בפני תביעה על סך של 18,256 ₪ בין ספק לבין מנפיק כרטיסי חיוב כמשמעות מונחים אלה בחוק כרטיסי חיוב תשמ"ו 1986. (להלן: "חוק כרטיסי חיוב או החוק"). בישיבה ביום 28/12/03 הסכימו הצדדים שינתן פסק דין בהתאם לכתבי הטענות, תוך התייחסות לפסיקה שהוגשה על ידי הצדדים. הצדדים לא הגישו תצהירי עדות ראשית של העדים למרות שהיו רשאים לעשות כן, לא יאוחר משמונה ימים לפני המועד שנקבע להוכחות (28/12/03). חשוב לציין כי הובהר בישיבה המקדמית מפי ב"כ התובע, שהאחרון הקליד ידנית את הפרטים של כרטיס האשראי למכשיר המכירה האלקטרוני. יחד עם זאת הצדדים חלוקים בשאלה האם ככרטיס האשראי היה בידיו של התובע בעת שהקליד את פרטיו כטענת התובע, או כטענת הנתבעת, שאין כל ראיה לכך מלבד אמרתו של התובע. טענות התובע התובע הוא בעל עסק המתנהל בשם מ.ש. קרמיקה, עסק לשיווק ומכירה של מתקני סניטציה, אמבטיות, אריחי קרמיקה וכיו"ב אביזרים וכלים סניטריים בסיטונות וליחידים. התובע ושותפו בעבר כרתו הסכם עם הנתבעת שלפיו היה על התובע לכבד כרטיסי אשראי שהונפקו על ידי הנתבעת ולספק מוצרים המוזמנים בעסקו למחזיקי הכרטיס, במחירים הנהוגים לגבי כלל לקוחותיו. בתאריך 23/5/00 ביצע לקוח בעסקו של התובע עסקה של רכישת מוצרים בסך של 8,300 ₪ באמצעו כרטיס ויזה כאל מס' 9943-0293-1500-4580. בנו של התובע, מר גיא משיח, אשר מנהל את העסק יחד עם התובע, הקליד את פרטי כרטיס האשראי באופן ידני למכשיר המכירה האלקטרוני מאחר שהמכשיר לא קרא את הנתונים שבפס המגנטי, ומילא בשובר שסופק על ידי הנתבעת את פרטי העסקה, הטביע בו את כרטיס האשראי והחתים את הלקוח על השובר. יש לשים אל לב כי בהתאם להצהרת ב"כ התובע לעיל, הייתה הקלדה ידנית בלבד של הפרטים. המשמעות היא שהתובע חוזר מהטענה שהטביע (גיהץ) את כרטיס האשראי לשובר. (להלן: "העסקה הראשונה"). בתאריך 1/6/00 ביצע לקוח אחר עסקה של רכישת מוצרים בסך של 6,800 ₪ באמצעות כרטיס אשראי ויזה כאל מס' 3879-0022-9601-4580. גם עסקה זו בוצעה בהקלדה ידנית של פרטי כרטיס האשראי על ידי גיא משיח מאחר שהפס המגנטי שעל הכרטיס היה שחוק. הלקוח חתם על שובר והסחורה סופקה (להלן: "העסקה השניה"). בשלב מאוחר יותר הודיעה הנתבעת על חיוב חשבונו של התובע בסכומי שתי העסקאות לאחר שביטלה אותם לטענתה מכיוון שבעלי כרטיס האשראי הודיעו לה שלא הם ביצעו את הרכישות נשוא העסקאות הנ"ל. התובע טוען כי משנהג כפי שתואר לעיל, בהתאם לתנאי ההתקשרות עם הנתבעת, הייתה הנתבעת חייבת לזכות את חשבונו ולא הייתה רשאית לחזור בה על דרך ביטול חד צדדי של העסקה. הנתבעת לא הייתה זכאית לחייב את חשבונו לאחר שהמוצרים נרכשו ע"פ העסקאות סופקו ללקוח שביצע את הרכישה, אף אם קיבלה הודעה מבעלי כרטיסי האשראי שבהם נעשה שימוש לביצוע הרכישות. לפיכך טוען