סמכות בית משפט לעניינים מקומיים ביהודה ושומרון

סמכות בית משפט לעניינים מקומיים ביהודה ושומרון 1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לתביעות קטנות, שהוא בית-המשפט לעניינים מקומיים באזור יהודה ושומרון (כב' השופטת מלכה אביב), שניתן ביום י"ד תמוז תשס"ג (14.7.03), בתיק ת.ק. 10/03, ואשר על-פיו חויבה המבקשת (הנתבעת בבית-משפט קמא) לשלם למשיב (התובע בבית-משפט קמא) סך של 16,700 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 18.6.03 ועד התשלום בפועל, וכן 500 ₪ הוצאות, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כנ"ל. 2. התובע, תושב קרית ארבע, טען בכתב תביעתו כי כאשר רכש את הבית בו הוא גר, לקח משכנתא, ובמסגרתה ערך ביטוח נזק באמצעות הנתבעת. כאשר היו בביתו נזילות מים, הזמין התובע את הנתבעת לבצע את התיקונים והם הגיעו לביתו 14 פעמים במהלך השנים 2002-2000 (הפעם הראשונה הייתה ביום 6.4.00 והפעם האחרונה, ביום 14.3.02). לדבריו, במהלך הביקורים האמורים, לא בוצעו התיקונים באופן מושלם, והנזילות נמשכו. הנתבעת אישרה בכתב את אחריותה לבצע את התיקונים. לאחר שנוכח התובע כי הנתבעת לא הצליחה לבצע את התיקונים, פנה התובע לחברת ביטוח אחרת, אשר שלחה לו אנשים אחרים, שהם תיקנו את הנזילה. התובע הוסיף, כי נגרמה לו עוגמת נפש רבה, בכך שבמהלך התקופה האמורה אירח בביתו אנשים לבר-מצווה של הבן ולחתונה של בן אחר, והם ראו את העובש והטיח המקולף. סכום התביעה הועמד על 16,700 ₪, וזאת בגין הפסד 14 ימי עבודה ועוגמת נפש. 3. בערכאה הראשונה, טענה המבקשת לחוסר סמכותו של בית-המשפט לעניינים מקומיים בקרית-ארבע. כאשר נקבע מועד לדיון, הגישה המבקשת בקשה שלא להתייצב לדיון שם, וזאת עקב טענתה כי קשה להגיע לקרית-ארבע ללא רכב מוגן ירי. בית-המשפט קמא דחה, ובצדק, את הבקשה, וציין כי "בית-המשפט בקרית ארבע הנו רשות מרשויות המדינה ואין מקום לרוקן אותו מתוכן. הנתבעת אשר ביצעה עסקים באזור, כפופה לסמכות המקומית של בית משפט זה" (החלטה מיום 24.6.03). אני מצטרף לדברים אלה. אוסיף בהקשר זה כי כאשר הגישה המבקשת בקשה לעיכוב ביצוע של פסק-הדין, דחה בית-משפט זה (כב' השופט משה רביד) את הבקשה. במסגרת החלטה זו, התייחס כב' השופט רביד להחלטת בית-משפט קמא שדחה את טענת חוסר סמכות ואת הבקשה להעביר את הדיון לירושלים. ראוי לצטט את דבריו: "בקשות אלה נדחו ובצדק על-ידי בית משפט קמא. כשם שהשופטת מלכה אביב הטריחה עצמה מירושלים לקרית ארבע וגם החתום על החלטה זו [כב' השופט מ' רביד] עשה כן בעבר, כך יכל נציג מטעם המבקשת להתייצב לדיון בקרית ארבע" (החלטה מיום ז' חשון תשס"ד (2.11.03), פיסקה 3). גם לדברים אלה אני מסכים, ואין צורך להוסיף עליהם דבר. 4. לאחר שהערכאה הראשונה דחתה את הבקשה של המבקשת להעביר את הדיון מקרית ארבע, לא הופיעו נציגי המבקשת לדיון שנקבע. בית-משפט קמא, לאחר שנוכח כי הנתבעת ונציגיה לא התייצבו לדיון, שמע את דברי התובע, אשר חזר על האמור בכתב התביעה ואישר כי כל האמור בו אמת, וביקש פסק-דין על פי התביעה. 