פסק-דין השופט א' ברק: 1. עלית תעשיות מזון בע"מ (להלן - עלית) ותוצרת מזון ישראלית בע"מ (להלן - תמי) הן חברות הפועלות בענף המזון. עיסוקן בייצור ובשיווק של מוצרי מזון. הן נתנו הודעת מיזוג לממונה על הגבלים. הממונה הודיע לחברות (ביום 13.5.91) כי הוא מתנגד למיזוג, שכן קיים חשש סביר שכתוצאה מן המיזוג תיפגע באופן משמעותי התחרות בענף המזון. על החלטת הממונה הגישו החברות ערר לבית הדין להגבלים עסקיים (להלן- בית הדין). בעוד ערר החברות תלוי ועומד לפני בית הדין, הגישה אסם תעשיות מזון בע"מ (להלן - אסם) בקשה להורות על צירופה כמשיבה בערר. בקשה זו נסמכה על הוראת תקנה 27 לתקנות ההגבלים העסקיים (סדרי דין בבית הדין ובערעור), תשמ"ט-1988. על-פי תקנה זו רשאי בית הדין, בכל שלב של הדיון, לצרף כבעל דין מי שימצא לנכון ובתנאים שייראו לו. אב בית הדין להגבלים עסקיים (השופטת ח' אבנור) החליטה לסרב לבקשה, שכן, לדעתה, "מטרת ההצטרפות היא להרחיב את הדיון לאינטרסים אחרים, שאין החוק מתייחס אליהם". עם זאת נקבע, כי "במסגרת הסיכומים לדיון יורשה נציגה של אסם לטעון לסיכום הצד המשפטי והכלכלי והפרשנות של החוק ולהאיר את הנושא באותה גישה שונה שהתכוון אליה". על החלטה זו מערערת אסם לפנינו. לטענתה, היה על בית הדין להורות על צירופה כבעל דין לכל דבר ועניין. עלית ותמי מערערות - בערעורן הנגדי - על המעמד שניתן לאסם בסוף הדיון, לעניין הסיכומים. אך בנוסף לכך - וכטענה טרומית - הן טוענות, כי אסם אינה רשאית לערער כלל על החלטת בית הדין (לא בזכות ולא ברשות). לבחינתה של טענה טרומית זו נפנה עתה. 2. חוק בתי-המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, קובע את כללי הערעור לבית המשפט העליון. כללים אלה אינם חלים בענייננו, שכן חוק בתי-המשפט [נוסח משולב] אינו דן בערעור על החלטתו של בית הדין. מכיוון שזכות הערעור אינה זכות טבעית, והיא מוענקת רק מכוח הוראת חוק, על המערער לעגן את ערעורו בהוראת חוק כלשהי. אכן, שאלת הערעור לבית המשפט העליון מוסדרת בחוק ההגבלים העסקיים, תשמ"ח 1988 (להלן - החוק), הקובע בסעיף 39 לאמור: "בעל דין הרואה עצמו נפגע מהחלטת בית הדין, לרבות החלטה לפי סעיף 30 וצו ביניים, או מהיתר זמני, שנתן אב בית הדין לפי סעיף 13, רשאי לערער עליהם לפני בית המשפט העליון תוך ארבעים וחמישה ימים מיום שהודעו לו; ערעור על צו ביניים, על החלטת בית הדין בערר לפי סעיף 43 או על היתר זמני יידון לפני שופט יחיד אלא אם כן קבע נשיא בית המשפט העליון אחרת". במרכזה של הוראה זו עומדת "החלטת בית הדין", אשר עליה נתונה זכות ערעור לבית המשפט העליון תוך ארבעים וחמישה ימים. כמו כן מוענקת זכות ערעור על החלטה לפי סעיף 30 (הוראות שנותן בית הדין לבעל מונופול בדבר הצעדים שעליו לנקוט כדי למנוע פגיעה), על "צו ביניים" ועל "היתר זמני" (אשר אב בית הדין מעניק להסדר כובל על-פי סעיף 13 לחוק). השאלה הניצבת לפנינו הינה, אם החלטת בית הדין בעניינה של אסם נופלת למסגרת אחד העניינים המנויים בסעיף 39 לחוק. לעניין זה אנו יוצאים מתוך ההנחה - מבלי להכריע בה - כי אסם הינה "בעל דין" הרואה עצמו נפגע, והשאלה הטרומית הניצבת לפנינו, אם ההחלטה של בית הדין, הפוגעת, על-פי הטענה, באסם, נופלת למסגרת ההחלטות אשר בגינן ניתן לערער לבית המשפט העליון. 