התובע כי הנתבעת פעלה שלא כדין, בניגוד למקובל בעסקאות בכרטיסי אשראי. כמו כן פעלה הנתבעת בשרירות לב, בחוסר תום לב ובניגוד לתנאי ההתקשרות במגמה להתעשר שלא כדין על חשבון התובע. בהנפיקה כרטיסי אשראי ובהתקשרותה עמו נטלה הנתבעת על עצמה את האחריות והחובה ואף את הסיכון כי יהיה עליה לזכות את חשבונו של התובע, גם כאשר נעשה בכרטיס שימוש על ידי מי שאינו בעליו. עוד מוסיף התובע וטוען כי למקרה כגון זה המתואר בכתב התביעה פוליסת ביטוח המכסה את נזקי הנתבעת. עוד טוען התובע כי מדובר בחוזה אחיד שנערך והונפק על ידי התובעת ומכיל בחובו תנאים מקפחים בלתי סבירים והשגת יתרון בלתי הוגן ע"י הנתבעת, אשר נוצלו על ידה בנסיבות המתוארות לעיל כנגד התובע, הכל כאמור בחוק החוזים האחידים. מר גיא משיח נתן תצהיר על פי טופס 17 א' לאימות כתב התביעה. טענות הנתבעת בסעיף 2 להסכם שבין הצדדים מוסדרת הדרך לביצוע עסקה תקינה. על פי ההסדר, המוכר אמור למלא בטופס מיוחד את פרטי העסקה ולהטביע בו את הפרטים המובלטים הן בכרטיס והן במכונת ההטבעה, וכל זאת בהתאם להנחיות המפורטות בהוראות התפעול. למרות האמור לעיל, בכל מקרה שהמוכר משתמש בנקודת מכירה אלקטרונית מעביר המוכר את הכרטיס דרך הציוד בנקודת המכירה ושובר המכירה המונפק בנקודת המכירה ייחשב כשדר מכירה רגיל. כעולה מתניותיו של ההסכם, בית העסק לא יהיה רשאי לבצע עסקאות בלא להטביע את פרטי הכרטיס על גבי שובר העסקה או לחילופין להעביר את הפס המגנטי של כרטיס האשראי בשפתי מכשיר המכירה האלקטרוני כתחליף להטבעה האמורה. לאור ההתרחבות בשימוש במכשירי מכירה אלקטרוניים וכדי לאפשר לבתי עסק לבצע עסקאות במקרים בהם הכרטיס, אותו מציג המחזיק בכרטיס במעמד העסקה, אינו נקלט במכשיר מחמת העובדה שהפס המגנטי שחוק או שרוט, עדכנה הנתבעת את הוראות ההפעלה למקרים אלו באופן שתבוצע הקלדה ידנית של העסקה במכשיר המכירה האלקטרוני (POS), יועבר הכרטיס במכשיר הידני ויוחתם הלקוח. כלומר, הנתבעת התירה לבתי העסק את האפשרות לבצע עסקה באמצעות המכשיר המכירה האלקטרוני בלא להעביר את הפס המגנטי שבכרטיס בשפתי המכשיר. ברם אין בהסדר הנ"ל בכדי ליתר את הדרישה להטבעת הכרטיס על שובר העסקה באמצעות "מגהץ" שוברים ידני. הטענות בקשר לשתי העסקאות הן, שהגם שבשתיהן הוקלדו ידנית פרטי העסקה למכשיר המכירה האלקטרוני, לא בוצעה הטבעה של הכרטיס באמצעות "מגהץ" שוברים ידני. לפיכך, משבחר בית העסק לבצע את העסקאות באופן כזה, השמיט מידיו את הראיה שהיתה יכולה להיות בידו כי אכן הוצג בפניו כרטיס אשראי מסוג ויזה וכן ויתר בית העסק על בדיקת הפס המגנטי של כרטיס האשראי, במכשיר המכירה האלקטרוני. באופן תאורטי יכול התובע להקליד מספר כרטיס שנקלע לידו במקרה אף מבלי שיהיו נוכחים מחזיקי הכרטיס וללא הכרטיס