1. התובעת עתרה לחיוב הנתבע, פסיכולוג חינוכי במקצועו, לפצותה בגין נזקים שנגרמו לה כתוצאה מנסיון התאבדות שביצעה, שלטענתה הוא אשם בביצועו. הנתבע הכחיש אחריות למעשה וביקש שהתביעה תדחה. לטענת התביעה, בקיץ 95 חלה התדרדרות נפשית במצבה של התובעת, שהלכה והתגברה עם הזמן, עד כי ב- 13.2.96 ניסתה לשלוח יד בנפשה על ידי בליעת רעל, דקירות שביצעה בגופה והצתה. את אשמתו של הנתבע לכך שהתובעת ניסתה לשים קץ לחייה , מצאה התביעה בכך שהתובעת לא הופנתה על ידו לטיפול מקצועי שהיה מציל אותה מביצוע המעשה הנורא וזאת למרות שהתובעת תארה בפניו את המצב הנפשי הקשה שבו היתה שרויה ולכן היה ער, או היה צריך להיות ער למצבה. הנתבע כפר בטענת התביעה כי היה ער למצבה הנפשי הקשה של התובעת או שהיה צריך להיות ער לו, וטען שהתובעת לא התלונננה בפניו שהיא נמצאת במצב נפשי קשה. אין מחלוקת בין הצדדים שאילו אכן תוארו בפני הנתבע כל אותם תסמינים שהתביעה טוענת שהתובעת ואחותה, שהתלוותה אליה למפגש הראשון עם הנתבע, תיארו בפניו, היה עליו להפנותה לטיפול נפשי, בין של פסיכיאטר ובין של פסיכולוג קליני. אף הנתבע בעדותו הודה בכך (עמ' 45 לפרוט'): "אם אני מזהה סימפטומים קליניים או היבטים פסיכופתולוגים, אז ברור לחלוטין שאני מפנה לפסיכיאטריה או ליחידה לטיפול קליני או פסיכיאטרי, לטיפול באופן שוטף" ובהמשך (אותו עמוד) : "אני מסכים איתך שיש באפשרותי לעשות סינון ראשוני כדי לאבחן אם מדובר בבעיית התנהגות שבה אני יכול לטפל, לבין בעיות של הפרעות אישיות, שזה בתחום הפסיכיאטריה". לנוכח ההסכמה כי אילו היה הנתבע מאבחן שהתובעת נמצאת במצוקה נפשית, כפי שלטענתה הייתה שרויה בה, היה עליו להימנע מלטפל בה בעצמו והיה צריך להפנותה לטיפול נפשי כאמור, נותרה, בעיקר, להכרעת השאלה איזו משתי הגירסות, זו של התביעה או זו של ההגנה, תואמת יותר את שאירע. 2. התובעת ילידת 1973, סיימה בית ספר תיכון במגמת הנהלת חשבונות ושרתה בצה"ל כפקידה טכנית. לאחר שחרורה מהצבא בחודש ספטמבר 93 עבדה תחילה כמתדלקת בתחנת דלק במקום מגוריה באשקלון, מאחר שהיתה זו עבודה נדרשת, ולאחר מכן, במחצית 94, עבדה כפקידה בחברה לשיווק בשר, אך פוטרה עקב צמצומים בכח אדם. לאחר העבודה בחברה לשיווק בשר עבדה כממלאת מקום במשרד החינוך ולמדה לבחינה הפסיכומטרית שאותה עברה בניקוד נמוך. באוקטובר 95, החלה התובעת ללמוד במכללה האיזורית באשקלון במסגרת מכינה, ובמקביל ללימודיה אף עבדה באופן חלקי. את לימודיה במכללה הפסיקה התובעת במהלך חודש ינואר 96 . נטען על ידי התובעת, שבמחצית 95, חשה שינוי במצבה הנפשי שהתבטא, בין היתר, בהפרעות באכילה, בלבול, תחושת יאוש והפרעות קשות בשינה. תחילה, לטענת התובעת, שיתפה היא את בני ביתה , הוריה ואחיה בתחושותיה, מאוחר יותר אף הלכה, בליווי אחת מאחיותיה, למפגש עם רפלקסולוגית, וכן הלכה לאיש דת במגמה למצוא מזור לנפשה. בסוף דצמבר 95, עם התגברותן של ההפרעות הנפשיות, ביקרה התובעת בליווי אמה אצל רופאת המשפחה, וזו לטענתה המליצה לה ללכת לפסיכולוג. אחותה של התובעת , ע.ת. 1 חדוה מאיר, התקשרה לנתבע בסוף ינואר 96 או בתחילת פברואר של אותה שנה וקבעה עימו מפגש שאליו הגיעו היא והתובעת, במטרה שהנתבע יטפל בתובעת. 3. לטענת התביעה, התובעת הגיעה לנתבע כדי לקבל טיפול נפשי בשל הדיכאון שבו היתה שרויה. התקיימו שלושה מפגשים טיפוליים שבמהלכם תארה התובעת בפני הנתבע באופן מפורט את מצבה הנפשי ושלכן היה על הנתבע לאבחן כי היא נמצאת במצב נפשי קשה ולהפנותה לטיפול נפשי שהיה מונע את ביצוע נסיון ההתאבדות. במקום שיפנה אותה לפסיכיאטר או לפסיכולוג קליני, שהם המומחים לטיפול במצב דיכאוני שבו היתה נתונה, לטענת התובעת, אמר לה הנתבע שלאחר חמש פגישות ישתפר מצבה והיא תרגיש טוב יותר. טענת הנתבע, לעומת זאת, הינה שהתקיימו אך שני מפגשים ובמהלכם תארה התובעת בפניו אך מעט מאותן תלונות שלטענתה חשפה בפניו. ממה שנאמר, לטענת ההגנה, באותם מפגשים לא יכול היה הנתבע, כפסיכולוג חינוכי סביר, לאבחן שהתובעת נמצאת במצב נפשי קשה. הנתבע טען, שהתובעת הגיעה אליו כדי לקבל ייעוץ והכוונה מקצועית תעסוקתית, וכי הסביר לה שלשם כך יהיה צורך בקיום חמישה מפגשים שבסיומם יוכל לתת לה אבחנה והמלצה. 