים בלתי הגיוניות, הוא נפחד מעצמו היות וידע שיהיה לו "בית משוגעים..."; ובתרשומת מיום 24.1.61, שכותרתה "הסתכלות", נרשם: "... טוען שהוא סובל מעצבים, היה מאושפז בבית חולים רמב"ם בגלל תאונה שקרתה לו הרגל הימנית כולה בגבס, מספר שהשתולל בבית החולים בגלל זה הביאו אותו לכאן, נראה בשקט, עונה לשאלות בצורה מאורגנת, מצטער שקרה לו מקרה כזה, אבל היו לו תקופות שהוא עצבני ולא יכול לשלוט על עצמו, מתמצא בזמן ובמקום, התפשט ללא התנגדות ובאותה הזדמנות לא גילינו שום סימנים הראויים לציון, חוץ שברגל הימנית יש לו גבס". אין גם מחלוקת לגבי האבחנה שנקבעה למערער בעת השחרור מן האשפוז הראשון, דהיינו "נקבע שהנ"ל אישיות בלתי בשלה רגילה, יחס מיוחד ופינוק, אשר אינה יכולה לעמוד בפני לחצים ופרסטרציות קיצוניות, אשר הגיב בפחד, Anxiety ומתח. ברגע שנמצא במצב של פרסטרציה, הוחלט על שחרורו מהמוסד בצירוף חוות דעת וללא המלצה לשינוי כלשהו בסוג בריאותו". המערער שוחרר מן האשפוז הראשון ללא אבחנה רפואית. המערער בתצהירו מתאר את שעבר עליו בבית החולים בעכו כדלקמן: "ביום 24.2.61 הורה פסיכיאטר מטעם בית החולים הפסיכיאטרי הממשלתי בעכו על אשפוזי במחלקה הפסיכיאטרית הסגורה שבבית החולים (להלן: האשפוז). הורי ו/או חברתי לא נתבקשו ליתן הסכמתם לאשפוז ואף לא יודעו על כך. לא נדרשתי לחתום על טפסים כלשהם ואיש לא ביקש הסכמתי לאשפוז. אושפזתי למשך חודש ימים במחלקה הסגורה, כשאני מוקף באנסים, רוצחים, מפגרים וסוטים. זכויות הביקור נשללו ממני ולא ידעתי כיצד נקלעתי למצבי המזעזע והאם אי פעם אחלץ ממנו. רק ביום 24.3.61 שוחררתי מבית החולים לאחר שנתבשרתי כי אין לי מה לחפש במחלקה, דבר אשר היה ידוע לי כל העת... ... דווקא האשפוז הממושך במחלקה הסגורה ובתנאים הבלתי אנושיים, הסבו לי נזק אדיר, אשר התפרץ לבסוף כמחלת נפש, והכל כפי שיפורט בהמשך". הגב' רבקה דר, שהיתה חברתו של המערער בעת האשפוז, מתארת בתצהירה את מצבו של המערער לאחר האשפוז הראשון: "פגישתי הבאה עם דני היתה רק לאחר שחרורו מבית החולים בעכו. בפגישתינו זו, מצאתי את דני שבור ושפוף כולו, שונה לחלוטין מדני אשר הכרתי טרם האשפוז, ללא שמחת חיים, כאדם שרוקנו אותו מבפנים... נראה היה כי האשפוז הסב לדני נזק אדיר...". אין גם מחלוקת לגבי העובדה כי כחודש ימים לאחר האשפוז הראשון, חזר המערער לאשפוז השני, במצב פסיכוטי סוער עם מחשבות שוא מגלומניות. המחלוקת הינה בין המומחים בשאלת הקשר הסיבתי שבין המחלה לבין השירות הצבאי, ובמיוחד בקשר שבין המחלה לבין האשפוז הראשון של המערער בבית החולים לחולי נפש בעכו, הצורך באשפוז הראשון ועברו של המערער עד לאירוע במחלקה האורתופדית בבית חולים רמב"ם. גירסת המערער: ב"כ המערער שם את הדגש על כך כי המערער היה בריא לחלוטין עד לאשפוז הראשון, ובסיכומיו הוא מתייחס לאורח חייו של המערער עובר לאשפוז הראשון והוא כותב כי המערער לא נזקק מעולם לטיפול פסיכיאטרי ולא אושפז מעולם בבית חולים פסיכיאטרי לפני האשפוז הראשון. המערער בתצהירו מתאר את עברו, הן בצבא והן מחוץ לצבא, עד לאשפוז הראשון, כדלקמן: "עד לאשפוז לא נזקקתי מעולם לטיפול פסיכיאטרי ולא אושפזתי מעולם בבית חולים