עצמו. לסיכומו של סעיף זה טוענת הנתבעת כי אין ראיה שלקוח נכח בעת ביצוע העסקה ושנמסר לתובע כרטיס חיוב. התובעת מודה כי התובע ביקש וקיבל אישור מהנתבעת עובר לביצוע העסקאות, ברם האישור יש בו ללמד כי מחזיק הכרטיס אשר פרטיו נמסרו, רשאי לבצע את העסקה מבחינת מסגרת האשראי שלו וכי בעת מתן האישור לא מדווח הכרטיס כחסום. האישור לביצוע העסקה כפוף לעמידתו של בית העסק בהוראות ההסכם שבין הצדדים ובמיוחד להימצאותו של שובר מוטבע וחתום. יש לשים אל לב שהנתבעת מודה במתן האישור למרות שהדבר כלל לא נטען על ידי התובע. בעקבות התכחשותם של מחזיקי הכרטיסים לביצוען של העסקאות, ובהתאם לזכותם לעשות כן על פי חוק, ומשהוברר שבידי התובע אין ראיה כי כרטיסי האשראי עימם בוצעו העסקאות הוצגו בבית העסק, זיכתה הנתבעת את חשבונם של מחזיקי כרטיסי האשראי בסכום העסקאות ושבה וחייבה את התובע. (העתקי ההודעות מחזיקי הכרטיס צורפו כנספח לכתב ההגנה). לטענת הנתבעת היא הייתה רשאית לנהוג כפי שנהגה מאחר שמדובר בעסקה "במסמך חסר" כמשמעות היגד זה בחוק כרטיסי חיוב. על פי סעיף 9 לחוק הנ"ל משחויב לקוח לשלם תמורתה של עסקה במסמך חסר והודיע לנתבעת תוך 30 יום מיום הודעתה על החיוב שהוא לא ביצע את העסקה הייתה חובה לנתבעת להשיב ללקוח את סכום החיוב. הנתבעת איננה יודעת אם המוצרים סופקו על ידי התובע אם לאו, התובע הוא שפעל בניגוד להסכם ובחר לקחת על עצמו את הסיכון שהכרטיס אינו של מבצע העסקה ולפיכך משלא התקשר התובע לנתבעת לקבלת הנחיות להמשך פעולה הגם שראה שהכרטיס אנו עובר בשפתי מכשיר המכירה האלקטרוני, אין לתובע להלין אלא על עצמו. עוד טוענת הנתבעת בתגובה לכתב התביעה, כי אין היא מנסה להתעשר שלא כדין מהתובע, נהפוך הוא, התובע הוא שמנסה להוציא כספים מ"כיסה העמוק" תוך שהוא מגלגל את האחריות לכתפיה הרחבות. הנתבעת ממשיכה וטוענת כי אם היה נוהג התובע על פי הוראות ההסכם והוראות התפעול, כי אז הייתה מזכה אותו בעבור העסקאות. ברם מאחר שהפר את ההסכם, ופעל לפי שיקול דעתו, אל לתובע לצפות שיזוכה. הנתבעת אינה מבוטחת ואין ממש בטענתו של התובע כי היא מבוטחת בגין המקרים כגון אלה המתוארים בכתב התביעה. באשר לטענת חוזה אחיד טוענת הנתבעת כי אין כל תניה מקפחת בהסכם שבין הצדדים. בדיקת הקיפוח צריכה להיעשות על פי לשון חוק החוזים האחידים, בשים לב למכלול תנאי החוזה. דהיינו, יש לבדוק כל תנאי על רקע החוזה כולו ולתת את הדעת גם להוראות אחרות העשויות לאזן תנאי שנראה לכאורה מקפח. אין לכן בהסכם כיד להקנות לנתבעת יתרון בלתי הוגן כלשהו אלא להפך יש בו כדי להגן על אינטרס לגיטימי שלה ולאזן בין האינטרסים של הצדדים. כתב ההגנה אומת בתצהירה של גב' אורלי וקסלר אשר משמשת כמנהל במחלקת בטחון של הנתבעת. גב' וקסלר מאשרת שכל הכתוב בכתב ההגנה הוא