בתביעה שבפני עותרות התובעות למתן צו עשה אשר יורה על פינויה של הנתבעת (להלן: "חברת חשמל") ממקרקעין שהם קניינם של התובעות בדרך של סלוק עמודי חשמל וקווי מתח שביניהם המצויים על מקרקעין אלו. התובעות עותרות לפינוי עמודי החשמל וקווי המתח על ידי מתן הוראה על העברתם לתוואי חלופי או הטמנתם בקרקע (לרבות המקרקעין של התובעות) בדרך אשר תאפשר לתובעות לעשות שימוש בקרקע. אין מחלוקת כי מדובר בעמודי חשמל וקווי מתח השייכים לשני קווי הובלת חשמל במתח גבוה המוליכים חשמל מתחנת מיתוג קישון ומתחנת מיתוג זבולון לאיזור הגליל המערבי הגליל התחתון, גוש שגב, גוש תפן, עמק זבולון, מפרץ עכו ומפרץ חיפה. אין גם מחלוקת כי התובעות רכשו זכויותיהן בקרקע בשנת 1996 עשרות שנים לאחר שעמודי החשמל וקווי המתח ביניהם הותקנו במקרקעין וכעשור שנים לאחר שעבודות החשמל האחרונות בוצעו במתקנים אלו, לצורך שדרוגם, הכל באישור ובהסכמת הבעלים הקודמים של המקרקעין מהם רכשו התובעות את זכויותיהן. במהלך הדיון בפני הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה הכרעת בית המשפט תנתן ע"ס העובדות האמורות בכתבי טענות הצדדים ללא צורך בשמיעת ראיות והצדדים יגישו מטעמם סיכומים בכתב באשר לטענות המשפטיות של כל צד. הוסכם כי המחלוקות בין הצדדים הם כדלקמן: א. האם זכאיות התובעות לבטל הרשאה אשר נתנה לחברת החשמל ע"י הבעלים הקודמים להצבת עמודי החשמל וקווי המתח שביניהם במקרקעין? ב. האם חייבת היתה חברת החשמל להתקין העמודים ע"פ תכנית בנין עיר והאם היתה לה חובה להשיג היתרים ע"פ דיני התכנון והבניה במועדים בהם נבנו עמודים אלו, או נעשתה לגביהם פעולה אחרת? ג. האם התיישנה תביעת התובעות? ד. האם דין תביעת התובעות להדחות על הסף לאור קיומה של התדיינות קודמת בענין בבימ"ש שלום בחיפה, אשר נמחקה ע"י התובעות? מן המסמכים והטיעונים אשר הוצגו בפני עולה כי: א. בחלקות המקרקעין הרלוונטיות קיימים עמודי חשמל וקווי מתח ביניהם השייכים לשני קווי חשמל מערבי ומזרחי. הקו המערבי הוקם בתחילת שנות החמישים. עובר להתקנת קו זה, קיבלה חברת החשמל את אישור מנהל מינהל החשמל (נספח ג' לכתב ההגנה) כנדרש ע"פ סעיף 15 לתוספת א לפקודת זיכיונות החשמל 1927 (להלן:"הזיכיון"). בנוסף ומעבר לנדרש קיבלה חברת החשמל אשורם של הבעלים של המקרקעין דאז, חברת הכשרת מפרץ חיפה בע"מ לביצוע עבודות החשמל במקרקעין. עיננו הרואות התקנת עמודי החשמל בקו המערבי זכתה הן לאשור בעל המקרקעין והן לאשור מנהל מינהל החשמל אשר נכנס בנעלו של הנציב העליון האמור בזיכיון. ב. עמודי החשמל השייכים לקו המערבי והעוברים בחלקות הרלוונטיות לתביעה דנן, הוקמו בשנת 1953. בתחילת שנות ה- 70 של המאה הקודמת בקשה וקיבלה חברת חשמל אישור ממנהל מינהל החשמל להקמת קו חשמל מזרחי ולצורך כך להציב עמודי חשמל וקווי מתח בחלקות הרלוונטיות. באשור זה (נספח ז' לכתב ההגנה) ציין מנהל המינהל כי אישורו זה איננו אישור כנדרש בסעיף 15 לזיכיון. במצב ענינים זה, פנתה חברת החשמל וקיבלה הסכמת הבעלים של החלקות להצבת עמודי החשמל וקווי המתח של הקו המזרחי בחלקות (נספח ט' ו-י' לכתב ההגנה). ההסכמה ניתנה בדרך של חתימה על תכנית וכן על אישור מפורש המתיר התקנת קו מתח עליון על כל אביזריו וכן מתנה לחברת חשמל: "לנקוט כל האמצעים הדרושים לדעתכם כדי להתקין את המתקנים הנ"ל בנכס ובזה ניתנת לכם רשות להחזיקם בנכס לבדקם לתקנם להחליפם ולהעבירם ולמטרות הנ"ל ניתנת לכם זכות מעבר וזכות לבקר בנכס בכל עת ומזמן לזמן". יובהר כי לנוסח ההרשאה חשיבות במיוחד לאור טענות התובעות באשר לתכנה שאינו בלתי הדיר לדעת זאת תוך איבחון נוסח הרשאה זו מנוסח הרשאה נשוא פסק דין כב' הנשיא השופט שמגר בע.