השופטת ד' ברלינר, סג"נ - אב"ד: א. אלה העובדות הרלוונטיות: המערער הוא נהג אוטובוס העובד בחברת דן בע"מ; בתאריך 11/02/01 חנה אוטובוס של דן, קו מס' 9, בחניון בדרך הטייסים בתל-אביב; המערער נכנס לאוטובוס והחל להסיעו לאחור, כדי להעמידו במקביל לתחנת האוטובוס שמימין לדלת האוטובוס, ולאפשר קליטת נוסעים; חיים שטר (להלן: המנוח) חצה באותו זמן את כביש החניון; המערער פגע במנוח, עם הדופן השמאלית האחורית של האוטובוס (להלן: התאונה); המנוח הובהל לבית החולים כאשר הוא סובל משבר בירך, שברים בצלעות ודימומים; שלושה ימים לאחר התאונה נפטר המנוח. סיבת מותו הרפואית, הקונקרטית, היתה דלקת ריאות חריפה; בגין הפגיעה במנוח ותוצאתה הואשם הנהג בגרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין, ובנסיעה אחורנית לפי תקנה 45 לתקנות התעבורה ביחד עם סעיף 38(3) לפקודת התעבורה; בית משפט קמא (כב' השופט מ' דרורי מבית משפט השלום לתעבורה בתל-אביב), קבע כי המערער אחראי לקרות התאונה ולגרימת חבלה למנוח, אך זיכה אותו מהעבירה של גרימת מות ברשלנות. אליבא דבית משפט קמא, נותק הקשר הסיבתי בין החבלה שנגרמה למנוח כתוצאה מפגיעת האוטובוס, לבין מותו בבית החולים, שלושה ימים מאוחר יותר; המערער הורשע בנהיגה אחורנית שגרמה לחבלה של ממש לפי תקנה 45 לתקנות התעבורה ביחד עם סעיף 38(3) לפקודת התעבורה. רישיונו נפסל לששה חודשים בפועל ולשלושה חודשים על תנאי למשך שלוש שנים. על פסק הדין של בית משפט קמא הונחו בפנינו שני ערעורים: המדינה ערערה על זיכויו של המערער מהעבירה של גרם מוות ברשלנות. המערער מלין על הרשעתו בנהיגה אחורנית שגרמה חבלה של ממש. שני הצדדים ערערו על גזר הדין. ב. ממצאיו של בית משפט קמא מרבית העובדות בתיק לא היו שנויות במחלוקת, שעל כן ממצאיו של בית משפט קמא חופפים ברובם את הנתונים שצויינו לעיל. להלן יובאו עיקרי הדברים, כדלקמן: המערער נסע לאחור מספר מטרים, ללא מכוון; תאורת הרחוב בשעת התאונה לא פעלה. במקום שררה חשיכה, כרגיל בשעה זו בעונת החורף; המנוח חצה את הכביש מימין לשמאל; כתוצאה מהתאונה נגרמו למנוח שבר בירך ימין ושברים בצלעות השמאליות; המנוח פונה לבית החולים בהכרה מלאה; לאחר 24 שעות מהגעתו של המנוח לבית החולים, החלו סיבוכים בתפקודו הנשימתי, וכעבור יומיים וחצי נפטר המנוח כתוצאה מדלקת ריאות חריפה; שתיים מן העובדות היו שנויות במחלוקת: האחת, האם נפל המנוח כתוצאה מפגיעת האוטובוס, או שמא מעד ונפל לפני הפגיעה. השנייה, האם קיים קשר בין דלקת הריאות החריפה שבגינה נפטר המנוח לבין התאונה; אשר לסוגייה הראשונה, קבע בית המשפט קמא כי המנוח נפל כתוצאה מפגיעת האוטובוס, ולא לפניה. בית המשפט ביסס קביעה זו הן על עדותו של עד הראייה יעקב חנגל, והן על מקום הפגיעות שנגרמו למנוח בתאונה: "לו הנאשם היה נופל באופן עצמוני ללא מגע עם האוטובוס, הפגיעות בו היו צריכות להיות בצד אחד של גופו. בנפילה עצמונית לא סביר, כי תישבר