בידיעתה האישית ואמונתה בהתאם לייעוץ משפטי שקיבלה. (יש לציין שבכתב ההגנה נפלה טעות- בסעיף 42 לכתב ההגנה נכתב 5 ד' צ"ל 9ד' ; בסעיף 43 נכתב 5 ה' צ"ל 9 ה' ; בסעיף 44 נכתב 5 ו' צ"ל 9 ו'; סעיף 5 לכתב התביעה הוכחש במפורש בסעיף 32-34 לכתב ההגנה יש לראות בטעויות הנ"ל טעות הדפסה ולפיכך כתב ההגנה יתוקן בהתאם). דיון התובע עוסק בממכר אביזרי סניטציה וקרמיקה. הנתבעת היא חברה המנפיקה כרטיסי חיוב. בין הצדדים נכרת הסכם, שעיקריו הם התחייבות התובע (הספק) לתת שירותים או מצרכים למחזיקי הכרטיסים המונפקים על ידי הנתבעת, המציגים כרטיס תקף והחותמים על שובר חשבון. כנגד הצגת שוברי החשבון יזוכה חשבון התובע אצל הנתבעת והנתבעת קיבלה הרשאה מהתובע לזכות או לחייב את חשבון הבנק שלו, כנגד תשלום עמלה, והכל בכפוף להוראות ההסכם וחוק כרטיסי חיוב. המסגרת החוקית של ההסכם המשולש: לקוח - ספק (התובע) - מנפיק (הנתבעת), בא לידי ביטוי, בין היתר בסעיף 7 לחוק כרטיסי חיוב ושלפיו: "חוזה כרטיס אשראי הוא חוזה בין לקוח לבין מנפיק, שלפיו מתחייב הלקוח לשלם למנפיק את תמורת הנכסים שנרכשו מספק באמצעות כרטיס האשראי, והמנפיק מתחייב כלפי הלקוח לשלם את התמורה לספק על פי המוסכם בין המנפיק לבין הספק" חוק כרטיסי חיוב עוסק רובו ככולו ביחסים שבין הלקוח למנפיק תוך השלכה על היחסים בין המנפיק לספק. יחד עם זאת קובע החוק במפורש שהיחסים בין המנפיק לספק יקבעו על פי הסכם ביניהם. עסקה במסמך חסר על פי סעיף 8 לחוק כרטיסי חיוב: "חתימה של לקוח על מסמך המעיד על העסקה בינו לבין ספק שבו צויינו פרטים אישיים של הלקוח ופרטים אחרים, כפי שנקבעו בתקנות, מהווה ראיה לכאורה לביצוע העסקה בידי הלקוח" על פי סעיף 9 (א) לחוק כרטיסי חיוב שעניינו עסקה במסמך חסר: "עסקה בין לקוח לבין ספק, שבה לא הוצג כרטיס אשראי, או עסקה שבמסמך המעיד עליה לא צוינו פרטים כאמור בסעיף 8, או עסקה שהמסמך המעיד עליה לא נחתם בידי הלקוח". המשמעות האופרטיבית של ביצוע עסקה במסמך חסר, באה לידי ביטוי בסעיף 9 (ב) לחוק כרטיסי חיוב לפיו: "חויב לקוח לשלם את תמורתה של עסקה במסמך חסר, והודיע למנפיק, תוך שלושים ימים מיום שנמסרה הודעת המנפיק על החיוב שהוא לא ביצע את העסקה או שפרטי המסמך הושלמו שלא בסכום שבו התחייב הלקוח, ישיב לו המנפיק את סכום החיוב בערכו ביום החיוב" האם העסקה דנא היא עסקה במסמך חסר אם לאו? כפי שהובהר לעיל, הצדדים הסמיכו אותי לפסוק בהתאם לכתבי הטענות. התובע טוען כי הקליד את פרטי כרטיס האשראי ידנית למכשיר המכירה האלקטרוני מאחר שהמכשיר לא קרא את הנתונים שבפס המגנטי, ומילא בשובר שסופק על ידי הנתבעת, את פרטי העסקה הטביע בו את כרטיס האשראי והחתים את הלקוח על השובר. בהתאם להצהרת ב"כ התובע לעיל, הייתה הקלדה ידנית בלבד של הפרטים