נשוא ערעור זה הינו פגימה הקשורה עם חבלה בעורקי-דם מוחי. 1. ביום 12/06/96 דחה קצין-התגמולים את תביעת המערער להכיר בו כ"נכה", לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), ה'תשי"ט - 1959 [נוסח משולב]. קצין-התגמולים הודיע למערער, כי בהסתמך על תוצאות הבדיקות וחוות-דעת רפואית, מיום 21/05/96, הגיע לכלל מסקנה, כי לא קיים קשר בין המלפורמציה העורקית-ורידית טמפורלית מימין, בגינה נותח המערער ובין תנאי שירותו הצבאי. ביום 24/07/96, הגיש ב"כ המערער ערעור זה בפנינו. 2. חוות-הדעת הרפואית, מיום 21/05/96, הנזכרת לעיל, היא חוות-דעתו הרפואית של פרופ' מנחם שדה, מומחה לנוירולוגיה (מוצג מש/ 2). ביום 09/04/97 הגישה לנו ב"כ המערער חוות-דעת רפואית, של רופא-מומחה מטעם המערער, דהיינו, ד"ר שלמה פלכטר, מומחה בנוירולוגיה, מיום 09/02/97 (מוצג מע/ 2), ומטעמו של ב"כ המשיב הוגשה לנו חוות-דעת רפואית נוספת של פרופ' מנחם שדה, מיום 04/06/97, שבאה כתגובה לחוות-הדעת הרפואית של ד"ר שלמה פלכטר (מוצג מש/ 3). ביום 31/03/99 הגיש לנו ב"כ המערער את תצהירו של המערער מיום 22/03/99 (מוצג מע/ 1). 3. שמיעת ההוכחות בערעור זה החלה ביום 12/04/99 והדיון נדחה, לשם המשך שמיעת העדויות ליום 30/11/99. בישיבה מיום 12/04/99, נשמעו, בין היתר, עדויותיהם של שני המומחים הרפואיים: ד"ר שלמה פלכטר, המומחה הרפואי מטעם המערער, שנחקר נגדית על-ידי ב"כ המשיב על האמור בחוות-דעתו הרפואית, מיום 09/02/97, וכן פרופ' מ. שדה, המומחה הרפואי מטעם המשיב, שנחקר נגדית ע"י ב"כ המערער, על האמור בשתי חוות-הדעת הרפואיות שלו, מיום 21/05/96 ומיום 04/06/97. ביום 10/05/99, צירף ב"כ המערער לתיק הערעור חוות-דעת רפואית של פרופ' מ. שדה, שניתנה בתיק אחר (מוצג מע/ 3), שלדעת ב"כ המערער מהווה תמיכה והכרה בכך שפרופ' מ. שדה מכיר בקיומו של "קשר סיבתי" בין עליית לחץ-דם לבין אירוע מוחי. ביום 02/09/99, קבלנו מאת ב"כ המשיב הודעה על הגשת חוות-דעת רפואית, שלה צורפה חוות-דעת רפואית נוספת של פרופ' מ. שדה, מיום 26/07/99 (מוצג מש/ 4). ב"כ המערער התנגד להגשת חוות-דעת רפואית נוספת זו ובעתירתו מיום 16/09/99, הוא ביקש שלא לקבלה וכי נורה להוצאתה מתיק הערעור. 4. בהחלטה שניתנה על-ידנו ביום 20/10/99, קבענו, כי: - "אומנם כן, בהגשת ההודעה (מיום 02/09/99) מאת ב"כ המשיב, שלה צורפה חוות-דעת רפואית נוספת של פרופ' מ. שדה, מיום 26/07/99 (מוצג מש/ 4), יש משום חריגה בוטה מסדרי-דין וראייה. יחד עם זאת, צודקת ב"כ המשיב בתגובתה (מיום 17/10/99), שלפיה עצם הגשתה של חוות-הדעת הרפואית, שניתנה על-ידי הרופא המומחה הנ"ל (פרופ' מ. שדה), בתיק אחר, לאחר שמומחה זה כבר נחקר ע"י ב"כ המשיב ולאחר שב"כ הצדדים הצהירו כי אין להם שאלות נוספות, אף היא מבחינת דבר שמקומו לא יכירנו סדר-דין בתיק אזרחי רגיל. אם רצה ב"כ המערער להצביע על סתירות בגישתו של פרופ' מ. שדה היה עליו לעשות זאת עת ניצב היה פרופ' מ. שדה על דוכן העדים. ב"כ המערער לא נהג כך, ויהא זה אך טבעי וצודק שנאפשר לב"כ המשיב להגיש לנו (בחוות-דעת רפואית) את התגובה לאמור לעיל. ביסודו של דבר, הדיון בערעור זה טרם בא לכלל סיום והוא קבוע, לשם המשך שמיעת ההוכחות, ליום 30/11/99. חרף ההוצאה הכספית הכרוכה בכך, ומשום שאנו פטורים מדיני הראיות הכלליים, הרי שאם תוגש לנו בקשה מתאימה, נהיה מוכנים לשמוע, פעם נוספת, את עדותו של פרופ' מ. שדה. שאלת החיוב בהוצאות תידון על-ידנו עם מתן פסק-הדין". 