להלן פסק דין בסוגיית הוצאת תרופה מסל הבריאות עקב העדר מקור מימון: פסק-דין השופט א' גרוניס: 1. בעתירה זו תוקפת העותרת את צו ביטוח בריאות ממלכתי (תרופות בסל שירותי הבריאות) (תיקון), התשנ"ו-1996 (להלן - הצו). בצו הוספה תרופה מסוימת - Interferon Beta (להלן - התרופה) - לסל שרותי הבריאות. לגרסת העותרת, הצו חסר תוקף משום שהוספתה של התרופה לסל נעשתה בלא שנמצא מקור מימון לתוספת וכאשר על פי החוק תנאי מוקדם להוספה הוא שנמצא מקור מימון. הסעד שמתבקש בעתירה הוא הכרזה על בטלות הצו או ביטולו, ואילו באופן חלופי התבקש בית המשפט לצוות על המשיבים להעביר לעותרת את מלוא העלות של התרופה מאז שהוספה לסל. יצוין, כי לטענת העותרת העלות של התרופה לגבי שנת 2002 בלבד הייתה למעלה מ-40 מיליון ש"ח. ביום 26.6.02 הוצא צו על תנאי שעל פיו על המשיבים ליתן טעם מדוע לא יוכרז על בטלותו או ביטולו של הצו, ולחלופין מדוע לא תועבר לעותרת מלוא העלות של התרופה החל משנת 2002 ואילך. מששמענו את תשובת המשיבים וטענותיה של העותרת, הגענו לכלל דעה כי יש לבטל את הצו על תנאי ולדחות את העתירה. 2. חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 (להלן - החוק) קבע, כי כל תושב זכאי לקבל שירותי בריאות, אשר יינתנו באמצעות קופות החולים. בחוק נקבע, כי המדינה אחראית למימון של סל שירותי הבריאות מתוך מקורות שונים שפורטו בחוק (בסעיף 13). סל שירותי הבריאות הגדיר מהם השירותים והתרופות שעל קופות החולים לספקם במימונה של המדינה (להסבר מפורט של ההסדר שבחוק, ראו בג"ץ 2344/98 מכבי שירותי בריאות ואח' נ' שר האוצר ואח', פ"ד נד(5) 729, 736 ואילך). מאחר שמובן כי מסגרת השירותים הניתנת לתושב אינה יכולה להישאר קבועה לאורך זמן, למשל בגין כניסת תרופות חדשות ומתקדמות לשוק, הוסמך שר הבריאות לערוך שינויים בסל שירותי הבריאות (סעיף 8 לחוק). ההוראה עליה סומכת העותרת הינה זו שבסעיף 8(ה), שזו לשונה: "לא ייווסף שירות לסל שירותי הבריאות ללא תשלום או בתשלום הנמוך מעלותו, אלא אם כן נמצא לכך מקור מימון נוסף על המקורות לפי סעיף 13, או מקור שיתפנה עקב ביטול שירות או התייעלות". טענתה של העותרת היא, כי כתנאי להוצאתו של הצו חייב היה להימצא מקור מימון נוסף כלשהו, בעוד שבפועל לא נמצא מקור כאמור. משכך, סבורה היא שאין תוקף לצו. אף שהסעד העיקרי שנתבקש מתייחס להיעדר תוקף של הצו, הרי הרושם המתקבל כי דווקא הסעד החלופי הוא הוא בו מעוניינת העותרת, קרי שהמדינה תישא בעלות שנגרמה לעותרת עקב הצו (כמובן שכיום, לאור העובדה שהצו על תנאי הוגבל לתקופה שמשנת 2002, לא תוכל העותרת לזכות בסכום כלשהו, אם בכלל, אלא לגבי התקופה האמורה). איננו רואים צורך להידרש לשאלה האם נפל פגם בצו הואיל, וכפי שיובהר להלן, דין העתירה להידחות בשל ויתור של העותרת על הטענה כי מגיעים לה כספים נוספים מהמדינה. 3. ביום 30.12.1998 נערך הסכם בין העותרת לבין המדינה (להלן - ההסכם). על פי ההסכם, התחייבה המדינה ליתן תמיכה כספית לעותרת. התמיכה הותנתה בכך שהעותרת תבצע צעדי התייעלות. באחד מסעיפיו של ההסכם נקבע, כי העותרת מוותרת על כל תביעה נגד המדינה "בעניינים שעילתם היתה קיימת במועד שלפני חתימת הסכם זה והיו ידועים לקופה [לעותרת] בעת חתימת הסכם זה". המשיבים טוענים, כי העותרת קיבלה מן המדינה כספים מכוח ההסכם ולפיכך מנועה היא מלטעון טענה כלשהי לעניין הצו, כולל לגבי מימון של עלות התרופה. 