המשמעות היא שהתובע חוזר מהטענה שהטביע (גיהץ) את כרטיס האשראי לשובר. טענת ההטבעה נטענה רק לגבי העסקה הראשונה לגבי העסקה השניה לא נטענה הטענה כלל ועיקר. על פי חוק כרטיסי אשראי היחסים בין התובע לנתבעת נקבעים על פי ההסכם שביניהם. על פי ההסכם התובע לא היה רשאי לבצע עסקאות בלא להטביע את כרטיס האשראי על גבי שובר העסקה או לחילופין להעביר את הפס המגנטי של הכרטיס בין שפתי מכשיר המכיר האלקטרוני. על פי הוראות ההסכם כל אימת שהספק (התובע) אינו נוהג כך יחשב הדבר כעסקה במסמך חסר עם כל המשתמע מכך. נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו כאשר אי עמידה בה משמעה דחיית הטענות. הכלל הוא כי נטל השכנוע מוטל על המוציא מחברו. אשר על כן התובע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת התביעה ואילו הנתבע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של טענת הגנתו. (ראה יעקב קדמי "על הראיות" חלק שלישי הוצ' דיונון 2003 עמוד 1512) נטל השכנוע הוא הנטל הכללי, ולעד הוא רובץ על כתפיו של התובע. כך חיווה דעתו כבוד הנשיא אגרנט בד"נ 4/69 יצחק נוימן ובניו חברה לביטוח בע"מ נ' פולה פסיה כהן ואח', פד"י כד(2) 229, עמוד 290 (להלן עניין נוימן): "אמנם בדרך רגילה לא יעבור נטל השכנוע, במשך המשפט, מצד לצד והוא יישאר מונח, עד הסוף, על שכמו של מי שנושא בו בתחילה. אולם כפי שיתבהר להלן, יכול שבמהלך הדיון, תקום בנוגע לעובדה שיש עליה מחלוקת, חזקה מן הדין, הפועלת לטובת הצד שנשא קודם לכן בנטל השכנוע לגביה ואשר כוחה הוא להעביר את הנטל הזה ליריבו..." נטל הבאת הראיות הוא הנטל הנלווה לנטל השכנוע. כאשר עובר הנטל אל הנתבעת, עובר הוא במשקל אשר תלוי בטיב ההוכחה הלכאורית שהביא התובע. ככל שההוכחה הייתה משכנעת יותר, ירבוץ נטל כבד יותר על כתפיה של הנתבעת: "התובע הוא גם החייב לפתוח בהוכחותיו ופירוש הדבר, שעליו להביא עדות המספקת להוכיח את תביעתו הוכחה לכאורה. כזהו נטל הבאת ההוכחות מבחינתו של התובע וברור שאם לא השכיל להרימו, די בכך, כדי שיצא מפסיד במשפט. השלב הבא הוא: אם הצליח התובע במשימה האמורה, כי אז עוברת החובה מספר 2 לנתבע." (שם, עניין נוימן בעמוד 291) כשמתבצעת עסקה רגילה בכרטיס חיוב, במובחן מעסקה במסמך חסר, כאשר הספק יראה כי נהג על פי הוראות החוק וההסכם זיהוי מוסר הכרטיס, הטבעתו בשובר או העברת הפס המגנטי בין שפתי מכשיר המכירה האלקטרוני, יהיה בכך כדי להעביר את הנטל לכתפי המנפיק. ההבדל בין עסקה רגילה לעסקה במסמך חסר הוא שבעסקה במסמך חסר, כרטיס האשראי אינו מצוי פיסית בידי הספק. זה הרציונאל לפיו כאשר הספק מחליט לבצע את העסקה במסמך חסר הוא נוטל על עצמו את האחריות שמוסר פרטי כרטיס האשראי אינו הבעלים המורשה לבצע עסקאות בכרטיס ויהיה על הספק להשיב