פסיכיאטרי. ניהלתי חיים תקינים ונורמטיבים והשתלבתי ללא כל קושי במסגרת הצבאית, כפי העולה בין היתר מן העובדות כדלקמן: א. התקבלתי לעתודה אקדמאית לאחר שעברתי בהצלחה את בחינות הקבלה. לבסוף, ויתרתי מרצוני על העתודה והתגייסתי לצה"ל בגיוס רגיל ובפרופיל 97. ב. ביום 17.5.59 עברתי מבדקי קצונה ומבדקי קורס טיס, אשר כללו גם בדיקת פסיכולוג. בסופו של דבר נפסלתי לטיס בעטיה של סיבה רפואית (שאיננה פסיכיאטרית). ג. מפקדי הביעו שביעות רצון מתפקודי במהלך שירותי הצבאי ובתיקי האישי לא נרשמה כל הערה חריגה ביחס למצבי הנפשי... הנה כי כן, לא זו בלבד כי עד האשפוז בבית החולים הפסיכיאטרי, הייתי בריא לכל דבר וענין, אלא שגם צה"ל הכיר בי ככזה לכל אורך שירותי הצבאי... הטענה לפיה הייתי חולה כביכול, כבר שנה עובר לאשפוזי אינה נכונה ואינה עולה בקנה אחד עם עדויותיהם של כל אלה אשר הכירו אותי ובאו עמי במגע בתקופה האמורה. כל אלה מעידים כי הייתי עלם יפה תואר, בריא בגופי ובנפשי, חבר טוב וחייל נאמן, אשר ניהל אורח חיים תקין ונורמלי לכל דבר וענין". גירסת המשיב: ב"כ המשיב בדעה כי מחלת המערער החלה טרם האשפוז הראשון והאירוע שהביא לאשפוז היה חלק מהתפתחות המחלה, ולפיכך אין קשר בין אשפוזו הראשון ובין מחלתו. גירסת המשיב מתבססת על התנהגותו של המערער טרם אשפוזו, הן במרפאה האורתופדית בבית החולים רמב"ם, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במסמכים של בית החולים רמב"ם שצוטטו לעיל, והן על התנהגותו בבית החולים בעכו במהלך אשפוזו, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במסמכי בית החולים בעכו. ב"כ המשיב בסיכומיו מתארת את התהליך שעבר על המערער כדלקמן: "... ב. וכך כתב ד"ר רומינוביץ מבית חולים רמב"ם בהפנותו את העורר להסתכלות אל בית חולים עכו (מסומן ב'): "התנהגותו במרפאה היתה בלתי רגילה מאד, סרב לחזור ליחידתו, התפרץ בבכי, דרש בדיקה פסיכיאטרית. אחרי שהגעת סרב לשוחח אתי על בעיותיו. יותר מאוחר נבדק ע"י ד"ר נוינר ובשיחה אתו היה מתוח מאוד, אים שכל רגע הוא עלול התפרץ, דבר על דברים "מיוחדים" שמתרידים אותו, הדגיש שלא רוצה להבדק ע"י פסיכיאטר צבאי, הדגיש, שלא מוכן לקחת כדורים או לקבל זריקה וחזר מספר פעמים על זה שהוא זקוק לעזרה פסיכיאטרית דחופה, אחרת עלול להתפרץ. התמונה לא ברורה, אך יש לפחות חשד להתחלה של מחלה פסיכוטית. בהתחשב עם העובדה שהוא כן מתוח ושמאים אין אפשרות להחזירו ליחידתו או למסגרת אחרת ולכן אבקשך לקבלו לשם הסתכלות. קיבל בשעה 17:30 פרודומיל (שגיאות הכתיב כך במקור - ד.ע) (ההדגשות לא במקור - ד.ע). ג. בהודעה על קבלה לבית החולים הממשלתי עכו נכתב כי העורר עלול להיות מסוכן לעצמו (מסומן ג'). ד. כך נכתב בגיליון חולה מבית חולים עכו בפרק תולדות המחלה (מסומן ד'): "הובא למוסדנו בזמן שרותו בצה"ל לאחר שהתפרץ לאחר בדיקה אורטופדית בבי"ח רמב"ם, חיפה. הנבדק מוסר את דבריו בצורה מאורגנת אך מודיע למפרע כי קשה לו לדבר, ומבקש עד כמה שאפשר לא להטרידו, כי הוא עלול להתפרץ מחדש. לאחר שתיקה של מספר דקות בקש בכל זאת את הרופא שיבדוק אותו, בדיקה פסיכיאטרית, היות ואם הרופא מחליט לשחררו אין כל בטחון על מה עלול להתרחש. בשנה האחרונה חל שינוי נפשי כאילו מבפנים, החל לחשוב על החיים וגורלו, מתקשה להביע את השינוי בביטויים ברורים... ... חיפש את ד"ר שטיינר והתפרץ בפניו בבכי ודבר כל מיני מילים בלתי הגיוניות. הוא נפחד מעצמו היות וידע "שיהיה לו בית משוגעים" (ההדגשות לא במקור - ד.