תשלום היטל סלילה כתנאי להיתר 1. התובע, עורך דין במקצועו הגיש תביעה זו כנגד הנתבעת, עיריית מעלות תרשיחא, להשבת כספי אגרות והיטלים אשר גבתה הנתבעת, לטענתו, שלא כדין מאת חברת ש.ע.ג. נתיבים ויזום (1994) בע"מ (להלן: "החברה"). החברה המחתה את זכותה לקבל את כל סכומי הכסף המגיעים ו/או שיגיעו לה מאת הנתבעת, לתובע. 2. העובדות הצריכות לעניין הן אלה; החברה התקשרה עם מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל") בחוזה פיתוח מיום 15.10.91, לפיו העמיד המינהל לרשות החברה מגרש בשטח כ- 1.100 מ"ר לבניית 24 חנויות הידוע כמגרש מס' א' לפי תוכנית מפורטת 2/53/02/02 המהווה חלק מחלקות 37 ו- 38 בגוש 18383 (להלן: "המגרש"). המנהל האריך לחברה את תקופת הפיתוח בתוספת לחוזה הפיתוח. אולם ביום 21.6.96 ביטל המנהל את חוזה הפיתוח לגבי המגרש, עקב אי עמידה במועדים שנקבעו בחוזה הפיתוח ובתוספת לחוזה הפיתוח, והשיב לחברה סכומים ששלמה כדמי הוון והוצאות פיתוח, בניכוי דמי שימוש. על מנת לקבל היתר בנייה לחנויות במגרש הגישה החברה בקשה לועדה המקומית לתכנון ובניה. כתנאי לדיון בבקשה נדרשה החברה לשלם אגרות והיטלים הכוללים: אגרת הנחת צנרת, היטל ביוב - ביב ציבורי, היטל ביוב - ביב מאסף, היטל ביוב מתקנים, היטל סלילת כביש ומדרכה. האגרות וההיטלים נכון ליום 29.6.95 עמדו על סך של 122,020.17 ש"ח. ביום 12.7.95 מסרה החברה לעירייה ארבעה שיקים לסילוק האגרות וההיטלים הנ"ל, כנגד תשלום זה נתנה העירייה אישור כי האגרות וההיטלים הנ"ל שולמו, והאישור צורף לבקשת החברה למתן היתר בניה לועדת התכנון והבניה. דא עקא, כאמור, החברה לא קיבלה היתר בניה לבניית החנויות על המגרש, במיוחד עקב אי פתרון בעיית חניה לכלי רכב, ולא ביצעה בפועל כל פעולות בניה. ביום 22.12.96 פנתה החברה, באמצעות התובע, אל הנתבעת בדרישת להשבת סכומי הכסף ששילמה עבור אגרות והיטלים זאת מאחר ומינהל מקרקעי ישראל ביטל את חוזה הפיתוח לגבי הנכס אך הנתבעת דחתה את הבקשה בנימוק כי הכספים ששולמו ע"י החברה שולמו כדין וכתנאי לדיון בבקשה למתן היתר בניה, ועל כן הוגשה תביעה זו. כללי- אגרות והיטלי פיתוח 3. עיקר המחלוקת בין הצדדים לגבי כלל האגרות וההיטלים נשוא תביעה זו נסובה סביב השאלה האם תשלום האגרות ו/או ההיטלים מותנים בקבלת היתר הבניה ובביצוע בניה בפועל. התובע טוען כי יש להשיב את הכספים ששולמו בגין האגרות וההיטלים מאחר ובפועל לא בוצעה כל בניה, ואילו הנתבעת טוענת כי מועד הטלת האגרת ו/או ההיטלים הוא בעת מימוש הזכויות, היינו עם הגשת בקשה להיתר בניה בנכס כתנאי לדיון בבקשה או בעת מכירת הזכויות בנכס (ס' 324 לפקודת העיריות). לעניינו רלבנטית החלופה של בקשה למתן היתר כתנאי לדיון בבקשה. בטרם אדון במחלוקת גופה אדון במשמעותם ומהותן של אגרות והיטלי פיתוח ודרכי גבייתן, שכן זהו הבסיס לדיון למחלוקות הדרושות הכרעה בתיק זה. בפתח הדיון בסוגיות המשפטיות העולות יש לציין כי מצאתי כי הנתבעת בסיכומיה אינה עקבית באשר למועד המקים את חובת התשלום, ומטרת התשלום. כך למשל לעיתים היא טוענת כי חובת התשלום קמה עם מועד הגשת הבקשה למתן היתר בניה (ס' 30,64 לסיכומיה) במקום אחר היא טוענת כי התשלום הוא תנאי לדיון בבקשה (ס' 7 לסיכומיה). במקום נוסף היא טוענת כי התשלום הוא לצורך הדיון בבקשה (ס' 25) ובמקום אחר היא טוענת כי התשלום הוא תנאי למתן היתר (ס' 54). מאחר ויש חשיבות למועד הקובע בחוק בו קמה החובה לגבות את התשלומים נראה כי אי דיוק בניסוחיה של הנתבעת יש בו כדי להחליש את עמדתה. זאת ועוד הנתבעת לא הביאה אסמכתא משפטית באשר למועד הקובע בחוק לגביית התשלומים. מכל מקום, השאלה שיש להכריע בה היא האם התשלום הוא תנאי לדיון בבקשה לקבלת היתר בניה. 4. אגרות והיטלי פיתוח הינם תשלומי חובה המיועדים לממן את התקנתן או את רכישתן של מערכות תשתית מוניציפליות, שעל התקנן או רכישתן, כמו גם כל תחזוקתן