5. בישיבה מיום 30/11/99 נחקר העד אלימלך סימון, סגן-אלוף (מיל.) (מנהל קרית הנופש של החיילים, במסגרת האגודה למען החייל) ואשר בתקופה הרלוונטית לערעור זה שימש כמפקד היחידה בה שירת המערער, על האמור בתצהירו, מיום 15/11/99 (מוצג מש/ 5). בגמר עדותו של עד זה ביקשה ב"כ המערער לדחות את הדיון, כדי לאפשר לה לשקול הגשת חומר נוסף. 6. בישיבה מיום 05/03/2000 הגישה לנו ב"כ המשיב את תיקו הרפואי של המערער, שנתקבל וסומן כמוצג מש/ 1. 7. בישיבה מיום 21/11/2000 הודיע לנו ב"כ המשיב, כי על דעת ב"כ המערער הוא מוסר, כי ב"כ המערער ויתר על הגשת חומר נוסף, וכי ב"כ הצדדים מצהירים, כי אין להם עדים נוספים, אין להם חומר נוסף להגשה ומבקשים ליתן צו בדבר הגשת סיכומים, בכתב. 8. כמבוקש ע"י ב"כ הצדדים ניתנה החלטה בדבר הגשת סיכומים, בכתב, ונקבע, כי פסק- הדין יישלח לב"כ הצדדים והם פטורים מהופעה לשמיעתו. סיכומי ב"כ המערער הוגשו לנו ביום 10/04/2001 וסיכומי ב"כ המשיב הוגשו לנו ביום 03/09/2001 (לאחר קבלת הארכה להגשתם). 9. הרקע האישי: א. נולד ביום 13/08/65. ב. בתאריך 02/11/83 התגייס, לשירות חובה בצה"ל. ג. בעת גיוסו נקבע לו פרופיל-רפואי: - 97. ד. בתום 3 שנות שירות, דהיינו, בחודש נובמבר 1986, שוחרר משירות חובה, והמשיך לשרת בצבא-הקבע. ה. שירת בחיל-חימוש בתפקיד של מכונאי-רכב ונגמ"שים ביחידת אגד-ארטילרי, המוגדרת כיחידת מחסני-חירום, בצוקי עובדה. ו. בתאריך 21/06/94 קרה האירוע המובא בסעיף הבא בפסק-דין זה. ז. בתאריך 12/02/96 קבעה וועדה-רפואית את הפרופיל-הרפואי שלו ל: - 21. ח. המשיך לשרת ביחידה, בהתנדבות, בעבודות משרדיות. ט. בתאריך 15/04/96, פנה לקצין-התגמולים בתביעה להכיר בו כ"נכה", לפי חוק הנכים, וזאת בגין הפגימה נשוא הערעור. י. בתאריך 21/05/96, נבדק ע"י פרופ' מנחם שדה, כאמור בסעיף 1 של פסק-דין זה. 10. הרקע העובדתי: ביום 21/06/94 יצאה יחידתו של המערער, לחצי-יום כיף בחוף אילת. חצאי-ימי הכיף מתקיימים לצורך גיבוש היחידה, העלאת המורל ורווחת החיילים ואין הם באים בעקבות פעילות מיוחדת, או פעילות מבצעית כלשהי. כשבוע לפני ה- 21/06/94 אמורה היתה להתקיים ביקורת ביחידה ועקב כך היו לאנשי היחידה תקופות שבהן עבדו קשה יותר. ביום המקרה, לקראת שעות-הצהריים, נסע המערער, המתגורר באילת, לגן-הילדים של בנותיו הקטינות, אסף אותן והן נילוו אליו. במהלך יום הכיף פנה המערער לשחק כדור-עף, הרגיש חולשה, שאותה ייחס לחום ולעייפות, וישב בסככה לצד הבנות. בגמר יום הכיף, חזר לביתו כשהוא סובל מכאבי-ראש, סחרחורות ובחילות. בשעות הערב, בעת שהתקלח, החל לחוש בכאבי-ראש עזים, בחילות והקאות. 