4. נטען על ידי התובעת בתצהירה, שכאשר הגיעה לנתבע, סיפרה לו שהיא סובלת מכך שהפסיקה לאכול, ירדה במשקל בצורה דרסטית, לא מתפקדת ולא עובדת, לא ישנה בלילות, מתלוננת על כאבים בלתי מוסברים, חושבת שמדברים עליה מאחורי הגב, מתביישת בעצמה, עצובה רוב שעות היממה, אבודה מבחינה רגשית, מבולבלת, מיואשת, סובלת ממחשבות טורדניות, חשה רגשי נחיתות, הפסקת מחזור מזה מספר חודשים, חוסר אונים, אפאטיות, ניתוק קשרים עם אנשים ומסגרות, עצלנות, קמצנות, קנאת שווא, וכן שסיפרה לו שהיא צופה שחורות. הנתבע לעומת זאת טען, שהתובעת סיפרה לו שהיא במצוקה על שאינה עובדת או לומדת, על כך שהיא ניסתה מספר פעמים לעבוד בתחומים שונים, ולא עלה בידה והיא לא התמידה. בעדותו טען הנתבע (עמ' 47 לפרוט'): "מה שמפריע לה במיוחד זה שחברותיה יודעות מה הן עושות עם עצמן, שהן כן עובדות ולומדות, והיא כרגע חסרת כיוון. היא סיפרה גם שלאחרונה היא בלי חברות, על רקע שהיא לא לומדת, לא מצליח לה ללמוד... שהיא מתביישת שאין לה כיוון". הנתבע גם העיד שהתובעת סיפרה לו (עמ' 48 לפרוט'): "...שהעיסוקים שהיא עסקה בהם עד עכשיו לא מצאו חן בעיניה...". לטענת התביעה, במפגש הראשון שבין התובעת לנתבע נוכחה גם אחותה של התובעת, ואף היא תיארה בפני הנתבע את מצבה הנפשי של התובעת בדומה לתיאור שזו מסרה. התרשמתי שהתובעת מאמינה שהגירסה שמסרה בעומדה על דוכן העדים גירסת אמת, ולכן כשהעידה, היתה בטוחה בצדקתה. נראה היה, שגם הנתבע שהעיד האמין באמיתות דבריו. יש בענייננו עדות מול עדות - אתייחס להלן לעדות האחות - ובשל בטחונם של העדים , התובעת והנתבע, באמיתות גירסותיהם, קשה להכריע בשאלות שבמחלוקת בהסתמך אך על התרשמות מאופן מסירת העדויות. נראה לי איפוא לצורך ההכרעה, להיזקק לדברים שנאמרו על ידי התובעת ואביה בסמוך לנסיון ההתאבדות, וכן על מידע שהועלה על הכתב בסמוך לאירוע. פרופ' טיאנו, שהעיד מטעם התביעה, גרס שאין להניח שבסמוך לאירוע ימסרו דברים החוטאים לאמת. 5. בחקירתו הנגדית אמר פרופ' טיאנו, (עמ' 20 לפרוט'): " ...על מנת לאשש את הדברים שהיא מוסרת לי על שנת 95 הרי שאני צריך גם להסתמך על מצבה כפי שהוא היה כשהיא הגיעה לביה"ח תל-השומר, ושנבדקה שם, ולא רק על מה שהיא משחזרת שקרה או לא קרה בינה לבין הפסיכולוג..." בחקירה חוזרת כאשר נשאל פרופ' טיאנו לגבי אמינות דברים שנרשמו מפי התובעת כשמונה ימים לאחר נסיון ההתאבדות השיב (עמ' 29 לפרוט') : "... שהסבירות שזה שקר שואפת לאפס, ששמונה ימים לאחר מכן מצב הרגשי הוא כזה שאינך יכול לצפות שמישהו יתחיל להמציא דברים..." 6. מעיון במסמכים הרפואיים המתייחסים לאשפוזה של התובעת לאחר נסיון ההתאבדות (נ/ 3), עולה, שביום 21.2.96 נבדקה התובעת על ידי הפסיכיאטר ד"ר חרמון. בחוות הדעת של הפסיכיאטר (מסמך 23-24) נאמר: "... לאחר הצבא מצב של נסיון ללמוד באוניברסיטה נסיון לעשות מבחן פסיכומטרי ללא הצלחה מרובה בעצם חשה שדרכים רבות נסגרות לפניה בכוון התפתחות לימודית תוך ציפיה מצד המשפחה והחברה הקרובה - הרגשת מצב רוח ירוד ללא הפרעות ... וכניסה לסחרור או לא הצליחה לבצע את הצעד הבא בחייה. אז ברגע של אימפולסיביות החליטה לבצע את המעשה הנ"ל כאשר לא תכננה אותו קודם לכן כלל..." כמו כן נאמר שהתובעת: "... שוללת ירידה בתיאבון, שוללת הפרעות בשינה, בתקופה הקודמת למעשה" מסקנות הבודק היו שאינו "מתרשם ממצב אפקטיבי בולט (בשלב זה) הקודם למעשה האובדני... אך קיום של חוסר יכולת לענות לציפיות האישיות והמשפחתיות והחברתיות, לצאת מתקופת המעבר שלאחר השרות הצבאי על רקע אישיות ... " מאחר שהמעשה הוסבר כמעשה אימפולסיבי החליט הפסיכיאטר שלא לתת טיפול תרופתי. כשבעה ימים מאוחר יותר ביום 28.2.96, נקרא הפסיכיאטר ליעוץ חוזר וציין שלא מצא סיבה לשנות את חוות דעתו. (מסמך 25). 