ירך ימין וצלעות שמאליות, אלא בנסיבות אלה היו צריכות להיפגע הצלעות הימניות". בנוסף, גובה השבר בירך זהה לגובהו של הפגוש האחורי באוטובוס; באשר לשאלה השניה: אליבא דבית משפט קמא: "לאור מצבו הרפואי הקודם לתאונה, בהחלט קיימת אפשרות כי נפטר עקב מצבו הרפואי, וכי התאונה לא תרמה למותו של המנוח...". המסקנה אליה הגיע בית משפט קמא מתבססת על חוות דעתו של המומחה מטעם ההגנה, הפתולוג ד"ר רוגב. לדברי ד"ר רוגב: דלקת הריאות שגרמה למותו של המנוח החלה לקנן בגופו מספר ימים לפני התאונה. מצב בריאותו של המנוח היה כזה שיכול היה לגרום למותו ללא זיקה לתאונת הדרכים. ג. ערעור המדינה לטענת המדינה, שגה בית משפט קמא כאשר קבע כי אין קשר סיבתי בין התאונה לבין פטירתו של המנוח. אציע לחבריי לקבוע כי יש ממש בערעור המדינה, והקשר הסיבתי בין התאונה למותו של המנוח הוכח ברמה הנדרשת. אלה האדנים הספציפיים עליהם נשענת החלטת בית משפט קמא: האבחון הרפואי עם כניסתו של המנוח לבית החולים היה שגוי. הרופאים סברו כי ההמוגלובין הנמוך שנמצא בדמו של המנוח עם הגעתו לבית החולים מקורו בדימום פנימי, שעל כן נתנו לו שתי מנות דם. בפועל, "יתכן שרמת ההמוגלובין הנמוכה העידה על התפתחות דלקת ריאות" (עמ' 7-8 להכרעת הדין); "קשה להגדיר שכיבה לתקופה של 24 שעות כשכיבה ממושכת הגורמת למותו של אדם" (עמ' 8 להכרעת הדין); מצבו הרפואי הקודם של המנוח (חולה סרטן) ביחד עם דלקת הריאות - יתכן והיו גורמים למותו גם ללא התאונה (עמ' 8 להכרעת הדין); בפני בית משפט קמא העידו שני מומחים בתחום הפתולוגיה. ד"ר לוי מטעם התביעה אשר קבע כי השברים בצלעות ביחד עם השכיבה הביאו למותו של המנוח; וד"ר רוגב מטעם ההגנה שדבריו כבר הובאו לעיל. בית משפט קמא לא קבע כי הוא מעדיף אחת משתי חוות הדעת. אם בכל זאת מצא לאמץ את מסקנותיו של ד"ר רוגב, הרי זה משום שד"ר לוי הודה בחקירה הנגדית, כי: "אינו יכול לקבוע אם אלולי התאונה המנוח לא היה מת באותו מועד" (עמ' 7 להכרעת הדין). נראה לי כי באלה שגה בית משפט קמא: הקביעות כמפורט לעיל אינן משקפות נכונה את העובדות שהוכחו; אפילו תתקבלנה הקביעות העובדתיות או חלקן (למשל כשל באבחון הרפואי), אין בכך כדי לנתק את הקשר הסיבתי המשפטי, בין התאונה למוות. ד. קשר סיבתי - המסגרת הנורמטיבית אין מחלוקת כי בעבירות בהן התוצאה הינה חלק מיסודות העבירה, יש להצביע על קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין מעשיו של הנאשם לבין התוצאה (ראה: ע"פ 341/82 בלקר נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1), 45). יחד עם זאת, סעיף 309 לחוק העונשין מפנה לשורה של מקרים בהם: "יראו אדם כאילו גרם למותו של אדם אחר אף אם מעשהו או מחדלו לא היו הגורם התכוף ולא היו הגורם היחיד למותו של האחר". כמעט כל אחת מן החלופות המנויות בסעיף 309 (למעט חלופה 3 שעניינה אלימות או איום באלימות), יוצרות בענייננו את הקשר הסיבתי בין התאונה למוות, גם