א. 373/82 חולות רבד חברה לפיתוח ולבנין בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ תק' על 86 (3) 464 -להלן פס"ד חולות רבד). עיננו הרואות באשר לקו החשמל המזרחי ניתן היתר הבעלים כנדרש ע"פ סעיף 15 לתוספת א' לזיכיון. אין לטעון כי במקרה דנן ניתן זה גם אישור מנהל מינהל החשמל. ד. בשנת 1974 הוקם קו החשמל המזרחי והוצבו עמודים וקווי מתח ביניהם במקרקעין נשוא התביעה שבפני. ה. במהלך שנת 1977 בקשה חברת החשמל לבצע עבודות שדרוג בקו החשמל המערבי. לצורך כך היה צורך לבצע עבודות במקרקעין נשוא התביעה. לאחר שניתנה לכך הסכמת הבעלים (נספחים יג', יד' לכתב ההגנה) בנוסח ההסכמה לזהה שצוטט בסעיף 5 לעיל, בוצעו עבודת אלו בשנת 1978. ו. בשנת 1989 עברו הזכויות במקרקעין נשוא התובענה לסוכנות היהודית לארץ ישראל וזו מכרה זכויותיה במקרקעין בהסכם מיום 31.3.96 למארגות אגודה לתעשיות הטקסטיל בע"מ (להלן: "מארגות"). הסכם הרכישה לא צורף לכתבי הטענות או לסיכומים עבי הכרס שהוגשו לי. כל שנטען ע"י התובעות (סעיף 6 לכתב תביעה) הוא כי בהסכם הרכישה המחתה הסוכנות למארגות את כל זכויותיה להגיש תביעות בקשר למקרקעין או לציוד החשמל עליהם לא הובא כל מידע באשר לאלו זכויות בדיוק המחתה הסוכנות, מה נאמר בהסכם לענין ההרשאה שנתנה לחברת החשמל ומה היתה התמורה ששולמה בגין רכישת המקרקעין. עוד מודות התובעות בסעיף 8 לכתב התביעה כי מארגות והתובעות אשר עבורם נרכשו הזכויות, היו מודעות בעת רכישת החלקות להמצאות קווי מתח עליון בחלקות. התובעות רק טוענות כי לא קיבלו על עצמן להסכים להמצאותם בקרקע. לאחר רכישת הזכויות במקרקעין ע"י מארגות - זכויות אלו הועברו ללא תמורה ונרשמו ע"ש התובעות. ז. החל מחודש אפריל 1996 פנו התובעות לחברת החשמל בבקשה לברר פרטי ההרשאות שנתנו לחברת החשמל בקשר לקווי המתח העוברים בחלקות. בחודש אוקטובר 1996 הודיעו התובעות באמצעות בא כוחם על התנגדותן לבקשת חברת החשמל להעביר בחלקות קו מתח גבוה תת קרקעי וביקשו להעתיק קווי המתח הקודמים. בהתאם למסמכים שצורפו לכתב התביעה, דרשו התובעות סלוק קו החשמל הקיים מחלקתן, לראשונה, בכתב, ביום 13.11.96. ח. במועד רכישת החלקות ע"י התובעות, היו החלקות קרקע שיעודה חקלאי ולטענת התובעות תוכננו להפוך לשטח המיועד לבניה. חלקות אלו יעודן גם כיום (במועד הגשת התביעה) חקלאי (סעיף 15(א) לתביעה. ט. ביום 26.4.98 הגישו התובעות תביעה בבית משפט השלום בחיפה להשבת חזקה וסלוק יד מהחלקות נשוא התביעה. לאחר שעיינו התובעות בכתב ההגנה המקורי והמתוקן של חברת חשמל לתביעתם, בקשו הן למחוק התביעה לצורך בחינת צעדיהן והעובדות. י. לאחר בחינת צעדיהן החליטו התובעות להגיש תביעתן שבפני וטענו כי: ההרשאה שנתנה ע"י הבעלים הקודמים בחלקות ללא תמורה, הינה הדירה, ניתנת לביטול, אינה תקפה כלפיהן, ובפועל בוטלה. קביעה כי לחברת החשמל זכות שימוש בלתי הדירה מהווה פגיעה אנושה בקנין התובעות ללא צורך ובניגוד למעמד הנוכחי של זכות הקנין בישראל. קווי החשמל בחלקות הוקמו שלא כדין משום שלא התקימו שני תנאים מצטברים המכשירים הקמתם: תכנית תקפה המיעדת המקרקעין למעבר קווי מתח והיתר בניה/הרשאה להקמתם. התנהגות חברת החשמל בנסיבות הענין מהווה