את הכספים שקיבל במקרה של התכחשות בעל הכרטיס לעסקה. לכן גיהוץ הכרטיס במגהץ השוברים או העברת הפס המגנטי של הכרטיס בשפתי מכשיר המכירה האלקטרוני, מהווה ראיה לכך כי בעסקה הוצג כרטיס אשראי. ה"גיהוץ" או העברת הפס הגנטי כאמור מאפשר למנפיק הכרטיס לחייב את חשבונו של מחזיק הכרטיס ונותן למנפיק כלים להתמודד כנגד טענות של בעל הכרטיס. על פי הראיות שהיו בפני, התובע לא הצליח להוכיח כי כרטיס האשראי היה בידיו כאשר ביצע עסקה מהעסקאות שבמחלוקת. לכן על פי חוק כרטיסי חיוב ומכוחו של ההסכם שבין הצדדים על נספחיו, הוראות השימוש והנחיות התובעת, אני מוצא שהעסקאות שביצע התובע הן עסקות במסמך חסר כמשמעות היגד זה בחוק כרטיסי חיוב. דווקא בימים אלה, שעה שעבירות המרמה הפכו מתוחכמות ומסוכנות, על הספק הנטל והחובה "לפקוח עין", ביתר שאת. חוזה ככל חוזה, יש לקיים בתום לב ובהגינות. לעניין זה יפי דבריו של כב' סגן הנשיא השופט א. שילה בת.א. 2520/99 בביהמ"ש השלום בבת ים , כמי שסבור שהנטל על הספק להיזהר. ובלשון ביהמ"ש: "אכן כפי שמצטט וטוען פרקליט התובעת, יש לבחון מי בעמדה הטובה ביותר כדי למנוע את הסיכון, אך התשובה לכך היא כי בעל העסק הוא בעמדה הטובה לזהות את הקונה כדבעי כדי למנוע סיכונים של זיוף כרטיסי אשראי ונסיונות מרמה אחרים..."   הספק הוא שעומד מול הקונה, ומכאן הנטל והחובה החוזית והמוסרית, לגלות ערנות ובייחוד עם התגברות תחכום מעשי ההונאה, לרבות זיוף כרטיסים, עירנות הספק היא כלי ראשון למנוע מעשים אלה (ראה גם פסק דינה של כב' הש' אירית מני-גור בית משפט השלום הרצליה בת"א 770/99 סואיסה שמעון נגד ישראכרט בע"מ). לעניין זה, יפים דברי המלומדים ברק ופרידמן בספרם "כרטיסי חיוב היבטים משפטיים מעשיים של כרטיסי אשראי ובנק", הוצאת פרלשטיין - גנוסר , בפרק הדן בחלוקת האחריות בין המנפיק והספק בעמוד 327 כדלקמן: "במקרה שבו נערכת עסקה בבית העסק ולספק ישנה אפשרות לוודא שהכרטיס שייך לאדם שמציג אותו, על-ידי בדיקת השם בתעודת הזהות שלו ועל גבי הכרטיס וכן על ידי השוואת חתימתו של האדם העומד לפניו לחתימה המופיעה בגב הכרטיס, ניתן לומר שאם הספק לא פעל כנדרש הוא אחראי להתרחשות הנזק, הגם שקיבל אישור מטעם חברת האשראי לביצוע העסקה..." עוד קובעים ברק ופרידמן כי: "במצב הנוכחי, בהתאם לחוזים האחידים הקיימים בין חברות האשראי לבתי העסק, חייבים בתי העסק לשפות את חברות האשראי בכל המקרים שבהם נעשו שימושים לרעה בכרטיסי חיוב, למעט במקרים שבהם בדק בית העסק את הזהות שבין חתימת הלקוח על גבי הכרטיס לבין זו המתיימרת להיות חתימתו, על פני שובר האשראי..." (עמ' 328-329 ).   