בהנחה שהחבלות הגופניות שספג המנוח בירך ובצלעות לא היו מביאות בפני עצמן למותו. בע"פ 418/77 בני ברדריאן ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(3), עמ' 6-7, נאמר בנושא זה כדלקמן: "אדם נחשב לגורם מותו של אחר גם כאשר הוא מחיש את מותו, היינו המעשה או המחדל יכול שיהיה רק אחת מן הסיבות לגרם המוות, ובלבד שלא מדובר על סיבה שהיא כה מזערית במשמעותה עד כי היא הופכת לחסרת משמעות... יכולות על-כן להצטרף זו לזו שתיים או יותר סיבות עצמאיות למותו של פלוני וכל אדם אשר הוא יוצרה של אחת מאלו, נושא באחריות הפלילית לגרימת המוות... סיכומו של דבר, לענין האחריות לגרימת מוות די בכך שהמעשה או המחדל גרמו להחשה כלשהי של התהליך של התקרבות המוות". ה. נקודת המוצא במקרה הנוכחי היא, כי המנוח היה פעיל ונייד עובר לתאונה. המנוח הלך בעצמו וניהל את חייו כפי שעולה מעדות בנו. עד הראיה יעקב חנגל העיד על כך, כי בזמן האירוע המנוח "רץ" לעבר מוניות השירות, כדי להספיק ולעלות על אחת מהן. ממצב נייד וחיוני זה - עבר המנוח תוך 24 שעות למצב של אובדן הכרה, ויומיים וחצי לאחר מכן נפטר. עובדה זו בפני עצמה מותחת חץ ישיר בין התאונה, להידרדרות הרפואית ולמותו. מן הפן הראייתי: סמיכות הזמנים מטילה על כתפי המערער את הנטל הטקטי, אם לא את נטל השכנוע, לשלול את המסקנה המתחייבת לכאורה מן המהפך במצבו של המנוח. בדרך להרמת אותו נטל טקטי, על המערער להתגבר על המשוכה שיוצר עבורו סעיף 309 על חלופותיו השונות, קרי: על הקשר הסיבתי-המשפטי שמקורו בהוראת סעיף 309. בפועל אין כמעט צורך להיעזר בהוראותיו של סעיף 309 שכן היו בפני בית משפט קמא ראיות פוזיטיביות באשר לקשר בין התאונה למוות. ד"ר לוי העיד בבית המשפט כי השברים בירך ובצלעות, שנגרמו לכל הדעות במהלך התאונה, גרמו להתפתחות דלקת הריאות. אפילו קננה דלקת הריאות בגופו לפני התאונה - חוסר התזוזה בעקבות התאונה גרם להתפתחותה של המחלה. בית משפט קמא לא פסל את עדותו של ד"ר לוי, אלא שסבר כי היא אינה מוכיחה במידת הוודאות הנדרשת את הקשר הנדרש, משום שד"ר לוי הודה שאינו יכול לקבוע אם "אלולי התאונה, המנוח לא היה מת באותו מועד". בכך שגה כב' השופט קמא. אמירתו של ד"ר לוי, כמצוטט לעיל, אינה שוללת את נפקותן של העובדות שהעיד עליהן, קרי: כי חוסר התזוזה שמקורו בתאונה תרם להתפתחות דלקת הריאות, בהנחה שזו היתה קיימת. די בהחמרת מצבו של המנוח - כדי ליצור את הקשר הסיבתי (ראה לענין זה (פרט לאמור בסעיף 309), גם ע"פ 707/83 פטרומיליו נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 821, בעמ' 826-827). מבחינתו של המנוח - לולא התאונה, המוות היה בגדר אפשרות שתתממש אי פעם בתאריך בלתי ידוע. מצבו הרפואי של המנוח לא שינה תמונת מצב זו, על כן לא ניתק הקשר הסיבתי בין התאונה למוות. ורק כדי להשלים את התמונה: גם מומחה ההגנה לא שלל את הקשר בין התאונה למוות. בחקירתו הנגדית נשאל ד"ר רוגב אם מצבו