5. בפסק-דין קצר מציינת השופטת המלומדת כי "הנתבעת עשתה דין לעצמה ולא התייצבה לדיון היום", לאחר שקיבלה את החלטת בית-המשפט שדחה את בקשתה להעברת מקום הדיון. בהמשך, אומר בית-משפט קמא כי "לאור האמור זכאי התובע כי יינתן פסק-דין לטובתו, ואני קובעת כי הנתבעת תשלם לתובע סך 16,700 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 8.6.03 ועד ליום התשלום בפועל". 6. המסמך שהגישה המבקשת לבית-משפט זה נשא כותרת "ערעור בזכות". עיקר הערעור הוקדש לטענת חוסר הסמכות של בית-המשפט לעניינים מקומיים באזור יהודה ושומרון לדון בעניינה של המערערת (הנתבעת בערכאה הראשונה), שהינה חברה בע"מ וכתובתה ברמת-גן. בחלק השני של הערעור טוענת המערערת כי פסק-הדין אינו מנומק, וגם אם לא התייצבה היא לדיון, היה על התובע להוכיח את תביעתו, דבר שלא עשה. לפיכך - כך טוענת המערערת בערעורה - יש מקום לבטל את פסק-הדין מחמת חוסר סמכות עניינית, ולהעביר התיק לבית-משפט מוסמך, ולחילופין, "לדון בערעור לגופו ולאפשר דיון ענייני אמיתי ומיצוי הדין", כלשון המערערת בסיום הודעת הערעור בזכות. 7. כאשר הובא תיק זה לפניי, הייתה בו גם בקשת המערערת לעיכוב ביצוע והחלטת כב' השופט רביד, לדחות בקשה זו (ראה פיסקה 3 לעיל). החלטתי ביום י"ט כסלו תשס"ד (14.12.03), כי על המבקשת להודיע לבית-המשפט האם היא עומדת על בקשתה, או שלאור החלטת כב' השופט רביד, היא חוזרת בה מבקשתה. 8. המבקשת הגישה הודעה ביום 31.12.03, בה הודיעה כי היא מוותרת על הטענה לעניין הסמכות המקומית והעניינית של בית-המשפט לעניינים מקומיים בקרית-ארבע, אך עומדת על טענתה השניה בערעור. המערערת מבקשת כי בית-המשפט ידון בבר"ע כבערעור ויתן פסק-דין על סמך הראיות שבפניו, או שיזמן את הצדדים לדיון, או שיורה על החזרת התיק לבית-המשפט לתביעות קטנות בקרית-ארבע, לקיום דיון נוסף, ואז, כך כותבת המבקשת, "הנתבעת מתחייבת להופיע לדיון". 9. איפשרתי למשיבה להגיב על הערעור. בתגובה שהוגשה על-ידי עו"ד א' אמיר הועלו טענות סף, לפיהן הערעור הוגש בזכות ולא ברשות, תוך שינוי שם הנתבעת בתיק המקורי למערערת בתיק שלפנינו. כבר עתה אומר, כי לא ראיתי לנכון להתייחס במפורט לטענות דיוניות אלה, שכן הצדדים כבר התייצבו בפניי, ולא ראיתי איזה נזק נגרם או עלול להיגרם למשיב אם הערעור היה מוגש בדרך של בקשת רשות ערעור ולא בדרך של ערעור בזכות. אשר לשם הנתבעת, לאור הצהרת עו"ד בן דוד כי שני התאגידים - קבוצת שחר בע"מ ושחר נזקי צינורות בע"מ - אחראים ביחד ולחוד, אינני רואה טעם לעסוק בנושא שינוי השם שבין הנתבעת המקורית לבין מגישת הבקשה לרשות ערעור, שכן שתיהן אחראיות לתשלום. 