11. הרקע הרפואי: פנה לחדר-המיון של בית-החולים ע"ש "יוספטל", באילת, והתלונן על קשיון-עורף, וחוסר-יכולת לסבול אור. רופא בדק את אישוניו ומחשש להתייבשות, ניתן לו עירוי, שלאחריו נשלח לביתו. בשעות הלילה, משהתגברו הכאבים, שב ופנה לבית-החולים ושוב שוחרר לביתו. למחרת, בשעות הבוקר, משלא הוטב מצבו, הגיע לבית-החולים, בפעם השלישית. אולם, לאחר שראה את אותו רופא שטיפל בו יום קודם לכן, חזר מיד על עקבותיו, התקשר טלפונית לאישתו שהסיעה אותו למרפאה צבאית, שם קיבל משככי-כאבים, אושפז במרפאה למשך הלילה וביום שלאחריו פונה לבית-החולים ע"ש "סורוקה", באר-שבע. אושפז במחלקת נוירוכירוגיה, בבית-החולים "סורוקה", בוצעה בדיקת C.T. (טומוגרפיה ממוחשבת) ונמצא דמם סובארכנואידאלי (תת-עכבישי) ותוך חדרי (Magnetic Resonance Imging). בבדיקת M.R.I. (דימות בתהודה מגנטית) - נתגלתה תמונה האופיינית למום-עורקי-ורידי עם ניקוז עמוק ועדות לדימום תוך חדרי תת-עכבישי, בעבר. בתאריך 21/08/94, לאחר טיפולים, שוחרר מבית-החולים במצב קליני יציב, הדימום נספג והסתבר, כי איזור היפודנסי מסביב למימצא - ללא משתנים. בסיכום-המחלה, נקבע, כי מצב כללי טוב ויציב והוא משתחרר למעקב רופא מטפל. מועמד לטיפול באמבוליזציה. מומלץ: חופש מחלה, מנוחה בבית, למנוע מאמצים פיזיים. במידה ותהא החמרה במצבו יש לחזור למיון באופן דחוף (מסמך 48 בתיקו-הרפואי, מש/ 1). בתאריך 18/11/94 אושפז במחלקת נוירוכירוגיה, בבית-החולים ע"ש "שיבא", בתל-השומר, כדי לנסות ולסגור את המום הוסקולארי. בתאריך 20/11/94, בוצעה, תחת הרדמה כללית (Superselective MCA Angiography Nbca Embolis). בכך סיימו ד"ר א. ברנשטיין וד"ר אבי סיטון שלב אחד של אמבוליזציה ל- A.V.M הטמפורלי, כאשר הפעולה עברה ללא סיבוכים. בתאריך 23/11/94 שוחרר מבית-החולים עם הוראות לקבלת טיפול תרופתי במשך חודש ימים כאשר שלב אמבוליזציה נוסף תוכנן סמוך לחודש פברואר 1995, כאשר ד"ר אבי סיטון יגיע לביקור עבודה בארץ. בתאריך 04/04/95 נתקבל בשנית במחלקת נוירוכירוגיה, בבית-החולים ע"ש "שיבא", בתל-השומר, עבר טיפול באמבוליזציה. המלפורמציה הווסקולרית טמפורלית, מימין, נסגרה ובתאריך 09/04/95 שוחרר לביתו, לאחר שהוחלט על ניתוח לכריתת המום הווסקולארי, בגלל גודל המום שנשאר. בתאריך 29/11/95 עבר אנגיוגרפיה על-מנת לוודא את גודל המלפורמציה וכהכנה לניתוח. בתאריך 18/12/95, אושפז בבית-החולים ע"ש "בלינסון", בפתח-תקווה, נותח וה- A.V.M. נכרתה. לאחר מכן אושפז במחלקת השיקום בבית-החולים ע"ש לוינשטיין, ברעננה, שם שוקם באופן מלא. 12. תלונותיו של המערער כיום הן בגין כאבי-ראש, בעיקר בחלקו הימני ובאיזור הצוואר, חולשת פלג הגוף משמאל, קשיי הליכה, בעיקר ברגל שמאל, מתעייף בקלות. קיים אצלו סף-גירוי נמוך, דהיינו, מתעצבן בקלות, מתקשה להרדם ורגישות-יתר לסובבים אותו. 13. אין ספק, כי למערער מום מולד הידוע כ: - A.V.M. (Arterio Venous Malformation) ובעברית: - "עיוות בבינוי (מלפורמציה) של העורק הורידי" והינו מום התפתחותי של כלי-דם. אצל המערער מום מלידה זה היה א-סימפטומטי. המהלך הטיבעי של ה- A.V.M. הקיים מלידה, שבמשך השנים, באופן איטי, הוא הולך וגדל עד שיום אחד הוא בא לידי ביטוי בצורה זו או אחרת. 14. הכל מסכימים, כי התערבות טיפולית מוקדמת מפחיתה מאוד את התחלואה בהמשך. ניתן לסווג זאת לשניים: - א. חולים שטיפול מוקדם בהם יגביל תחלואה נוספת ויקטין את הנזקים הבלתי- הפיכים. ב. חולים שטיפול מוקדם בהם אף יביא לשיקומם המלא. 15. בתאריך 21/06/94, פרץ דימום-סובאררכנוידלי ותוך-חדרי (תת-עכבישי) בגולגולתו של המערער, שבסופו של דבר, בתאריך 18/12/95, נותח וה- A.V.M. נכרתה. אנו נדרשים להכריע בשאלה: מה היו הגורמים לפריצת הדימום וזאת על רקע המום המולד? 