ע). ה. כך נכתב בדו"ח הסתכלות מבית חולים עכו (מסומן ה'): "חולה חדש נתקבל ע"י ד"ר ארדריך בשעה 21:00 לשם השגחה עלול להיות מסוכן לעצמו וסביבה, השגחה מיוחדת... טוען שהוא סובל מעצבים, היה מאושפז בבית החולים רמב"ם בגלל תאונה שקרה לו הרגל הימינית כולה בגבס, מספר שהשתולל בבית החולים בגלל זה הביאו אותו לכאן... בא לו בתקופות שהוא עצבני ולא יכול לשלוט על עצמו..." (ההדגשות לא במקור - ד.ע.) 4. יומיים לאחר האשפוז, ביום 26.1.61, נכתב בדו"ח הסתכלות מבית חולים עכו (קצה הדף חתוך גם בתיק הרפואי) (מסומן ה'): "החולה נמצא במצב מתוח, בלתי יציב, מחייך..." (ההדגשות לא במקור - ד.ע). 5. למחרת, ביום 27.1.61, נכתב בדו"ח הסתכלות מבית חולים עכו (מסומן ו'): "עדיין במצב מתוח וחוסר סבלנות, מתהלך בחדרי המחלקה הלוך ושוב, מתלונן על מצב נפשי לא יציב, אומר שאינו יודע משהוא רוצה בכלל. מחייך לעתים קרובות לעצמו (ההדגשות לא במקור - ד.ע). 6. וביום 28.1.61 נכתב באותו דו"ח: "נראה במצב מתוח. מסתובב בין החולים ולא מתקשר עם אף אחד. נראה מדוכא קיבל ביקור מהוריו ומהחברה שלו ואמר להם שהוא מפחד שהוריו יחלו גם לכן מתחנן שלא ידאגו לו כי הוא מרגיש בטוב ולא מעונין לעזוב את המוסד רוצה טיפול כי הוא מרגיש שיעשה משהו מסוכן (ההדגשות לא במקור - ד.ע). 7. וביום 9.2.61 באנמנזה מפי הנבדק תאר נסיבות אשפוזו (מסומן ז'): "פנה לרופא בדרגה יותר גבוה, אבל הרגיש שהולך להתפרץ, הרגיש בחוסר בטחון ואי יכולת להשתלט על עצמו - אז בקש עזרה" (ההדגשות לא במקור - ד.ע). 8. כך נכתב בגליון החולה לקראת שחרורו (העמוד חתוך מלמעלה גם בתיק הרפואי) (מסומן ח'): "כפרט נוסף על מצבו הנפשי, הנבדק מוסר שמהרבה זמן שם לב שבהיותו במצבים בהם היה צריך לעמוד בפני מבחן, או בפני משבר, או בפני סכנה כלשהי, היה מרגיש דפיקות לב מהירות. בהגיעו למחלקה, בהתחלה הרגיש מתוח, נבהל מאוד מהמקום וממשמעותו. התפרע והתנגד לכל דבר בחושבו שמעונינים ברעתו. לאט נרגע וכעת מוסר שמרגיש הרבה יותר טוב, חושב שעצביו התחזקו" (ההדגשות לא במקור - ד.ע). בתגובה לתצהירים שנמסרו מטעם המערער, טוענת ב"כ המשיב בסיכומיה: "1. העורר טוען כי היה אדם בריא לחלוטין (סעיפים 11,13,16 ו-17 לתצהירו), שלפתע אושפז בכפיה בבית חולים לחולי נפש, ללא אישור או ידיעת הוריו ו/או חברתו וזכויות הביקור נשללו ממנו (סעיף 10 לתצהיר). 2. ראשית, טענת העורר כי היה "בריא לחלוטין" איננה תואמת את התיעוד הרפואי בעניינו כמפורט לעיל. 3. יודגש כי טענת העורר מתצהיר (סעיף 10) שהיה ידוע לו כל העת שאין לו מה לחפש בבית החולים, הינה טענה עליה חזר גם באשפוזו השני (לגביו כאמור אין מחלוקת שהיה במצב פסיכוטי). כך בגיליון חולה מהאשפוז השני מיום 31.3.1961 (מסומן ט'): "... מכיר אמנם את הבודק מהאשפוזו הקודם, ואומר שבשתי הפעמים אושפז לשוא. אינו חושב את עצמו חולה גם הפעם" (ההדגשות לא במקור - ד.