4. העותרת הגישה את עתירתה בחודש פברואר 2002 כנגד הצו שהותקן על ידי המשיב 1 עוד בשנת 1996. מתברר, כי ביני לביני, בסוף שנת 1998, נתנה המדינה תמיכה כספית לעותרת בכפוף לויתורה של זו על טענות שעילתן קודמת להסכם ושהיו ידועות לעותרת טרם חתימתו. לא יכול להיות ספק, כי הטענה שעומדת במרכז העתירה הייתה ידועה לעותרת בעבר. יש להניח, כי אילו העלתה העותרת את דרישתה למימון עלות התרופה לפני חתימתו של ההסכם, היה בכך כדי להשפיע על התנהלותו של המשא ומתן ועל היקף התמיכה הכספית שהמדינה הסכימה לתיתה. בהקשר זה נציין, כי ההסכם כלל הוראה נוספת (בסעיף 12(3)) בה נאמר שויתורה של העותרת לא יחול על דרישתה לגבי מימון טיפות חלב מעבר לקו הירוק ועל עתירה מסוימת שהייתה תלויה בבית משפט זה (בג"ץ 2344/98, שנזכר לעיל ואשר העותרת דכאן הייתה אחת מבין העותרות דשם). להכרעה באותה עתירה הייתה יכולה להיות השלכה כספית לגבי העותרת ולגבי קופות החולים האחרות. משמע, בהסכם שמרה העותרת במפורש על טענות מסוימות שהייתה להן משמעות כספית מבחינתה. ההסכם לא כלל שמירת זכויות לגבי הטענה המועלית בעתירה דנא. המסקנה המתבקשת היא שהעותרת ויתרה על טענותיה כלפי הצו. כנגד זאת טוענת העותרת כי אף אם ויתרה, אין הויתור בר תוקף שכן לשיטתה הצו בטל ואין נפקות לויתור במקרה מעין זה. על כך נאמר כי הנחתה של העותרת כי מדובר בצו בטל נתונה לויכוח. כפי שנראה בהמשך, ההוראה שבסעיף 8(ה) לחוק מעוררת שאלות רבות. ברי, כי אין לומר שהצו נגוע בפגם קשה וחמור על פניו. מכל מקום, אין מדובר בהחלטה מינהלית שיש לה השלכה ישירה על מספר רב של אנשים או גופים. הצו נוגע לקופות החולים. מבין קופות החולים העותרת בלבד פנתה לבית משפט זה בהשגות על הצו. הקופות האחרות, שבוודאי ידעו על קיומו של ההליך הנוכחי, לא ביקשו להצטרף לו. מתצהיר התשובה של המשיבים אנו למדים כי המדינה חתמה על הסכמי תמיכה והבראה עם קופות חולים נוספות וכי אף באותם הסכמים נכלל סעיף דומה בעניין הויתור. ייתכן, שזו הסיבה שהקופות האחרות לא ראו לנכון להצטרף לטענותיה של העותרת. בין כך ובין כך, משאין מדובר באי חוקיות בולטת וברורה של הצו, גם בהנחה שנפל בו פגם, ומשמדובר בצו הנוגע למספר מצומצם ביותר של גופים, אין לקבל שהעותרת יכולה להוסיף ולהחזיק בטענתה לאחר שויתרה בשנת 1998 על דרישות ותביעות מן המדינה. מסקנה זו מתחזקת אף לאור השיהוי הרב שהתגלה במקרה זה, בו מדובר בעתירה שהוגשה בשנת 2002 כנגד צו שהוצא בשנת 1996. 5. אף שלא נזקקנו לדיון בסעיף 8(ה) לחוק, רואים אנו לנכון להעיר כי סעיף זה מעורר שאלות מורכבות ונכבדות. נזכיר אחדות מהן: האם מקור המימון הנוסף צריך להיות תואם באופן מלא את העלות החדשה עקב הוספת שירות לסל? כיצד ניתן להעריך עלות של שירות חדש, כאשר מטבע הדברים, אין מדובר בשירות חד-פעמי, אלא בשירות שעתיד להינתן במשך שנים רבות? מה נכלל בגדר התייעלות? כיצד תחושב ההתייעלות? ניתן להניח, שהתייעלות של קופת חולים פלונית אינה זהה לזו של קופה אלמונית: כיצד יבוצע התחשיב במקרה מעין זה? 6. בטרם נחתום נחזור ונציין, כי הרושם שמתקבל מן העתירה ומטיעוני העותרת הוא שטרונייתה נוגעת בעיקרה להיבט הכספי ולאו דווקא לשאלה המשפטית בדבר תוקפו של הצו. דומה שבית משפט איננו הפורום המתאים ביותר על מנת לדון ולהכריע בסוגיה הכספית הספציפית. קופות החולים, משרד הבריאות ומשרד האוצר, מהווים גורמים מרכזיים במתן שירותי בריאות לתושבי ישראל ובמימון שירותי הרפואה. מדובר ביחסים נמשכים, כאשר טבעי הוא שמעת לעת מתעוררים חילוקי דעות בין המעורבים. הדרך לפתרונם של חילוקי הדעות הינה זו של דין ודברים במטרה להגיע להסדרים מוסכמים (דוגמת ההסכם). 7. אי לכך, הננו מחליטים לבטל את הצו על תנאי ולדחות את העתירה. העותרת תישא בשכר טרחת עורך דין בסכום של 10,000 ש"ח. רפואהמימון תרופות / טיפולים