16. לדעת המומחה-הרפואי מטעם המשיב, הדימום-הסובאררכנוידלי פורץ ללא כל קשר לנסיבות חיצוניות ואין הוא קשור כלל ועיקר למאמץ גופני. לעומתו, סבור המומחה-הרפואי מטעם המערער, שהדימום שפרץ אצל המערער נובע עקב שינויי-לחצים שהתעוררו על רקע עומס-יתר שעבר עליו. הווה-אומר: עליה בלחץ-הדם היכולה לגרום לפריצת הדימום. 17. הרופאים מיקדו את דברי עדותם בסוגיית המאמצים הגופניים ו/או פעילות ספורטיבית, האם יכולים הם לגרום לפריצת דמם ממום עורקי-ורידי? 18. תנאי השירות: לטענת ב"כ המערער, היו בשירות מספר גורמים שהביאו לנכותו של המערער וגלל כן יש לקבוע, כי השירות הוא שגרם לה. בתצהיר המערער, מיום 22/03/99, מובא (בסעיף 2 הימנו) כדלקמן: - "ביום 21/06/94 לאחר תקופה ארוכה אשר במהלכה הייתי נתון במתח-רב עקב עבודה שהוטלה על כלל היחידה וגם עליי, ביקורת וסיגריות פערים בפיגור בעבודה, הוחלט להוציא את יחידתי ל'יום כיף' בשפת הים. שבוע לפני היציאה ליום הכיף עבדנו מדי יום עד שעות מאוחרות של הלילה. מטרתו של יום הכיף היתה לצבור כוחות כדי להמשיך לעבוד". באחת - א. תנאי שירותו של המערער, עובר ל- 21/06/94, היו רווי מתח וקשים והם אלו שגרמו לפרוץ הדימום ביום 21/06/94. ב. טורטר מספר פעמים עד שנבדק. ג. טולטל מאילת לבאר-שבע ברכב צבאי ולא בטיסה. ד. הדמם במוח נבע מהתפרצויות חוזרות עקב ה"טילטולים". ה. רק ב- C.T. (טומוגרפיה ממוחשבת) שבוצע בבית-החולים "סורוקה", באר-שבע, נמצא כסובל מ- A.V.M.. 19. לעומתו, טוענת ב"כ המשיב, כי תנאי שירותו של המערער היו תנאים שיגרתיים, ללא מאורע חריג. מדובר בשיגרת פעילות הנקבעת מראש וכי הדמם פרץ בעת שהוא התקלח בביתו באופן ספונטני, על רקע המום המולד, וללא קשר לשירות הצבאי. 20. לעניין תנאי השירות, הוגש לנו, כאמור, תצהיר מיום 15/11/99, שעשה סא"ל (מיל.) אלימלך סימון, שנחקר שתי-וערב ע"י ב"כ המערער על האמור בתצהירו. כעולה מדבריו, הפעילות ביחידה היתה עפ"י תוכנית-עבודה שנתית שנקבעת מראש. כזו היתה הפעילות גם סמוך ליום 21/06/94, דהיינו, פעילות-שגרתית גרידא. לא מדובר בכל פעילות צבאית מיוחדת יען היחידה עצמה מוגדרת רק כיחידת מחסני חירום. ביחידה היתה אומנם מצוקה בכוח-אדם וחסרים היו בסגל הסדיר מכונאי-נגמ"שים, אבל היחידה תוגברה באנשי-מילואים בעלי מקצוע, המערער היה אחד מבעלי-המקצוע הראשיים שתיחזקו את הנגמ"שים, וצריך היה להכשיר את אותם נגמ"שים. אולם, המערער לא עבד לבדו והסגל שעמו מנה 6 מכונאים. העד מסכים, שהיחידה הוצאה מכשירות, וכי נדרש היה "מאמץ יתר כלשהו", כדי להעמיד את היחידה על הרגליים. ברם, מדגיש העד, "כלשהו" ולא דווקא מאמץ מיוחד, וזאת משום שתוכנית- העבודה קובעת זמנים קצובים, וכשנקבע מועד של בקורת - חייבים לעמוד בו. מוסיף העד ואומר, כי המערער היה בולט בזמן העבודה, בולט בחריצותו. הוא היה משקיען, שאהב את העבודה, השקיע ותרם רבות. נוהג היה גם להשאר לעבוד גם שעות נוספות