7. ביום 12.3.96 נבדקה התובעת ע"י הפסיכיאטר ד"ר הרמן שציין (מסמך 27): "... בשיחה עם החולה בולטת הכחשה, והיא מתארת בצורה כביכול "קלה" מצב של דכאון שנגרם עקב כשלון בבחינה. בעצם אין הסבר מתקבל על הדעת לנסיון אובדני קשה כל כך. המשפחה מתארת את החולה כילדה עליזה ורגילה, וגם הם אינם יכולים להבין את המעשה. האם מוסרת שבתקופה (1-3 חודשים) לפני נסיון ההתאבדות היא הבחינה שהחולה מדוכאת". בחוות דעתו קבע המומחה שאין לתובעת תובנה למצבה הנפשי, וכי לא ניתן הסבר מניח את הדעת לנסיון ההתאבדות הקשה. 8. בנוסף למסמכים הרפואיים שהוגשו בהסכמת הצדדים, הגישה התביעה אמרה במשטרה שמסר אביה של התובעת באותו יום שניסתה להתאבד. האב סיפר באמרתו שביום המקרה יצאו הוא ואשתו לעבוד בחנות הבוטיק שבבעלות המשפחה. בשעה 10.00 לערך ביקשה התובעת את הרכב כדי לעשות סידור, האב נתן לה את הרכב והלך לעשות סידורים ברגל. כאשר חזר בשעה 12: 30 לחנות, ומצא את החנות סגורה, נמסר לאב שאשתו הוזעקה לבית, כשהגיע לבית התברר לו, שהתובעת ניסתה לשים קץ לחייה. האב הסביר באימרה שהיו לתובעת בעיות בלימודים, וכי כאשר השתחררה מהצבא, היו לה ציפיות גבוהות מעצמה בתחום הלימודים, שאותם פיתחה במהלך שרותה הצבאי. לשאלה אם התובעת דיברה על רצון להתאבד או לפגוע בעצמה, השיב בשלילה מוחלטת. טענת התובעת, כי סיפרה לנתבע את כל אותן תלונות שמנתה בעדותה, אינה מתיישבת עם ממצאי הפסיכיאטרים שבדקו אותה מספר ימים לאחר נסיון ההתאבדות כאשר היתה מאושפזת בבית חולים תל-השומר, או עם אמרת אביה. אמנם התובעת לא נחקרה בבית המשפט על הדברים שמסרה לפסיכיאטרים, אך משהוגשו מסמכי האישפוז בהסכמה, משמע שהאמור בהם מקובל על הצדדים. לגבי חלק מהתלונות שעליהן, לטענת התובעת, היא התלוננה בפני הנתבע, מצינו בחוות הדעת של הפסיכיאטרים שבדקו אותה, שהיא במפורש שללה את קיומן, כגון הפרעות בשינה וירידה בתיאבון. חלק אחר של תלונות, גם אם לא נשלל, כלל לא נזכר. למרות שנחקרה, כאמור, על ידי שני פסיכיאטרים, והבדיקה הראשונה, צויין שארכה למעלה משעה, לא נזכרו בחוות הדעת התלונות שנמנו בתצהיר כתלונות שהתובעת שטחה בפני הנתבע, וזאת על אף הנסיון של הפסיכיאטרים לרדת לסיבת נסיון ההתאבדות ולו כדי לדעת, איזה טיפול יש להעניק לתובעת. התובעת טענה בעדותה (עמ' 8 לפרוט'), כי שיתפה את בני ביתה בתחושותיה ורגשותיה, ואולם עולה מדברי אביה באמרתו במשטרה כי כלל וכלל לא היה מודע לאפשרות שבתו תנסה לשלוח יד בנפשה או שתנסה לפגוע בעצמה. לא נעלמה מעיני טענת התובעת, כי פתחה את סגור ליבה בפני הנתבע, כפי שלא עשתה כאשר פנתה לאחרים, שמהם קיוותה לקבל עזרה, אך אין בכך כדי להסביר מדוע לא סיפרה לפסיכולוגים את שלטענתה סיפרה לנתבע. 9. בתצהירה, טענה התובעת כי בחודש פברואר, כשבועיים לפני ניסיון ההתאבדות, נפגשה לראשונה עם הנתבע, ושבאותה פגישה נכחה אחותה. לאחר מכן התקיימו שתי פגישות נוספות, וביום שבו ניסתה להתאבד ביקשה להיפגש עם הנתבע כדי לשלם לו את יתרת שכרו, ואכן נפגשה עמו ושילמה לו את שנותרה חייבת. בעדותה הסבירה התובעת שביום 9.2.96 שילמה עבור שתי פגישות, ומאחר שהתקיימו 3 פגישות, באה ביום 13.2.96 לשלם עבור הפגישה השלישית, לאחר תיאום טלפוני מוקדם עם הנתבע. טענת התובעת בדיון בתביעה היא, שלאחר הפגישה השלישית היא הודיעה לנתבע שאינה מעוניינת להמשיך בטיפול. הנתבע לעומת זאת טען, שהתקיימו אך שני מפגשים בינו לבין התובעת. בתום המפגש השני התובעת שילמה לו ויותר לא שבה. השאלה כמה מפגשים התקיימו בין התובעת לנתבע אינה מהותית לכשעצמה לענייננו, שכן השאלה העיקרית היא, מה ידע או אמור היה לדעת הנתבע אודות התובעת. יחד עם זאת, אין להתעלם מטענת התביעה שגרסתה בדבר קיום מפגשים רב יותר מאשר הנטען בגרסת ההגנה, יש בה כדי לתמוך בגרסת התביעה באשר לתוכנם של אותם מפגשים. לטענת התביעה, כאמור, נועדו המפגשים לשיחות על מצבה הנפשי של התובעת, שכן זה מה שנעשה במהלכם, ולא, כטענת ההגנה, לאבחון כישוריה כדי לסייע בידה לבחור מקצוע ללמוד. מאחר שההכרעה בשאלת אחריות הנתבע למצבה של התובעת היום, תלויה ביכולתה לשחזר במדוייק את המפגשים שהיו בינה לבין הנתבע, יש לבחון יכולת זו ואם ועד כמה קיימות סתירות בתיאורים שמסרה לגבי אותם אירועים שעליהם מבוססת התביעה. הגרסה שהתובעת מסרה במסגרת הדיון בתביעה, אינה עולה בקנה אחד עם הגירסה שמסרה לפרופ' טיאנו. ברישום שעשה כאשר בדק את התובעת ביום 7.1.98 (נ1/), ציין מפיה