השוטפת, אחראית הרשות המקומית מכח הדין. רוצה לומר כי כנגד החובה המוטלת על הרשות המקומית להתקין או לרכוש תשתיות, קיימת לה הסמכות החוקית להטלת הנטל הכספי, הנדרש לצורך מימון עלותן של תשתיות אלו. [ראה: "אגרות והיטלי פיתוח ברשויות המקומיות" מאת עו"ד עפר שפיר (להלן: " ספר אגרות והיטלי פיתוח" או "ספרו של עו"ד שפיר") עמ' 43]. בעבר יושמה מטרה זו על ידי הטלת החיובים מעת לעת על בעלי הנכסים, עבורם ביצעה הרשות המקומית עבודת תשתית המשרתת את נכסם או באזור הגובל בנכס זה. שיטת חיוב זו נודעה בכינוי שיטת "דמי השתתפות", אלא שעם חלוף הזמן נטשו מרבית הרשויות המקומיות שיטת חיוב זו והמירו אותה בשיטת חיוב שונה, לפיה נושא בעל הנכס בחלק יחסי של כלל הוצאות הרשות בגין תשתית פלונית בהתאם לשטחו או לנפחו של הנכס, שיטת זו מכונה "שיטת ההיטל". בעוד שהחיוב על פי שיטת דמי ההשתתפות חושב בהתייחס לכל עבודת תשתית ספציפית. עובר לתחילת ביצועה של עבודת התשתית נשלחות הודעות דרישה לבעלי הנכסים הגובלים עם אותו קטע תשתית שביצועו נדרש או מיועד לשרת אותם. מאוחר יותר לאחר סיום העבודות יקבלו אותם בעלי נכסים דרישות לתשלום, שנועדו לממן את העבודה שזה עתה ביצועה עבורם. הסכום המהווה בסיס לחיוב הוא סכום עלות העבודה מחולק בין בעלי הנכסים לפי אמות מידה שונות, בהתאם לסוג התשתית והוראות חוקי העזר של כל רשות. (עמ' 89 בספר אגרות והיטלי פיתוח). החיוב בשיטת ההיטל לעומת זאת, אינו מיועד לכסות עלויות של עבודה מסוימת דווקא. מושא התייחסותה של שיטת ההיטל איננו עבודת התשתית הספציפית אלא בעיקרו הוצאותיה הנוכחיות והעתידיות ולעיתים אף הקודמות של הרשות המקומיות בגין עלויותיה הגלובאליות של מערכת תשתית מוניציפאלית. במסגרת זו נלקחים בחשבון כל מרכיבי עלויותיה של המערכת, לרבות הוצאות עקיפות. בשונה משיטת דמי השתתפות, סכום עלות גלובאלי וגולמי זה של כלל ההוצאות בגין אותה תשתית איננו מתחלק באופן ישיר בין בעלי הנכסים אלא מתורגם לתעריפים ליחידת שטח או נפח המעוגנים בחוק העזר העירוני. כך ששיטת ההיטל מנתקת למעשה את זיקת המימון שבין התשלום המשולם על ידי החייב לבין עלותה הריאלית של התשתית הספציפית המשמשת אותו או שגובלת בנכסו. (עמ' 92 בספר הנ"ל). התגבשות החיוב בהיטל 5. שיטת המימון העומדת בבסיס הטלת ההיטל היא כאמור מימון ממוצע של כלל עבודות התשתית המוניציפלית, ולא של תשתית כלשהי. לשם גביית החוב יכולה הרשות המקומית לנקוט באמצעי אכיפה פעילה או אמצעי אכיפה סבילה. אמצעי אכיפה פעילה כוללת את אותם אמצעי אכיפה מנהלית יזומה, בהם רשאית הרשות לנקוט ברצותה לפעול באופן יזום לגביית של חוב מס, וזאת בדומה להליכי הוצאה לפועל רגילים כדוגמת עיקול ותפיסה. לא אדון באמצעי אכיפה אלו שכן הם אינם מענייננו כעת. אמצעי אכיפה סבילה משמע, כי לרשות מוקנות סמכויות לגביית חובות, הרשומים בספרי הרשות המקומית כתשלומי חובה מוניציפליים, לרבות אגרות והיטלי פיתוח, ללא קבלת פסק דין, באמצעים שאינם אמצעי אכיפה. הכוונה הינה לסמכויות לגביית החובות באמצעות סירוב ליתן אישור או מסמך, שמוסמכת הרשות המקומית ליתן מכוח דין לחייב. המדובר על שני מסמכים: האחד, מתן אישור על העדר חובות לרשם המקרקעים מכח סעיף 324 לפקודת העריות. השני, מתן היתר בנייה הנדרש מכח הוראת סעיף 145 לחוק התכנון והבניה כתנאי לביצוע כל פעולות בניה. אכן טענה בפני הנתבעת כי המועד להטלת אגרות והיטלי הפיתוח הינו במועד מימוש מימוש הזכויות, היינו עם הגשת בקשה להיתר בניה בנכס כתנאי לדיון בבקשה או בעת מכירת הזכויות בנכס (ס' 324 לפקודת העריות). אך כאמור לעיל, הנתבעת לא הציגה כל אסמכתא משפטית לטענתה כי תשלום אגרות והיטלי פיתוח קמה עם הגשת הבקשה להיתר בניה וכתנאי לדיון בבקשה, וזו החלופה הרלבנטית לענייננו. הוראת החוק הרלבנטית נמצאת בסעיף 145(ד) לחוק התכנון והבניה. כאשר גם בספרו מפנה עו"ד שפיר לסעיף זה (ראה שם בעמ' 