של המנוח הורע עקב התאונה, ותשובתו היתה: "אני לא יכול להכחיש את זה" (עמ' 12 לפרוטוקול הדיון מיום 16/06/02). מעבר לכך ובבחינת למעלה מן הנדרש: בית משפט קמא לא התייחס למעשה כלל לעדותו של ד"ר לוי שהיתה ארוכה ומפורטת. כך למשל העיד ד"ר לוי, כי הבדיקה בתיקו הרפואי של המנוח הצביעה על כך שהמנוח סבל מדלקת ריאות כרונית זמן רב לפני התאונה, כתוצאה מהסרטן בריאות. לפיכך, אין בממצאים על קיומה של דלקת ריאות בטרם התאונה כדי לסייע לתזה של ההגנה; שכן, חרף הדלקת הכרונית שממנה סבל זמן רב, בטרם התאונה תיפקד המנוח בחיי היומיום, ולא סבל מדלקת חריפה שעלולה היתה להביא למותו. ועוד באותו נושא, לענין רמת ההמוגלובין: מהתיק הרפואי עולה גם, כי המנוח סבל באופן כרוני מרמת המוגלובין נמוכה, במשך כמה שנים. כבר ב-11/05/97, ארבע שנים לפני התאונה, נמדדה אצל המנוח רמת ההמוגלובין של 7.8 - רמה זהה לזו שנמדדה בהגיע המנוח לבית החולים לאחר התאונה. גם בדו"חות רפואיים מאוחרים יותר נזכרת ה"אנמיה המיקרוציסטית" שממנה סבל המנוח במשך שנים, והיא טופלה פעמים ספורות באמצעות מתן מנות דם (ראה בין היתר הדו"ח הרפואי מביה"ח שיבא מתאריך 01/05/99, המצוי גם הוא בתיק הרפואי של המנוח). לפיכך, אין ברמת ההמוגלובין הנמוכה שנמדדה אצל המנוח ביום התאונה כדי לאשר את התזה הרפואית של ההגנה כי המנוח סבל מדלקת ריאות חריפה, בהבדל מכרונית כפי שצויין לעיל, לפני התאונה, וזו היתה הרמה האופיינית למנוח במשך שנים. משום כך גם אין ממש בקביעתו של בית משפט קמא באשר לאיבחון השגוי שנערך למנוח עם כניסתו לבית החולים. ו. משך שהותו של המנוח בבית החולים כפי שצויין לעיל, בית משפט קמא קבע, כי מאחר שהמנוח נפטר כעבור פחות משלושה ימים מרגע הגיעו לבית החולים, לא ייתכן שהספיקה להתפתח בגופו דלקת ריאות חריפה, הנגרמת כתוצאה משכיבה ממושכת. במילים אחרות, בית המשפט קמא שלל קשר סיבתי בין התאונה למותו של המנוח, מאחר שלגישתו, לא חלף די זמן בין שני האירועים. הקביעה כאמור לעיל, יוצרת תוצאה אבסורדית לפיה סמיכות הזמנים בין התאונה למוות דווקא היא שמביאה בדרך של הפוך על הפוך, לניתוק הקשר הסיבתי. לעומת זאת, ככל שהמוות רחוק יותר ממועד הפגיעה, כך מתחזק הקשר הסיבתי בינה לבין התוצאה הקטלנית. יחס הפוך מעין זה אינו מתיישב עם עקרונות השכל הישר, לפיהם מוות שנגרם בסמוך לפגיעה גופנית קשה, חזקה שהפגיעה הגופנית גרמה לו, או לפחות החישה אותו, ואינו עולה מן העובדות שהוכחו בתיק זה. התיזה הרפואית, לפיה דלקת ריאות כתוצאה מחוסר תזוזה מתפתחת באיטיות, במשך שבועות וחודשים, לא הוכחה. אדרבא, מהעדויות שהיו בפני בית משפט קמא עולה מסקנה הפוכה. ד"ר לוי העיד כי דלקת ריאות כתוצאה מחוסר תזוזה יכולה להתפתח כבר לאחר 6-8 שעות, וזאת אצל אדם בריא (ראה עמ' 6 לפרוטוקול הדיון מיום 4.2.2002), לא כל שכן אצל המנוח, אדם מבוגר שריאותיו היו פגועות. אחד הסיבוכים השכיחים ביותר במקרה של שבר בירך הוא דלקת ריאות (ראה עדותו של ד"ר לוי, עמ' 2 לפרוטוקול). כאשר הצטרפו לכך השברים בצלעות שהקשו על הנשימה, ומצבו הרפואי הכרוני של המנוח (הסרטן בריאות), "סיבוך" זה התפתח במהירות. בלשונו: "...