3. בעל דין, הרואה עצמו נפגע מ"החלטת" בית הדין, רשאי לערער עליה לבית המשפט העליון. מהי "החלטת" בית הדין לעניין זה: האם זו כל החלטה אשר נותן בית הדין, יהא אופייה אשר יהא, או שמא זו החלטה המהווה סוף פסוק בהתדיינות, כלומר "פסק-דין"? לדעתי, הדיבור "החלטת בית הדין" בסעיף 39 לחוק מוגבל אך לאותה החלטה המסיימת את הדיון בפני בית הדין, ואין הוא משתרע על "החלטות" שאין בהן סיום הדיון. מסקנתי זו סומכת עצמה על תכליתו של החוק בכל הנוגע להחלטות הממונה ובית הדין. תכלית זו הינה להגיע - הן במישור המינהלי (הממונה) והן במישור השיפוטי (בית הדין) - להכרעה מהירה ויעילה בסוגיה כלכלית חשובה. על-כן נקבע לוח זמנים דחוס למדי לסיום הליכים באשר למיזוגים. הממונה חייב להודיע בתוך 30 יום, אם הוא מסכים למיזוג או מתנגד לו (סעיף 20(ב)). אי-מתן תשובה כמוהו כהסכמה. לשם הגשמתה של תכלית זו אין לאפשר לבעל דין הרואה עצמו נפגע לערער לבית המשפט העליון על כל החלטה והחלטה המתקבלת תוך מהלך דיוניו של בית הדין. מתן זכות ערעור כה רחבה ומקיפה יכשיל את עצם המטרה העומדת ביסוד החלטת בית הדין. אכן, הגשמתה של מטרת ההוראה מחייבת הגבלת זכות הערעור אך להחלטה הסופית והמסיימת של בית הדין. מסקנה זו נלמדת מלשונו של סעיף 39 עצמו. המחוקק מצא לנכון לפרט סוגים שונים של "החלטות", אשר מהן נפגע בעל דין ושעליהן הוא רשאי לערער. אם החלטת בית הדין היא כל החלטה - ולא רק החלטה סופית - מה טעם יש בפירוט הנוסף, הנסלל ממילא בדיבור "החלטת בית הדין"? אך מעבר לכך: הרצון להגיע להכרעה מהירה - הן במישור המינהלי והן במישור השיפוטי - עולה ממקורות נוספים. ראשית, הוועדה למיזוגים וקונגלומרטים, אשר המלצותיה שימשו בסיס לפרק על מיזוג חברות בחוק, ציינה בדין-וחשבון שלה, כי - "הפעלת הפיקוח על המיזוגים חייבת להיות כזו שלא תהווה מכשול ליצירת מיזוגים רצויים... לשם כך: א. תוגבל חובת הדיווח לסוגים מועטים ומוגדרים של חברות... ב. תחוייב הרשות במתן תשובה תוך זמן מוגדר וקצר ככל האפשר" (דו"ח הועדה למיזוגים וקונגלומרטים הפרקליט לב (תשל"ח-ל"ט) 578 ,556). שנית, בדברי ההסבר להצעת חוק ההגבלים העסקיים, תשמ"ד-1983, בעמ' 50, צוין, כי - "מיזוג חברות הוא תהליך יקר ומורכב, אשר קשה לחזור ממנו. הגישה שננקטה בפרק המוצע היא על כן אישור המיזוג מראש כדי למנוע מהחברות המתמזגות הוצאות מיותרות... המגמה היא שאותם מיזוגים שאין לגביהם חשש של פגיעה בטובת הציבור ואשר על כן ניתן להניח שגלום בהם יתרון כלכלי למשק, יוכלו להגיע לכלל מימוש ללא עיכוב מיותר". שלישית, בהביאו את הצעת החוק לקריאה ראשונה, ציין שר התעשייה והמסחר, כי - "בהליכי רישום ואישור מיזוג גם נקבע לוח זמנים מחייב ומטרתו למנוע עיכובים מיותרים בהליכים. המגמה היא, שאותם מיזוגים שאין לגביהם חשש של פגיעה בטובת הציבור יוכלו להגיע לכלל מימוש בלא עיכוב מיותר" (ד"כ 98 (תשמ"ד) 214). רביעית, סעיף 40(א) לחוק קובע, כי בית הדין ידון לפי סדרי דין שהתקין שר