249). לשונו של סעיף 145(ד) לחוק התכנון והבניה -תשכ"ה 1965 הוא כדלהלן: "(ד) אישר מוסד תכנון בקשה להיתר וקויימו התנאים המוקדמים שנקבעו על-ידי מוסד התכנון, לא יעוכב מתן ההיתר אם נתמלאו לגביו כל דרישות החוק והתקנות, ושולמו האגרות, ההיטלים והתשלומים האחרים, למעט ארנונה, שיש לשלמם על פי כל חיקוק, בגין הנכס שאליו מתייחס ההיתר או ניתנו הערבויות המתאימות להבטחת תשלום כאמור, בכפוף להוראות כל דין; הועדה המקומית תודיע למבקש ההיתר תוך ארבעה עשר יום מהיום שביקש זאת, את פירוט החיובים כאמור. ואולם אם הוגשה בקשה להיתר לפי פרק ה'3, תודיע רשות הרישוי למבקש את פירוט החיובים תוך שבעה ימים." בהצעת החוק התשמ"ז עמ' 166 הוצע כי לשון הסעיף תהא כך: "(ד) לא יעוכב מתן היתר בניה אם נתמלאו לגביו כל דרישות החוק והתקנות שלפיו ישולמו בעדו האגרות המחוייבות לפי חוק זה". בדברי הצעת החוק נאמר: "כדי שלא לעכב מתן היתר בניה, מוצע לקבוע בחוק הוראה לפיה לא תקשור הועדה המקומית מתן היתר, בהתחשבנויות כספיות של הרשות המקומית עם מבקש היתר, שאינן נוגעות להיתר או שאינן נובעת ממנו לפי דיני התכנון ובניה". עולה מדברי ההסבר כי המגמה היתה לא לעכב מתן היתר בניה משום שועדה מקומית תקשור מתן ההיתר בהתחשבנויות כספיות של הרשות המקומית עם מבקש ההיתר, שאינן נוגעות להיתר אן שאינן נובעות ממנו לפי דיני תכנון ובניה. עם זאת לא משתמע מלשון ההוראה או מדברי הצעת החוק כי תשלום האגרות וההיטלים הוא תנאי מוקדם לדיון בבקשה בהיתר בניה. בסעיף קטן ד נאמר "אישר מוסד תכנון בקשה להיתר וקויימו התנאים המוקדמים שנקבעו על-ידי מוסד התכנון, לא יעוכב מתן ההיתר אם נתמלאו לגביו כל דרישות החוק והתקנות, ושולמו האגרות, ההיטלים והתשלומים האחרים, למעט ארנונה, שיש לשלמם על פי כל חיקוק, בגין הנכס שאליו מתייחס ההיתר..." כלומר אושרה הבקשה לבניה, והבקשה עומדת בתנאים המוקדמים שנקבעו, מתן ההיתר לא יעוכב במידה ושולמו כל התשלומים שיש לשלמם על פי דין וביניהם האגרות וההיטלים. הסעיף נוקט בלשון "לא יעוכב" היינו ההיתר עומד בתנאים הנדרשים ולא יעוכב במידה ושולמו החיובים הנדרשים. הסעיף אינו נוקט בלשון "לא יאושר היתר". מכאן שתשלום החיובים הינו תנאי לקבלת היתר אך לא תנאי לדיון בבקשה. דברים אלו מובעים בתוך הספר אגרות והיטלי פיתוח ברשויות מקומיות שם נאמר בעמ' 249 לעניין סעיף 145(ד): "כעולה מנוסחו של הסעיף אזי לא זו בלבד שתשלום אגרות והיטלי פיתוח מתחייב כתנאי למתן ההיתר, אלא שתוקפו של ההיתר מותנה בתשלומם של אגרות והיטלי הפיתוח המגעים בגין אותו הנכס נושא ההיתר." כלומר התשלום מהווה תנאי לקבלת ההיתר ולתוקפו אך לא תנאי לדיון בבקשה. כאמור ע"פ סעיף 145(ד) תשלום האגרות וההיטלים הם תנאי לקבלת היתר הבניה. מכאן שאין לשאלת ביצוע הבניה בפועל ולא כלום לענין תשלום החיובים. על כן אינני מקבל את טענות התובע כי האגרות וההיטלים הותנו בביצוע הבניה. סיכומו של דבר, מסקנתי הינה כי המועד להטלת אגרות והיטלי הפיתוח הינו במועד מימוש הזכויות בנכס, או כתנאי למתן היתר אך לא כתנאי לדיון בבקשה, למעט, החיוב באגרת הנחת צינורות כפי שיובהר להלן. במקרה שבפני מדובר על סוגי אגרות והיטלים שלגביהם חל דין ספציפי מסויים ויש לבחון לגבי כל אגרה ו/או היטל את הוראות החוק הנוגעות לו והאם נקבע בהן מועד אחר לתשלום האגרה וזאת יעשה להלן. אגרת הנחת צנרת 6. לטענת התובע גובה הנתבעת אגרת הנחת צינורות ע"פ חוק עזר למעלות תרשיחא בדבר אספקת מים וזאת עפ"י סעיף 4(א) ו - 4(ג) לחוק העזר. התובע טוען כי במקרה דנן, בין אם עובדתית מדובר ברשת פרטית המחוברת למפעל מים ובין אם מדובר ברשת פרטית שאיננה מחוברת למפעל מים, מפנות הוראות סעיפי המשנה לתוספת שבחוק העזר בה נקבע שיעור החיוב באגרה. ע"פ התוספת האגרה מורכבת משניים: אגרת הנחת צינורות עבור שטח המגרש, המחושבת לכל מ"ר של הנכס כולל הקרקע שעליה עומד הבניין, ואגרת