שבפגישתם השלישית אמרה התובעת לנתבע שהיא מרגישה מצויין, ואז ניסתה להתאבד. דברים אלה אינם עולים בקנה אחד עם האמור על ידי התובעת בעדותה שכן לגרסתה בבית המשפט אמרה לנתבע שהיא מרגישה מצויין כאשר באה אליו ביום 13.2.96 לשלם לו את יתרת השכר, דהיינו שהיה זה במפגש הרביעי ביניהם. לאחר הבדיקה אצל פרופ' טיאנו, ועוד בטרם כתב את חוות דעתו, מסרה לו התובעת מסמך שבו העלתה בראשי פרקים את השתלשלות האירועים (נ2/). באותו מסמך ציינה שלאחר הפגישה השלישית קבעו השניים מועד לפגישה רביעית, ובאותה פגישה שילמה לו את החוב. גם דברים אלה אינם מתיישבים עם גרסתה בבית המשפט, שכן על פי גרסתה בבית המשפט, לפגישה הרביעית הגיעה בעקבות תיאום טלפוני שעשתה באותו יום, מאחר שלאחר המפגש השלישי לא היה מדובר על מפגש נוסף מעבר לאותו מפגש. גירסה נוספת לעניין מספר המפגשים שהתקיימו בינה לבין הנתבע, מסרה התובעת בעדותה ביום 28.2.99 בפני כבוד השופט פלפל (בש"א 1575/99), במסגרת בקשת הנתבע לביטול עיקולים שהוטלו על רכושו עם הגשת התביעה. התובעת הודתה באותה ישיבה כי באותה תקופה היא הייתה מבולבלת, שיש לה בעיה עם תאריכים, ואין היא מסוגלת לשחזר (עמ' 5 לפרוט' שם). בעוד שבעדותה במהלך המשפט טענה ששילמה לנתבע לאחר הפגישה השלישית, בדיון שהתקיים בפני כבוד השופט פלפל טענה (שם, עמ' 4 לפרוט') כי שילמה לנתבע בפגישה השניה ובפגישה השלישית לא שילמה. על דברים אלה חזרה פעמיים (שם): "...שילמתי לו בפגישה השניה ובפגישה השלישית לא שילמתי... אני אמרתי בפגישה השניה, אני שילמתי על שתי השיחות הראשונות ועל הפגישה השלישית לא שילמתי, ביום ניסיון ההתאבדות באתי לשלם על השיחה הזו...". התובעת גם מסרה שתי גרסות באשר למה שאירע במפגש הראשון אצל הנתבע. לפרופ' טיאנו סיפרה שתחילה הנתבע ראיין אותה ולאחר מכן ראיין את אחותה, בעוד שבבית המשפט טענה שתחילה אחותה דיברה, ולאחר מכן היא דיברה. פרופ' טיאנו אמנם טען בעדותו שאין זה מעלה או מוריד מי מבין השתיים דיברה ראשונה, אך לנוכח הצורך לדיוק בשחזור השיחות שהתקיימו לפני כארבע שנים, יש חשיבות גם לפרטים כאלה. 10. פרט לתובעת העידה התביעה גם את אחותה של התובעת, חדוה מאיר, שתיארה את מצבה של התובעת החל ממחצית 95' ועד לניסיון ההתאבדות, וכן תיארה את המפגש הראשון עם הנתבע. לטענת האחות חלה הידרדרות במצב התובעת החל מחודש אוגוסט 95', ולאחר ששמעה מחברה בעבודה שהנתבע סייע בידי אחותה שהייתה בדיכאון, שכנעה את התובעת להסכים להיפגש עימו. לטענת האחות במהלך הפגישה תיארה בפני הנתבע את התסמינים שמהם סובלת התובעת, ושכאמור בתצהירה היו נדודי שינה, הפסקת מחזור, כאבים שונים, חוסר תפקוד, ירידה דרסטית במשקל, חוסר תיאבון, תחושה שכולם מדברים עליה מאחורי הגב, הפסקת עבודה, עד כי נדמה היה "כאילו סיגי בעולם משלה ומנותקת מהסביבה כולה". כשם שהתרשמתי שהתובעת העידה מתוך אמונה מלאה באמיתות דבריה, כך גם התרשמתי מעדות האחות. אין לי ספק שחלק מהתופעות שהאחות טענה שהיא תיארה בפני הנתבע, אכן תוארו. דא עקא, לא שוכנעתי שכל התופעות שנזכרו בתצהיר תוארו ע"י האחות בפני הנתבע במלואן, משחלקן נשללו על ידי התובעת באופן מפורש שעה שנבדקה, ימים ספורים אחרי ניסיון ההתאבדות, על ידי שני פסיכיאטרים, וחלקם לא הוזכרו ע"י התובעת בשיחותיה עמם. אף כי לטענת התביעה, אחותה של התובעת פנתה לנתבע מאחר ששמעה שסייע בידי אחות חברתה שסבלה מדיכאון, לא הובאה החברה ואף לא אחותה, כדי לתמוך בגרסת התביעה שהנתבע הציג עצמו כמי שיכול לטפל בתופעות של דיכאון. 11. לטענת התובעת ואחותה, כחודש וחצי לפני ניסיון ההתאבדות הלכה התובעת, בליווי אמה, לבדיקה אצל הרופאה המשפחתית, ובאותה בדיקה המליצה הרופאה על בדיקה פסיכיאטרית. עיון בכרטיס הרפואי של התובעת בקופת חולים (נ3/, מסמך 2) מלמד שביום 31.12.95 אכן ביקרה התובעת אצל הרופאה המשפחתית, שציינה בכרטיס: "עברה לפני שישה חודשים טיפול שיניים עם השתלת מלתעות לפי דבריה מאז הופיעו הפרעות אכילה. עקב קשיי לעיסה. יש לציין ירידת משקל בשלושת החודשים האחרונים, כמעט 10 קילוגרם. חולשה כללית, סחרחורת, הפרעות ראיה ובמיוחד כאב ראש והפרעות ריכוז. נוירולוג: צ. צואר. להוריד מלתעות. סיפור של עצירות גם מזה שבועיים. 