10. כמו כן, טען ב"כ המשיב, בתשובתו בכתב הנ"ל, כי הפיצוי שנפסק בבית-משפט קמא היה על-פי שיקול דעתו של בית-המשפט, לאור עדות המשיב בפני בית-משפט קמא. לטענת ב"כ המשיב, הנתבעת נטלה סיכון מחושב, בכך שלא התייצבה לדיון בבית המשפט בקרית ארבע, ועליה לשאת בתוצאות החלטתה זו. 11. בדיון בפניי בעל-פה, חזרו הצדדים על טענותיהם. המשיב הציג לבית-משפט זה צילומים רבים של אתרי הרטיבות בביתו, וציין כי צילומים אלה גם הציג בפני בית-משפט קמא, אך כב' השופטת אביב לא הסתכלה בתמונות ואמרה שאין צורך בכך (עמ' 3, שורות 11-10 לפרוטוקול). 12. השאלה הראשונה שעמדה בפני בית-המשפט, על-פי כתב-הערעור המקורי, היא שאלת סמכות. אכן, המבקשת חזרה בה מטענה זו, אך למניעת כל ספק, ראיתי לנכון להציג את עמדתי ביחס לסוגיה זו, שכן בענייני סמכות חובה על בית המשפט, גם מיוזמתו, לעורר את השאלה ולדון בה. 13. כידוע, אזור יהודה והשומרון נמצא מאז 1967 תחת מצב של "תפיסה לוחמתית (Belligerent Occupation)" (ראה, למשל, את פסק דינו המקיף של הנשיא ברק, אליו הצטרפו שמונה שופטים נוספים של בית המשפט העליון, בבג"צ 7015/02 עג'ורי נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית פ"ד נו(6), 352). על אף כל המחלוקות ביחס למעמד המשפטי ולריבונות באותו אזור, מדינת ישראל פועלת באזור יהודה והשומרון במסגרת ממשל צבאי, כאשר עמדתה העקרונית היא כי מדינת ישראל מפעילה בשטח את העקרונות ההומניטריים של דיני המלחמה ודיני השטחים המוחזקים. לפיכך, הממשל הצבאי ביהודה ושומרון מהווה את הריבון, ומפקד האזור הוא הרשות המחוקקת והמבצעת גם יחד. ראה, על כל הנ"ל, במפורט, בספרי, מ' דרורי, החקיקה באזור יהודה והשומרון (הוצאת המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי, האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשל"ה), במיוחד בעמ' 37-32. 14. ככל שמדובר במתיישבים הישראליים באזור יהודה ושומרון, מבחינת המשפט הטריטוריאלי, חלה עליהם השיטה המשפטית התקפה באזור יהודה ושומרון (הכוללת את המשפט המנדטורי, הירדני, ומעליהם הרובד של החקיקה הצבאית מאז 1967 ). ברם, מצב זה יצר פערים רבים בין המציאות העובדתית לבין המצב המשפטי האמור. לפיכך, בהדרגה, הוחלו חוקים ישראליים על המתיישבים הישראליים באזור יהודה והשומרון. תיאור המצב, נכון לראשית שנות ה-80, מובא במאמרי, מ' דרורי, "ההתיישבות הישראלית באזור יהודה ושומרון והמבנה הארגוני והמוניציפלי שלה: היבטים משפטיים", עיר ואזור - כתב עת לשלטון מקומי, לתכנון ופיתוח עירוני ואזורי , כרך 4, חוברת 3 (סיון תשמ"א), עמ' 45-28. 15. "הצינור" המרכזי אשר דרכו הוחלו הוראות חוק ישראליות על המתיישבים הישראליים באזור יהודה והשומרון (וכך גם בחבל עזה) היה בדרך של הקמת הרשויות המקומיות הישראליות. רשויות אלה הוקמו מכוח צו בדבר ניהול מועצות מקומיות (יהודה והשומרון) (מס' 892), התשמ"א - 1981. ראוי לציין, כי לפני כן היו צווים ספציפיים אשר קבעו את דרך הניהול של קרית ארבע ומעלה אדומים (ראה מאמרי הנ"ל, עיר ואזור, שם, בעמ' 33-31, ובהערות 15 ו-16, שם, בעמ' 32). 