סעיף 21 לחוק ההתיישנות שכותרתו "התיישנות פסק-דין" קובע: "פסק-דין בתובענה שעברו עליו עשרים-וחמש שנה בלי שהזכאי לפיו עשה פעולה כל שהיא כדי לבצעו, רשאי החייב לטעון טענת התיישנות; ואולם פסק-דין בתובענה שלפי תכנו אינו טעון ביצוע אינו נתון להתיישנות". מכאן שככל שמדובר בתשלומים שהנתבע אמור היה לשלמם לפי פסק הדין שנתן תוקף להסכמת הצדדים לא חלה התיישנות. התביעה 1. לפני תביעה לפינוי הנתבע מהנכס הנמצא ברחוב זכרון טוביה 6 בירושלים והידוע כספר: 1015 דף: 181 הרשום בלשכת רישום מקרקעין ירושלים (להלן: "הנכס") התביעה כוללת סעד כספי בסך 410,000 ₪ (100,000$ נכון ליום הגשת התביעה) בגין דמי שכירות שלא שולמו עבור חלק מהנכס שהושכר לנתבע בעבר, שכר ראוי עבור חלק מהנכס אליו פלש הנתבע, שינויים שערך הנתבע בנכס ועלות החזרת המצב לקדמותו. הבעלות בנכס הכולל 4 חדרים, מטבח ושירותים רשומה על שם חכם מרדכי אסבעוני והנתבע מחזיק בנכס. רקע עובדתי 2. ביום 26.9.75 לאחר שהתפנה חדר בנכס, השכירו שמחה ישעיהו ובעלה אהרון ישעיהו את החדר לנתבע למטרת חנות או מחסן (ת/3). שמחה ישעיהו היא דודתו של מרדכי סיבוני שבאמצעותו הוגשה תביעת התובע (להלן: "מרדכי"). בחוזה השכירות שהוגש על ידי התובע (ת/3), חוזה סטנדרטי מודפס שפרטים בו מולאו בכתב יד, נקבע, בין היתר, כי "המשכיר משכיר בזה לשוכר מחסן או חנות הנמצא בירושלים רח' זכרון טוביה מס' 6 קומה קרקע המכילה 1 חדר, מטבחון ושרותים משותפים למטרת מחסן או חנות בלבד לתקופה שנה אחת המתחילה 1.10.75 המסתימת 30.9.76 בדמי שכירות של 150 ל"י (מאה וחמישים לירות) לחודש. (הדגשות שלי י.ש.)" ליד כותרת חוזה השכירות הוסף בכתב יד "בדמי מפתח" ולטענת הנתבע שילם דמי מפתח בסך של 10,000 ל"י. 3. בנכס היו בתחילה (בשנת 1975) שלושה חדרים בלבד. הנתבע ערך בתקופות שונות שינויים ושיפוצים בכל חלקי הנכס הן בתוך הנכס והן בחלקו החיצוני וזאת ללא קבלת אישור התובע (ע' 37-34). הנתבע פלש וסיפח חדר של דיירת בנכס, שעזבה לטענתו לבית אבות, ולאחר מכן פלש ליתר הנכס. על מועדי הפלישה נדון בהמשך. הנתבע הגדיל לעשות ובנה קומה שנייה לנכס זאת ככל הנראה ללא היתר בנייה וללא אישור התובע. 4. מרדכי הוא הממונה על ההקדש (התובע) והחליף את אביו המנוח מר יצחק סיבוני על פי צו מאת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 14.5.00 (ת/6). יצוין, כי למרדכי היה יפוי כוח כללי מאביו כבר בשנת 1993. כאמור, הנתבע שכר חדר מדודתו של מרדכי ולא מן התובע. מרדכי העיד, כי משחזר אביו (יצחק סיבוני) לארץ התקומם לנוכח העובדה שהדודה השכירה חלק מהנכס משום שאין לה זכויות בנכס (ע' 12). לפיכך, הגיש יצחק סיבוני, בשם התובע, תביעה לפינויו של הנתבע מהנכס בשנת 1981, ואף ערער לבית המשפט המחוזי. 5. בביהמ"ש המחוזי (ע"א 66/85) הגיעו הצדדים, לאור המלצת בית המשפט, להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט המחוזי ביום 20.6.88 (ת/4) (להלן: "הסכם הפשרה"). פרטי הסכם הפשרה הם כדלקמן: "1. החוזה שנחתם בין אהרון ושמחה בן ישעיהו לבין המשיב, מיום 26.9.75, מבוטל בזה. 2. יחתם הסכם חדש בין ההקדש לבין המשיב. המשיב יהיה דייר מוגן במושכר נשוא תיק זה וישלם דמי שכירות לפי חוק, ולפי כל התוספות מאז 1975. 3. באם ההקדש או הרב יצחק סיבוני ירצו לבנות בנכס בו נמצא המושכר, יפנה המשיב את המושכר על מנת לאפשר הבניה. בתום הבניה יקבל המשיב את המושכר בחזרה ויהיה דייר מוגן וישלם דמי שכירות לפי חוק לנציג ההקדש. המשיב ישלם לנציג ההקדש 30% מסכום דמי המפתח ששילם בספטמבר 1975 בתוספת הצמדה וריבית עד ליום התשלום בפועל. התשלום יבוצע תוך 30 יום. המשיב ישלם את כל דמי השכירות שלא שילם עד היום, אם לא שילם, או שלא נגבו עד היום, בתוספת ריבית והצמדה." פסק דין זה לא בוצע, לפחות לא במלואו. כך למשל, אין חולק, כי לא נחתם הסכם שכירות חדש. ישנה גם מחלוקת בשאלה האם הנתבע שילם את דמי השכירות המגיעים ממנו והאם שילם דמי מפתח נוספים כאמור בסעיף 5 להסכם הפשרה. יוער, כי פסק הדין מתייחס למושכר על פי חוזה השכירות משנת 1975 (ע' 31, ש' 9-6) ואין התייחסות ליתרת הנכס ו/או פלישה של הנתבע לשאר הנכס. 6. לאחר פסק דין זה בוצעה חליפת מכתבים בין באי כוח הצדדים באותם ימים שעניינם: תשלום דמי המפתח על פי הסכם הפשרה, דמי השכירות המגיעים מן הנתבע, חתימה על חוזה השכירות וכן אפשרות השכרת יתרת הנכס לתובע בשכירות לא מוגנת. אחרון המכתבים בין באי כוח הצדדים באותם ימים נושא תאריך 7.3.90 (נ/5). 