במקרה הנדון היו שברים בצלעות מקדימה ומאחורה שמגביל את התנועה של בית החזה וזה מביא בנוסף לדלקת ריאות. בזמן קשיים אדם זז. למנוח לא היתה כל אפשרות לזוז. אם היה יכול לזוז, יכול להיות שלא היתה מתפתחת דלקת ריאות" (עמ' 7 לפרוטוקול). הדברים מדברים בעד עצמם, ואינם טעונים הבהרה. סוף דבר: הקשר הסיבתי בין התאונה למוות הוכח ברמה הנדרשת. ז. ערעורו של המערער שתי טענות מרכזיות העלה הסניגור: המנוח נפל באופן עצמוני לפני המגע עם האוטובוס. יתכן שהמנוח נפל כאשר הגיע בסמוך לאוטובוס מבלי שהאוטובוס פגע בו. בכך מסתמך הסניגור בעיקר על עדות עד הראיה חנגל. בית משפט קמא האמין לעדות זו, עדיין, על סמך ממצאים נוספים הגיע למסקנה כי המנוח נפל לאחר המגע עם האוטובוס. בכך, לדעת הסניגור, שגה. לא היה צורך במכוון בנסיבות המקרה, ושגה בית משפט קמא כאשר סבר שרשלנותו של המערער התבטאה בכך שלא נעזר במכוון. לענין זה מפנה הסניגור לד"נ 22/83 מדינת ישראל נ' חדריה, פ"ד לח(2) 285 (להלן: הלכת חדריה), שהיא בבחינת אורים ותומים בתחום זה. פסק דין נוסף אליו הפנה הסניגור הינו מדינת ישראל נ' קרמניצר (לא פורסם, עותק מפסק הדין מצוי בתיק). ח. אופן נפילתו של המנוח מסקנותיו וממצאיו של בית משפט קמא בנושא זה מקובלים עלי: מיקום הפגיעה בירך של המנוח, בגובה הפגוש; העובדה שהפגיעה היא בירך ימין ובצלעות צד שמאל, נתון העולה בקנה אחד עם חצייתו של המנוח מימין לשמאל; חוסר הסבירות בפגיעה בשני צידי גופו של המנוח, אם מדובר בפגיעה עצמית מנפילה; ועל כל אלה העובדה שכל הטענה בדבר נפילה עצמית של המנוח היא בגדר השערה, שהרי המערער לא ראה כלל את המנוח לפני הפגיעה - מצביעים על כך שמדובר באפשרות תיאורטית, הא ותו לא. גם הציטוט מדבריו של העד חנגל אינו מדויק או לפחות אינו מושלם, שכן העד אמר גם כי המערער פגע במנוח (ראה דברי העד בעמ' 19 ו-22). כדי להשלים את התמונה אומר כי עיינתי גם בפסק הדין בענין קרמניצר שבו נתלה ב"כ המערער כמוצא שלל רב. לא מצאתי כי יש באמור שם כדי לשנות התמונה. מדובר בקביעות עובדתיות ספציפיות שהביאו שם את בית המשפט לכלל מסקנה כי לא הוכח בוודאות הנדרשת אם מדובר בנפילה עצמאית של המנוחה, או בפגיעה של האוטובוס שהביאה לנפילתה. חרף הדמיון - הנסיבות אינן זהות, והממצאים בענייננו מצביעים על כך שהמערער פגע במנוח והביא לנפילתו. ט. שימוש במכוון - הפרת חובת הזהירות והתרשלות הנהג כאמור בית משפט קמא קבע כי על המערער היה להיעזר במכוון. הנתונים העובדתיים שהוזכרו בהקשר זה הם: מקום התאונה חשוך - אין במקום תאורה; לא ברור כמה מטרים בדיוק נסע המערער לאחור. בפי המערער היו מספר גירסאות בנושא זה, שמא משום שהבין שככל שהמרחק גדול יותר הסיכון שלקח על עצמו לנסוע ללא מכוון גדול יותר. המערער יכול היה, בקלות רבה, לגייס לעצמו מכוון, שכן חבריו הנהגים ישבו בקרבת מקום. מדובר בחניון של חברת האוטובוסים. באשר להלכת חדריה וישומה במקרה הנוכחי, אמר בית משפט קמא: "...