16. דרכים נוספות להחלת המשפט הישראלי על המתיישבים הישראלים באזור יהודה והשומרון היו אלה: (1) חקיקה ישראלית, שנחקקה על-ידי הכנסת, ואשר הופנתה ישירות אל המתיישבים הישראלים באזור יהודה והשומרון. דוגמא בולטת לכך יכול לשמש סעיף 3א לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] אשר נחקק בשנת תשל"ח; וראה על כך את הדיון הנרחב בפסק דינו של השופט ש' לוין, כתוארו אז, בע"פ 123/83 חברת ק.פ.א. פלדות קרית ארבע בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל פ"ד לח(1), 813. דוגמאות נוספות של החלת חוקים ישראלים על הרשויות המקומיות ביהודה ושומרון מובאות במאמרו של רן טל, "סמכות בתי המשפט האזרחים בישראל לדון בעניינים מינהליים הנוגעים לרשויות צה"ל באזורי יהודה, שומרון וחבל עזה", משפט וצבא, גיליון 13 (סיון התשנ"ט - מאי 99'), עמ' 129, בעמ' 153 הערה 78. מכל מקום, כללי פרשנות חקיקה קובעים כי "תכליתו של דבר חקיקה ישראלי היא לחול על יחסים משפטיים בישראל ולא לחול באזורים של יהודה,שומרון וחבל עזה. אם תכלית חקיקה מסוימת של הכנסת היא לחול על יחסים משפטיים באזורים אלה, עליה לקבוע זאת בלשון ראויה" - א' ברק, פרשנות במשפט, כרך שני, פרשנות החקיקה (נבו, ירושלים, תשנ"ג - 1993), עמ' 580. וראה גם התייחסות לדברי חקיקה רבים החלים על המתיישבים הישראלים באזור יהודה והשומרון בפסק דיני בבר"ע (ירושלים) 739/03 גאוני נ' כהן תק-מח 2003(4), 756. (2) הכנסת הסמיכה את שר המשפטים, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, להחיל חוקים ישראלים על המתיישבים הישראלים באזור יהודה והשומרון, בדרך זו: באותם חיקוקים יראו את הביטוי "תושב ישראל" ככולל גם את הישראלים הגרים ביהודה ושומרון; ראה: סעיף 6ב לחוק להארכת תקפן של תקנות שעת חירום (יהודה והשומרון וחבל עזה - שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), התשל"ח - 1977, כפי שהוסף בשנת תשנ"ד. ואכן, בתוספת לאותו חוק כלולים 17 חוקים ישראלים שהוחלו על המתיישבים הישראלים ביהודה ושומרון בשנים תשמ"ד, תש"ן, תשנ"ד, תשנ"ה, תשנ"ו. (3) ביהודה ושומרון נחקקו צווים רבים - שהינם (מבחינת השיטה הפנימית באזור יהודה ושומרון) בגדר חקיקה ראשית (דרורי, חקיקה, שם, בעמ' 39 ואילך) - בתחום האזרחי והפלילי, אשר הועתקו מן החקיקה הישראלית, לעיתים מילה במילה. אומנם במרבית המקרים המוטיבציה לכך הייתה להחיל חוקים ישראלים אלה על התושבים הערבים באזור יהודה ושומרון, אך בפועל, לאור התחולה הטריטוריאלית של צווי המושל הצבאי על כל אזור יהודה והשומרון, חלים חוקים אלה גם על המתיישבים הישראלים באותו אזור. דוגמאות רבות לכך מובאות בספרי, חקיקה, שם, בעמ' 97-94, 147-146, 152, 153 ואילך, 202-197. 