מעבר למה שנתבקש. עבודת המערער, כמכונאי נגמ"ש, דורשת מאמץ פיזי כלשהו, אך לא רב ביותר. התפקידים והמשימות אותם ביצע המערער לא היו שונים, מהותית, מתפקידי מכונאי נגמ"ש אחרים. וכבר קרה, בעבר, שהמערער היה לחוץ בעבודה, ופנה אליו. אין העד זוכר מדוע קבע לאנשי היחידה "יום כיף" דווקא בתאריך 21/06/94 ובהחלט יתכן שהיה זה לאחר הביקורת. ברם, לדבריו, יום כיף מתקיים, בדרך כלל, לאחר חצי יום עבודה שגרתי, שבו לא נדרש מאמץ מיוחד כלשהו, יען כי אין הגיון ואין טעם לקיים יום כיף לחיילים לאחר שעות פעילות של עבודה מאומצת וכי הדבר מחטיא את המטרה. המשחקים שבהם נטלו החיילים חלק ביום הכיף, לא דרשו מאמץ מיוחד. החיילים לא חוייבו להשתתף בהם, הם נתקיימו בצורה ספונטנית ולא מתוכננת והדבר היה מסור לשיקול-דעתם בלבד. העד הנ"ל עשה עלינו רושם מהימן ואין לנו שום סיבה לפקפק בדבריו. 21. ד"ר שלמה פלכטר, המומחה הרפואי מטעם המערער, תולה את פריצת הדימום הסוברארכנוידלי בגלל שינויי-לחצים שהתעוררו על רקע עומס-היתר שעבר המערער, וכי יש להניח, שהיו לחצים חזקים מאוד. ד"ר ש. פלכטר, יוצא מן ההנחה שמספר ימים קודם לפרוץ הדימום היו ימים של עומס- בעבודה כאשר ביום פרוץ-הדימום נטל המערער חלק (ב"יום הכיף") בפעילות פיזית מעל לרגיל, ואין ספק שזה הביא לעלייה בלחץ-הדם לאחר מאמץ אינטנסיבי, וסביר להניח, שזה הוא הגורם לפריצת הדימום. העד מסכים, כי הדמם יכול היה להופיע ללא גורם חיצוני, דהיינו, ספונטנית. 22. בהסתמכו על מחקרים, בתחום האמבריולוגיה של כלי-הדם המוחיים, מצביע העד על שתי גישות המקובלות לגבי דרך התפתחותו של ה- A.V.M : - גישה אחת הגורסת, כי הוא מתפתח על רקע של מום חורג (מלידה) עורקיף - ורידי קורואידאלי. הגישה השנייה והנפוצה יותר גורסת, כי הוא נוצר מקשרים שגויים בתוך המקלעת ואיזור זה של וסקורלריזציה שגוייה הופך לחלק אינטגרלי של המוח. 23. ובאשר לגורם הראשוני המביא להתפרצות סימני המום העורקי-ורידי, מחלקים את החולים ל- 3 קבוצות שונות: - א. בשליש - הסימנים מופיעים תוך כדי שינה. ב. בשליש אחר - הסימנים מופיעים תוך כדי פעילות יומית רגילה. ג. ורק בשליש הנותר - תוך כדי פעילות אינטנסיבית. 24. לדעת ד"ר ש. פלכטר, קיים קשר סיבתי ב"רמה של מתקבל מאוד על הדעת", לשייך את מקרהו של המערער לקבוצת השליש האחרון, וזאת הואיל והרמת-משאות והתכופפות הן בין הפעילויות שביצע המערער וקשורים עם תקופת פעילות מאוד אינטנסיבית, מבחינה פיזית, במקום עבודתו ולאחר יום של פעילות על חוף הים, שבה קיפץ, התרוצץ, התכופף, הרים משאות ושיחק כדור-עף. הפעילויות דלעיל השפיעו על המום העורקי-ורידי שידמם וכתוצאה מכך נתגלה המום. 25. כאמור, המדובר במום-מולד, שאפילו נאמץ את גירסתו של המומחה-הרפואי מטעם המערער, כי, לעיתים, כאשר אדם ניצב נוכח גורם-מזרז ("טריגר" - Trigger), יכול ויפרוץ הדימום, הרי שבמקרה דנן, כך סבורים אנו, אין המקרה קשור עם "טריגר" כלשהו והמדובר בקשר נסיבתי, כרונולוגי בלבד, בין השירות הצבאי לבין פרוץ הדמם. ה"טריגר" שבגינו עלול לפרוץ דמם, במקרה שנסיבותיו זהות לנסיבותיו של המערער, אמור להיות "אירוע טראומטי", בעל עוצמה כזו שיש בו כדי להביא לפריצה האמורה. טראומה