בנסיבות אלה, חובתו של הנאשם היתה לדאוג למכוון שיכוונו בנסיעה לאחור, ואין להקיש מן הדיון בעניין חדריה על המקרה דנן, הואיל ושם היה מדובר בנהג אוטובוס אשר לא היה במקום שהולכי רגל רבים מצויים בסביבה, הנהג היה לבדו ברכב ולא היתה לו אפשרות להשיג מכוון. לפיכך גם ע"פי דעת המיעוט בעניין חדריה, במקרה דנן, היתה חובה על הנאשם לבצע את הנסיעה לאחור באמצעות מכוון" (עמ' 5 להכרעת הדין). י. נראה לי כי צדק בית משפט קמא במסקנתו באשר לצורך בשימוש במכוון. אלה השיקולים הרלוונטיים לענין זה: מבנה הרכב הגביל באופן ניכר את שדה הראייה של הנהג. בלא כל קשר לתאורה במקום לא ניתן היה לראות אדם שגובהו פחות מ-1.65, העומד מאחורי האוטובוס. כך העיד המערער עצמו, בעדותו בבית המשפט קמא (ראה עמ' 32 לפרוטוקול, שם אמר הנהג כי לא ניתן לראות אדם העומד מאחורי האוטובוס, בשל גובהו של החלק האחורי, גם כאשר האור במקום חזק מאוד); התאורה בחניון לא פעלה. עובדה זו הגבילה את שדה ראייתו של המערער, אשר לא יכול היה לראות כי המנוח מתקרב לחלקו האחורי האוטובוס; כיוון שכך נהיגתו של המערער הפכה להיות "נהיגה עיוורת" (מינוח שבו נעשה שימוש בעניין חדריה). לא זו בלבד שהנהג לא יכול היה לראות את המתרחש מאחורי האוטובוס מתחת לגובה מסוים, אלא שעקב השעה המאוחרת ובעיית התאורה בחניון, הוגבלה ראייתו של המערער גם בשדה הראייה שלא הוגבל כתוצאה ממבנה הרכב; במגבלות ראייה קשות אלה, היה מקום לנקיטת אמצעי זהירות מיוחדים; בפועל נקט המערער אמצעי זהירות אחד: בטרם הנסיעה ביצע בדיקה של הרכב מפנים הרכב - דהיינו הסתכל דרך החלון האחורי ווידא כי אין איש מאחורי הרכב. בעדותו בבית המשפט קמא העיד הנהג כי ביצע גם בדיקה חיצונית, מחוץ לאוטובוס, לפני הבדיקה הפנימית, וזאת כדי לוודא, כדבריו, "שאין חפץ חשוד" (ראה עדותו בעמ' 27 לפרוטוקול); בהכרעת הדין נאמר כי הבדיקה החיצונית לא נזכרה בהודעתו הראשונה של הנהג, שנגבתה מייד לאחר התאונה, אלא רק בעדותו בבית המשפט. משמעותה של הערה זו לא הובהרה בהכרעת הדין. הרושם שנוצר הוא, כי בית המשפט לא קיבל את גרסת המערער שבמסגרת בדיקת האוטובוס, בטרם הנסיעה, ערך סיבוב חיצוני מחוץ לאוטובוס; מכל מקום, גם על-פי תיאורו של המערער, באשר לבדיקה החיצונית ואופיה - נראה שמדובר בבדיקה שכוונה אכן לענין חפץ חשוד ולא כללה בדיקה של נתוני השטח כדי לוודא שאין הולכי רגל מאחור. יש להדגיש כי מאחר שבחוץ שררה חשיכה כמעט מוחלטת, ואילו פנים האוטובוס היה מואר בחשמל, יכולתו של הנהג לראות את הנעשה מחוץ לאוטובוס, כאשר הוא מתבונן דרך החלונות, היתה מטבעה מוגבלת ביותר; המערר בעצמו העיד שחלף זמן מהרגע שבדק את האוטובוס ועד לתחילת הנסיעה אחורנית. לדבריו