הנחת צינורות עבור שטח הבניה, המחושבת לכל מ"ר של שטח הבניה לכל קומה. 7. התובע טוען כי במקרה דנן גבתה הנתבעת מהחברה אגרת זו עבור בניה חדשה במגרש הגם שלא בוצעה בפועל, היינו לא קיים בניין המהווה תנאי להטלת אגרת הנחת הצינורות ואף לא לחישוב האגרה (האגרה חושבה לפי שטח הבניה המתוכנן ע"פ התוכניות שצורפו לבקשה להיתר בנייה). לגירסתו לא היתה זכאית הנתבעת לגבות מהחברה אגרת הנחת צינורות עבור בניה שלא בוצעה ולחילופין היא חייבת בהשבה משעה שהתברר שהבניה לא תבוצע בפועל. גם מבחינה חשבונאית הרי שתוצאת הכפלת שטח הבניה בפועל (אפס) בשיעור האגרה לכל מ"ר - הינה אפס. עוד טוען התובע כי זכות הנתבעת לגבות אגרה זו מותנת בבניה בפועל, שאלמלא מתן השירות לא היה מקום לשלם את האגרה, ומאחר ובפועל לא בוצעה בנייה - הרי התעשרה הנתבעת שלא כדין על חשבון החברה. 8. מאידך גיסא הנתבעת טוענת כי יש לדחות את כל טענות התובע. תחילה טוענת היא טענות מספר לגבי כל האגרות והיטלים, ואלו הן טענותיה: ראשית, טוענת הנתבעת כי התובע מעלה טענות סותרות. מחד טוען התובע כי הגביה בוצעה כדין בהתאם לחוקי התכנון והבניה לצורך הגשת הבקשה למתן היתר ואילו מאידך טוען הוא כי הגביה מלכתחילה לא היתה צריכה להיות מבוצעת, וכי הזמן לביצועה הוא עם ביצוע הבנייה בפועל, ומשלא בוצעה בניה בפועל לא היתה זכאית הנתבעת לגבות מהחברה אגרה. לדוגמה התובע סתר עצמו באומרו בסעיף 5.5 לסכומיו כי הנתבעת גבתה מהחברה אגרת הנחת צינורות עבור בניה חדשה ואילו בסעיף 5.10 נאמר כי אגרת הנחת צינורות צריכה היתה להיות משולמת עם הגשת בקשה להיתר בניה. שנית, הנתבעת טוענת כי מוטעית טענת התובע כי לא ניתן שירות בתמורה לתשלום האגרה, וזאת נוכח העובדה כי כנגד תשלום האגרות וההיטלים ביצעה הנתבעת תשתית ביוב, מים, סלילת רחובות ומדרכות שבגינם נגבו התשלומים. שלישית, דוחה התובעת את הטענה כי תשלום האגרות וההיטלים הותנו בביצוע בניה בפועל. לטענתה ההיטלים של סלילת רחובות, ביוב ומים נועדו למימון הוצאות ועלות התשתיות אשר מבצעת הנתבעת, וכי ההיטלים והאגרות נשוא תביעה זו הינם אחת השיטות המוכרות בחוק למימון התשתיות המוניצפליות הנעשות לפי חוק העזר. ההיטלים נשוא תביעה זו מתייחסים לתשלומים אשר יש בהם כדי לממן התקנת תשתיות עוד לפני ביצוע עבודות בנייה בשטח, ולכן המועד לגבייתם הוא במועד הגשת הבקשה למתן היתר בנייה בהתאם לחוקי התכנון והבניה. המועד להטלת אגרות והיטלי הפיתוח הינו במועד מימוש הזכויות בנכס, היינו במועד הגשת הבקשה להיתר בניה בנכס או בעת מכירת הזכויות בנכס (כתנאי למתן תעודה לרשם המקרקעין לפי סעיף 324 לפקודת העיריות), ואין גבייתם מותנת בבניה בפועל. על כן יש לדחות את טענת התובע כי תשלום האגרות וההיטלים חל רק על בניה חדשה אשר תבוצע בפועל. זאת ועוד, לטענתה, היטלים ואגרות אלו מוטלים על הנכס ולא על הפרט, משמע שהנתבעת לא תגבה שוב את אותן אגרות נושא תביעה זו אם תוגש בשנית בקשת להיתר בניה. מעבר לכך יצוין כי התובע מודה כי הכישלון בקבלת היתר בניה אינו נעוץ בנתבעת אלא באי יכולת החברה לעמוד בתנאים לקבלת היתר בניה ובמיוחד בשל בעיה החניה. רביעית, טענת התובע כי הנתבעת לא היתה רשאית לגבות את האגרות וההיטלים ו/או כל חלק מהם מהחברה אלא מהבעלים של המקרקעין, הינה טענה חדשה שהועלתה לראשונה בתצהירו של התובע, כשלא נטענה בכתב התביעה ועל כן יש להתעלם ממנה. 9. עוד טוענת הנתבעת כי גביית אגרת הנחת צנרת מיועדת למימון הקמת מערכת הולכה ואספקת מים שבתחום המועצה המקומית. עילת החיוב בהטלת הנחת צנרת, אופן התגבשותו, מועד הטלתו והפרוצדורה הכרוכה בה מוסדרים בחוק עזר מעלות תרשיחא בדבר אספת מים. הגישה הקיימת בחוק עזר הינה דחיית החיוב למועד מימוש הזכויות, שכן במרבית המקרים מוגשת הבקשה לחיבור מים לנכס פלוני, במסגרת הליכי הבניה בנכס וכחלק מהבקשה להיתר בניה (סעיף 4 לחוק עזר הנ"ל). הנתבעת מפנה את