הפרת חובה חקוקה אשר גרמה לתובעות נזק. יא. יובהר כי עיון מדוקדק בתביעת התובעות ובכתבי בית דין אשר הוגשו מטעמן, מלמד כי הגם שבתביעה נדרש סעד של סלוק יד והשבת חזקה מקפידות התובעות לציין כי בפועל דורשות הן לחייב חברת החשמל לטמון על חשבונה קווי המתח המצויים בחלקותיהן בקרקע, בדרך שתאפשר עשית שימוש מניב בקרקע או לחלופין דורשות הן לקבל הצהרה כי זכאיות הן לבטל ההרשאה שנתנה ע"י בעלים קודמים של החלקות ומכח כך חובת חברת החשמל, באם חפצה היא להוסיף ולהותיר קווי המתח והעמודים בחלקות, לעשות כן בדרך הקבועה לכך בחוק קרי בדרך אשר תזכה התובעות ביכולת לעתור לקבלת פיצוי ע"פ סעיף 197 לחוק התכנון והבניה ומכח סעיפים 48 ו-50 לחוק משק החשמל התשנ"ו-1996 אשר בא בנעליו של הזיכיון (סעיף 15 לתוספת א' שבו). ענין זה אמור למשל בסעיף ח' למבוא לסיכומי התובעות או בפרק ו' לסיכומי התובעות ובסעיף ט' למבוא לסיכומי התשובה מטעם התובעות. עיון באמור לעיל, כמו גם בתוכן סיכומיהן עבי הכרס של התובעות, מלמד כי אין הן חפצות בסלוק ידה של חברת החשמל מחלקותיהן וכל רצונן הוא לקבוע כי הליכים שננקטו ע"י חברת החשמל עובר להצבת עמודי החשמל וקווי המתח ביניהם אינם תקינים או ניתנים לבטול באופן המחייב נקיטת הליכי הרשאה חדשים לפעולות אלו באופן אשר יאפשר מתן פיצוי הולם לבעליהם הנוכחים של הקרקע תוך התיחסות לשווים האפשרי העתידי של המקרקעין בהתחשב בסיכוי עתידי כי מקרקעים חקלאים אלו, ישונה יעודם ותתאפשר בניה עליהם. כאמור הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה צומצמו המחלוקות ביניהם לאלו שתוארו לעיל בפתיח לפסק דין זה וכן הוסכם כי ההכרעה בתיק זה תנתן ע"ס כתבי בי-דין וסיכומים מטעם הצדדים ללא צורך בשמיעת ראיות. לאחר שעיינתי עיין היטב בכל כתבי בי-דין מטעם הצדדים וכן טענותיהם הנרחבות, נחה דעתי כי דין התביעה להדחות. נחה דעתי כי עמודי החשמל וקווי המתח שביניהם, הונחו באדמות השייכות כיום לתובעות עוד בשנת 1953 (הקו המערבי) לאחר שנתקבלו לצורך כך הסכמה מפורטת ומפורשת של בעלי הקרקע ובנוסף ללא צורך גם אשור מנהל מינהל החשמל , הכל כנדרש ע"פ סעיף 15 לתוספת א' לזיכיון. כן נחה דעתי כי עמודי החשמל וקווי המתח המזרחי הונחו באדמות אלו עוד בשנת 1974 שוב לאחר שהתקבלה כנדרש הסכמה מפורשת של בעלי הקרקע. לענין הסכמת הבעלים, מן הדין להבהיר כי לא מצאתי ממש בטענות ב"כ התובעות לפיהם אין ללמוד על הסכמת הבעלים אשר נתנה ונדונה בפס"ד חולות רבד ואשר הוותה בסיס לדחיית עתירת הבעלים (הדומה לענייננו) לסלוק יד חברת החשמל להסכמת הבעלים כאן משום שבמקרה דנן, לא נאמר כי הסכמה זו ניתנה ללא כל רשות חרטה או ערעור. עיון בנוסח הסכמת הבעלים במקרה דנן (נספחים י' ויד' לכתב ההגנה) מלמד כי גם זו נתנה בצורה הרחבה ביותר ואין ללמוד מתוכנה כי היקף ההרשאות מצומצם או כי הבעלים שמרו לעצמם הזכות (באם זו כלל קיימת) לחזור בהם מהסכמתם זו או לתבוע בגינה את שנתבע בפני כעת. עיון בהסכמה זו מלמד כי הבעלים התירו לחברת החשמל להתקין מתקנים בנכס ואף לתקן להחליף ולהעביר מתקנים אלו בכל עת וכן הוענקה זכות מעבר בנכס בכל עת ומזמן לזמן. למעלה מן האמור לעיל, לגבי עמודי החשמל וקווי המתח השייכים לקו המערבי, ניתנה אף הסכמת מנהל מינהל החשמל (חלופה שניה בסעיף 15 לתוספת א' לזיכיון) ובמקרה זה כלל אין מקום לטענת התובעות לענין זכויותן לחזור בהן מהסכמת הבעלים הקודם או העובדה כי הסכמה זו אינה תקפה