7. החל מתאריך זה - 7.3.90 - ועד לשנת 1999, בה העלה התובע את דרישתו לפינוי ופיצוי בפני ב"כ הנתבע וזכה לתגובה (נ/13, נ/14, נ/15, נ/16), אין כל מסמך הדורש את פינויו של הנתבע ו/או דורש ממנו תשלום דמי שכירות אף שדמי שכירות לא שולמו כלל. 8. למעשה נוצר נתק בין התובע לבין הנתבע החל משנת 1990 ועד לשנת 1999. מרדכי הסביר בעדותו את הנסיבות שבעטיין נוצר הנתק בין הצדדים. מרדכי העיד, כי אביו הקשיש, יצחק סיבוני, שהיה ממונה על ההקדש (התובע) לפניו, חלה בשנת 1988 ולא היה מסוגל לטפל בהקדש (ע' 19). בשנת 1993 ניתן למרדכי יפוי כוח כללי לטיפול בענייניו של אביו ואולם מרדכי שטיפל בהוריו העיד, כי היה עסוק בעניינים "יותר חשובים מחדר שכור כי זה לא עניין אותי לגבי 10 ₪ בחודש דבר שהיה גוזל ממני זמן שהוקדש לעבודתי ולבריאות ההורים שלי. מדובר בכסף קטן וזה סבל דיחוי." (ע' 20 ש' 5-4). מרדכי העיד, כי סבר שהנתבע מחזיק בחדר השכור בלבד ולא בכל הנכס ולא אצה לו הדרך לגבות תשלום דמי שכירות נמוכים יחסית בגין הדיירות המוגנת בחדר אחד בנכס. הגם שהיה למרדכי יפוי כוח כללי כבר משנת 1993, לא היה בידו צו בית משפט לפיו הוא ממונה על ההקדש עד שנת 2000. כשפנה מרדכי באמצעות ב"כ לב"כ הנתבע בשנת 1999, נדרש מרדכי להציג מסמכים לעניין מעמדו וסמכותו לפעול בנכס (נ/16). כאמור, צו הממנה את מרדכי לממונה על ההקדש ניתן בשנת 2000. 9. הנתבע הודה, כי פלש ליתרת הנכס מעבר למה שהושכר לו בשנת 1975. ישנה מחלוקת לגבי מועד הפלישה. למועד הפלישה נודעת חשיבות משום שהנתבע טען להתיישנות התביעה לפינויו מן החלק אליו פלש. מרדכי העיד, כי נודע לו מב"כ על פלישת הנתבע ליתרת הנכס רק בשנת 2000 . 10. יוער כבר עתה, כי עדות הנתבע רצופה אי דיוקים וסתירות, אינה אמינה בעיני ולא ניתן להסתמך עליה וזאת בלשון המעטה. כך למשל בכתב הגנתו טען, כי שילם שכר דירה רק עד לשנת 1990 ואילו בעדותו טען, כי שילם מספר פעמים שכר דירה לשנה מראש לאחר שנת 1990. כמו כן, הנתבע סתר עצמו לגבי שטח הנכס ואף נראה כי הצהיר הצהרת כזב לעירייה לעניין סוג השימוש בנכס וכן לגבי שטח הנכס כאשר הצהיר על שטח קטן מהשטח האמיתי. הנתבע לא דייק בכתב הגנתו, בלשון המעטה, כשטען, כי היה דייר מוגן בשני חדרים וחדרי שירות נוספים בנכס ובסה"כ הדיירות המוגנת שלו בנכס השתרעה על כ- ¾ מכלל הנכס. מחוזה השכירות משנת 1975 עולה בבירור, כי הנתבע שכר חדר אחד בלבד ולא שני חדרים וזהו גם הרושם שנתקבל מהביקור במקום. הנתבע נישאל בחקירה נגדית האם ביקש מהשמאי יעקב פטל, עד תביעה מס' 1, לשנות את עדותו בדבר מועד ביקורו בנכס והשיב: "אני הזכרתי לו שזה היה בשנת 99' ולא בשנת 93'. הוא נזכר שזה היה בשנת 93' והוא רצה לתת לי מכתב שזה משנת 99' והוא התקשר אליך ולא רצית. (הדגשה שלי י.ש.)" (ע' 39 ש' 14-13). יעקב פטל העיד בחקירתו הראשית, בניגוד לעדות הנתבע, כי ביקר בנכס בשנת 1993 ולא בשנת 1999, והחזיק בעדותו זו גם בחקירתו הנגדית. עד הגנה מס' 2, חמאוי חיים, ידידו של הנתבע, העיד, כי היה עם הנתבע בשנת 1999 שעה שביקש מפטל כדי שירשום לו מידות המחסן על מנת שהנתבע יפנה לעירייה (ע' 49). 11. זאת ועוד, בביקור שערכתי במקום ביום 14.7.02 (דו"ח הביקור בעמ' 55-53 לפרוטקול) התגלתה לתדהמת הנוכחים קומה שנייה שבנה הנתבע מעל הנכס כאשר המדרגות לקומה השנייה הוסתרו על ידי ארון על מנת למנוע מבית המשפט והתובע להיווכח בבנייתה של קומה שנייה שנעשתה על ידו שלא כדין. לא מן הנמנע, כי הנתבע ערך שינויים נוספים בנכס, פרט להסתרת גרם המדרגות המוביל לקומה השנייה, בזמן שמסיום שלב ההוכחות ועד לביקור עצמו שאירע באותו היום, וזאת לאחר שהוריתי בהחלטתי לנתבע לא לעשות כל שינוי ו/או הוצאת ציוד ו/או הכנסת חפצים במקום עד לביקור במקום. דיון 12. לאחר עיון בכתבי הטענות, במוצגים שבתיק, שמיעת העדויות, התרשמותי מהביקור במקום, וכן לאחר שנתתי דעתי לטענות ב"כ הצדדים בסיכומיהם, שוכנעתי כי דין התביעה להתקבל בחלקה. האם התביעה לפינויו של הנתבע מחלק הנכס אליו פלש ושלא הושכר לו בשנת 1975 התיישנה? 