50 קילוגרם". משנחקרה התובעת לגבי רישום זה של רופאת המשפחה, טענה שהרופאה טעתה כאשר ציינה שהושתלו בפיה מלתעות, וכי מה שהרופאה כינתה מלתעות היה למעשה גשר. עוד הוסיפה התובעת, כי לא היו לה בעיות ללעוס עם הגשר. נשאלת השאלה מדוע אם לא היו לתובעת בעיות ללעוס עם הגשר, והיא לא ידעה "למה לא התחשק לה לאכול" (עמ' 8 לפרוט'), מצאה לנכון לציין בפני הרופאה המשפחתית שההפרעה באכילה מקורה באותן "מלתעות". עוד טענה התובעת, כאמור, שבאותה פגישה המליצה הרופאה שהתובעת תלך לפסיכולוג, ומשנשאלה מדוע המלצה זו לא נרשמה בתיקה, הסבירה שהיא ואמה ביקשו שהרופאה לא תרשום את ההמלצה בתיק (עמ' 9 לפרוט'): "...כי אצלנו בקהילה זה נושא קצת רגיש וטעון, ואנשים מסתכלים, ומדברים, זה בעיקר היה חשש של אמא, היא התביישה, היא רצתה לסגור את העניין בינינו בשיחה אישית...". עולה מהרישום בכרטיס קופת החולים שגם אצל הרופאה לא תוארו מרבית התסמינים שלטענת התובעת ואחותה תוארו מאוחר יותר בפני הנתבע. לא רק שאת מרבית התסמינים שהתובעת טענה שהיא תארה חודש מאוחר יותר בפני הנתבע לא מצינו בתרשומת של הרופאה המשפחתית, אלא שגם לגבי מה שכן נרשם, נטען על ידי התובעת, שאין הוא משקף את שנאמר על ידה לרופאה. אם אכן סיפרה לרופאה שירדה במשקל ושיש לה גשר, מדוע נרשם שהבעיה באכילה הינה כתוצאה מהתקנת מלתעות והקושי בלעיסה ולכן ההמלצה היא להסיר את המלתעות? נראה שרישום זה על ידי הרופאה מלמד על הדרך שבה בחרה התובעת באותה עת להציג את בעיותיה. את ההפרעות באכילה שייכה למלתעות או לגשר שהותקן בפיה ושלטענתה הפריע לה ללעוס את האוכל - ולא למצבה הנפשי. לנוכח יחוס ההפרעה באכילה למלתעות - גשר, הפתרון שהוצע היה הסרתו ולא יעוץ נפשי. יתר תלונות התובעת, כפי שנרשמו על ידי הרופאה, הינן תלונות על בעיות פיזיות ולא נפשיות, פרט לבעית הריכוז. פרופ' ויצטום, שמסר חוות דעת מטעם ההגנה, ופרופ' טיאנו קבעו שהתובעת סובלת מהפרעת אישיות גבולית בדרגה גבוהה. לטענת פרופ' ויצטום, אנשים הסובלים מהפרעות אישיות גבוליות מתלוננים על מיחושים כלליים ולא ספציפיים. עוד הסביר פרופ' ויצטום שאותם אנשים כדי לא ללכת לגורם מקצועי, בשל הדחקה והכחשה הולכים לרבנים, וידעונים. 12. התובעת ואחותה, טענו שהפנייה לנתבע נועדה כדי לסייע לתובעת להיחלץ ממצבה הדיכאוני, ולא כגרסת הנתבע, כדי לקבל ייעוץ והכוונה בלימוד מקצוע. תימוכין לגרסתה מצאה התביעה בפרסום בדפי זהב (נספח ח לתצהיר התובעת), שבו מופיע שמו של הנתבע ברשימת הפסיכולוגים. לא מצאתי שיש באותו פרסום כדי לסייע לתביעה, שכן נכתב שם "להב גבי פסיכולוג - מומחה חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך". דווקא יש בפירסום בדפי זהב כדי לתמוך בגירסת הנתבע, שפניית התובעת אליו הייתה בשל היותו פסיכולוג מומחה חינוכי. עלה מהראיות, דברי התובעת לפסיכיאטרים בתל השומר ודברי האב באמרתו במשטרה, שהתובעת ומשפחתה תלו את השינויים במצב רוחה של התובעת בכישלון בלימודיה. בהחלט ייתכן שהפניה לנתבע נועדה לסייע לתובעת למצוא מקצוע שאותו תוכל ללמוד ולהתפרנס ממנו בכבוד לאחר שחשה שכתוצאה מכשלונה בלימודים "דרכים רבות נסגרו בפנייה". גם המועד שבו פנתה התובעת לנתבע מתיישב עם הגרסה של ההגנה, שהפנייה נועדה לסייע בתחום בחירת לימוד מקצוע. עלה מדברי התובעת בעדותה, שרק בינואר 96 חדלה לבקר במכינה, סביר להניח מכך שרק אז התעורר הצורך בייעוץ והכוונה באשר ללימוד ובחירת מקצוע. 13. התביעה מצאה תימוכין לגרסתה שהנתבע הציג עצמו בפני התובעת ואחותה כמי שיכול לטפל בבעיות התובעת, בדברי התובעת לד"ר חרמון ביום 21.2.96 (מסמך 24 נ3/): "מספרת שהייתה בטיפול פסיכולוגי, באשקלון. הפסיכולוג גבי להב". ד"ר חרמון ציין לעצמו כי יש לשוחח עם הפסיכולוג להב, ולבקש ממנו סיכום. כן מצאה התביעה תימוכין לאמור בדברי אביה של התובעת (ת3/), שכאשר נשאל ע"י איש משטרה אם התובעת הלכה "לשיחה עם אדם כמו פסיכולוג לגבי הבעיה שלה", השיב בחיוב, בציינו שהתובעת הייתה "בשיחות אצל פסיכולוג ששמו גבי להב". אין למצוא תימוכין בדברים אלה לגרסה לה טוענת התביעה, משאין מחלוקת שהתובעת אכן הייתה בטיפול אצל הנתבע ומשלא הוברר מה המשמעות של "טיפול פסיכולוגי". כאמור, אליבא דגירסת אביה של התובעת, עובר לנסיון ההתאבדות, אף כי הייתה לטענתו עצובה, על פי הבנתו כתוצאה מכישלון בלימודים, הוא שלל בתוקף שדיברה על רצון לפגוע בעצמה או רצון להתאבד. אף התובעת, כשסיפרה לד"ר חרמון שהיא קיבלה טיפול פסיכולוגי, לא טענה, שסבלה ממחשבות אובדניות או מהתסמינים המאפיינים מצב דיכאוני. לפיכך, העובדה שהתובעת הזכירה שהייתה בטיפול פסיכולוגי, אין בה כדי לאושש את גירסת התביעה. 