כלפיהן. לענין מתן הרשאת מנהל יצויין עוד כי אפשרות זו היתה קיימת בהתאם לסעיף 15 לתוספת א' לזיכיון תוך שחברת החשמל חוייבה במקרה שימוש באפשרות זו לפצות בעל קרקע בגין נזק ישיר שנגרם עקב ביצוע העבודות. אפשרות זו נותרה קיימת גם לאחר חקיקת חוק משק החשמל התשנ"ו-1996 אשר חוקק לאחר אותם חוקי היסוד אליהם מפנה ב"כ התובעות המלומד בסיכומיו כאשר האיזון בין צרכי הציבור מכוחם פועלת חברת החשמל והפגיעה האפשרית בקנין הפרט הושג בחוק זה בדיוק כמו בזיכיון שחוק זה בא בנעליו בדרך של מתן פיצוי בגין נזק ישיר שנגרם לבעל מקרקעין כתוצאה מביצוע עבודות (סעיף 50 (ב) לחוק). זכות פיצוי זו ניתנת בנוסף לזכותו של בעל מקרקעין לערער בפני הערכאות מלכתחילה על עצם מתן ההרשאה לחברת החשמל להכנס למקרקעין. נראה כי קיומו של היתר מטעם מנהל מינהל החשמל לענין הקמת קו המתח המערבי שומט טענות התובעות משום שהקמת קו זה, לא היה טעונה הסכמת בעלים ולהסכמה זו אין כלל רלוונטיות. אין חולק גם כי התביעה דנן אינה תביעה למתן פיצוי בגין נזק שנגרם עקב הצבת קו מתח זה בשנת 1954 שאם היתה כזו, ודאי היתה מתיישנת ובוודאי לא היתה יכולה גם להכנס בגדרו של סעיף 48 לחוק משק החשמל. אין ספק גם כי במקרה דנן לא קיבלו התובעות מכח המחאות להן טענו ע"פ ההסכם בינם ובין הבעלים הקודמים של הקרקע (הסכם שלא הוצג בפני), זכות לעתור לעצם הצבת העמודים בחלקתן או לנזק בגין ההצבה עצמה שעה שזו בוצעה לפני עשרות שנים בהסכמה וללא כל מחאה מצד הבעלים. הלוא הזכות ע"פ סעיף 48 לחוק משק החשמל גם אם נניח כי היתה קיימת לפי הזיכיון שקדם לו עניינה עתירות אותן יש להגיש עקב ובסמוך למתן היתר מנהל המינהל, וזה כאמור ניתן לגבי הקו המערבי עוד בשנות ה- 50 של המאה הקודמת. באשר לקו המזרחי, לגביו יש ממש בטענות התובעות כי מתקניו הותקנו באדמות השייכות להן כעת רק מכח הסכמת בעלי הקרקע דאז, נחה דעתי כי הדין החל על התקנת מתקנים אלו מחייב דחית טענות התובעות. ראשית יש להבהיר גם לו היה ממש בטענות התובעות לפיהן מעמד חברת החשמל באדמותיהן כמוהו כבר רשות לו נתנה רשות ללא תמורה ורשות זו ניתנת לביטול בכל עת, גם אז בהתאם להלכה הפסוקה, ביטול הרשאה שכזו בתנאים ובנסיבות שהוכחו בפני בתביעה דנן,הינה ענין שבשקול דעת אותו בוחן בית המשפט על פי שיקולי צדק וגם הוא יכול שיהיה מותנה במתן פיצוי (ראה לענין זה האמור בנספח ח' לסיכומי התובעות דווקא). די אם נפנה לענין זה לדברי כב' הנשיא שמגר בפס"ד חולות רבד הנ"ל, בסעיף 6 לפסק הדין שם נאמר: " יובהר כי עמדת התובעים לפיה רשיון שניתן ללא תמורה ניתן לביטול בכל עת, נדחתה מכל וכל בפסיקה ונקבע מפורשות כי גם אם לא נתנה תמורה כלשהי עבור מתן רשות, אין ללמוד מכך כי רשות זו ניתנת לביטול בכל מקרה נקבע כי כל רשות ותנאי ביטולה נקבעים ע"פ נסיבותיה. ניתן למצוא רשיונות שהינם בלתי הדירים אפילו נתנו ללא תמורה וניתן למצוא כאלה אשר ניתן לבטלם ואולם רק כפוף למתן פיצוי הולם. ראה לענין זה ע.