ע). וכך בדו"ח הסתכלות מהאשפוז השני, מיום 12.4.61 (מסומן י'): "טוען שנמצא כאן כאשר לא מגיע לו. הובא בגלל שנאתו של מפקדו כלפיו" (ההדגשות לא במקור - ד.ע). 4. כאמור, העורר טוען שהוריו וחברתו לא ידעו על אשפוזו ו/או לא הורשו לבקרו. אשת העורר, אשר על פי העורר "היתה חברתו בזמנים הרלבנטיים לערר" (סעיף 12 לסיכומיו) הגישה תצהיר בתמיכה לעררו, וטענה כי לא פגשה את העורר עד שחרורו (סעיף 6): "כחמישה חודשים לפני שחרורו במיועד, דני לפתע "נעלם". לא ניתן היה ליצור עימו קשר טלפוני והוא אף לא שב הביתה לחופשות השבת כפי שהיה נוהג עד לאותו מועד. מפי הוריו של דני נודע לי בדיעבד לתדהמתי כי ביום 24.1.61 אושפז דני..." (ההדגשות לא במקור - ד.ע.). ובסעיף 7 לתצהירה: "פגישתי הבאה עם דני הייתה רק לאחר שחרורו מבית החולים בעכו". (ההדגשות לא במקור - ד.ע). 5. התיעוד הרפואי מהאשפוז הראשון מלמד כי הדברים לא היו כך - העורר קיבל ביקורים הן מהוריו והן מחברתו, וזאת כבר מיום למחרת אשפוזו: כך בדו"ח הסתכלות מבית חולים עכו מיום 25.1.61 (מסומן ה'): "כשמסרו לחולה על ביקור חברתו, סרב לגשת... גישתה של חברתו אליו היתה חביבית מאד. הנ"ל היה שבע רצון מהבקור..." (ההדגשות לא במקור - ד.ע.). וכך בגליון חולה 3 ימים לאחר מכן, מיום 28.1.61 (מסומן ו'): "... נראה מדוכא קיבל ביקור מהוריו ומהחברה שלו ואמר להם שהוא מפחד שהוריו יחלו גם לכן מתחנן שלא ידאגו לו כי הוא מרגיש בטוב ולא מעונין לעזוב את המוסד רוצה טיפול כי הוא מרגיש שיעשה משהו מסוכן" (ההדגשות לא במקור - ד.ע). 6. עוד טוען העורר כי הוא ו/או הוריו ו/או חברתו לא נתנו הסכמתם לאשפוזו (סעיף 9 לתצהיר העורר). ראשית, בהיותו בן 22 באשפוזו, בגיר, אין צורך בהסכמת הוריו, ובוודאי לא חברתו, לאשפוז, שנית, כאמור הוריו וחברתו ידעו שאושפז וביקרו אותו כבר למחרת אשפוזו, שלישית, על פי הדין הנוהג בתקופה נשוא הערר, החוק לטיפול בחולי נפש, תשט"ו - 1955 (מסומן יא'), למנהל בית החולים או רופא אחר שהוסמך לכך על ידיו, היתה סמכות לאשפזו אם סבר שהדבר אינו סובל דיחוי (סעיף 3 לחוק), כאר אם העורר ו/או הוריו ו/או חברתו סברו כי אושפז ללא כל צורך בבית חולים עכו, הם יכלו לפעול לשחרורו: להגיש ערר לועדה פסיכיאטרית על אשפוזו (סעיף 11 לחוק); לפנות למנהל בית חולים עכו בבקשה כי העורר ישוחרר; ואם יהה מסרב, יכלו להגיש ערר על החלטתו לועדה הפסיכיאטרית (סעיף 19 לחוק). עוד יוסף כי על החלטות הועדה הפסיכיאטרית אף ניתן היה לערער לבית המשפט המחוזי (סעיף 25 לחוק). העורר אינו טוען כי מישהו התנגד לאשפוזו והדבר מלמד על מצב הדברים לאשורו..." חוות הדעת הרפואיות חוות הדעת של ד"ר זלצמן ד"ר זלצמן בחוות דעתו הראשונה, בפרק "סיכום" קובע: "דן סובל כיום ממחלה ביפולרית (בעבר כונתה מאניה-דיפרסיה). המחלה ב-4 שנים האחרונות נמצאת ברמיסיה, כמו רבים הסובלים ממחלה זו, תפקודו אינו מלא והוא סובל מנכות נפשית, והוא נזקק לטיפול פסיכיאטרי קבוע ולתרופות לכל חייו. בחומר שהוצג לי, אין עדות למחלת נפש קודם לגיוסו לצבא. תיאור האירועים העולה מסיפורו של דן, עובדה שלא קיבל טיפול תרופתי בעכו ואשפוזו הנדון וסיכום המחלה של ד"ר