13. הנתבע טען, כי התביעה לפינויו מיתרת הנכס - החלק בנכס אליו פלש שלא הושכר לו לפי חוזה השכירות - התיישנה. יצוין, כי הנתבע העלה טענת התיישנות כללית כבר בכתב הגנתו אך לא חזר על טענת ההתיישנות בקדם המשפט ופירט טענתו רק בסיכומיו. 14. על פי נסח הרישום של לשכת רישום המקרקעין (נ/1) נראה כי הנכס לא עבר הליכי הסדר והוא בבחינת מקרקעין לא מוסדרים. סעיף 5 לחוק ההתיישנות התשי"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") שכותרתו "הזמן להתיישנות" קובע, כי: "התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן -תקופת ההתיישנות) היא - (1) בשאינו מקרקעין - שבע שנים; (2) במקרקעין - חמש-עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) - עשרים וחמש שנה". 15. קיימת מחלוקת לגבי מועד הפלישה של הנתבע ליתרת הנכס פרט לחלק שהושכר לו בשנת 1975 כמחסן, וזאת לעניין טענת התיישנות שטען הנתבע לגבי התביעה לפנותו גם מיתרת הנכס. לטענת הנתבע, הוא פלש ליתרת הנכס שלא הושכר לו ומחזיק בו למעלה מ- 15 שנה והואיל ומדובר במקרקעין לא מוסדרים התביעה לפינויו מיתרת הנכס התיישנה. 16. לעניין מועד הפלישה ניתנו מספר גירסאות על ידי הנתבע. בסעיף 7 לכתב ההגנה נטען, כי הנתבע פלש ליתרת הנכס בשנת 1996 (וטען, כי עשה זאת בהיעדר כל קשר עם בעל הבית ותוך כדי ביצוע שיפוצים לליקויים שסיכנו את שלמות הנכס כולו ועל מנת למנוע מגורים של פולשים נרקומנים). בעדותו אישר הנתבע, כי פלש ליתרת הנכס בשנת 1996 (ע' 36 ש' 9-7), אולם העיד גם שבידיו היה המפתח היחידי לנכס כולו והוא החזיק בנכס כל השנים. בחקירתו החוזרת העיד כי פלש ליתרת הדירה בשנת 1976 לאחר שגב' ממן שגרה שם עזבה לבית אבות ותהליך שיקום שכונות והשיפוץ היו בשנת 1996. על פי תעודת פטירה גב' ממן נפטרה בשנת 1979 (נ/2). בהתחקות אחר מועד הפלישה ניתן להיעזר גם במכתבים שונים שהוחלפו בין באי כוחם באותם ימים לאחר פסק הדין כאמור. במכתב מיום 7.10.88 מאת ב"כ התובע דאז, עו"ד יוסף דוויק ב"כ הנתבע דאז עו"ד יוסף תוסייה כהן (נ/4), כותב עו"ד דוויק כדלקמן: "כפי שהודעתיך בעל פה קיימת נכונות לנהל עם מרשך מו"מ על השכרת יתרת הנכס בשכירות בלתי מוגנת עם הסדר בענין שיפוץ, אולם זאת רק לאחר הסדרת תשלום פיגורי דמי השכירות על פי הסכם הפשרה." יוצא איפוא, שהתובע כלל לא ידע על כניסה של הנתבע לכל חלקי הנכס בשלב זה. גם העובדה שדרש פינויו של הנתבע רק מן החדר אותו שכר כמחסן, מחזקת את המסקנה שהפלישה ליתר הנכס נעשתה לאחר הסכם הפשרה, ו/או לכל הפחות שהפלישה לא הייתה ידועה לתובע על אף שהגיש תביעה לפינויו של הנתבע (לעניין מרוץ ההתיישנות - ראה סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958) אין מחלוקת, כי בידי הנתבע הייתה הגישה להיכנס לנכס כולו כבר משנת 1975 ואולם אין פירוש הדבר כי פלש לצורך שימוש והחזקה והפך למחזיק. 17. כאמור, התרשמתי באופן שלילי ביותר מעדותו של הנתבע ועל כן אני דוחה את טענותיו, הן בעדותו והן בסיכומים, טענות המנוגדות לנטען בכתב ההגנה. עדותו רצופה אי דיוקים וסתירות ולא ניתן להסתמך עליה כלל ועיקר. (כמו העובדה שהנתבע הרהיב עוז וניסה להסתיר את בניית הקומה השנייה בכך שהסתיר את פתח המדרגות המוביל לקומה השנייה לאחר שהוריתי לו בהחלטה לא לשנות מאומה במצב הנכס), ההתיישנות במקרה דידן, אינה חלה וזאת מכמה טעמים: סעיף 9 לחוק ההתיישנות שכותרתו "הודאה בקיום זכות" קובע: "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית-משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה. בסעיף זה, 'הודאה' - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות". הנתבע הודה, כי התובע הוא הבעלים של הנכס, לפחות בהסכם הפשרה עליו חתם, הסכם שקיבל תוקף של פסק דין בשנת 1988 (וכן בתשלום דמי שכירות לתובע עבור המחסן בשנת 1988 - נ/8). כאמור, לפי הסכם הפשרה התחייב הנתבע לחתום עם התובע (כבעליו של הנכס) חוזה שכירות ולשלם דמי מפתח. לפיכך, גם אם החל מרוץ ההתיישנות הרי שהוא נקטע בשנת 1988 והחל שוב בשנה זו ואולם לא עברו 15 שנה משנת 1988 ועד הגשת התביעה (בשנת 2000). לענין טיב ההודאה הרי "שאף בלי הודאה מפורשת שכזאת די אם הנתבע מפגין ביצוע מקצת הזכות, כדי שיראו בכך הודאה לעניין סעיף זה." (זלמן יהודאי, דיני ההתיישנות בישראל, 1991, עמ' 221). זאת ועוד, התיישנות יכולה לחול רק כאשר ישנה חזקה נוגדת. בענייננו לא הייתה חזקה נוגדת - מי שטוען להחזקה נוגדת עליו הראיה (זלמן יהודאי, דיני ההתיישנות בישראל, 1991, עמ' 163). "הזמן מתחיל לרוץ לטובת המחזיק רק מאז שהוא עושה מעשה המראה בעליל שהוא כופר שזכות הקנין של הבעלים. בלשון חוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958, סעיף 6, 'תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה'... במקרה דנן, יום היוולד העילה הוא היום שבו החלה החזקתו הנוגדת של המשיב (אם היתה כזו).