17. כאשר הוקמו המועצות האזוריות והמקומיות באזור יהודה והשומרון, הן כוננו מכוח צו - שהוא כאמור חקיקה ראשית - אשר הוצא על-ידי מפקד אזור יהודה והשומרון דאז, תת אלוף בנימין בן אליעזר. סעיף 2(ב) לצו בדבר ניהול מועצות מקומיות (יהודה והשומרון) (מס' 892), תשמ"א - 1981 קובע לאמור: "לצורך ניהולן התקין של המועצות המקומיות ולצורך הסדרת ענייני תושביהן רשאי מפקד האזור לכונן בית משפט לעניינים מקומיים. סמכות בית המשפט, הדין שעל פיו ידון, הרכבו וכן כל הוראה אחרת הדרושה לפעולתו התקינה של בית המשפט ייקבעו בתקנון". הוראה זהה מצויה גם בסעיף 2(ב) לצו בדבר ניהול מועצות אזוריות (יהודה והשומרון) (מס' 783), תשל"ט - 1979, שנחתם אף הוא על-ידי מפקד אזור יהודה והשומרון הנ"ל. 18. ואכן, במסגרת תקנון המועצות המקומיות (יהודה והשומרון), התשמ"א - 1981 (פרק ט"ז), הוקם בית-משפט לעניינים מקומיים. על פי סעיף 121א לתקנון המועצות האזוריות (יהודה והשומרון), תשל"ט - 1979, כפי שהוסף בשנת 1981, הוחלו הוראות פרק ט"ז של תקנון המועצות המקומיות גם על המועצות האזוריות, ובתי המשפט לעניינים מקומיים שהוקמו לפי תקנון המועצות המקומיות, יראו אותם כאילו הוקמו גם לפי תקנון המועצות האזוריות. 19. מקום מושבו של בית המשפט לעניינים מקומיים, בדונו כערכאה ראשונה, הינו בתחומי המועצות המקומיות (סעיף 128(א) לתקנון הנ"ל), ובמקרה שלנו - בקרית ארבע. השופטים באותו בית-משפט לעניינים מקומיים, הם שופטי בית-המשפט השלום בירושלים. הערעור על החלטות ופסקי-דין של אותו בית-משפט לעניינים מקומיים, נשמע בפני בית-המשפט המחוזי בירושלים. 20. מצודתו של בית-המשפט לעניינים מקומיים הנ"ל פרושה על "מתיישב", שהוא מי שרשום במרשם האוכלוסין בישראל, מקום מגוריו באזור או מקום עסקו או העסקתו הוא בישוב בתחומי מועצה מקומית או אזורית ביהודה ושומרון (סעיף 124 לתקנון). 21. בית-המשפט לעניינים מקומיים הנ"ל, הוסמך לטפל בנושאים רבים, המפורטים בנספחים של התקנון, ובהם נושאי רווחה, סטטיסטיקה, משפחה, חינוך, בריאות, עבודה, חקלאות, דיני בתים משותפים, דיני איכות הסביבה, דיני צרכנות, תעשייה ומסחר (והכל כמפורט בנספחים לתקנון הנ"ל). 22. סעיף 138 לתקנון קובע כי "בית המשפט לעניינים מקומיים של ערכאה ראשונה ישמש גם כבית משפט לנוער וכבית משפט לתביעות קטנות כמשמעותם בדין הישראלי". 23. סדרי הדין והראיות יהיו כפי שנהוג בבתי-המשפט הישראליים (ראה סעיף 134 לתקנון, ביחד עם הגדרת המונח "בית משפט" בסעיף 124 לתקנון). 24. אין זה ברור כלל כי מערכת בתי המשפט לעניינים מקומיים באזור יהודה ושומרון, מהווה תחליף מלא לכל מערכת בתי המשפט הישראלים. כך, למשל, התעוררה השאלה כיצד לנהוג במקרה שבו מבקש גורם ישראלי ביהודה ושומרון להגיש עתירה מנהלית בנושאי התכנון והבניה. כאשר הוגשה עתירה כזו לבית-המשפט המחוזי בירושלים, היא נדחתה מחוסר סמכות (ראה: המ' (ירושלים) 528/96 ועד מקומי חשמונאים נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה מטה בנימין תק-מח 96(3), 1510). כב' השופט, כתוארו אז, ע' קמא קבע כי הסמכות אינה מצויה בידו אלא בידי הבג"צ. חלק מפסק דינו הוקדש לבדיקת האפשרות לפיה בית המשפט לעניינים מקומיים יהווה את הערכאה המוסמכת לדון בעתירות מנהליות כאלה (ראה: פסקאות 14-11 לפסק הדין). גישה אחרת, שאינה מקבלת פתרון זה הוצגה על-ידי רן טל, במאמרו הנ"ל (עמ' 158-157); דעתו היא כי בתי המשפט לעניינים מקומיים רשאים לעסוק בהיבטים הפליליים של התכנון והבניה, אך לא בעתירות מנהליות כנגד רשויות התכנון. 