פרומקין, מעידים כי דן סבל ממצב חרדתי ולא פסיכוטי, בעת אשפוזו הראשון. נראה כי האשפוז הראשון בעכו היה ארוך מדי ומיותר, אם אכן היה מדובר רק במצב חרדתי כפי שעולה מהחומר. עפ"י העולה ממכתבי הסיכום של ד"ר פרומקין, המחלה הפסיכוטית פרצה חודש לאחר ששוחרר מהאשפוז הראשון. נסיבות האשפוז כפי שתוארו, היו ללא ספק חוויה טראומטית... לדן אין היסטוריה של תורשה פסיכיאטרית במשפחתו. קשר הזמנים בין האשפוז הראשון בעכו והתפרצות המחלה, מצביע בסבירות גבוהה כי לדחק הנפשי שהתלווה לאשפוז היה חלק משמעותי בפריצת המחלה. אין לדעתי מקום לטעון כי האשפוז, והוא בלבד, גרם למחלה, אך נראה לי סביר לראות בדחק החריף של האשפוז כגורם משמעותי שהוציא את הפוטנציאל לחלות, מן הכח אל הפועל...". בחוות הדעת השניה של ד"ר זלצמן, מגיב ד"ר זלצמן על האמור בחוות הדעת של ד"ר בן אפרים, ובתגובתו הוא אומר: "ברצוני להתייחס לארבעת סעיפים אלה: א. תיאור כי חל שינוי במצב הנפשי בשנה האחרונה אינו הוכחה סבירה להיות אדם חולה נפש שנה טרם אישפוזו. להרבה אנשים ישנם שנים בהם מצבם הנפשי הסוביקטיבי שונה מהרגיל עקב נסיבות חיים שונות או התפתחות של הפרעות חרדה ומתחים שונים. מכאן ועד לטיעון כי התובע היה חולה נפש טרם האישפוז רחוקה הדרך, לטעמי. כל חוות הדעת (בהנחה שאין מסמך נוסף שלא הוצג לי) של ד"ר בן אפריים נסמכת על טיעון רופף זה. ב. החשש של הרופא המפנה אינו רלוונטי לדיון. עובדה היא כי רופאי המחלקה, שמתוארים בחוו"ד כ"זהירים ושביצעו הסתכלות ארוכה", שחררו את התובע עם אבחנה של תגובת חרדה ואישיות בלתי בשלה ולא עם אבחנה של מחלת נפש. חששות של רופא הם דבר חשוב כדי למנוע נזק לחולה אך אינם בגדר הוכחה להמצאות מחלה. ג. תגובה קיצונית היא אופיינית למצבי חרדה. ד"ר פרומקין מדגיש בסיכום המחלה השני בעכו מ30.6.01 כי באישפוז הראשון "לא נתגלו הפרעות מסוג פסיכוטי" והחולה "הוחזר לצבא ללא שינוי בסוג בריאותו". התגובה "הקיצונית" הזו לא הצריכה אפילו הורדת פרופיל. ד. משפט זה, שהוא לב חוות הדעת של עמיתי, אינו עובדה. זו מסקנה. וגם אם יש בה אמת אינה בגדר הוכחה להמצאות מחלת נפש שנה טרם האישפוז הראשון. לסיכום: לאור האמור לעיל, ובהנחה שהוצג לי כל החומר הרלוונטי שעמד בפני עמיתי ד"ר בן אפרים, אני ממשיך להחזיק בדעתי כי המחלה פרצה בין שני האישפוזים בעכו ולא טרם האישפוז הראשון. אני עדיין סובר כי האישפוז הראשון בעכו היווה טריגר לפריצת המחלה הבי פולרית ממנה סובל התובע עד היום. כפי שציטטתי בחוו"ד הראשונה, ה textbook הפורמלי המקובל בדיונים משפטיים בישראל ובארה"ב מציין אירועי חיים שלילייים כטריגר שכיח לפרוץ המחלה הביפולרית שהגורם לה עדיין לא ידוע, במיוחד בחולים ללא תורשה משפחתית של המחלה (כמו מר דר). הפרעות נפשיות קלות יותר כמו חרדה או הפרעת אישיות לא בשלה יתכנו טרם פרוץ המחלה אך אין בהמצאותן הוכחה למחלה שעתידה לפרוץ שכן אלפי אנשים מטופלים כל שנה בהפרעות חרדה ללא פריצת מחלת נפש מאוג'ורית כמו המחלה הביפולרית. אינני מוצא בחוות הדעת של ד"ר בן אפריים עובדות או ממצאים המקעקעים את ממצאי וגם אינני מוצא סימוכין בחוות דעתו התומכות במסקנתו הסופית. ההסתמכות על אמירת התובע