ביהמ"ש לסעיף 157 לחוק התכנון והבניה, וכן תקנה 5(א)(8) לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) תש"ל - 1970 והתוספת השניה לתקנות אלו, וכן תקנות נוספות בנושא זה. כל הוראות חוק אלו כוללות את החיבור למערכת המים הציבורית כחלק אינטגרלי מההליך התכנוני לקבל היתר הבנייה. על כן טענת התובע כי לא קיימת חובה לתשלום היטל עד לשלב בו בוצעה הבנייה אינה יכולה לעמוד נוכח היותה של מערכת המים כאמור חלק אינטגרלי מהיתר הבניה. במקרה דנן עם הגשת הבקשה למתן היתר בנייה על הנכס התגבשה החובה לתשלום היטל הנחת צנרת, שזהו המועד להתגבשותה של החובה ע"פ חוק העזר מעלות תרשיחא בדבר אספקת מים. לעניין חישוב שיעור האגרה טוענת הנתבעת כי חישוב שטח הבניה נעשה לפי התוכניות שהוגשו ע"י החברה לועדה המקומית. לטענת הנתבעת השטח המיועד לבנייה בניגוד לאמור בסעיף 5.9 לסיכומי התובע כי: "מאחר ובפועל לא בוצעה בניה במגרש ולא עתידה להתבצע הואיל ולא ניתן ולא יינתן היתר בנייה" אולם שטח הבניה כפי שהוצע ע"י החברה אינו תואם את תקנון התב"ע. אשר על כן, טענת התובע כי זכות הנתבעת לגבות מהחברה אגרת הנחת צנרת מותנת בבניה בפועל על המגרש מוטעת מיסודה, ויש לדחותה על הסף לאור העובדה שהחוב נוצר בעת הגשת הבקשה למתן היתר בנייה, ולא בעת הבניה בפועל כאשר הנתבעת כבר השלימה והקימה את התשתיות. 10. שקלתי את טענות הצדדים ונראה לי כי הדין בעניין ההיטל בגין אגרת הנחת הצינורות הדין עם הנתבעת. אבהיר מסקנתי זו. באשר למועד הטלת האגרה ; אגרת הנחת צינורות מוסדרת בסעיף 4 לחוק עזר למעלות תרשיחא בדבר אספקת מים, וזה לשונו: "4. (א) בעל נכס- פרט לנכס שבו קיימת כבר רשת פרטית מחוברת למפעל מים- הגובל קטע רחוב שבו הניחה המועצה צינור מים, ישלם למועצה אגרת הנחת צינורות בשיעור שנקבע תוספת. (ב) אגרת הנחת צינורות מים תשולם עם הגשת הבקשה לפי סעיף 3(ב). (ג) בעל נכס שבו קיימת כבר רשת פרטית מחוברת למפעל מים ישלם, אם הוגדל נפח הבנין או נבנה בנין חדש בנכס, אגרת הנחת צינורות מים בשיעור שנקבע בתוספת לגבי תוספת הבניה או הבניה החדשה". ע"פ סעיף סעיף 4(ב) מועד תשלום האגרה תשולם עם הגשת הבקשה. סעיף 3 מסדיר התקנת רשת פרטית ובו נקבע: "3. (א) לא יתקין אדם רשת פרטית, לא ישנה רשת פרטית קיימת, לא יסירנה ולא יטפל בה בדרך אחרת, פרט לצורך תיקונים דחופים הדרושים להזרמת מים סדירה, אלא לפי היתר בכתב מאת המנהל. (ב) בקשה להיתר לפי סעיף קטן (א) תוגש בכתב בצירוף תוכנית הרשת המוצעת או תכנית השינוי או התיקון, הכל לפי הענין; בעד ההיתר, פרט להיתר להתקנת רשת פרטית, תשולם למועצה אגרה בשיעור שנקבע בתוספת..." מסעיפים אלו עולה כי מועד אגרת צינורות תשולם עם הגשת הבקשה לקבלת היתר בכתב מאת מנהל מפעל המים של המועצה או מי שנתמנה למלא את תפקיד המנהל. מכאן שחוק עזר זה, שהינו חוק ספציפי, קובע מפורשות את מועד גביית האגרה ואין הוא מתנה אותו בקבלת היתר בניה. נראה כי החיבור למים הינו חלק מההליך התכנוני. הדבר בא לידי ביטוי בכך שבדרך כלל נזקק בעל הנכס למערכת המים ולכן בקשה לחיבור מים לנכס פלוני באה במסגרת הליכי הבנייה בנכס וכחלק מהבקשה להיתר הבניה. בתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר תנאיו ואגרות) תש"ל 1970 -תקנה 5(ב)(8) קובעת כי: "5. מפת איתור העבודה (ב) במפת איתור העבודה יצויינו הפריטים הבאים, בין אם הם נמצאים בנכס ובין אם הם מוצעים... (8) קווי אספקת המים". תקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר תנאיו ואגרות) תש"ל 1970 סעיף 17: "17. חובת קיום הוראות התוספת השניה (א) לא יינתן היתר אלא בהתאם להוראות המפורטות בתוספת השניה וכל היתר יותנה בתנאי כי העבודה תבוצע בהתאם להוראות האמורות." הוראות מהתוספת השניה: "1.02 חובה לספק מים ראויים לשתיה לכל דירה וחלק אחר מבנין המיועד לשימוש בני-אדם יסופקו מים ראויים לשתיה וטובים לבריאות שלא באו במגע ואין להם קשר עם אספקת מים רעים ואינם עלולים להזדהם על-ידי זרימה חוזרת או גישות חוזרת. 