(הדגשה שלי י.ש.)" ע"א 316/62 עיריית תל אביב נ' זלמן כהן פ"ד יח (4) 744, 749. הנתבע לא עשה מעשה המעיד, כי הוא כופר בזכות הקנין של התובע - הבעלים. יש להבין שהייתה כניסה אחת לנכס כולו. במאמר מוסגר אעיר, כי ספק אם ניתן לטעון להתיישנות לגבי חלק מהנכס (דירה) כאשר מדובר ביחידה אחת. לאור כל האמור לעיל, דין טענת ההתיישנות להידחות. משכך, הרי שדין התביעה לפינוי הנתבע מחלק זה של הנכס להתקבל, שכן לנתבע אין כל זכויות בחלק זה בהיותו פולש ומסיג גבול. האם התמלאו התנאים לפינויו של הנתבע מהמחסן 18. על מנת לתת מענה לשאלה זו יש לבחון האם קיים חוזה שכירות בין הצדדים. התובע טען, כי חוזה השכירות משנת 1975 בוטל בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין ומשום שהנתבע לא חתם על חוזה שכירות מוגן הוא איננו דייר מוגן. ב"כ הנתבע טענה, כי העובדה שהנתבע לא חתם על חוזה שכירות חדש בהתאם להסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין (ת/4) אין פירושו שלנתבע אין זכויות של דייר מוגן בחלק הנכס שהושכר לו במקור (המחסן). לטענת הנתבע, החלק החשוב של הסכם הפשרה הוא זה המכיר בו כדייר מוגן. לטענת הנתבע, גם לא הוכח שנשלח אליו חוזה שכירות חדש והוא מאן לחתום עליו. לאחר שבחנתי את טענות ב"כ הצדדים סבורני כי בהעדר חוזה שכירות חתום על-ידי הצדדים, יש לקבל את טענת ב"כ התובע לפיה הנתבע אינו דייר מוגן במחסן. 19. חוזה השכירות משנת 1975 (ת/3) בוטל בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין (ע"א 66/85) על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים (ת/4). אין חולק, כי לא נחתם חוזה שכירות חדש בהתאם להסכם הפשרה לפיו יהא הנתבע לדייר מוגן. הנתבע העיד, כי נתן המחאה לבא כוחו עבור דמי המפתח אותם נדרש לשלם על פי הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין ואולם לא קיבל קבלה (ע' 29-28). מנגד טען התובע, כי הנתבע לא שילם דמי מפתח כנדרש על פי הסכם הפשרה ולא הציג קבלה. אמנם במכתב מיום 28.6.88 (נ/12) מב"כ הנתבע דאז (עו"ד תוסייה כהן) לב"כ התובע דאז (עו"ד יעקב צבן - כתוארו אז), התבקש ב"כ התובע לאשר קבלת הסכום לתשלום כדמי מפתח שעל הנתבע לשלם לתובע לפי סעיף 5 להסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין אשר צורף למכתב זה. אולם מהתכתבות מאוחרת יותר בין ב"כ התובע (עו"ד דוויק שהחליף את עו"ד צבן) לב"כ הנתבע מיום 7.10.88 (נ/4) ומיום 20.7.89 (ת/5) עולה, כי לא מדובר כלל על דמי המפתח אלא על תשלומי דמי שכירות. ב"כ הצדדים מאותם הימים לא העידו. 20. אי קיום הסכם הפשרה יצר מצב, מיוחד במינו. הנתבע לא חתם על הסכם שכירות חדש בהתאם להסכם הפשרה, ואף, לא הוכיח כי שילם את דמי המפתח. הנתבע העיד, כי עורך דינו אמר לו שב"כ התובע התפטר. לטענתו לא היה לו עם מי לחתום על החוזה ולא פנו אליו. יש לציין, כי הנתבע העיד שהיה בביתו של יצחק סיבוני, מאוחר יותר מהתפטרות ב"כ התובע (לטענת מרדכי היה הדבר בשנת 1989), ולפיכך יכול היה להגיע אל התובע ולחתום על חוזה שכירות. יתירה מכך, התפטרות ב"כ התובע היתה לכל הפחות כשנתיים לאחר הסכם הפשרה (ראה נ/5) ואולם לא נחתם חוזה שכירות. יוצא, איפוא, כי התפטרות ב"כ התובע היתה (אם בכלל) כשנתיים לאחר הסכם הפשרה, והיא לא היתה הסיבה לאי חתימת הסכם השכירות. מ - נ/5 נלמד, כי נוצרה סחבת בעניין זה. 21. טענת הנתבע, לפיה הגם שלא נערך חוזה שכירות חדש הוא בגדר דייר מוגן אינה מתיישבת עם הגדרת המונח דייר לפי סעיף 1 לחוק הגנת הדייר: " 'דייר', לגבי בעל בית - מי שמחזיק בנכס בשכירות ראשית על פי חוזה או מכוח חוק זה, ולגבי דייר משנה - מי שהשכיר נכס בשכירות משנה, לרבות חליפיו של מי שהשכיר