לכאורה כי בשנה שטרם אישפוזו חל שינוי במצבו הנפשי אינה בסיס עובדתי להוכחת מחלת נפש קודם האישפוז בעכו". חוות הדעת של ד"ר בן-אפריים: בחוות דעתו הראשונה - 21.7.01, מתאר ד"ר בן אפריים את תולדות המחלה כפי שנמסרו מפי החולה ומפרט את המסמכים אשר בתיקו הרפואי. בפרק "דיון", מתאר את הרקע לאשפוזו הראשון, דהיינו את התנהגותו במרפאה הפסיכיאטרית, כפי שתוארה בהרחבה בפסק דין זה. לגבי הצורך באשפוז הראשון, כותב ד"ר בן אפריים בסיפא לחוות הדעת: "הנבדק בבית חולים התנהג באופן שהצדיק את אשפוזו, לאור הסכנה שיתפרץ ותיאורו שחל שינוי במצבו בשנה האחרונה טרם אשפוזו והחשש מהתפתחות מחלת נפש שאומת לבסוף. התגובה הקיצונית של החייל והעובדה ששנה קודם לכן חל שינוי במצבו הנפשי, מעידים שמחלתו החלה עוד טרם האשפוז הראשון והאירוע שהביא לאשפוז היו חלק מהתפתחות מחלתו. הרופאים שטפלו בנבדק בבית חולים בעכו, התנהגו כרופאים זהירים ולא מיהרו לאבחן את הנבדק, אלא ביצעו הסתכלות ארוכה. אשפוזו הבא ביום 31.3.61 במצב פסיכוטי סוער, אכן אושש את חשדם של רופאיו שהנבדק סובל ממחלת נפש. לאור הנתונים הנ"ל, לדעתי, אשפוזו הראשון לא גרם למחלתו של מר דר". בחוות הדעת השניה (מיום 22.7.02), חוזר ד"ר בן אפריים על האמור בחוות דעתו הראשונה ומגיב על האמור בשתי חוות דעתו של ד"ר זלצמן: עומדות לפני שתי חוות דעת של ד"ר זלצמן מיום 9.10.01 ומיום 30.8.00. התייחסות לחוות דעת מיום 30.8.00: בעמוד 3 מתאר ד"ר זלצמן את האשפוז הראשון, אך אינו מתייחס למידע המופיע במהלך אשפוזו ומתואר בפרק הקודם של חוות הדעת. קביעתו של ד"ר זלצמן שהאשפוז בעכו היה ארוך מדי ומיותר, אינה עומדת במבחן המציאות, כאשר קוראים את תיאור הרופאים אשר בדקו את הנבדק. מתוארת התנהגות שמחשידה למצב פסיכוטי, חיוכים בלתי תואמים. ד"ר זלצמן טועה כאשר הוא מתייחס לאשפוז הראשון כאל גורם מחלתו. ד"ר זלצמן בעצמו מתאר שעד לפני האשפוז הראשון היה תפקודו של הנבדק טוב מאוד, הן מבחינת הישיגיו, קשריו החברתיים ותפקודו. על עובדות אלו אין עוררין. ולפתע מופיע קו שבר בהרגשתו, והתנהגותו של הנבדק, אשר מביאה אותו לאשפוז פסיכיאטרי שנמשך חודש. הנבדק, שהיה מועמד לקורס טיס, ועבר בדיקת פסיכולוג, מתגלה כאדם המתפרק מול תסכול הנובע מסירוב רופא לשולחו לבית הבראה. הנבדק, שעבר בהצלחה בדיקות קבלה לקורס קצינים, פתאום מבקש בדיקת פסיכיאטר כי הוא חושש שיתפרץ ואינו יכול לשלוט בעצמו, אותו נבדק מוסר על שינוי בשנה האחרונה במצבו, מוסר לצוות בבית החולים שאינו יודע מה הוא רוצה, מסתובב בין חולים ומחייך לעצמו וד"ר זלצמן סבור שאין במידע זה כדי להביא לאשפוזו. התמונה הברורה היא שחל כאן שבר בבריאותו הנפשית של הנבדק, שהחל לפני אשפוזו הראשון ושיאו באשפוזו השני. בסוף אשפוזו הראשון מאובחן הנבדק כסובל מאישיות בלתי בשלה. כיצד אדם הסובל מאישיות בלתי בשלה מגיע להישיגים כפי שהגיע הנבדק? כיצד הוא מתמודד עם לימודים ומצטיין בהם? כיצד הוא מצליח להסתיר זאת מפסיכולוג חיל האויר שקבע שהוא מתאים לשרת כטיס? כיצד הוא מצליח לשרת כחיל כמעט את כל שירותו הסדיר, ללא כל קושי? התשובה היא שהנבדק לא סבל מאישיות בלתי בשלה, אלא שרופאיו אשר לא היו