25. המשמעות המצטברת של סעיפים אותם הבאנו מתקנון המועצות המקומיות, היא, כי לבית-המשפט לעניינים מקומיים בקרית ארבע - שהוא, למעשה, שופט שלום ירושלמי הנוסע לקרית-ארבע ומקיים שם הליכי שפיטה - יש סמכות לדון בכל עניין שבו מוסמך לדון בית-משפט לתביעות קטנות בישראל, ובלבד ששני הצדדים הם בגדר "מתיישב". 26. טענת המבקשת הייתה כי בשל העובדה שהיא תאגיד ישראלי, הפועל ברמת-גן, אין היא כפופה לבית-המשפט לעניינים מקומיים בקרית-ארבע. טענה זו אין בה ממש, שכן במסגרת הגדרת "מתיישב" בתקנון הנ"ל (סעיף 124), נכלל גם תאגיד אשר מנהל את עסקיו באזור יהודה ושומרון. מאחר, ואין חולק כי המבקשת גבתה דמי ביטוח מאת המשיב - תושב קרית ארבע - וזאת לצורך ביטוח נזקים שייגרמו בדירתו, עסקיה אלה היו בתחום הישוב קרית ארבע. אם לא תאמר כן, ייווצר מצב בלתי נסבל: לעניין גביית הפרמיות, תוכל המבקשת לפעול באזור יהודה ושומרון, אך כאשר יגיע מועד ביצוע חובותיה, ובהן, דרך משל, לתקן את הנזקים בבית המבוטח, תתנער היא מחובה זו, וכאשר המבוטח, תושב יהודה ושומרון, יתבע את החברה בבית-המשפט לעניינים מקומיים בקרית-ארבע - עיר מגוריו - תטען היא שאין עסקיה בתחום הישוב האמור, באזור יהודה והשומרון. למותר לציין כי אם ניישם את תקנה 2(3) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז-1976, נגיע לאותה מסקנה, שכן מקום השיפוט במקרה שלנו הוא קרית ארבע, שהוא, כלשון התקנה, "המקום שנועד, או שהיה מכוון לקיום ההתחייבות". ברור לכל, כי הדעת אינה סובלת מצב בו תינתן לחברה המבטחת אפשרות טיעון כזו. על-כן, טענה מסוג זה יש לדחות. לפיכך, יש לשבח את ב"כ המבקשת, עו"ד אילה בן-דוד, אשר הודיעה לבית-המשפט כי היא חוזרת בה מטענת חוסר הסמכות (לא ברור אם הערעור המקורי הוגש על-ידי עורך דין או על-ידי בעל תפקיד אחר של המבקשת). 27. טענה עובדתית שהעלתה ב"כ המבקשת, עו"ד בן-דוד, הייתה כי המשיב קיבל פיצוי מחברת כלל בסך 9,000 ₪, ועל-כן אינו זכאי לפיצוי מהמבקשת. על-כך השיב ב"כ המשיב כי מדובר בפיצוי בגין נזק אחר, אשר אינו רלוונטי לתביעת המשיב כלפי המבקשת. הליך ערעורי אינו נועד לבירור עובדתי מעין זה. משבחרה המבקשת שלא להתייצב לדיון בערכאה הראשונה, לא ניתן להפוך את הערכאה הערעורית לערכאה דיונית. לפיכך, נדחית טענה זו של המבקשת. 28. הטענה המרכזית של המבקשת היא, כי התובע לא הוכיח את תביעתו, והשופטת בבית-משפט קמא, פסקה לחובת המבקשת את מלוא הסכום שביקש התובע, מבלי להפעיל שיקול דעת ומבלי שהשתכנעה כי אכן הנזק שנגרם לו מגיע לסך 16,700 ₪ (שהוא הסכום המירבי שהיה אז במסגרת סמכותו של בית המשפט לתביעות קטנות). 