מסקנותיהם של ברק ופרידמן בעניין נטל האחריות ביחסים שבין הספק למנפיק הכרטיס, היא כדלקמן: "לדעתנו, הגיעה השעה להכניס שינוי מקיף לחוק כרטיסי חיוב ולקבוע הוראה חד-משמעית לפיה ביחסים בין הספק לחברת האשראי ישא בעול הסופי, הגורם אשר היה ביכולתו למנוע את הנזק (כפי שנקבע כבר לגבי הלקוחות), או שהנזק יחולק בין הספק וחברת האשראי בהתאם להיקף הנזק לו אחראי כל אחד מהם, כפי שייקבע על ידי טריבונאל שיפוטי, או לחייב יצירת מאגר ביטוחי שבעלותו יישאו כל הצדדים לעסקה בכפוף לחריגים, כפי שתוארו לעיל..." (עמ' 329). באשר לטענת חוזה אחיד שהעלה התובע, טענה זו הועלתה בעלמא ללא כל פירוט מבלי שהתובע נקב בסעיף או תניה מקפחת ספיציפית. התובע בחר לטעון באופן כללי שבהסכם בין הצדדים יש תנאים מקפחים (ר' סעיף 12 לכתב התביעה). אין זו הדרך להעלות את הטענה אך משהועלתה אתייחס אליה. ס' 3 לחוק החוזים האחידים תשמ"ג 1982, קובע כי תנאי בחוזה שיש בו משום קיפוח הלקוחות או יתרון בלתי הוגן של הספק העלול לקפח את הלקוחות יבוטל על ידי ביהמ"ש וביטול תנאי כזה נועד למנוע חוסר הגינות ביחס החוזי שנובע מכך שצד אחד לחוזה קובע את תנאיו מבלי לאפשר לצד השני משא ומתן לקביעת התנאים. כב' השופט מינץ בת.א. 015368/01 (שלום ירושלים) סקר בהרחבה את הפסיקה בענין זה, הקובעת כי המבחן לתנאי מקפח הינו מבחן ההגינות והסבירות, לפיו תנאי הוא מקפח אם יש בו הגנה על אינטרס הספק מעבר לראוי בסוג זה של התקשרות ותנאי הוא אינו מקפח אם נועד לשמור על אינטרס לגיטימי של ספק. ע"א 764/76 שמעוני נ' מפעל רכב אשדוד (מ.ל.) בע"מ פד"י לא (3) 113. ע"א 294/91 חב' קדישה גחש"א קהילת נ' ליונל אריה פד"י מו(2) 464.   ראה גם דבריהם של ברק ופרידמן שצוטט לעיל שמהם עולה כי ניתן לומר שאם הספק לא פעל כנדרש הוא אחראי להתרחשות הנזק, הגם שקיבל אישור מטעם חב' האשראי לביצוע העסקה. עם זאת, כאשר הספק פעל בהתאם להנחיות, שהכתיבה או הנהיגה חב' האשראי ובדק את הזהות בין החתימה על שובר כרטיס האשראי לחתימה המופיעה בגב הכרטיס, גיהץ את הכרטיס או העביר את הפס המגנטי בין שפתי מכשיר המכירה האלקטרוני, מן הראוי שחברת האשראי תהיה מנועה מלגלג את האחריות על הספק בקרות "שימוש לרעה". הספק המבצע את העסקה, בידיו כל הכלים והיתרון הברור בהשוואה למנפיק, למנוע זיוף ושימוש בכרטיסי אשראי גנובים או במספרי כרטיס אשראי הלקוחים מהעתקי שוברי תשלום. על הספק להקפיד על הוראות הבדיקה והזיהוי כלשונן אחרת לוקח על עצמו סיכון. אין זה הגיוני שהמנפיק ייטול את כל הסיכון לעצמו כאשר לא מתקיימות הוראות ההסכם וכאשר אפשרויות הבדיקה שלו מוגבלות לעומת הספק.  בתי המשפט בשורה ארוכה של פסקי דין נתנו תוקף לסעיפים שהטילו על הספק את מלוא הסיכון לגבי עסקאות שבוצעו. הטלת הנטל והסיכון על כתבי המנפיק תביא למצב בלתי אפשרי מבחינת המנפיק.   