1.03 מד-מים נפרד לא יחובר בנין או חלק ממנו לרשת אספקת המים, אלא אם הותקן לכל דירה, משרד, חנות או יחידה כיוצא באלה מד-מים נפרד שבאמצעותו תחובר הרשת האמורה לכל יחידה כאמור." "1.07 סידורים תברואיים מינימליים בכל דירה וחלק אחר מבנין המיועד לשימוש בני-אדם יותקנו סידורים תברואיים בכמות מספקת ובלבד שיותקנו בהם לפחות אסלה אחת, משטף אחד, וקבועה אחת אחרת למטרת רחיצה." "1.13 חובת חיבור לביוב ציבורי כל בנין שהותקנו בו קבועות שרברבות ובקרבתו קיים ביוב ציבורי, יחובר לביוב כאמור. 1.14 מערכת סילוק שפכים פרטית בבנין כאמור בסעיף 1.13 אשר אין בקרבתו ביוב ציבורי תותקן מערכת סילוק שפכים פרטית המתאימה לצרכי הבנין. 1.15 אמצעי הגנה נגד זרימה חוזרת של שפכים בכל בנין יותקנו אמצעי הגנה נגד זרימה חוזרת של שפכים ולשם כך תחובר הקבועה או המכשיר בדרך עקיפה אל מערכת הנקזים של הבנין." מההוראות הנ"ל ברור איפוא כי התשלום קשור בקשר ישיר עם הגשת הבקשה לקבלת היתר הבניה והשאלה אם בוצעה הבניה אם לאו אינה רלבנטית. במילים אחרות נקיטת ההליכים ע"י החברה עפ"י ההוראות החקיקה הנ"ל והתשלום של האגרה וצרופו לבקשה להיתר הן פעולות שנדרשה להן החברה כדין ומכאן שהתשלום נגבה כדין ואין להשיב כספי אגרה זו משום שגבייתה אינו מותנה בביצוע הבניה בפועל. חישוב האגרה 11. טענה נוספת לתובע היא כי האגרה שנגבתה גבוהה מהמותר עפ" התקנות. בסעיף 4 לתוספת שבחוק העזר נקבע שיעור אגרת הנחת צנרת: "האגרה בלירות 4. אגרת הנחת צינורות (סעיף 4(א) ו-(ג) - לנכס בשטח עד חצי דונם 250 לכל מ"ר נוסף 0.30 ונוסף לזה- בבניין מגורים- לכל מ"ר של שטח הבניה לכל קומה 1.20 בבניין שאינו בנין מגורים- לכל מ"ק של נפח הבנין 1.50" התובע טוען כי ע"פ התוספת האגרה מורכבת משנים: אגרת הנחת צינורות עבור שטח המגרש, המחושבת לכל מ"ר של הנכס כולל הקרקע שעליה עומד הבניין, ואגרת הנחת צינורות עבור שטח הבניה, המחושבת לכל מ"ר של שטח הבניה לכל קומה. היות ולא בוצעה כל בניה בפועל לא קיים בניין המהווה תנאי להטלת אגרת הנחת הצינורות ואף לא לחישוב האגרה (האגרה חושבה לפי שטח הבניה המתוכנן ע"פ התוכניות שצורפו לבקשה להיתר בנייה). גם מבחינה חשבונאית הרי שתוצאת הכפלת שטח הבניה בפועל (אפס) בשיעור האגרה לכל מ"ר - הינה אפס. אינני מקבל טענות אלה של התובע. אומנם יתכן והיה מקום לניסוח בהיר יותר של תקנות העזר שהותקנו בנוגע ל"מ"ר של בניה" ולעניין זה ראה האמור בספר אגורת והיטלי פיתוח בעמ' 332. שם נאמר כי בחוקי העזר קיימים פגמים שהם כנראה כתוצאה של אימוץ נוסח סטנדרטי כשלהו של חוק עזר. המחבר שם סבור אף הוא כי אופן הגדרתם ותיאורם של השטחים שבבסיס החיוב אינן מספקים: ".. דוגמא נוספת לבעיה משפטית לשונית , שמקורה באי הקפדה על ניסוח הולם הינה הגדרת המונח "מ"ר של בניה" הקיימת בחוקי עזר רבים. מ"ר מנוסח כדלקמן: "מ"ר של בניה" - "מ"ר של בניה לפי הבנוי למעשה". לפי הגדרה זו, אזי לכאורה אין הרשות רשאית לגבות היטל, אלא בגין מבנה קיים ובנוי. משמעות הדבר הינה כי לכאורה בשעת הבקשה להיתר בניה לא תהא הרשות רשאית עדין לדרוש היטל ביוב כפי שהיא עושה כדבר בשגרה. ניתן לאבחן פירוש זה וחילופין להיזקק לפירוש התואם את תכלית כוונת המחוקק..." (ראה הע"ש 45 בעמ' 332) באשר לכוונת המחוקק הבהרתי את מסקנתי לעיל דהיינו כי גביית האגרה אינה תלויה בבניה בפועל אלא תנאי להגשת הבקשה להיתר בניה. ולכן אין לקבל את "חישוביו" של התובע בגין ההכפלה באפס בניה שכן האגרה מחושבת בהתאם ל"שטח הבניה" שבתוכנית הבניה. אני ער לתוצאה לפיה לכאורה "הפסידה" החברה את כספה מצד אחד ואילו מי שירכוש את החלקה עשוי "להנות" מהתשלום שכן הנתבעת לא תגבה פעם נוספת היטל זה. לכאורה, מכיוון שלדעתי, עניין זה היה צריך להיות מוסדר בהסכם שבין החברה