בטוחים באשפוז הראשון שמדובר במחלת נפש, מחמת זהירותם, ניסו למנוע מהחייל שלפניהם סטיגמה של חולה נפש וניסו להחזירו למסלול צבאי, מתוך תקווה שיחזיק מעמד, תקווה שנתבדתה. התייחסות לחוות דעת מיום 9.10.01: באשר לסעיף 3, יתכן שד"ר זלצמן לא הבין מהיכן הציטוט מחמת חוסר פירוט בחוות דעתי מיולי 01', בחוות דעת זו הבהרתי ביתר דיוק מהיכן הציטוט. דעתי מבוססת על מסכת שלמה של ראיות ועובדות אשר מתוארת למעלה בפירוט, ואין אני מבססה על משפט או גזר ראיה. בהגינותו מציין ד"ר זלצמן, שהנבדק סבל מחרדה מציפה, חרדה כזאת נמצאת לעתים קרובות לפני פריצת מצב פסיכוטי ומהווה את השלבים הראשונים של ההתפרקות הפסיכוטית. לאור אישיותו המתפקדת והמסתגלת של הנבדק, מחד, והמצב בו פרצה חרדה מציפה זו, איני מוצא כל הסבר להתפרצות חרדה כה קשה, כאשר התסכול של החייל היה סירוב לשולחו לבית הבראה, פרט להסבר שחרדה זו היא הסימן הראשון של מחלתו הפסיכוטית, אשר תפרוץ באופן ברור יותר חודש מאוחר יותר. חרדה מציפה אינה אבחנה, אלא סימפטום, כפי שכאב בחזה אינו אבחנה אלא סימפטום, בדיוק כפי שכאב בחזה יכול להקדים התקף לב ימים ושבועות בטרם יפרוץ ההתקף, כך חרדה מציפה יכולה להופיע ימים וחודשים בטרם יפרוץ ההתקף הפסיכוטי. ד"ר זלצמן טוען שינוי במצב הנפשי שנה טרם אשפוזו, אינו הוכחה להיות האדם חולה נפש. משפט זה אינו נכון כאשר מאובחן לאור הסיטואציה המיוחדת שבפנינו, הנבדק מתאר ביום 24.1.60, בדף ההסתכלות "בא לו תקופות שהוא עצבני ולא יכול לשלוט על עצמו". לאחר מכן מבקש מבית החולים לראות פסיכיאטר ומאיים שעלול להתפרץ ולאחר חודש מתברר שסובל ממחלה פסיכוטית. במצב ספציפי זה, השינוי במצבו הנפשי, מצביע על התחלת מחלתו בתקופה שקודמת לאשפוזו הראשון. ד"ר זלצמן מציין שחשש אינו הוכחה להימצאות מחלה, אך חששם של הרופאים במקרה התברר כמבוסס, כאשר כעבור חודש משחרורו, פרצה מחלתו...". במכתב השלמה לחוות דעתו של ד"ר בן אפריים מיום 27.2.03, מוסיף ד"ר בן אפריים: "ד"ר זלצמן מתאר שבמקרה שלפנינו אושפז חייל עם חרדה למשך חודש שלם במחלקה סגורה. היה נסיון להחזירו לשירות, ולאחר זמן קצר אושפז שנית במצב פסיכוטי ברור. ד"ר זלצמן מנסה באופן לא ברור לנתק בין שני המאורעות. ניתוק זה אינו סביר. מדובר בחרדה קיצונית שמהותה לא היתה ברורה לרופאים שטפלו בנבדק. תופעה של חרדה או סימנים דחק נפשי, שאינם פסיכוטים, נפוצים בתקופה הקודמת להתפרצות מצב פסיכוטי. אנו רואים, ולא כתופעה נדירה, במיוחד בצעירים שמופיעים סימפטומים פסיכיאטרים לא ברורים, אשר רק לאחר שבועות, חודשים או שנים, מתבררת מהותם האמיתית. תופעה זו ידועה בשם פרודרום והיא אופיינית במיוחד למחלת הסכיזופרניה. בסעיף 6, מטיל ד"ר זלצמן ספק במידע שנאסף ע"י צוות סיעודי, מתוך הסבר ש"אינו מהווה אבחון מוסמך". ראשית, לא מדובר באבחון אלא במידע. איסוף מידע הוא חלק מתפקיד הצוות הסיעודי..." סיכומי הצדדים סיכומי המערער: ב"כ המערער בסיכומיו מתאר בהרחבה את אורח חייו של המערער עובר לאשפוז הראשון, את עברו הצבאי עד לאשפוז הראשון, ומתייחס לתיעוד הרפואי על מצבו הנפשי של המערער וכמו כן, הוא מתאר את האמור בחוות הדעת של כל אחד מן המומחים, ולסיכום