14. בסיכומיה טענה התובעת שמשלא נחקרו, היא ואחותה, על ידי ב"כ הנתבע לגבי הדברים שלטענתם אמרו לנתבע, יש לראות באי החקירה משום הסכמה לאמיתות אותם דברים. אין לקבל טענה זו, וזאת משעלה בבירור מתצהיר הנתבע שההגנה מכחישה נחרצות את הנטען על ידי התובעת ואחותה. חקירה נגדית בנסיבות שבענייננו, ממילא לא היה בה כדי לחשוף את האמת והיתה גורמת רק להתארכות ההליכים שלא לצורך. 15. נטען בסיכומי התביעה, שהעובדה שהתובעת הזכירה בעדותה שהייתה בביתו של הנתבע ביום 13.2.96, שהיה יום שלישי בשבוע, ואכן התברר כי באותו יום היה הנתבע בביתו, יש בה כדי להצביע על אמיתות גירסתה - שכן אחרת כיצד ידעה שהנתבע, שעובד כשכיר בעיריית אשדוד היה בביתו באותו בוקר. עוד טענה התביעה שביקורה של התובעת אצל הנתבע ביום 13.2.96 כדי לשלם לו את יתרת חובה, מלמד שאכן כגרסתה הייתה אצל הנתבע בשלוש פגישות, ולא כטענתו בשתיים בלבד. לעומת טענות אלה של התביעה, נטען ע"י ההגנה כי יש למצוא תימוכין לגרסתה ברישומים ביומן פגישות עם מטופליו שהנתבע ניהל באותה עת, ושממנו עולה בבירור כי התקיימו אך שתי פגישות בינו לבין התובעת, כפי שניתן גם ללמוד מפנקסי הנהלת החשבונות שלו, שכן עולה מהם שהתובעת שילמה עבור שני מפגשים בלבד. אומנם ההגנה לא המציאה תשובה לשאלה כיצד ידעה התובעת שהנתבע היה בביתו ביום 13.2.96, ולכאורה יש בגרסת התובעת שבאה באותו יום לשלם לתובע עבור מפגש נוסף, מעבר לשני המפגשים שכבר התקיימו, כדי לתמוך בגרסתה. דא עקא, שכאמור התובעת מסרה גם לגבי ביקורה אצל הנתבע ביום 13.2.96, שתי גרסות. האחת, בעדותה במשפט, שבה טענה שהגיע בבוקרו של יום 13.2.96 לאחר תיאום טלפוני באותו בוקר, ובמגמה אך ורק לפרוע את חובה, והשנייה, בתרשומת (נ2/) שמסר לפרופ' טיאנו, שם ציינה כי קבעה עם הנתבע מפגש רביעי, ואז שילמה לנתבע את חובה. 16. התביעה טענה שגם האמור באמרת אביה של התובעת, שסיפר שבבוקרו של יום 13.2.96 ביקשה התובעת ממנו את הרכב כדי "לסדר איזה סידור", תומכת בגירסת התביעה, לפיה התובעת נסעה לביתו של הנתבע לשלם לו את חובה. טענה זו אינה נראית לי. עולה מהמשך אימרתו של אבי התובעת שהמרחק בין הבוטיק וביתה של התובעת הינו כזה שמצדיק נסיעה ברכב, שכן האב סיפר שכאשר חזר לבוטיק והתברר לו שאשתו הוזעקה הביתה הוא לקח מונית כדי לנסוע הביתה, ולכן אין לומר כי המסקנה היחידה העולה מהאמור באמרה, שהתובעת ביקשה את הרכב בשביל "סידור" הינה המסקנה שאותה מבקשת התביעה ללמוד. לפיכך, משלא נראה לי להסתמך על עדותה היחידה של התובעת, לנוכח הסתירות הפנימיות שבה, ובהיותה עומדת בסתירה למסמכים בכתב שנעשו בעת האירועים עצמם, איני מוכנה לקבל את גירסת התביעה באשר למספר המפגשים שהיו בין התובעת לבין הנתבע, והמפגש שלטענת התובעת היה לה עם הנתבע בבוקרו של 13.2.96. 17. בסיכומיה, טענה התביעה שאין ליתן אמון בעדות הנתבע, תוך שפירטה את התמיהות, התהיות והסתירות שבעדותו. אכן, יש ממש בנטען בסיכומי התביעה. מצינו בעדותו של הנתבע טענות שלא בא זכרן בשני התצהירים שהגיש בתיק זה, ושהתובעת ואחותה אף לא נחקרו לגביהן. שלא כאמור בתצהיר, סיפר הנתבע בעדותו ששוחח עם התובעת בנפרד מאחותה, שלקראת הפגישה השניה התקשרה האחות והודיעה שהתובעת מבקשת לבטל את הפגישה, ורק בעקבות דבריו שהפגישה כבר נקבעה, הגיעה התובעת, וזאת באיחור משמעותי. לטענת הנתבע עמד הוא לבצע מבחנים לתובעת. כדי לתמוך בטענתו ביקשה ממנו באת כוחו לצרף לתצהירו דוגמא לאותם מבחנים. התברר במהלך הדיון, שהמבחן שצורף לתצהיר, לא נועד למבוגרים, אלא לנוער. הנתבע התקשה