לבין המינהל או שיוסדר לגבי העתיד כאשר ימכור המינהל את החלקה לרוכש חדש ואין בכך כדי לגרוע מזכותה של הנתבעת לגבות את ההיטל כדין כפי שנגבה במקרה זה. היטל ביוב 12. היטל הביוב נגבה ע"י הנתבעת ע"פ חוק הרשויות המקומיות (ביוב) תשכ"ב - 1962 (להלן: "חוק הביוב"), וחוק עזר למעלות תרשיחא, (היטל ביוב) התשמ"א - 1981. לטענת התובע, ע"פ דברי החקיקה הנ"ל רשאית הנתבעת לגבות היטל זה בתנאים הבאים: א. החייב בהיטל הביוב הינו בעל הנכס שהביוב ישמש אותו ובשיעורים שיקבעו בתוספת לחוק העזר. ב. קנה המידה לחישוב שיעור ההיטל - לפי מ"ר של קרקע וכל מ"ר או מ"ק של בניה, ומ"ר או מ"ק של בניה יחושבו לפי הבנוי למעשה. ג. מועד תשלום היטל ביוב עבור שטח הבניה הינו לאחר שנוספה בניה לנכס. ד. היטל הביוב (ציבורי, מאסף ומתקנים) משולם לכל מ"ר של קרקע (שטח הנכס) ובנוסף עבור כל מ"ר של בניה בכל קומה (שטח הבניה). התובע טוען כי הנתבעת גבתה מהחברה היטל ביוב - ציבורי, מאסף ומתקנים שלא כדין משום שלא היתה רשאית לגבות חיובים אלו בטרם ביצוע הבניה בפועל, ולכל המוקדם בעת או לאחר קבלת היתר בנייה בפועל. לטענתו, החוק מתיר לנתבעת לגבות היטל ביוב אך ורק עבור בנייה חדשה המבוצעת בפועל, כאשר הרעיון העומד מאחורי הוראה זו הינו תשלום היטל כנגד שימוש בפועל במתקני הביוב על ידי המשתמשים בבניה חדשה. אך מאחר ולא נבנה בנין הרי ששולם היטל מבלי שהתקיים הצורך לעשות שימוש במתקני הביוב, ובכך התעשרה הנתבעת שלא כדין. התובע מפנה לעניין זה לע.א 134/98 הועדה המקומית נ' רוזנטל (טרם פורסם) אשר נושאו היה היטל השבחה אשר שולם ע"י חוכר שאינו יכול לנצל את ההשבחה. נקבע כי גביית היטל השבחה ממי שאינו יכול לנצלה עקב תנאי שקבע הבעלים מהווה לכאורה פגיעה בזכות קניינית. אומנם באותו מקרה חויב החוכר במלוא היטל ההשבחה מאחר וע"פ הדין רשאית היתה הועדה המקומית לתכנון ולבניה להטילו ואולם העקרון שנקבע באותו ערעור הינו כפי שהובא לעיל. 13. הנתבעת חוזרת על טענותיה אשר טענה לגבי כלל האגרות וההיטלים. לטענתה האגרות וההיטלים נועדו למימון הוצאות ועלות תשתיות אותן היא מבצעת, ובמקרה הנדון בוצעו התשתיות בגינם ניגבו התשלומים. לטענתה תשלום החיובים הוא תנאי למתן היתר ואינו מותנה בבניה בפועל. בנוסף לעניין היטל הביוב טוענת היא כי עילת היטל הביוב הינה החלטה על התקנתו או קנייתו של ביוב, כאשר ההיטל משולם על ידי בעל הנכס לכיסוי הוצאות הרשות המקומית בגין עבודת התשתית הספציפי אותה מבצעת הרשות הביוב (סעיפים 16-17 לחוק הביוב). בע"א 308/72 כימקלים ופוספטים בע"מ פ"ד כז(1) 617 נקבע כי שיטת ההיטל ע"פ חוק הביוב באה לסייע לרשויות המקומיות לממן מראש את הוצאותיהן במערכת הביוב. לעניין החישוב טוענת הנתבעת כי בסעיף 17 לחוק הביוב נקבעים שיעורי היטל הביוב בחוק עזר, המותקן ע"י הרשות המקומית, בכפוף לכללים שנקבעו בסעיף 18 לחוק. בחוק העזר מעלות תרשיחא (היטל ביוב) 1981 מוגדר "מ"ר של בניה" - "מ"ר של בנייה לפי הבנוי למעשה". הנתבעת מפנה לספרו של עו"ד שפיר, אגרות והיטלי פיתוח ברשויות המקומיות, בעמ' 332 שם עמד המחבר על הכשל הלוגי בהגדרה המנוגד לכוונת המחוקק. לטענת הנתבעת רשאית הרשות לגבות היטל ביוב בשעת הבקשה להיתר בנייה ולא רק בגין מבנה קיים ובנוי. 14. שקלתי את טענות הצדדים. ייחודו של היטל הביוב הינו בהיותו מעוגן בחוק מדינה, הוא חוק הרשויות המקומיות (ביוב) תשכ"ב - 1962 (להלן: "חוק הביוב"). החידוש בחקיקת החוק הביוב היתה כי בעלי הנכסים לא ישלמו עוד דמי השתתפות. חוק הביוב הינו למעשה מולידה של שיטת ההיטל ולאחר חקיקתו אומצה שיטה זו בהדרגה לגבי יתר היטלי הפיתוח. (עמ' 319-321 בספר אגרות והיטל פיתוח). בטרם אדון במחלוקת לגופה, נראה כי יש לבחון תחילה את שאלת סמכות ביהמ"ש לדון בבקשה להחזר הכספים שכן הליכי הגביה והערעור עליהם מותווים בהסדר מיוחד לפי חוק הביוב. סעיף 28 לחוק הביוב קובע דרישת