אני מוצא שיש איזון בין האחריות המוטלת על המנפיק, לזו המוטלת על הספק. המנפיק פטור מאחריות במקרים שעל פי דין יהיה מנוע מלחייב את הלקוח או שיחויב להחזיר ללקוח סכומים שישולמו לספק ולעומת זאת אם יהיה שימוש לרעה בכרטיסי הלקוח או חדלות פירעון המנפיק לא רשאי למנוע תשלום מהספק. ת.א. (בת ים) 2520/99 אפנת מתיו 1990 בע"מ' נגד ישראכרט בע"מ (פס"ד מיום 06/05/01 ע"י כב' השופטת מני גור); ת.א. (תל אביב) 90432 ארז ביטון נ' ישראכרט בע"מ (פס"ד מיום 24/07/01 ע"י כב' השופת גרוסמן); ת"א (ת"א) 217677/02 פוטומאניה בע"מ נגד ויזה כ.א.ל. כרטיסי אשראי לישראל (פס"ד מיום 30/03/2003 ע"י כב' השופטת אושרי פרוסט-פרנקל). לאור כל האמור, אינני מקבל את הטענה בדבר תנאי מקפח בחוזה אחיד.   כאמור בעל העסק הינו בעמדה טובה יותר מאשר מנפיק כרטיס האשראי, כדי למנוע את הסיכון ולמנוע סכנת נסיונות מרמה. ככל שעבירות המרמה הפכו מתוחכמות ומסוכנות על הספק הנטל והחובה לפתוח עין ביתר שאת.   חוזה יש לקיים בתום לב ובהגינות ולא יהיה זה הגון ולא יהיה זה בתום לב, לנסות ולהשליך על חברת כרטיסי האשראי במקרה זה את האחריות למחדלי התובע . נראית לי טענת הנתבעת שהאישור שניתן לעסקה מלמד כי בעלי הכרטיס מסוגלים לעמוד בנטל הכלכלי של החיוב וכי הכרטיס לא בוטל, ואינו יכול להחליף בשום פנים ואופן את העובדה שהכרטיס לא הוצג פיסית לתובע. הלקוח אינו יודע שמאן דהוא עושה או מנסה לעשות שימוש בכרטיס האשראי שלו, לכן אין תימא איפה שכרטיס האשראי לא מבוטל. למוקדנים מטעם מנפיקת כרטיסי האשראי אשר נותנים את אישור העסקה אין כל אפשרות לזהות את הלקוח/המבצע את העסקה בכרטיס האשראי. על הספק לכן לנהוג במירב כללי הזהירות הנדרשים ממנו והאחריות לזיהוי הלקוח ובדיקת הכרטיס מוטלות על הספק.  בענייננו, התובע לא הרים את נטל ההוכחה שכרטיס האשראי היה בידו בעת ביצוע הפעולה. זאת כיון שלא הוכחה העברתו במכשיר האלקטרוני או ע"י גיהוץ ידני. ניתן לומר שהוא לא פעל כנדרש והוא האחראי לקרות הנזק גם אם קיבל אישור מטעם חברת האשראי.  התובע הפנה לפסק דינו של כב' השופט דן גבאי בת"א (ת"א שלום) 43287/96 בעניין ישדר המרהט חיפה נגד כאל בע"מ מיום 27/12/01 שם קיבל בית המשפט את הטענה שהסעיף המשחרר את הנתבעת באופן מלא מלשלם חבותה לבעל הכרטיס כאשר הוא מתכחש לעסקה טלפונית במסמך חסר, היא תנאי מקפח. כפי שהסברתי לעיל, עם כל הכבוד דעתי שונה מדעתו של כב' השופט גבאי.   מכל הטעמים האמורים אני דוחה את התביעה.   התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט כולל בסך של 2,500 ₪ כולל מע"מ. סכום זה יהיה צמוד למדד וישא ריבית חוקית מהיום ועד תשלומו המלא בפועל. ניתן היום ו' בטבת, תשס"ד (31 בדצמבר 2003) בהעדר הצדדים המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי ד"ר אחיקם סטולר, שופט חוזהאשראיכרטיס חיוב (אשראי)