א. 496/89 אלקאלב ואח' נ' אוניברסיטת בן גוריון בנגב פד"י מה 4 343". וראה גם מוטי בניאן דיני מקרקעין עקרונות והלכות מהדורה שניה עמ' 405. דהיינו גם לו היה מקום לקבל טענות התובעות כי ברשות הדירה עסקינן, וזכותן לבטלה וזה אכן נעשה על ידן, היה מקום בנסיבות הענין לקבוע כי התובעות חייבות לפצות את חברת החשמל שהרי מדובר בביטול הרשאה להציב מתקנים אשר הוצבו על אדמות הבעלים ע"פ הסכמתן אשר ניתנה עשרות שנים במתקנים מדובר יקרי ערך המשמשים את כלל הציבור לאספקת חשמל לחלקים נרחבים של צפון מדינת ישראל. העתקתם כרוכה בממון רב שאת תשלומי אין זה צודק להטיל על חברת החשמל ודרכה על ציבור הצרכנים במדינת ישראל. לענין מדדי הפיצוי ראה מוטי בניאן דיני מקרקעין שם בעמ' 406. במיוחד נכון הדבר כאשר ביטול ההרשאה זה נעשה ע"י הבעלים אשר הפכו לבעלי הקרקע לאחר התקנת מתקני החשמל בקרקע תוך מודעות להם ולעובדה כי קיומם של מתקנים אלו בקרקע, פוגעים ברכושם וביכולתם להנות ממנו. בעלים אלו בחרו לרכוש מקרקעין אלו למרות שהיו מודעים או היו צריכים להיות מודעים למשטר המשפטי הקיים המקשה עד מאד אם בכלל, מאפשר סלוק מתקנים כאלו מאדמתם. אך סביר הוא, כי מודעות זו לרכישת קרקע בעיתיות מצאה ביטוי כלשהו בהסכמה אליה הגיעו התובעות עם הבעלים הקודמים, הסכמה שביטויה (קרי ההסכם הכתוב) לא הוגש לבית המשפט וענין זה ראוי שיזקף לחובת התובעות. ולענין איזון האינטרסים בין זכות הבעלים לזכות חברת החשמל, אין לי אלא להפנות לקביעת כב' הנשיא ברק בבג"צ 2113/95 : "הדין הישראלי מכיר בקנינו של הפרט אך באותה מידה הוא מכיר בצורך של הפרט לשתף עצמו בצרכי הכלל. לקנין יש לא רק ערך פרטי אלא גם ערך ציבורי". בג"צ 2113/95 גבאלי ואח' נ' שר האנרגיה והתשתית ואח' תק על (4) 94. . ואם כך נאמר לצורך מתן אשור כניסת חברת החשמל למקרקעי היחיד, בוודאי שכך לצורך הטלת פיצויים על מי שמבקש לבטל הסכמתו להתיר לחברת החשמל להתקין מתקנים על אדמותיו עשרות שנים לאחר שאלו הותקנו בהסכמת הבעלים, אם בכלל דבר זה אפשרי. לענין דנן יפים גם דברי כב' הנשיא שמגר בפסה"ד חולות רבד (בסעיף 6 שבו) וגם במקרה דנן כמו שם, יש מקום לקבוע כי לו זכאיות התובעות לדרוש העברת מתקני החשמל מאדמתן, עליהן לשאת בהוצאות הכרוכות בכך לאור העובדה כי מדובר בהשקעה שהוציאה חברת החשמל לפני עשרות שנים בהסכמת הבעלים. עיננו הרואות גם לו התקבלה עמדת התובעות לפיהם רשאיות הן לבטל ההרשאה, מן הדין היה להתנות ביטול זה בפיצוי הולם אשר מן הדין כי יחושב בהתאם לעלות הכרוכה בהעתקת המתקנים המצויים על אדמת התובעות, למקום אחר או עלות הטמנתם. אולם נראה כי יש ממש גם בטענת חברת החשמל לפיה ע"פ המשטר המשפטי החל על המקרה דנן, אין מקום להתיר בטול ההרשאה וכי במקרה דנן ברשות בלתי הדירה עסקינן, אשר תקפה גם כלפי חליפיהם של הבעלים המקורי. ראשית, ענין זה נפסק במפורש בפס"ד חולות רבד. יצויין כי אין ממש בטענות ב"כ התובעות לפיהן בפס"ד זה כלל לא נדונה שאלת תקפות ההרשאה שנתנה לחברת החשמל כלפי בעלים חליפיים, שהלוא אומר כב' הנשיא שמגר בע"מ 467 לפסה"ד : "החברה המערערת נרשמה כבעלת המקרקעין ביום 26.11.61 היינו אף זאת אחרי חתימת נ/1 ואך מובן הוא כי השינוי בבעלות לא היה בו כדי לבטל לכשעצמו את תוקפה של הסכמה שנתנה כדין כשנה ומעלה לפני כן מן הבחינה המשפטית. העברת הבעלות לא היתה יכולה לפגוע בנסיבות הענין בנסיונתיו של צד שלישי קרי בזכויות המשיבה". ואם כך הדבר, לגבי העברת זכויות אשר בוצעה בשנה לאחר מתן הסכמה מטעם בעלים מקורי, בוודאי נכון הדבר במקרה דנן בו העברת הבעלות נעשתה עשרות שנים לאחר מתן הסכמה וחידושה לצורכי שדרוג המתקנים המצויים בקרקע ולאחר שהעברת הבעלות נעשתה מתוך מודעות הבעלים החדשים לקיומם של המתקנים על האדמות הנרכשות על ידם. מודעות זו נעמדה אף מן העובדה כי הצדדים ציינו בהסכם העברת הבעלות (שלא הוגש) כי המעבירים מעבירים לנעברים זכויות תביעה (אם קיימות כאלה) כנגד חברת החשמל. זאת ועוד, עיון בפסיקה הרלוונטית לענייננו כמו גם הוראת החוק המיוחדת החלות על המקרה דנן, מלמדות כי המשפט הישראלי מכיר בקיומה של רשות בלתי הדירה. ראה לענין זה ע.