29. התלבטתי בסוגיה זו, שכן ב"כ הצדדים הביאו פסיקה סותרת של בתי-המשפט המחוזיים בשאלה האם יש מקום לערכאה ערעורית להתערב בשיקול הדעת של בית-המשפט לתביעות קטנות, כאשר זה פוסק סכום כסף בגין נזק לא ממוני. מצד אחד, החליטה כב' השופטת ש' וסרקרוג מבית-המשפט המחוזי בחיפה, כי "קביעות בית המשפט מבוססות על קביעות עובדתיות ועל הערכת נזק, שעל פניהם מבוססות על חומר ראיות שהוצגו בפני בית משפט. בכגון אלה אין ערכאת הערעור מתערבת ועל אחת כמה וכמה שאין מקום ליתן רשות ערעור. אבהיר עוד שמוסמך היה בית המשפט לקבוע את גודל הנזק גם על דרך של אומדנה" (בר"ע 1123/04 יצחק חיים נ' אלפי יפתח). באותו מקרה נדחתה הבר"ע אף ללא צורך בתשובה. מאידך גיסא, בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, בשני מקרים, החזיר תיק לבית-המשפט לתביעות קטנות, כדי שזה ישמע ראיות ויחליט ביחס לגובה הפיצוי המתאים (בר"ע 14/93 אבו האני ג'מאל נ' דחליקה יעקב; בר"ע 147/92 מדינת ישראל נ' שויצר אריה). 30. במקרה שלפנינו, אין חולק כי התובע (המשיב) התייצב לדיון, ואילו הנתבעת (המבקשת בפניי), לא התייצבה, על אף החלטת בית משפט קמא, שדחה את בקשתה להעביר את התיק לירושלים (ראה: פיסקה 3 לעיל). 31. מהי משמעות אי התייצבות הנתבעת, כאשר קודם לכן הגישה כתב הגנה? תקנה 157 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, קובעת כי "התייצב התובע, ואילו הנתבע לא התייצב לאחר שנמסרה לו הודעה כראוי, רשאי התובע להוכיח את תביעתו עד כמה שחובת הראיה עליו, ואז יהא זכאי לסעד המבוקש ולכל סעד מתאים אחר". בית המשפט העליון, מפי הנשיא שמגר, קבע כי במקרה כגון זה - כאשר מצויות בפני בית משפט רק ראיות מטעם התביעה - "רשאי בית משפט - אך אינו חייב - לפסוק את הסכום שנקבע בתביעה. גם בהעדר ראיות מטעם הנתבע, מוקנה לבית-המשפט לעולם שיקול דעת לקבוע מה הוכח לפניו, ואם הוא סבור כי התביעה היא מופרזת, אין הוא חייב לאמצה, כי כוחו עימו לבחון מה הוכח לפניו מהותית ומה לא. ניטול מקרה תאורטי, בו יתבע פלוני מזונות בשיעור של מיליון שקל לחודש. העדר ראיות מצד הנתבע בשל אי התייצבות לחקירה או מטעם אחר אינם מחייבים את בית המשפט לפסוק כפי שנתבע, ללא הפעלת שיקול דעת" (ע"א 52/87 הראל נ' הראל פ"ד מג(4), 201, בעמ' 204, מול האות ז). 32. תקנות סדרי הדין לענייני תביעות קטנות, נוקטות לשון אחרת - השונה מתקנה 157 לתקנות סד"א הנ"ל - ביחס לאי התייצבות הנתבע. וכך נאמר בתקנה 11 מציעתא לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז-1976: "התייצב התובע והנתבע לא התייצב - יתן בית המשפט פסק דין על יסוד כתב התביעה, ובלבד שהתובע הצהיר בפני בית המשפט על אמיתות האמור בכתב תביעתו". 33. השופטת המלומדת בבית משפט קמא נהגה בדיוק כלשון התקנה, שכן בפרוטוקול הקצר, בן השורה,שקדם לפסק הדין כתוב מפי התובע: "אני חוזר על האמור בכתב התביעה. כל האמור בו הוא אמת. אני מבקש פסק דין". משום מה, לא נכתב בפרוטוקול כי התובע הביא עימו מסמכים ובהם צילומים, אשר אותם רצה להציג בפני השופטת, והיא אמרה שאין צורך בכך, וזאת על אף האמור בתקנה 14 לתקנות הנ"ל, הקובעת כי "בפרוטוקול הדיונים ירשמו תמצית דברי העדים ושאר הדברים שנאמרו בעת הדיון". 