כאמור;". מטרת הסכם הפשרה היתה, בין השאר, להקנות לנתבע דיירות מוגנת ולא הוכח, כי שילם דמי מפתח כנדרש על פי הסכם הפשרה. משכך, ניתן לקבוע כי הנתבע אינו דייר מוגן במחסן. בנוסף, ניתן לקבוע כי במקרה שלפנינו קיימות עילות פינוי נוספות, המצדיקות פינויו, זאת גם אם הייתה מתקבלת טענת ב"כ הנתבע כי בהעדר חוזה שכירות, הנתבע הוא דייר מוגן. 22. סעיף 131 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב 1972 שכותרתו "עילות פינוי" קובע עילות לפינויו של דייר מוגן. בענייננו התקיימו מספר עילות לפינויו של הנתבע מן הנכס. עילת הפינוי הראשונה, היא אי תשלום דמי השכירות המגיעים ממנו. בהתאם לכתב ההגנה, הנתבע לא שילם לתובע דמי שכירות משנת 1990 משום שלטענתו נותק הקשר עם התובע. בעדותו מסר הנתבע גרסה שונה, לפיה שילם לתובע במזומן בין השנים 1990-1994 - ובכך נמצאה סתירה מהותית בעדות הנתבע, סתירה אחת מיני רבות. איני מקבל את טענת הנתבע, כי לא יכול היה ליצור קשר עם התובע וכי הוא לא "תפס" אותו. מרדכי העיד, כי הנתבע הכיר את דודתו ויכול היה ליצור קשר עם המשפחה. כמו כן, מעדות הנתבע ומרדכי עולה, כי הנתבע היה בביתו של יצחק סיבוני בנתניה וידע את כתובת המשפחה. לפי עדותו של מרדכי הנתבע הגיע לביתו של אביו בשנת 1989 על מנת לנסות ולקנות את הנכס או בלשונו "לספח את הבית ולפצות את אבי" - (ע' 13 ש' 12-11). לטענת הנתבע הגיע לאביו על מנת לשלם לו דמי שכירות לשנה מראש. הנתבע לא הציג כל מסמך או ראיה אחרת לניסיון ליצור קשר עם בעל הנכס. דומה, כי הנתבע ניצל את המצב בו בעל הבית הקשיש והנכה אינו דורש כסף ולא פעל לשמור על זכויותיו כדייר מוגן. הנתבע יכול היה להפקיד את דמי השכירות בנאמנות בידי ב"כ, יכול היה לפנות לבני משפחת התובע המוכרים לו ויכול היה להגיע לביתו של יצחק סיבוני או להפקידם בקופת בית המשפט. ואולם, הנתבע בחר לעשות בנכס ככל העולה על רוחו, לפלוש, לספח ולבנות הכל ללא היתר וללא רשות הבעלים ובנוסף לכל אלה לא לשלם את דמי השכירות. הנתבע חייב היה עדיין דמי שכירות לאחר שנת 1988. במכתב מיום 20.7.89 (ת/5) מב"כ התובע לב"כ הנתבע, מתבקש הנתבע לשלם את יתרת חוב דמי השכירות. הנתבע לא הציג כל קבלה לאחר תאריך 30.12.88, ולמעשה הנתבע התחמק מתשלום דמי שכירות. 23. עילת הפינוי השנייה, היא הנזק הניכר שגרם הנתבע לנכס כולו. הנתבע ביצע שינויים בכל חלקי הנכס הן בקירות הפנימיים והן בקירות החיצוניים. הנתבע צירף לחדר שהושכר לו במקור חדר נוסף ושינה לחלוטין את צורת הנכס וההפרדה שהייתה במקור. הנתבע לא בחל גם בבניית קומה שנייה כל זאת, ככל הנראה, ללא רשיון כדין וללא פיקוח הנדסי ויש בכך כדי לסכן את הנכס כולו (ראה לעניין גרימת נזקים למושכר ואי מתן סעד מן הצדק ע"א 774/80 ארסאלאן נ' פאהום פ"ד לה(3) 584). 24. במהלך הדיון נרמז על ידי עדי התביעה על השכרת משנה של הנכס או חלקו לפועלים באופן בלתי חוקי המהווה עילת פינוי נוספת. אמנם נמצאו בנכס בעת הביקור במקום מזרונים אך לא הוצגו ראיות נוספות לתמוך בטענה זו. גם מהתרשמותי מהביקור נראה כי למעשה לא נעשה במקום כל שימוש וקיים יסוד סביר לטענה כי הנתבע למעשה זנח את המושכר, מבלי לעשות בו שימוש בפועל, והתמקד בפלישה וסיפוח לכל חלקי הנכס בתקווה שאיש לא יבחין בכך ויעשה בו כבתוך שלו. 25. לנתבע היה ידוע, כי על פי חוזה השכירות משנת 1975 (ת/3) שבוטל בפסק הדין, כי אינו יכול לעשות שינוי במושכר או שינויים כלשהם במבנה והפרת תנאים אלה מהווים הפרה יסודית של החוזה. כל שהותר לנתבע הוא לפתוח פתח לחנות מרח' שילה וכן, הותר לנתבע להכשיר את החדר לצרכי מחסן/חנות. ואולם הנתבע עשה שינויים בחלק שהושכר לו בכך, שבין השאר, הרחיב וסיפח שטחים נוספים, תוך עשיית דין עצמי ללא קבלת רשות מהבעלים וללא קבלת היתר כדין. דמי שכירות עבור החלק ששימש כמחסן 26. הנתבע טען, בין היתר, כי התביעה לדמי השכירות התיישנה. על פי הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין התחייב הנתבע לשלם "את כל דמי השכירות שלא שילם עד היום, אם לא שילם, או שלא נגבו עד היום, בתוספת ריבית והצמדה". מהתכתבות בין באי כוח הצדדים לאחר חתימת הסכם הפשרה עולה, כי נותרו דמי שכירות שהנתבע לא שילם. 27. סעיף 21 לחוק ההתיישנות שכותרתו "התיישנות פסק-דין" קובע: "פסק-דין בתובענה שעברו עליו עשרים-וחמש שנה בלי שהזכאי לפיו עשה פעולה כל שהיא כדי לבצעו, רשאי החייב לטעון טענת התיישנות; ואולם פסק-דין בתובענה שלפי תכנו אינו טעון ביצוע אינו נתון להתיישנות". מכאן שככל שמדובר בתשלומים שהנתבע אמור היה לשלמם לפי פסק הדין שנתן תוקף להסכמת הצדדים לא חלה התיישנות. 