א. 2836/90 א. בצר נ' צילוביץ ואח' פ"די מו (5),184, 198. נדמה כי בהתחשב בסוג ההסכמה שניתנה במקרה דנן במועדה, בהשקעות אשר בוצעו ע"י חברת החשמל מאז מתן ההסכמה, ובהסתמך עליה ובהתחשב בנסיבות רכישת המקרקעין ע"י התובעות ובסוג המתקן הציבורי וחשיבותו אותו מבקשות כעת התובעות להעתיק מאדמתן על חשבון חברת החשמל מחד, ובהתחשב גם בעובדה כי בקשה זו של הבעלים הינה רק בשל קיומה של אפשרות עתידית, לא ודאית כי ישונה יעוד המקרקעין שבבעלותן באופן שניתן יהיה לבנות על מקרקעין אלו ואפשרות זו תפגע בשל קיומם של מתקני החשמל, יש מקום לקבוע כי יהיה זה אי צדק בולט לאפשר בנסיבות הענין לתובעות לבטל הסכמת קודמיהם להרשות כניסת חברת החשמל למקרקעין. האמור לעיל נכון עוד גם אם נזכור כי גם לו היה מקום להתיר בטול רשיון שורת הצדק היתה מחיבת מתן אפשרות לחברת החשמל לחזור ולעשות שימוש באפשרות השניה העומדת לרשותה מכח הזיכיון ו/או חוק החשמל ולאשר בדיעבד הכניסה למקרקעין ע"י השגת אישור מנהל מינהל החשמל. אכן השגת אשור כזה, ע"פ חוק החשמל היתה מזכה התובעות בזכות להגיש ערעור או לתבוע פיצוי ע"פ סעיפים 48-50 לחוק החשמל ואולם בהתחשב בעובדה כי מדובר במתקנים בנויים מחד, שעבודות ההתקנה בגינם לא גורמים כעת לנזק קשה להניח כי יש ממש בערעור המשיג על עצם התקנת המתקנים לפני עשרות שנים או בתביעה למתן פיצוי על נזק שנגרם למקרקעין בגין ביצוע העבודות אשר בוצעו לפני עשרות שנים בהתחשב בטיב ויעוד המקרקעין במועד בו התקינה חברת החשמל המתקנים עליהם. מן האמור לעיל עולה כי בנסיבות הענין, במיוחד לאור השקעות חברת החשמל במקרקעין נשוא תביעה זו, לאחר מתן הרשות לעשות כן ע"י הבעלים,לאור ציפיותיה והזמן שחלף מאז מתן הרשות, לאור נסיבות רכישת המקרקעין ע"י התובעות, מן הדין לראות את הרשות שניתנה לחברת החשמל להתקין המתקנים על מקרקעין הנמצאים כעת בבעלות התובעות מכח הסכמת הבעלים הקודם, כרשות אשר אינה ניתנת ע"פ נסיבותיה לביטול. זאת בנוסף לעובדה כי בנסיבות הענין הקו המערבי אשר הוקם במקרקעין אלו, הוקם מכח אישור מנהל המינהל ולא מכח הסכמת בעלים ולגבי קו זה, תזכה במתן רשות אינה כלל רלוונטית. בנוסף ולחילופין גם לו היה ממש בטענות התובעות והיה מקום לקבוע כי זכאיות הן בנסיבות הענין לבטל הרשות שנתנה לחברת החשמל, אין ספק כי בנסיבות הענין היה מקום להתנות זכות ביטול זאת, בתנאי לפיהן היה על התובעות כאמור בפס"ד חולות רבד, לשאת בכל ההוצאות הכרוכות בבטול הרשות וההעתקת מתקני החשמל הקייימים במקרקעין למקום אחר או להטמנתם באדמה. מודעת אני לטענות התובעות לענין הפגיעה בזכות קנינית השייכת להם במיוחד בשעה זו לאחר קיומם של חוקי היסוד המאדירים תוקפה של זכות זאת. אולם נחה דעתי כי הדין החל על הצבת מתקני חשמל במקרקעין פרטיים, שונה וספציפי הוא. דין זה אשר לעניננו לא השתנה מהותית בין הדין שחל במועד הצבת המתקנים במקרקעין (הזיכיון) ובין המצב המשפטי כיום (חוק החשמל) הינו דין אשר חוקק לאחר חקיקת חוקי היסוד, והוא מתיר ומאפשר פגיעה במקרקעין פרטים בדיוק מן הטעם שצויין ע"י כב' הנשיא ברק בפס"ד גבריאלי שצוטט לעיל. במיוחד נכונים דבריו של כב' הנשיא ברק במקרה דנן, שעה שזכות הבעלים במקרקעין לא