ליתן הסבר ברור באשר לסוג הייעוץ שעמד ליתן לתובעת, כנראה בשל חששו שמא ימצא שעסק במתן ייעוץ "תעסוקתי" בעוד שתחום מומחיותו מוגבל לייעוץ חינוכי. כמו כן, לא הוברר במידה מספקת ע"י ההגנה, אם ועד כמה נהג הנתבע ליתן ייעוץ למבוגרים באשר למקצוע המתאים להם. לטענת התובעת, ערך הנתבע רישומים של דבריה במהלך המפגשים שהיו ביניהם. הנתבע אישר זאת וטען, כי השמיד את הרישומים כפי שהוא נוהג לעשות לאחר מתן ייעוץ. בסיכומיה, טענה התביעה, כי השמדת הרישומים מחלישה את גרסת ההגנה. טוב היה לו ניהל הנתבע רישומים שיאפשרו מעקב אחר הנזקקים לשרותיו גם בהמשך, ולא היה משמידם; אלא שבענייננו, לא מצאתי שים בהשמדת הרישומים כדי להשלים את החסר בגרסת התביעה. 18. אף כי כאמור גירסת הנתבע אינה נקיה מתהיות וסתירות, לא עלה בידי התביעה לקעקעה. לעיקרי עדותו של הנתבע נמצאו תימוכין במסמכים שנערכו בסמוך לאירועים הרלוונטים לענייננו. איני מוכנה להסתמך על עדויות התובעת ואחותה לשם קביעת ממצאים בפסק דין זה משלא נמצא בדברים שהתובעת או אביה מסרו בסמוך לנסיון ההתאבדות תאור התסמינים שכיום נטען על ידי התביעה שהתובעת תארה בפני הנתבע. זאת ועוד, כאמור, מצינו מספר גרסות מפי התובעת בעניין להשתלשלות האירועים עובר לאירוע, ואף כי ההבדלים בין הגרסות אינו רב, בענייננו, משיש חשיבות לדיוק שבתאור הדברים שנאמרו ע"י התובעת ואחותה לנתבע, יש בכך כדי להחליש את גירסת התביעה. לא נעלמה מעיני טענת התביעה שמכך שהנתבע לא ביצע מבחנים לתובעת, ניתן ללמוד שהגיעה לא לצורך אבחון, כטענתו , אלא לטיפול בשיחות, כטענתה. טענה זו מתחזקת אם אכן התקיימו שלושה מפגשים ולא שניים. יחד עם זאת, גם אם התקיימו שלושה מפגשים - ואיני קובעת שהתקיימו שלושה מפגשים - אזי גם אם הנתבע טרם ערך מבחנים לתובעת, לטענתו בשל התנגדותה, אין זה אומר שפרשה בפניו את כל תלונותיה. בהעדר עקבות ברורים לאותן תלונות במסמכים מאותה תקופה, ומשלא האמנתי לגרסת התביעה שהתסמינים הנזכרים בתצהירי התובעת ואחותה נמסרו לנתבע, הרי אף אם התקיימו שלושה מפגשים, טענת התביעה שבמהלכם סיפרה התובעת לנתבע על מצבה הנפשי הקשה, נדחית. 19. עיקר עדותו של פרופ' ויצטום מקובלת עלי. פרופ' ויצטום הסביר, כאמור, שאנשים כדוגמת התובעת, הסובלים מהפרעת אישיות גבולית, משתמשים במנגנוני הדחקה והכחשה. דבריו אלה של פרופ' ויצטום מתיישבים עם הרשום בחוות דעתו של ד"ר הרמן שבה נאמר כי בשיחה עם התובעת "בולטת הכחשה" פרופ' ויצטום חיווה דעתו, בהסתמך על כך שהתובעת לא קיבלה טיפול תרופתי נפשי במהלך אשפוזה בתל השומר, שהיא לא סבלה מדיכאון בסמוך לניסיון ההתאבדות, אלא שהמעשה בוצע על רקע הפרעת אישיות גבולית. פרופ' טיאנו היה בדיעה שהתובעת סבלה מדיכאון מג'ורי וטען שמכך שהתובעת לא קיבלה תרופות בסמוך לאחר אשפוזה בתל השומר, אין עדיין ללמוד שלא סבלה מדיכאון בטרם ביצעה את ניסיון ההתאבדות, שכן יש שהדיכאון חולף דווקא לאחר ביצוע ניסיון התאבדות (עמ' 25 לפרוט'). שני המומחים, פרופ' ויצטום ופרופ' טיאנו, כאמור, היו בדעה שהתובעת סובלת מהפרעת אישיות גבולית בדרגה גבוהה. הפרעה זו מתאפיינת בחוסר יציבות, אימפולסיביות, התפרצויות, שינויים במצבי רוח - כטענת פרופ' טיאנו (עמ' 24 לפרוט'), ולטענת פרופ' ויצטום (עמ' 34 לפרוט') כוללת הפרעה זו גם מצב של תחושת ריקנות וחיפוש עצמי, הרגשת שיעמום, והסובל ממצב זה אינו עובד ואינו לומד. ייתכן שבדיעבד קשה לקבוע אם ועד כמה סבלה התובעת מדיכאון, שלדעת פרופ' טיאנו ניתן היה לריפוי תרופתי, אך מבין שתי חוות הדעת של המומחים, עדיפה בעיני חוות דעתו של פרופ' ויצטום, בהיותה פחות מגמתית מזו של פרופ' טיאנו. אוסיף, שגם בבדיקות שנערכו לתובעת ע"י פסיכיאטרים בסמוך לאחר ניסיון ההתאבדות, לא ניצפה על ידם מצב דכאוני אקוטי כפי שהתובעת טענה שהיא תארה בפני הנתבע. אינני מטילה ספק שכאשר הגיעה התובעת לנתבע, היא אכן סבלה מתסמינים האופייניים גם למצב רוח ירוד, כפי שהנתבע תאר בעדותו, אלא שהשאלה היא אם התסמינים שתיארה בפני הנתבע, היו כאלה שמהם היה צריך להבין כי היא סובלת מדיכאון קליני וקרובה לביצוע מעשה אובדני. לאור האמור לעיל בפסק הדין, התשובה