הוא מבקש להעדיף את האמור בחוות הדעת של ד"ר זלצמן. לחילופין, טוען ב"כ המערער כי אם לא תתקבל עמדתו בדבר הקשר הסיבתי בין האשפוז הראשון לבין פרוץ המחלה, הרי יש לקבוע "שלמצער הוחמרה המחלה באופן מכריע עקב האשפוז", מן הטעמים שפורטו על ידו בסיכומיו. סיכומי ב"כ המשיב: ב"כ המשיב בסיכומיה סוקרת אף היא את השתלשלות העניינים עפ"י התיעוד הרפואי, את העדויות מטעם המערער ואת חוות הדעת הרפואיות, ולסיכום היא טוענת כי המערער לא הוכיח טענותיו כי האשפוז הראשון היה מיותר, בהיותו בריר וגרם או החמיר את מחלתו, ועל כן מתבקשת הועדה הנכבדה לדחות את הערר. לענין טענתו החילופית של ב"כ המערער בדבר ההחמרה, טוענת ב"כ המשיב כי זוהי טענה חדשה שלא נטענה עד שלב הסיכומים והמהווה שינוי חזית אשר המשיב מתנגד לו, ומכל מקום מדובר בטענה שלא נטענה ע"י המומחה הרפואי מטעם המערער. מסקנות: לאחר ששקלנו את כל הראיות אשר בתיק, את טענות ב"כ הצדדים ואת חוות הדעת הרפואיות, אנו סבורים כי דין הערעור להידחות. כפי שכבר נאמר בפסק דין זה, אין מחלוקת של ממש לגבי העובדות אשר בבסיס הערעור. המחלוקת האמיתית היא בשאלת מצבו של המערער בשנה האחרונה שלפני האשפוז הראשון וכן לגבי התנהגותו בבית חולים לחולי נפש בעכו באשפוז הראשון, כפי שנרשמה בדפי ההסתכלות. המערער, בא כוחו וכן המומחה מטעמו מתעלמים מהתופעות הברורות שצוינו ע"י הצוות הסיעודי והרפואי בבית חולים לחולי נפש בעכו בדבר התנהגותו של המערער. הם אף מתעלמים מתלונותיו של המערער בדבר תחושותיו הקשות, מהצורך שלו, כפי שבוטא על ידו, בטיפול פסיכיאטרי, מהחרדות שהציפו אותו לפני האשפוז הראשון ובמהלכו. ד"ר בן אפריים בחוות הדעת שלו מפרט תופעות אלה ואחרות בהרחבה וקובע שיש לראות בהן התחלת מחלתו בתקופה שקדמה לאשפוזו הראשון. ד"ר בן אפריים, החולק על ד"ר זלצמן, טוען כי נסיונו של ד"ר זלצמן לנתק בין האשפוז הראשון ובין האשפוז השני - בטעות יסודו וכי יש לראות בהתנהגותו, בתחושותיו, בתגובותיו ובתלונותיו של המערער לפני האשפוז הראשון, במהלך האשפוז הראשון ועד להתפרצות שהביאה לאשפוז השני, מסכת אחת. בחוות דעתו האחרונה, הוא קובע: "תופעה של חרדה או סימנים דחק נפשי שאינם פסיכוטים, נפוצים בתקופה הקודמת להתפרצות מצב פסיכוטי. אנו רואים, ולא כתופעה נדירה, במיוחד בצעירים שמופיעים סימפטומים פסיכיאטרית לא ברורים, אשר רק לאחר שבועות, חודשים או שנים, מתבררת מהותם האמיתית. תופעה זו ידועה בשם פרודרום..." אנו מקבלים את האמור בחוות הדעת של ד"ר בן אפריים, המסתמכות על כל החומר הרפואי המתייחס למערער, לרבות על תיאור המצב שבא מפי המערער עצמו. אנו קובעים כי ד"ר זלצמן בחוות הדעת שלו לא יחס חשיבות מספקת למצבו הנפשי של המערער בשנה שלפני האשפוז הראשון ועובר לאשפוז הראשון, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במסמכים הרפואיים ובתלונותיו של המערער עצמו. הוא שם את הדגש על אישיותו של המערער בתקופה קודמת לתקופה הרלוונטית. על סמך כל האמור לעיל, אנו מחליטים לדחות את הערעור. למערער זכות ערעור בשאלה המשפטית בלבד, לביהמ"ש המחוזי, וזאת תוך 45 יום מתאריך קבלת פסק הדין. התחום הנפשיצבאפריצהמאניה דיפרסיהשירות צבאי