הופקעה. איני שותפה לטענות ב"כ התובעות כי יש לראות במקרה דנן את המצב בהפקעה דה-פקטו משום שמתקני החשמל המוצבים במקרקעין, אינם מאפשרים שימוש כלשהו בנכס. ראשית, מדובר כיום במקרקעין שיעודם עדיין חקלאי. שנית, לא הוכח כי מיקום המתקנים מונע כליל שימוש חקלאי או שימוש אחר במקרקעין היה וישונה יעודם. שקילת אינטרסי הפרט מול אינטרסי הכלל, במקרה דנן מחייבת העדפת הכלל זאת במיוחד לאור העובדה כי התובעות במקרה דנן רכשו המקרקעים עשרות שנים לאחר הצבת מתקני החשמל במקרקעין, היו מודעות לקיומן ואף לא הציגו ההסכם מכוחו נרכשו זכויותיהן ומכוחו כך נטען, הומחתה להן זכות התביעה דנן. דהיינו הבעלים היו מודעים לעובדה כי רוכשים הם מקרקעים "בעיתיים" ואך סביר הוא להניח כי הסתכנותם זו, ברכישת מקרקעין אלו, מצאה ביטוי בתמורה אותה שילמו תובעות אלו בגין המקרקעין. אם אין כך הדבר, אין לתובעות אלא להלין על עצמן. שהרי התובעות עצמן היו מודעות לבעיותיות שבתביעתן ובוודאי דרשו או היו צריכות לדרוש תמורה בעבור הסיכון שנטלו על עצמן. הלוא תועות חזרו הן מתביעתן הראשונה הזהה לתביעה דנן אשר הוגשה בבית משפט השלום בחיפה, לאחר שהובהרו להן ע"י חברת החשמל נסיבות כניסה למקרקעין לאשורם. לטעמי, דבר זה לא השתנה בנסיבות ממועד הגשת התביעה הראשונה שנמחקה ומועד הגשת התביעה שבפני. עוד טוענים התובעות כי מן הדין להעתר לתביעתן גם מן הטעם כי הצבת מתקני החשמל במקרקעין מטעמן, נעשתה שלא כדין משום שלא נעשתה ע"פ חוקי התכנון והבניה, דבר אשר פגע ביכולתן לעתור לפיצוי ע"פ סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה"). סוג טיעון זה אשר נשמע בהרחבה בסיכומי התובעות (המקורים וסיכומי התשובה) מחזק דעתי כי תביעתן האמיתית והנכונה של התובעות בפני היתה תביעה למתן פיצוי עקב התקנת מתקני חשמל באדמתם ולא תביעה לסלוק יד. לענין זה נחה דעתי כי צודק ב"כ חברת החשמל בטענותיו. במועד התקנת המתקנים - בוודאי התקנת מתקנים השייכים לקו המערבי במקרקעין, חוק התכנון והבניה לא היה רלוונטי ובוודאי לא היה קיים התיקון אשר הוסיף את סעיף 145 (ו). המצב המשפטי הנכון למועדים הרלוונטים לתביעה לא דרש לעניות דעתי השגת האשורים שנטען כעת ע"י ב"כ התובעות כי מן הדין להשיגם עובר להתקנת המתקנים במקרקעין או כעת לו היתה מבקשת חברת החשמל להתקין המתקנים כעת במקרקעין. זאת ועוד, טענות מסוג זה הינן טענות המבקשות מבית המשפט פיצוי באמצעות שימוש בפיקציה. שהרי לית מאן דפליג כי המתקנים הנדונים כבר עמדו במקרקעי התובעות שעה שנרכש. כך שבמועד זה גם לו היתה זקוקה חברת החשמל לאשורים כלשהם להצבת עמודים וקווי חשמל מסוג אלו הרלוונטים למקרה דנן, מעבר לאלו שנתנו לה במועד התקנת המתקנים, בוודאי אין מקום לקבוע כי על חברת החשמל להשיג עתה או במועד רכישת המקרקעין, אשורים כאלו ע"י בקשה לקבל בדיעבד האשורים והכל רק כדי לאפשר לתובעות זכות לעתור לקבלת פיצוי. נראה כי הפרשנות המבוקשת ע"י ב"כ התובעות בענין זה הינם מרחיקות לכת ואינם מחייבת המציאות בנסיבות הענין. זאת ועוד, קבלת טיעון התובעות לענין זה היתה מביאה למצב בו בעלי מקרקעין עליהם מוצבים מתקני חברת החשמל, היו זכאים לפיצוי כפול בגין אותו נזק הן מכח סעיף 197 לחוק התכנון והבניה והן מכח סעיפים 48 ו- 50 לחוק החשמל. פרשנות זו אינה סבירה. שהלוא, במקרה דנן טוענות התובעות לאותו נזק בדיוק בגינו מבקשות הן אפשרות לתבוע פיצוי ע"פ הוראת חוקים אלו. גם לו היה ממש בטענות