28. דמי השכירות שטרם שולמו נכון למועד פסק הדין נדונו בהתכתבות בין באי כוח הצדדים. ממכתב מיום 7.10.88 (נ/4) של ב"כ התובע דאז (עו"ד יוסף דוויק) לב"כ הנתבע דאז (עו"ד יוסף תוסייה-כהן) כותב עו"ד דוויק, בין השאר, כך: "ערכתי איפוא חשבון חוב דמי השכירות והצמדתם להיום, על פי הטבלה המצורפת, לפיה חייב מרשך סך 861.73 ₪. מכיון שעל פי החוזה התשלום הוא בעד 6 חודשים מראש, יכסה תשלום זה דמי שכירות עד לסוף חודש מרץ 1989." לאחר מכתב זה נשלחו מכתבים נוספים (נ/5, נ/6, נ/7) ואף הוצגו מספר קבלות (שניתנו על ידי ב"כ התובע) לפיהם שילם הנתבע דמי שכירות באופן חלקי (יצוין, כי באחת הקבלות נכתב ע"י ב"כ התובע "מבלי לפגוע בזכויות" ובאחרת נכתב שהתשלום נילקח "תחת מחאה"). במכתבים ששלח ב"כ הנתבע לב"כ התובע לעניין דמי השכירות נטען, כי הנתבע שילם סכומים נוספים שלא נכללו ב- נ/4 (ראו נ/6 ו-נ/7), ולאחד המכתבים (נ/7) צורף שכ"ד חצי שנתי בסך 77.46 ₪ ואף ישנה קבלה לסכום זה מיום 30.12.88 (נ/8). במכתב מיום 7.3.90 כותב ב"כ הנתבע דאז לב"כ התובע דאז כי באי כוח הצדדים צריכים להיפגש ולהסדיר את נושא שכר הדירה וחובות העבר (אם קיימים) ולפתוח דף חדש. הנתבע לא הציג מסמכים מאוחרים לקבלה מיום 30.12.88 (נ/8) המאשרים תשלום דמי שכירות. אני קובע, כי דמי השכירות שלא שולמו על ידי הנתבע לתובע הינם בסכום הנקוב ב- נ/4 כחובו של הנתבע (861.73 ₪) בניכוי הסכומים המופיעים במכתביו של ב"כ הנתבע 403.6 ₪ (בהם נטען כי ב"כ התובע לא כלל סכומים מסוימים ששולמו וכן ניכוי סכום שצורף למכתב שנשלח לב"כ התובע) ובסך הכל 458.13 ₪. התובע ישלם סכום זה (458.13 ₪) בתוספת הצמדה וריבית כדין מיום 7.10.88 ועד התשלום בפועל. 29. התביעה הוגשה ביום 25.12.00 ולפיכך התביעה לדמי שכירות עבור המחסן התיישנה ככל שמדובר על דמי השכירות המגיעים לתובע מהנתבע עד ליום 25.12.93 (7 שנים לפני הגשת התביעה - סעיף 5 לחוק ההתיישנות) פרט, כאמור, לסכום שהיה זכאי לו התובע לפי פסק הדין, סכומים שצויינו לעיל שלא התיישנו. 30. השאלה העולה היא מהו הקריטריון לפיו יחושבו דמי השכירות לתאריכים 25.12.00 - 25.12.93 עבור החלק בנכס שהושכר לנתבע בשנת 1975 ואולם חוזה זה בוטל ולא נחתם חוזה חדש. מרדכי העיד, כי היה עסוק בעניינים "יותר חשובים מחדר שכור כי זה לא עניין אותי לגבי 10 ₪ בחודש דבר שהיה גוזל ממני זמן שהוקדש לעבודתי ולבריאות ההורים שלי. מדובר בכסך קטן וזה סבל דיחוי." (ע' 20 ש' 5-4). מרדכי העיד, כי סבר שהנתבע מחזיק בחדר השכור בלבד ולא בכל הנכס ולא אצה לו הדרך לגבות תשלום דמי שכירות נמוכים מאוד בגין הדיירות המוגנת בחדר אחד בנכס. ממכלול הנסיבות והראיות בתיק זה והעובדה שהנכס גם לא שימש בפועל כחנות אלא כמחסן, הרי ששומת השמאי פטל לפיה הוערכו דמי השכירות שניתן היה לקבל עבור חלק זה של הנכס בסך של 500$ אילו היה מושכר כחנות, אינה מתאימה ואין לבסס עליה תשלום השכר הראוי. אני קובע, כי התובע זכאי לתשלום דמי שכירות בהתאם לתעריפים הקבועים בחוק הגנת הדייר והתקנות על פיו, כפי שנקבע גם בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין. שכר ראוי עבור יתרת הנכס אליו פלש הנתבע 31. בכתב התביעה טען התובע, כי הוא זכאי לשכר ראוי עבור החלק אליו פלש הנתבע. הנתבע לא נקב בכתב תביעתו בחיקוק של עשיית עושר ולא במשפט וגם לא בסיכומיו. בכתב תביעתו טען, כי עילות התביעה שלו מבוססות על חוק החוזים, חוקי הגנת הדייר, דיני חיובים וכל חיקוק רלוונטי אחר. ב"כ הנתבע טענה, כי לגבי החלק אליו פלש הנתבע ושלגביו אין חוזה בין הצדדים, התובע לא ביסס תביעתו לשכר ראוי לפי חיקוק רלוונטי. לטענת ב"כ הנתבע, היא לא ראתה על מה מבוססת התביעה לשכר ראוי בכתב התביעה והיא עדיין אינה יודעת על מה מתבססת תביעה זו. התובע לא טען בסיכומיו, כי התביעה לשכר ראוי מבוססת על עילה כלשהי. ניתן אולי להבין כי טען להסגת גבול. 32. תקנה 74 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, שכותרתה "הוראת דין" קובעת כדלקמן: "(א) הועלתה בכתב טענות טענה של הפרת חובה חקוקה, יצויין החיקוק אשר הפרתו מהווה עילה לתובענה. (ב) מותר להביא בכתב טענות כל הוראת דין שהטוען מתכוון להסתמך עליה, אך אין בעל דין מנוע מהסתמך על הוראת דין כאמור מחמת שלא הביא אותה בכתב טענותיו". תביעה לשכר ראוי אופיינית בעיקר לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט אם כי יכולה היא להתבסס גם על הסגת גבול על פי פקודת הנזיקין [ נוסח חדש ] תשכ"ח - 1968 (להלן: "פקודת הנזיקין") ואולם אין בהכרח זהות בין הנזקים לפי שתי העילות (ראו ע"א 891/95 זידאני נ' אבו אחמד פ"ד נג(4)769, 776 (להלן: "עניין זידאני")). התובע לא חייב היה לציין עילה עשיית עושר ולא במשפט בכתב תביעתו (אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 47), אך עם זאת התובע לא הסתמך בסיכומיו על חוק זה. 33. מכל מקום, סבורני כי ראוי לדחות את התביעה לשכר ראוי ממספר טעמים: ראשית, מעדות השמאי יעקב פטל עולה כי הנכס הוא "פחות מדירת מגורים" ואינו ברמת מגורים טובה (ע' 5-4). פטל העריך את דמי השכירות החופשיים הראויים מהחלק ששימש כדירה ואליו פלש הנתבע בסך של 400$ בחודש (ואת דמי השכירות הראויים מהחלק ששימש כחנות בסך של 500$). פטל טען, כי חוות דעתו התייחסה לנכס כמו שהוא (בלי מטבח ואמבטיה למשל). ועם זאת העיד, כי צריך השקעה מסוימת על מנת להפוך לדירה שאפשר לחיות בה. נראה, כי חוות הדעת מסתמכת על אפשרויות של השכרה לבעלי דוכנים בשוק שמעונינים לנוח בהפסקתם מהעבודה (ע' 7) ולא השכרה במובנה הרגיל והחופשי. ב"כ הנתבע טענה, כי חוות הדעת מתייחסת לאפשרות ההשכרה לאחר שהנתבע שיפץ את המקום ולא כפי שהנכס היה בשנת 1975. בנוסף טען הנתבע, כי אין לחייבו בשכר ראוי משום ששיפץ את הנכס שהיה רעוע וטעון תיקון. נראה, כי בעל הנכס צריך היה להשקיע השקעה לא מבוטלת, גם מעבר לאי אילו שיפוצים שביצע הנתבע בנכס (שספק אם לא פגמו בנכס), על מנת שניתן יהיה להשכירו כדי לזכות בתשואה שנטענה בחוות הדעת של השמאי. 34. שנית, התובע לא גילה עניין בנכס במשך מספר רב של שנים מסיבות הקשורות להיות הממונה על ההקדש (התובע) איש מבוגר מאוד נכה וחולה. גם מרדכי מחליפו של הממונה הקודם לא טרח לפעול באמצעים הדרושים במשך תקופה ארוכה על מנת להשכיר את הנכס. למעשה בתקופה שבין שנת 1990 ועד 1999 היה מנותק התובע מהנכס. יתירה מכך, מרדכי העיד, שלא ידע על פלישת התובע ליתרת הנכס עד לשנת 1999. ואמנם אין מחלוקת, כי התובע לא פנה לנתבע בין השנים 1999-1990. מכאן, שגם אם הנתבע לא היה פולש ליתרת הנכס הרי שהתובע לא היה זוכה לכל תשואה מהנכס. חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט - 1979 קובע בסעיף 1 שכותרתו "חובת השבה" כדלקמן: "(א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה. (ב) אחת היא אם באה הזכיה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת". יחד עם זאת סעיף 2 שכותרתו "פטור מהשבה" קובע, כי: "בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת". לאחר ששמעתי עדי התביעה וההגנה ובחנתי טיעוני הצדדים אני קובע, כי הזכיה (השימוש ביתרת הנכס) לא הייתה כרוכה בחסרונו של התובע שלא התעניין בנכס ולא פעל להשכרתו ו/או אכלוסו בדרך אחרת לפחות עד שנת 1999 (כזכור, עד למאי 2000, מספר חודשים לפני הגשת התביעה, מרדכי לא היה ממונה כדין על ההקדש). ממילא, דרישת השכר הראוי הגבוה שנתבקש אינה מוצדקת לנוכח העובדה כי התובע "שכח" מהנכס ועתה מבקש הוא "שכר ראוי" "ממשכיר מרצון לשוכר מרצון", תוך הנחה שהנכס היה במצב טוב, זאת בשעה שבנכס נדרשה השקעה לא מבוטלת על מנת שיהא ראוי להשכרה. 35. שלישית, היה ותביעת התובע מתבססת על עילה של הסגת גבול על פי סעיף 29 לפקודת הנזיקין (עילה אשר מופיעה בכתב תביעתו) הרי שלא הוכח, כי התובע סבל על ידי כך נזק ממון כנדרש על פי סעיף 29 כתנאי לפסיקת פיצויים בגין עילה זו. התובע, שכאמור לטענתו לא ידע שהנתבע פלש ליתרת הנכס עד שנת 1999, לא עשה דבר על מנת לנסות ולהשכיר את הנכס או למצוא לו שימוש אחר. למעשה, התובע לא פעל להשכרת הנכס או לקבלת תשואה או הנאה כלשהי מיתרת הנכס כבר מסוף שנות השבעים כאשר הדיירת היחידה שגרה התפנתה והנתבע החזיק בחדר אחד בלבד כמחסן. לאור האמור לעיל, איני מחייב את הנתבע לתשלום שכר ראוי בגין החלק אליו פלש. שינויים בנכס והחזרת המצב לקדמותו 36. מעדות הנתבע עולה, כי ביצע שיפוצים ושינויים פנימיים וחיצוניים בנכס ואולם לטענתו עשה כן משום שהמבנה היה רעוע. הנתבע אף בנה קומה שנייה בנכס, אשר לגבי בניית הקומה השנייה נעתר ביהמ"ש לפיצול הסעדים ופתוחה הדרך בפני התובע לתבוע בגין נזקיו. 