רצינית יכולה היתה להוות את "לחיצת ההדק" ולשחרר את המחלה האורבת בעורק הורידי במוחו של המערער. אנו לא מצאנו "אירוע טראומטי" כזה, שאירע למערער, בימים שקדמו ליום 21/06/94, תוך כדי השירות ואף לא היה כל "אירוע טראומטי" ב"יום הכיף" בחוף הים באילת. מבחינה זו, אין אנו יכולים לקבל את עמדת ב"כ המערער, שלפיה כל עוד לא היה המערער חשוף לאירוע, יכול היה להמשיך במצבו שלפני ה- 21/06/94, וזאת אף לאורך שנים, את מסלול חייו הרגילים במצב כזה שבו מקנן בו המום המולד. כאמור, לנו נראה, וגם העיד על כך המומחה הרפואי מטעם המערער, שבאותה מידה נכון אף לומר, שקיימים מקרים שבהם קורית הפריצה תוך כדי מנוחה ואפילו בשינה או תוך כדי פעילות יומית רגילה, ללא שקדם להם אירוע כלשהו. 26. המומחה-הרפואי מטעם המערער מסכים, שחוות-דעתו מבוססת על סטטיסטיקות וגלל כן אמורים אנו לבחון את הדברים במסגרת של הסתברויות. ובעניין זה, יש לציין, שלא רק שהחיים האזרחיים היו אל-נכון מזמנים למערער מתחים בדרגה דומה לזו שהוא עמד בה בתקופה שקדמה ליום 21/06/94, אלא, דבר זה יש להדגיש במיוחד, שהמדובר במערער בעל וותק בשירות הצבאי ושהוא היה רגיל בעבודה ובתפקיד שבו הוא הועסק. יוצא, איפוא, שגם ההסתברות, בדבר התפרצות סימני המלפורמציה בצורת דמם אצל 1/3 מהחולים, תוך כדי פעילות אינטינסיבית, אינה נראית לנו כאשר אין אנו מתייחסים לפועלו של המערער בימים שקדמו ליום 21/06/94 וביום זה, כאל פעילות אינטנסיבית. 27. בערעור זה הועלו בפנינו מסכות מעניינות ביותר, הן בשאלות רפואיות והן בסוגיות משפטיות. הסוגייה הרפואית של A.V.M., דהיינו, המומים בעורקים ורידיים, משמש נושא למאמרים רפואיים שונים, ומקום היה ליתן את הדעת בהבדלים שבין מפרצות מוחיות, דימומים סובארכנוידליים, לבין דימומים שמקורם בהתפרצות על רקע המלפורמציה. גם בנושא המשפטי, כנראה, עדיין לא נאמרה המילה האחרונה. הואיל והלכה למעשה, ההכרעה בערעור זה היא על-סמך הרקע העובדתי שנקבע על-ידנו, פטרנו עצמנו מלהרחיב את הדיבור ולהכניס ראשנו לפני ולפנים של כל הטיעונים, החשובים כשלעצמם, אלא שלאור ההכרעה העובדתית שוב אינן צריכות לגופם. ברם, לא נצא ידי חובתנו אם לא נתייחס, למעלה מן הנדרש, לשני עניינים נוספים שהועלו בטיעוני ב"כ הצדדים, דהיינו: - א. בית-החולים "יוספטל"; ב. שאלת המתח-הנפשי. 28. בית-החולים "יוספטל": אמת, שבמידה וחייל מקבל טיפול-רפואי-לקוי במהלך השירות ונפגע עקב כך, גם אם הטיפול נועד לטפל במצב חולני שלא נגרם עקב השירות - אזי תוצאות הטיפול הרפואי הלקוי יחשבו כנובעות "עקב השירות" והנפגע יוכר כ"נכה", לפי חוק הנכים, הזכאי לגימלאות (ראה: ע"א (ת"א) 835/94 - שלמה מלמד נ. קצין-התגמולים, פ"מ תשמ"ד (ג), עמ' 3 בעמ' 17). סעיף 1 לחוק הנכים מגדיר "נכות,, ככזאת הנגרמת לחייל "בתקופת השירות ועקב שירותו". במקרה שלפנינו, אין מחלוקת שהאירוע קרה בתקופת שירותו הצבאי של המערער. טענת המערער היא, בין היתר, כי הטיפול שקיבל בבית-החולים ע"ש "יוספטל", באילת, או ליתר דיוק, השיהוי באבחנת מצבו, היה רשלני ובלתי-מקצועי וכי כל טיפול רפואי שמקבל חייל במקרה כזה - בין אם טיפול אזרחי ובין אם טיפול צבאי - נופל בגדר "עקב" השירות בצה"ל, כמשמעותו