התובעות כי הצבת עמודי החשמל טעונה היתרים מעבר לאלו הנדרשים בחוקים הספציפים, עדיין לא היה בכך כדי לסייע לתובעות. שהלוא הפיצוי האפשרי ע"פ סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, הינו בגין אשור תכנית ואולם פיצוי שכזה, ממילא לא יכולים היו התובעות לתבוע במועד הפיכתם לבעלי המקרקעין כאשר המתקנים בהם מדובר, כבר הוצבו בקרקע עשרות שנים. כלום ניתן בנסיבות הענין לקבוע כי חייבת חברת החשמל לתובעות פיצוי על נזק שנגרם להן בשל העובדה כי במועד הצבת העמודים הוגשה תכנית אשר היתה מאפשרת לבעלים, אשר ממילא הסכימו להצבת העמודים, לתבוע נזקים בגין אשור תכנית מגורם אחר שאינו חברת החשמל? ספק אם יש הגיון בטיעון שכזה. ומהו הנזק הנגרם? שהלוא המועד הרלוונטי הוא מועד הצבת העמודים וערך הקרקע דאז ודאי אינו תואם ציפיות התובעות כיום באשר לערך הקרקע. מה גם שציפיות התובעות כיום גבוהות בהתחשב בכך שיעוד הקרקע כיום היה ונותר חקלאי. ומעל לכל, גם לו היה ממש בטענות התובעות באשר להפרת חברת החשמל, חובת מכח חוקי התכנון והבניה עובר להצבת מתקני החשמל במקרקעיהן, דבר אשר גרם לנזקים להן במיוחד לשלילת זכותן לתבוע ולקבל פיצוי בגין תכנון עתידי הפוגע בערך המקרקעין או בגין ביצוע העבודות במקרקעין, תביעה שכזו אין ספק כי התיישנה. שהרי בענין זה, תביעתן של התובעות הינה אך ורק ממונית בניגוד לאמור בסיכומי התשובה מטעם התובעות. אין לטעמי רלוונטיות לטענות התובעות באשר לדיני ההתיישנות בכל הנוגע לעברות ע"פ חוק התכנון והבניה משום שעסקינן בתביעה לפיצוי בגין נזק אשר נגרם עקב טענה להפרת חובות חקוקות. מועד הווצרות עילה זו במועד הגשת התביעה שבפני, התיישן. אין לאמר כי בנסיבות הענין, שעה שהמתקנים היו במקרקעין, אותם רכשו התובעות- והן אף שמרו לעצמן במועד רכישת המקרקעין זכויות תביעה בגין כך, כנטען על ידן, כי במועד זה נעלמו מידיעתן עובדות מהותיות המהוות את עילת התביעה . נדמה כי גם לענין דנן יפים דבריו של כב' השופט צרפתי בפסק דינו המלומד בת.א. 1177/00 מועצה איזורית נוף הגליל נ' חברת חשמל בע"מ פס"ד מיום 4.4.02 ויש לאמץ דברים אלו גם לעניננו. לאור האמור לעיל, נדמה כי התביעה הממשית של התובעות בכל הקשור להפרה הנטענת של חברת החשמל את דיני התכנון והבניה בהצבת מתקני החשמל במקרקעיהן, הינה תביעה לפיצוי בגין נזק אשר נגרם עקב אי יכולת לעתור לפיצוי עקב פגיעה במקרקעין. תביעה כזו הינה תביעה נזיקית ולא תביעה מתחום דיני הקנין או תביעה להשגת גבול. תביעה כזו בנסיבות הענין התיישנה. לאור כל האמור לעיל נחה דעתי כי: א. תביעת התובעות, ככל שהענין קשור לתביעתן לפיצוי בגין הפרות הנתבעת את דיני התכנון והבניה, התיישנה. ב. התובעות אינן רשאיות לבטל רשות אשר ניתנה כדין לחברת החשמל להציב מתקני החשמל במקרקעיהם ע"י בעלים קודמים של הקרקע ורשות זו תקפה גם כלפיהן. ג. גם לו היה מקום לאפשר בטול הרשות הרי בנסיבות הענין, היה על התובעות לשאת בכל הוצאות העתקת המתקנים הקיימים במקרקעין עקב ביטול רשות. מכל האמור לעיל, נחה דעתי כי דין התביעה להדחות. התובעות ישלמו לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪ שאם לא כן, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל. זכות ערעור לבימ"ש מחוזי תוך 45 יום. ניתן היום ז' בטבת, תשס"ה (19 בדצמבר 2004) בהעדר הצדדים. קראי-גירון ישראלהשופטת התחום הנפשיעמוד חשמל במקרקעיןמתח חשמללחץ נפשי / מתח נפשיפינויחשמל