לא ראה את המנוח בסריקה שביצע מאחר ש"לוקח זמן ממתי שאני מסיים את הסריקה, עד שאני מתיישב במושב הנהג" (עמ' 27 לפרוטוקול). כיוון שכך, הסריקה אינה יכולה להיחשב כאמצעי מספיק (גם בהנחה שנערכה). בע"פ 72/58 נאמר בנושא זה: "ואילו אם נניח אפילו שהמשיב ירד מן המכונית ובדק את השטח, אף אז אנו סבורים שנהג בחוסר זהירות. הרי ממה-נפשך, אם הזקן היה בגדר הסכנה, והמשיב לא שם לבו אליו, הרי ממילא שזוהי רשלנות. ואילו אם הזקן לא היה נראה ברגע, שבו בדק המשיב את השטח שמאחורי מכוניתו, הרי מכל מקום ברור שעברו שניות מספר עד שהזקן יצא 'ממקום הסתר' שלו והגיע למקום הפגיעה, ושוב ברור הדבר שבמשך השניות הללו לא היתה למשיב כל אפשרות של פיקוח על המתרחש בכביש, ולא היה רשאי לנהוג באופן עיוור". וחזרנו שוב לצורך להשתמש במכוון בזמן הנסיעה אחורנית עצמה, כדי להימנע ממצב שבו בפרק הזמן הקצר, מתום הסריקה ועד לנהיגה - יצוץ במקום הולך רגל; סביבת התאונה: מדובר בתחנת הסעה, משופעת הולכי רגל, שהגיעו בכדי לעלות לאחד האוטובוסים היוצאים מהחניון, או ירדו מאוטובוס שהגיע אליו. במקום יש גם תחנת מוניות, והסך הכל הוא כי יש סבירות רבה להימצאם של אנשים ממהרים, בדרכם "לתפוס" אוטובוס או מונית; כפי שנקבע בעניין חדריה, "לעובדת הימצאותם הצפויה של אנשים במקום יש השלכה על אמצעי הזהירות שיש לנקוט". יא. חרף כל האמור לעיל - טען הסניגור כי הדרישה לשימוש במכוון אינה סבירה. מדובר בנסיעה קצרה ביותר, לצורך "תמרון" ביציאה מהחניה. מצוקת החניה בתל-אביב מחייבת לעתים קרובות תמרונים מסוג זה ולא יתכן כי כל תמרון יצריך שימוש במכוון. אציע לחבריי לדחות את הטענה, ולהותיר בעינה את החלטת בית משפט קמא בנושא זה. באשר לכך שמדובר בנסיעה קצרה: בפי המערער היו מספר גירסאות באשר למספר המטרים שאותם נסע אחורנית. בית משפט קמא ציין גירסאות אלה, אם כי לא הכריע ביניהן. בהודעתו במשטרה, סמוך לאחר התאונה, אמר המערער כי נסע 5 מטר לאחור. הבוחן, שמדד על-פי המרחק שהצביע בפניו המערער מצא כי מדובר בכ-2.25 מטר. בבית המשפט נקב המערער במרחק 1-2 מטר. הנתון הוודאי ביותר מבין הגירסאות מצוי במרחק שנקב הבוחן המבוסס על מדידה. גם קבלת נתון זה יש בה הליכה לקראת המערער, שהרי המדידה נעשתה על-פי הצבעתו. מכל מקום, הסתירות בגירסאותיו של המערער באשר לאורכה של הנסיעה אחורנית, מצביעות על כך שהתקשה לאמוד את מרחקה לאחר הנסיעה, שעל כן מייד לאחר התאונה אף העריך את המרחק בפי שניים מאורכו בפועל. אם התקשה הנהג באומדן המרחק לאחר שכבר ביצע הנהיגה - על אחת כמה וכמה שהתמודד עם קושי דומה בטרם ביצוע הנסיעה. בנסיבות אלה, כאשר ידע הנהג כי ייאלץ לנסוע לאחור ולא יכול היה לאמוד את מרחק הנסיעה, היה עליו להיעזר במכוון. יב. ההלכה בפסק הדין המנחה, הלכת חדריה, קבעה כי השאלה (אם יש צורך במכוון) "צריכה להחתך על-פי הסכנה הצפויה בנסיבות המצטברות של כל מקרה ומקרה". קונקרטית הזכיר שם בית המשפט 3 