34. כדי למנוע כל תקלות בעתיד, סבור אני כי הפרשנות של תקנה 11 הנ"ל, אינה מילולית גרידא, ותקנה 11 אינה גורעת מחובת בית המשפט, כאשר יש צורך בכך, לשמוע ראיות או לפחות לקבל מסמכים (במקרה שלנו: צילומים ואישורי הכנסה של התובע), כדי שיהיה בידיו המידע הדרוש לצורך הפסיקה. יתכנו מקרים בהם העובדות ברורות, כגון: הפרת חוזה וגובה הנזק עולה מהנסיבות, כמו החזר המקדמה. ברם, כאשר מדובר בהערכה של נזק שאינו ממוני, יש צורך להתרשם מהתובע ולקבל ראיות על כך, שאם לא כן, "יכבול" התובע את ידי בית המשפט בסכום שתבע, ובית המשפט "יאלץ" לפסוק סכום זה, אם ניישם את התקנה 11 כלשונה. כפי שלא נחייב נתבע במזונות בסך מיליון ₪ לחודש, רק בגלל שהתובע תבע סכום זה והנתבע לא התייצב (הדוגמא שהביא הנשיא שמגר בפרשת הראל, כמצוטט בפיסקה 31 לעיל), כך אין לקבל אוטומטית כל תביעת תובע בבית משפט לתביעות קטנות כי הנזק הלא ממוני שנגרם לו זהה בדיוק לסכום המירבי שהמחוקק קבע כי זה הגבול העליון של בית המשפט לתביעות קטנות. 35. על אף עמדתי העקרונית הנ"ל, לפיה היה ראוי כי בית משפט קמא ישמע ראיות, ולו בדרך מקוצרת, לצורך קביעת גובה הנזק, אני סבור כי בנסיבות שבפנינו, ולאחר שראיתי במו עיניי את הצילומים, ושמעתי את התובע, נחה דעתי כי במסגרת שיקול הדעת הרחב של הערכאה הראשונה, הסכום שנפסק - סביר הוא. כאמור, עדיף היה אם בית-משפט קמא היה מנהל פרוטוקול מפורט יותר, ומקבל את הצילומים שהוצגו בפניו כראיה. אך גם כאשר דברים אלה לא נעשו, די בכך שהצילומים הוצגו בפניי וגם שמעתי את התובע וקיבלתי את המסמך המפרט את הכנסותיו, ובעזרתו ניתן לחשב מהם את נזקיו בגין 14 ימי העבודה, שבהם המתין לפועלים של המבקשת, שיבואו לתקן את הרטיבות בדירתו. אוסיף ואומר, כי מן המפורסמות הוא שרטיבות בבית גורמת עוגמת נפש. גם ההמתנה לפועלים, והבטחותיהם החוזרות ונשנות כי אכן בוצע תיקון, אך בפועל ממשיכה הרטיבות, מצדיקים פיצוי הולם בגין נזק לא ממוני. הוסף לכך את העובדה הכלולה בכתב התביעה - ואשר לא הוכחשה - כי כאשר היו שמחות משפחתיות בבית התובע (בר מצווה וחתונה), הוא הרגיש נבוך מול אורחיו, שראו את כתמי הרטיבות והעובש, כדי להצדיק את הסכום שפסק בית משפט קמא בגין הנזק הלא ממוני. 36. לפיכך, הגעתי למסקנה כי אין זה מן הראוי שבית-המשפט המחוזי יתערב בגובה הפיצוי הבלתי ממוני שפסק בית-משפט קמא. 37. התוצאה היא: א. בקשת רשות הערעור - נדחית. ב. המבקשת תשלם למשיב הוצאות הערעור ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 3,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית פיגורים כדין מיום מתן פסק דין זה ועד ליום התשלום בפועל. 38. להסרת ספק, ולאור הצהרת עו"ד אילה בן-דוד, החיוב בבית-משפט קמא ובבית משפט זה, יחול הן על קבוצת שחר בע"מ והן על שחר נזקי צנרת בע"מ, שניהם יחד וכל אחד לחוד, כאשר כתובת שניהם היא: רח' תובל 38, רמת גן. בית המשפט לעניינים מקומייםשטחי יהודה ושומרון