המשפטים. "באין סדרי דין כאלה ידונו בדרך הנראית להם מועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה". הדיון עצמו מתנהל בעיקרו על-פי תצהירים (תקנות 18 ו-24 לתקנות ההגבלים העסקיים (סדרי דין בבית הדין ובערעור), וההליך כולו נועד לאפשר איזון ראוי בין הצורך להגיע להחלטה צודקת על-פי דין לבין הצורך להגיע ביעילות להחלטה. כך, למשל, אם נבצר מחבר מותב בית הדין המשיך בדיון, רשאי אב בית הדין למנות חבר אחר תחתיו, והדיון יימשך מאותו שלב (סעיף 34 לחוק). נראה לי, כי התמונה החקיקתית הכוללת המתקבלת הינה, כי במקרה של מיזוגים יש חשיבות מיוחדת למהירות ההליך וליעילותו- הן בצדו המינהלי והן בצדו השיפוטי - וזאת מעבר לשיקולי היעילות הרגילים. מתמונה חקיקתית זו עולה המטרה החקיקתית, לפיה זכות ערעור על "החלטת בית הדין" קיימת רק מקום שההחלטה מסיימת את הדיון, ואין היא משתרעת - אלא אם כן נקבעה הוראה אחרת בעניין - על החלטות אחרות, שאינן מתאפיינות ביסוד סופיות זה. 4. ממשיכה אסם וטוענת, כי גם אם "החלטת בית הדין" עניינה החלטה סופית של בית הדין, הרי נתונה לה זכות הערעור. הטעם נעוץ בכך; כי מבחינתה של אסם החלטת בית הדין היא סופית, שהרי היא דחתה את בקשתה של אסם להצטרף. אין בידי לקבל טענה זו. כפי שראינו, לא נדחתה בקשתה של אסם מכול וכול. ניתנה לה האפשרות, במסגרת הסיכומים, לטעון טענותיה "ולהאיר את הנושא באותה גישה שונה שהתכוון אליה". נמצא, כי החלטתו של בית הדין אינה מסיימת את עניינה של אסם, וניתן לה מעמד מסוים לקראת השלב הסופי של הדיון. על-כן, אין לראות בהחלטת בית הדין החלטה שהיא סופית מבחינתה של אסם (ראה: י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 6, בעריכת ש' לוין, 718 )1990; י' לשם (צ'רקוב), "הערעור - אימתי בזכות ואימתי ברשות" הפרקליט לג (תש"ם-ת"א) 250 ,248 ,232. 5. ממשיכה אסם וטוענת, כי גם אם אין החלטה בעניינה בגדר "החלטת בית הדין", הנזכרת ברישא של סעיף 39 לחוק, הרי היא בגדר "צו ביניים", אשר גם בגינו ניתן לערער לפני שופט יחיד של בית המשפט העליון. אין בידי לקבל טענה זו. הדיבור "צו ביניים" בסעיף 39 לחוק עניינו צווי-ביניים שבית הדין נותן על-פי הוראת סעיף 36 לחוק (שכותרת השוליים שלה היא "צווי ביניים"), הקובעת: "בכל ענין שהובא לפני בית הדין או לפני אב בית הדין, רשאי בית הדין או אב בית הדין להוציא צו ביניים, אם מצאו כי מן הראוי לעשות כן בנסיבות הענין". צווי-ביניים אלה עניינם צווים זמניים, הניתנים במסגרת התביעה העיקרית, ומטרתם להבטיח את מימושה (ראה זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 545). ההחלטה בדבר מעמדה של אסם לפני בית הדין אינה נופלת למסגרת זו. 6. התוצאה היא, כי דין הערעור להידחות בשל היעדר אפשרות לערער. מטעם זה עצמו יש לדחות גם את הערעור שכנגד. כפי שציינו, אין בפסק-דיננו זה כל נקיטת עמדה בשאלות האחרות שהתעוררו. המערערת תישא בהוצאות המשיבות 1 ו-2 בסכום של 3,000 ש"ח לכל אחת מהן. השופט ג' בך: אני מסכים. השופטת ש' נתניהו: אני מסכימה. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ברק. דיני חברותערעורמיזוג חברות