בסעיף 1 לחוק הנכים, וגם גלל כן יש להכיר בו כ"נכה", לפי חוק הנכים. נאמר זאת כך: אין אנו באים לפסוק אם היתה או אם לא היתה רשלנות רפואית כלשהי שגרמה או החמירה את מצב בריאותו של המערער ע"י רופא או מי מעובדי בית-החולים "יוספטל", וחלילה לנו לעשות זאת ומה עוד שהנ"ל אינם צד להליכים ודברם כלל לא נשמע בפנינו. על-פי פקודת מטכ"ל, מנוע חייל מלפנות לטיפול רפואי מחוץ למסגרת צבאית. חייל אינו רשאי לפנות למערכת הרפואה האזרחית, אלא אם כן הופנה לשם ע"י קצין-העיר או במסגרת חר"פ (ר"מ 2). עפ"י סעיף 36 (א) לחוק הנכים, קנוייה לחייל, בתנאים מסויימים, "זכות הבחירה", ואם טוען המערער לרשלנות רפואית במערכת הרפואה האזרחית (בית-החולים "יופסטל", במקרה זה), רשאי הוא לנקוט בצעדים משפטיים כנגדו כדי לזכות בתשלומים עפ"י חוק הנזיקין. במקרה דנן, מימש המערער את הבחירה שלו בין החלופות והעדיף את ההתדיינות במסגרת חוק הנכים, באופן שאפילו מוכח היה טיפול רשלני מצד בית-החולים "יוספטל", אין המערער יכול למצוא את תרופתו במסגרת החוק שעל-פיו אנו דנים. 29. המתח הנפשי: האם מתח נפשי אשר חווה המערער המופיע בעקבות תנאי-שירותו כפי שהיו במקרה דנן, עומד במבחן ה"קשר הסיבתי המשפטי" הנדרש לצורך הכרה. ביתר הדגשה: האם יש לוותר על כל סממן אובייקטיבי של מתח ודי בתחושתו הסובייקטיבית של המערער, בלא כל לחץ חיצוני, על-מנת לזכות בהכרה של נכות, על-פי חוק הנכים? בפסק-הדין בעניין אורית אביאן (רע"א 4073/99 מיום 10/07/2000), נקבע ע"י בית- המשפט העליון (מפי המשנה-לנשיא שלמה לוין), שאמת-המבחן להערכת קיומם של מתחים היא סובייקטיבית ולא אובייקטיבית. הגם שפסק-הדין הנ"ל מתייחס למחלה נפשית הרחיבו בתי-המשפט את מבחן התגובה וקבעו כי המבחן הוא סובייקטיבי ולא רק במחלות נפש (ראה, למשל, ע"א 1227/00 מיום 20/09/2001, קצין-התגמולים נ. ירון לוי, מפי כב' השופט נ. הנדל, מבאר-שבע). דא-עקא, שלא מצאנו שום מצבי מתח וחרדה הקשורים בשירות ומה עוד כאשר מדובר בשירות שאינו שירות קצר ולא עלה בידי המערער להצביע על אירוע או על שרשרת אירועים חריגים ומיוחדים בסמיכות זמנים לתאריך 21/06/94. 30. בדונו בשאלה מהי משמעות הנטל הרובץ על קצין-התגמולים קבעה הפסיקא (ראה: ע.א. 192/85, קצין-התגמולים נ. פרומה הכט - פ"ד מ"ד (3), עמ' 646, בעמ' 658), כי אין לחייב את קצין-התגמולים להוכיח העדר "קשר סיבתי" בין השירות לבין החייל בשיכנוע של למעלה מכל ספק ודי בראיות המוכיחות מצד אחד, שלא היה בשירות דבר המצביע לכאורה על סיכון להתהוות המחלה, בצירוף ראיות המצביעות מצד שני לפחות על אפשרות מאוד סבירה שהמחלה אכן נגרמה ע"י סיבה אשר אינה קשורה בשירות. בשאלה מהי דרגת השיכנוע המוטלת על המערער? קבעה הפסיקא (ראה: רע"א 187/93, רדושיצקי נ. קצין-התגמולים - פ"ד ל"ז (4), עמ' 361, בעמ' 364), שעל המערער להראות שקיומו של ה"קשר הסיבתי" מתקבל מאוד על הדעת. 31. המסקנות אליהן הגענו: המערער נולד עם מום בכלי-דם במוח. את הימצאותו של המום ניתן לגלות באמצעות בדיקות C.T. (טומוגרפיה ממוחשבת). עם היוולדו של המערער לא עלה על-דעת איש לבצע בדיקת C.T. (טומוגרפיה ממוחשבת), אפילו היתה בדיקת C.T. (טומוגרפיה ממוחשבת) כבר