37. לא הובאה כל חוות דעת מומחה או אינדיקציה ברורה לטיב השינויים שערך הנתבע בנכס ולנזק שגרם הדבר וגם לא עלות החזרת המצב לקדמותו. התובע אמנם כלל בסיכומיו את השינויים שערך הנתבע בנכס ואולם לא הונחה כל תשתית ראייתית לפסיקת פיצויים ו/או אופן החזרת המצב לקדמותו כאשר המצב הקודם הוא מצב הנכס בשנת 1975 שככל הנראה היה במצב עגום. לפיכך, איני קובע פיצוי בגין ראש נזק זה וכמצויין לעיל, פתוחה הדרך לפני התובע לתבוע בגין נזקיו מבניית הקומה השנייה. סעד מן הצדק 38. הנתבע טען לראשונה בסיכומיו (לאחר שבכתב הגנתו לא ביקש סעד זה) לסעד מן הצדק לגבי החלק שהושכר לו במקור וששילם לגביו פעמיים דמי מפתח והשקיע בתיקונו ושיפוצו. "טענה סתמית כי הדייר השקיע סכומי עתק בשיפוץ ובתיקון המושכר איננה יכולה להוות בסיס למתן הסעד. על הדייר להביא את הנתונים הראויים לשם ביסוס בקשתו כמו: הסכומים שהוציא לצורך השיפוץ, גובה הכנסותיו, תעסוקתו, אפשרויותיו להשתכר בעתיד, הוצאות מחייתו ונתונים נוספים הצריכים לעניין." (דוד בר אופיר, דיני הגנת הדייר, עדכון מס' 3, עמ' 148/א). הנתבע לא הוכיח ולא הציג את הנתונים הראויים לשם ביסוס בקשתו שנטענה כלאחר יד. 39. סעד מן הצדק קבוע בסעיף 132(א) לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) התשל"ב 1972 שכותרתו "סייג כללי לפינוי" קובע: "(א) על אף קיומה של עילת פינוי רשאי בית המשפט לסרב לתת פסק דין של פינוי אם שוכנע שבנסיבות הענין לא יהיה זה צודק לתתו". לענייננו ראוי להביא את הדברים הבאים: "במשטר החוקתי השורר היום, כאשר זכות הקניין עלתה לרמה של זכות יסוד, יש להקפיד על מילוי חובותיו של דייר מוגן יותר מבעבר; וההלכות שנאספו סביב הסוגיה של מתן הסעד מן הצדק חייבות להיבחן מחדש, מתוך זיקה להוראה שבסעיף 3 לחוק היסוד. דיני הגנת הדייר באים לגרוע מזכויות הבעלות, ולפיכך אין לפרש אותם על דרך ההרחבה אלא על דרך הצמצום". (דוד בר - אופיר, דיני הגנת הדייר, עדכון מספר 5 - 2002, עמ' 142). וכן דברים המתייחסים להתנהגות הצדדים: "בית המשפט בשוקלו את מתן הסעד, חייב להיזהר בפני נטייה מופרזת לקולא לצד הדייר, שמא יהפוך את מתן הסעד לעניין שבשגרה. עם זאת מחובתו של בית המשפט לשקול את העניין במאזני צדק כלפי שני הצדדים ולהעמיד זו מול זו את התנהגותו של כל אחד מהם ואת האינטרסים שלהם." (דוד בר אופיר, דיני הגנת הדייר, עדכון מס' 3, עמ' 168/ב). 40. לענייננו, הנתבע אינו גר בנכס, והנכס משמשו, לטענתו, כמחסן. הנתבע העיד, כי הוא מתעסק "קצת" בקניית ומכירת ניילונים ואחסנתם בנכס. מהתרשמותי מהביקור במקום נראה כי למעשה לא נעשה כל שימוש משמעותי במחסן. הנתבע לא טען ולא הוכיח, כי מדובר במטה לחמו שעלול להישבר במידה ויפונה. מה גם, שהנתבע עשה בנכס כבתוך שלו כולל בניית קומה שנייה, בנייה אותה ניסה להסתיר מבית המשפט לפני הביקור במקום, ואף ייתכן שיש בבנייה זו כדי לסכן את הנכס כולו. נוכח התנהגותו של הנתבע הן בעדותו בבית המשפט, ובמיוחד במעשיו שיש בהם רמיסת זכויות התובע ברגל גסה, שוכנעתי כי אין נסיבות המקרה מצדיקות להושיט לנתבע סעד מן הצדק. סיכומו של דבר 41. נוכח האמור לעיל, אני נעתר לתביעה בחלקה ומורה לנתבע לפנות את הנכס על כל חלקיו ולמסור את החזקה בו לידי התובע תוך 45 יום מקבלת פסק דין זה. כמו כן, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 458.13 ₪ בתוספת הצמדה וריבית כדין מיום 7.10.88 ועד התשלום המלא בפועל עבור דמי השכירות אותם אמור היה לשלם על פי הסכם הפשרה. בנוסף, יישא הנתבע בתשלום דמי שכירות עבור החלק המקורי אותו שכר בגין התקופה שמיום 25.12.93 ועד יום 25.12.00 בהתאם לתעריפים הקבועים בחוק הגנת הדייר והתקנות על פיו, כולל התוספות שהיו מעת לעת. אשר להוצאות המשפט - אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט ובנוסף שכר טרחת עו"ד בסך של 20,000 ₪ בצירוף מע"מ. התיישנות