נושאים עיקריים שצריכים להיבחן: הזמן ומקום האירוע; סוג הרכב; שדה הראיה. ובענייננו - כל הנושאים הללו מצביעים על הצורך במכוון, כפי שהוסבר לעיל. וכיוון שהתייחסתי לעיל לגירסאותיו של המערער בענין מספר המטרים שנסע אחורנית, אציין כי בענין חדריה מדובר היה בנסיעה אחורנית של 1.5 מטר ועדיין נקבע כי יש צורך במכוון. יג. באשר "לנגישות" למכוון: בית משפט קמא קבע כי: "לא ניתן לקבוע, כי נהג אוטובוס אינו רשאי בכל מקרה ליסוע לאחור ללא מכוון שאם לא כן, נפגע באפשרות נהיגה של נהגי אוטובוס ורכב כבד, כאשר הם נמצאים לבד ברכב. מאידך אין צל של ספק שכאשר יש נוסע ברכב, כגון מחלק עם נהג משאית, חובתו של נהג המשאית לבקש מהמחלק לרדת מן המשאית בעת שהיא נוסעת לאחור". הסניגור טען אף הוא כי לא יתכן שכל תמרון יצריך שימוש במכוון. סוגיית הנגישות למכוון כפקטור לענין הצורך בשימוש בו וקביעת רשלנות בשל אי העזרות בו - נדונה גם היא לעומקה בפסק הדין בענין חדריה. בהתייחס לשאלה שהוצגה על-ידי כב' השופט גולדברג "האם יהא זה מוצדק כל מקרה כזה לחייב את הנהג שלא לזוז ממקומו ולא לצאת לעבודתו?" (בהנחה שלא מצא מכוון), אומר כב' הנשיא מ' שמגר: "הנני סבור כי הפטור הכללי מן החובה להציב אדם שיכוון את הנהג עלול להשתמע מן הדברים שצוטטו לעיל אינו יכול לדור בכפיפה אחת עם האמור בתקנה 45 ועם חובת הזהירות ... לענין זה יש לבחון כל מקרה לאור מהותו ונסיבותיו...". לענייננו: אינני מקבלת את קביעתו של בית משפט קמא כי השאלה אם יש צורך במכוון תקבע ותושפע מקיומו או מאי קיומו של נוסע ברכב, כגון מחלק לצדו של נהג משאית וכדומה. הקביעה אם יש צורך במכוון היא לעולם קביעה הנשענת על הקריטריונים שפורטו לעיל: זמן ומקום האירוע; סוג הרכב; שדה הראיה. אם כל אלה מחייבים היעזרות במכוון - יתכבד נהג וימתין עד אשר ימצא מכוון, אפילו יהיה בכך בזבוז זמן מבחינתו. ספציפית במקרה הנוכחי - מכוונים בשפע היו מצויים ונגישים שכן מדובר בחניון שבו נהגים נחים בין נסיעה לנסיעה, והמערער יכול היה מראש, עוד לפני שנכנס לרכב, ובהכירו את תנאי המקום, לפנות למי מהם. יד. סוף דבר: אציע לחברותי להרשיע את המערער בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, עבירה על סעיף 304 לחוק העונשין, בנוסף להרשעה על-פי תקנה 45 לתקנות התעבורה. ד' ברלינר, שופטת - סג"נאב"ד השופטת ע' ברון: אני מסכימה. ע' ברון, שופטת השופטת י' שיצר: אני מסכימה. י' שיצר, שופטת לפיכך הוחלט, כאמור בסעיף י"ד לחוות דעתה של כב' השופטת ד' ברלינר, סג"נ - אב"ד, להרשיע את המערער בגרימת מוות ברשלנות, עבירה על סעיף 304 לחוק העונשין, בנוסף להרשעה על-פי תקנה 45 לתקנות התעבורה. התיק יוחזר לבית המשפט קמא לשמיעת טיעונים לעונש ולקביעת העונש. ניתן היום, ט"ו בטבת תשס"ה (27 בדצמבר 2004), במעמד הצדדים. ד' ברלינר, שופטת - סג"נאב"ד ע' ברון, שופטת י' שיצר, שופטת משפט פליליאלימותמשפט תעבורהחבלה של ממשנסיעה לאחור