קיימת בשנה שבה נולד במערער. גם בעת גיוסו של המערער לצה"ל לא היתה כל סיבה לבצע בדיקה כנ"ל והמערער גוייס לצה"ל בפרופיל-רפואי מקסימאלי. הדמם, שפרץ בעורק-הורידי במוח ושעקב כך בוצעה בדיקות ה- C.T. (טומוגרפיה ממוחשבת) הוא זה שגרם לגילוי הימצאותו של המום. המאמץ הגופני שבוצע ע"י המערער, עשוי לגרום לעלייה מתונה בלבד של לחץ-הדם, ולא היה כדי לגרום לפריצת דם ממום עורקי-ורידי. בבדיקת M.R.I. (דימות בתהודה מגנטית) שבוצעה למערער בבית-החולים "סורוקה", ב"ש, נתגלה, כי גם בעבר (לפני ה- 21/06/94), כבר היה למערער דימום תוך חדרי תת-עכבישי. לפני ביצוע הניתוח לשם כריתת המום, צריך היה לטפל בעורק-הוורידי כדי לספוג את הדמם. מדובר בניתוח קשה ומסוכן שבו היה צריך להמתין עד לספיגה מוחלטת של הדמם. הניתוח בוצע, איפוא, בשני שלבים: ספיגה וכריתה - ספיגה וכריתה. פשיטא, ולא יכולה להיות על כך כל מחלוקת, שהימצאותו של המום אין לו ולא כלום עם תנאי השירות של המערער בצה"ל. באופן פרדוכסאלי למדי, ניתן לומר, כי אלמלא הדמם לא היתה מתבצעת בדיקת ה- C.T. (טומוגרפיה ממוחשבת), המום לא היה נכרת והמערער היה נשאר כאשר מום מסוכן במוחו. כריתת המום בוצעה ע"י מומחים-רפואיים בעלי-שם עולמי, במימון רשויות צה"ל, ולמזלו הטוב של המערער עברה הכריתה בהצלחה. מטבע הדברים, כתוצאה מהכריתה, מצב בריאותו של המערער אינו שפיר דיו. לאחר ששמענו את דברי עדותם של העדים (פרופ' מנחם שדה, המומחה הרפואי מטעם המשיב וד"ר שלמה שלפטר, המומחה הרפואי מטעם המערער), הגענו לכלל דעה, כי לא ניתן היה לאתר את המום במועד הקודם למועד שבו הוא התגלה בבדיקה. בהעדר ידיעה על הימצא המום ולאור הנסיבות שאותן תאר המערער (עבודה מאומצת ובילוי בחום שעל שפת-הים באילת), בפני רופא בית-החולים "יוספטל", המימצא של "התייבשות" היה המתקבל ביותר על הדעת ומה עוד שבבית-החולים "יוספטל" אין בנמצא מכשיר לבדיקת C.T. (טומוגרפיה ממוחשבת). למחרת היום, כאשר פנה המערער למרפאה-צבאית ונשלח לבאר-שבע לביצוע הבדיקה בבית-החולים "סורוקה", טוב היה אילו מועבר היה המערער מאילת לבאר-שבע במטוס ובתנאים ההולמים מצב כזה. ברם, לא שוכנענו, כי היה בכך וכן באיחור באיבחון, כדי לשנות את מצבו הבריאותי. משנמצא כי לא הוכח "קשר סיבתי" בין האיחור באיבחון לבין נזקי המערער, אין, למעשה, הכרח לדון בטעונת בדבר קיום התרשלות מצד הרופא. כידוע, אין עוולת הרשלנות מתגבשת ללא הוכחת הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לנזק (ראה: ע.א. 2027/96 פ"ד נ"ד (2) עמ' 849). 32. דין ערעור זה להידחות. 33. מחמת מצבו הרפואי של המערער אין אנו מחייבים אותו לשאת בהוצאות המשפט ובשכר-טרחת עורך-דינו של המשיב. 34. זכות ערעור כקבוע בחוק הנכים. 35. מזכירות בית-המשפט: - א. תשלח לב"כ הצדדים - עותק מפסק-דין זה, לאחר שבישיבה מיום 21/11/2000 קיבלו פטור מהופעה לשמיעתו. ב. תעביר לקצין-התגמולים, ישירות, עותק מפסק-דין זה. ג. תחזיר לב"כ המשיב - את תיקו-הרפואי של המערער (מוצג מש/ 1). ניתן היום ח' בטבת, תשס"ב (23 בדצמבר 2001) בהעדר ב"כ הצדדים. ( - ) ( - ) ( - ) יעקב גנן, שופט (דימ.) פרופ' א. להמן מר י. פישר אב בית-הדין חבר חברצבאקצין התגמולים