לשאלה זו היא בשלילה. פרופ' ויצטום הביע דעתו ששכנועה של התובעת באמיתות גירסתה מקורה בנטיית הסובלים מהפרעת אישיות גבולית "להטיל אחריות על אחרים בשל מחדלים ומעשים שהם עצמם אחראים להם" אין לשלול אפשרות זו, כשם שלא מן הנמנע ששכנועה של התובעת שהנתבע אחראי לנזקיה, מקורו באמונתה שניתן היה למנוע את נסיון ההתאבדות. פרופ' טיאנו ציין בתרשומת שערך ביום בדיקתה של התובעת (נ1/): "כשקרה המקרה - דליה גלבוע הסבירה לה "שזה משהו אחר... ואז שאלה אם יש מקום לעילה משפטית. דליה אמרה - כן. ניתן היה למנוע". הגב' דליה גלבוע מעניקה לתובעת טיפול נפשי מאז האירוע. משנמצאת התובעת מאז האירוע בטיפול נפשי, סביר להניח שלמדה במהלך התקופה איזה תסמינים אופיניים למצב דיכאוני. על התביעה הנטל לשכנע באמיתות גירסתה, ובענייננו לא עלה בידה לעשות כן, שכן לא הרימה את נטל השכנוע המוטל על כתפיה. 20. לטענת התביעה, המסתמכת על חוות דעתו של פרופ' טיאנו, אחראי הנתבע לנזקי התובעת, שכן אילו היה מאבחן את מצבה הנפשי במועד, והיה מפנה אותה לטיפול הולם והיתה זוכה לטיפול תרופתי, לא הייתה פוגעת בעצמה. משאיני סבורה שהנתבע התרשל בכך שלא איבחן את מצבה של התובעת ולכן לא הפנה אותה לגורם מתאים שיטפל בה, אתייחס בקצרה לשאלה, אם הוכחה ע"י התביעה, אחריותו של הנתבע לנזקי התובעת אילו נמצא שהתרשל. טענתו של פרופ' טיאנו בחוות דעתו, שהסבירות לביצוע מעשה ההתאבדות היה קטן אילו הופנתה התובעת במועד לטיפול נפשי הולם, לא הוכחה. כאמור, פגישתה הראשונה של התובעת עם הנתבע, אף לגירסתה, הייתה כשבועיים לפני ניסיון ההתאבדות. גם לו עלה בידי הנתבע לאבחן אז את שלא אבחנו הסובבים אותה, בני משפחתה והרופאה המטפלת, שהיא מסוכנת לעצמה, והיה מפנה אותה לטיפול פסיכיאטרי או של פסיכולוג קליני, הרי שאין לדעת אם אכן הייתה ניצלת. על התביעה להוכיח את הקשר הסיבתי שבין רשלנות הנתבע, לה היא טוענת, לבין הנזק שנגרם לתובעת. בהעלאת סברות באשר לסיכוי שנסיון ההתאבדות היה נמנע, לא סגי. לאור הנסיבות שהוכחו באשר לטיפול שהתובעת קיבלה לאחר ניסיון ההתאבדות, ומצבה הנפשי כפי שהיה לפני שניסתה לשלוח יד בנפשה, לא ניתן לומר שאין ספק שהתובעת לא הייתה פוגעת בעצמה אילו נשלחה על ידי הנתבע לטיפול פסיכיאטרי או של פסיכולוג קליני. כאמור, התובעת סירבה לקבל טיפול תרופתי לאחר המעשה, למרות שהטיפול הוצע לה, וממילא הייתה מסרבת לקבל טיפול תרופתי גם לפניו משהתכחשה באותה העת למצבה הנפשי. לדאבוני, למרות הרצון להאמין שניתן היה למנוע את נסיון ההתאבדות, איני יכולה להיות שותפה לדעתו של פרופ' טיאנו, כי המעשה האומלל היה נמנע לו הנתבע הפנה את התובעת לפסיכולוג קליני או פסיכיאטר. נראית לי יותר דעתו של פרופ' ויצטום, שקיים ספק באשר לסיכוי למנוע את המעשה. עולה מעדותו של פרופ' ויצטום שקיים קושי באבחון מסוכנותה של התובעת לעצמה, וגם אילו אובחנה ואף הייתה מקבלת טיפול הולם, עדיין "לא היה ברשותה תעודת ביטוח נגד התאבדות" (עמ' 39 לפרוט'). הטיפול התרופתי שלדעת פרופ' טיאנו אמור היה לסכל את ניסיון ההתאבדות, אף לפי המאמרים שהתביעה המציאה, ספק רב אם היה מועיל, בשים לב לזמן הקצר שחלף מאז המפגש הראשון שבין התובעת לנתבע ועד למועד שבו ניסתה לשלוח יד בנפשה. אין כל ביטחון שגם אם הנתבע היה מפנה את התובעת לפסיכיאטר או פסיכולוג קליני, שהיא הייתה אכן מגיעה לטיפולם, ואם הייתה מגיעה לטיפולם, מתי הייתה עושה כן, ואם היו אכן מצליחים להניא אותה מלבצע את ניסיון ההתאבדות. רבים יותר סימני השאלה ואי הוודאות, על פני התשובות והביטחון בדבר קיום קשר סיבתי בין מחדל הנתבע, כטענת התביעה, לבין מעשה התובעת שבעטיו נגרמו לה הנזקים שכעת היא תובעת מהנתבע פיצוי בגינם. לא ניתן לבסס הכרעה על תקוות ותרחישים אפשריים אך לא מוכחים. משלא עלה בידי התובעת להוכיח תביעתה דינה של התביעה להידחות. 21. אשר על כן, הנני דוחה את התביעה. בשים לב לנסיבות המצערות שבעטיין הוגשה התביעה והאמור בפסק הדין, בין היתר באשר למהימנותם של העדים, כל צד ישא בהוצאותיו. ניתן היום, ח' באב תש"ס (9/8/2000), בהעדר הצדדים. רות אבידע - שופטת התחום הנפשיפסיכולוגיההתאבדות