תשלום לחייבים בהיטל וזהו לשונו: "28. דרישת תשלום ראש המועצה ימסור לבעלי הנכסים החייבים בהיטל, דרישת תשלום המפרטת את סכום ההיטל שבעל הנכס חייב בו, את הפרטים ששימשו יסוד לחישוב ההיטל לפי פרק זה, את מועד התשלום, את זכות הערר וכן פרטים נוספים שנקבעו בחוק עזר של הרשות המקומית או בתקנות." סעיפים 30,31 קובעים את דרך ההשגה על החיוב: "30. ערר בעל נכס הרואה עצמו נפגע על ידי דרישת תשלום לפי סעיף 28, רשאי, תוך שלושים יום מיום שנמסרה לו הדרישה, לערור עליה לפני ועדת הערר, והועדה רשאית לאשר את דרישת התשלום, בשינויים או בלי שינויים, או לבטלה; יושב ראש הועדה רשאי להאריך את המועד להגשת הערר עד להיום הששים מיום שנמסרה דרישת התשלום הנדונה, אם ראה טעמים סבירים לכך. 31. ערעור (א) העורר והרשות המקומית רשאים לערער על החלטת ועדת הערר לפני בית המשפט המחוזי שבתחום שיפוטו נמצא המושב של ועדת הערר וידון בו שופט יחיד; אין לערער על החלטת בית המשפט המחוזי בערעור כאמור אלא ברשות בית המשפט ובנקודה משפטית בלבד. (ב) הערעור יוגש לא יאוחר מהיום השלושים לאחר היום שבו נמסרה למערער הודעה על החלטת ועדת הערר; בית המשפט רשאי להאריך את המועד להגשת הערעור עד ליום הששים מיום שנמסרה ההודעה הנדונה, אם ראה טעמים סבירים לכך." מהאמור לעיל עולה כי אין בחוק הביוב הוראה הקובעת כי ניתן לגבות את היטל הביוב בעת אישור למתן היתר בנייה, אלא פרוצדורה זו נגזרת מחוק התכנון והבניה [ס' 145(ד)]. שאלה היא האם על הליכי הערעור הקבועים בחוק הביוב חלים על צורת גבייה זו היינו בעת אישור היתר הבניה. מחד, נראה כי ביקש המחוקק להסדיר בחקיקה ראשית את אופן ההשגה על היטל הביוב וישנה חשיבות פחותה למועד המקים את חובת התשלום. מאידך נאמר במפורש בסעיף 30 לחוק הביוב כי בעל נכס רשאי לערעור בפני ועדת ערר במידה ורואה עצמו נפגע על ידי דרישת תשלום לפי סעיף 28. משנקבע הליך בפני ועדת ערר אין לביהמ"ש השלום ככזה, סמכות ענינית לדון בחוקיות היטל הביוב שאינו אלא, ערר אותו יש להגיש בפני וועדת הערר (שהינה בראשות שופט בימ"ש השלום). סבורני כי על אף ה"מכשלה" שבהסדר המיוחד הנ"ל, יש לביהמ"ש סמכות כללית לדון בתביעה להחזר כספים ששולמו כאשר הטענה היא כי הכספים שולמו עקב דרישה שלא כדין. לפיכך אתיחס למחלוקת לגופה. 15. העילה לגביית ההיטל ע"י הנתבעת מצוינת בסעיפים 16-17 לחוק הביוב והינה החלטה על התקנתו או קנייתו של ביוב: "16. הודעה על התקנת ביוב החליטה רשות מקומית להתקין ביוב או לקנותו, תמסור לבעלי כל נכס שהביוב ישמש אותו, הודעה על כל שלב העומד להתקנה או הקניה, היינו - ביב ציבורי, ביב מאסף, מכון טיהור שאינו מיועד לייצור מי-שתיה ומיתקנים אחרים; וטענה, כי הודעה כאמור לא נמסרה למי שחייב בתשלום בעקבות ההודעה לא תישמע אלא מאותו חייב עצמו. 17. היטל ביוב ייקבע בחוק עזר בעלי כל נכס שנמסרה להם הודעה כדין על התקנתו או קנייתו של ביוב שישמש אותו נכס, חייבים בהיטל התקנת הביוב (להלן - ההיטל), בשיעור שייקבע בחוק-עזר לכל שלב כאמור בסעיף 16; ההיטל מוטל לשם כיסוי הוצאות של התקנת הביוב או של קנייתו." סעיף 2 בחוק העזר למעלות תרשיחא (היטל ביוב) התשמ"א - 1981 דן בהיטל ביוב, וזהו לשונו: "בעל כל נכס, שנמסרה לו הודעה כדין על התקנתו או קנייתו של ביוב שימש אותו נכס, חייב בהיטל ביוב בשיעורים שנקבעו בתוספת לכל שלב כאמור בסעיף 16 לחוק" וסעיף 6 מסדיר מהי הודעה כדין. בסעיף 2 לחוק העזר הנ"ל, קבועה דרך אפשרית אחת לגבות היטל הביוב ולא מפורטת חלופת גבייה אחרת כגון החלופה המצוינת בס' 145(ד) לחוק התכנון והבניה. לעניין זה אומר המחבר בספר אגרות והיטלי פיתוח בעמ' 332-333 כי לגבי חוקי עזר בדבר ביוב קיימים פגמים שנוצרו בעיקרם כתוצאה של אימוץ נוסח סטנדרטי כלשהו, בין היתר נאמר כי בחוקי העזר "נעדרות ממנו הוראות המחייבות בתשלום היטל הביוב, גם בהיעדר עמידה בפרוצדורת החיוב הקימות בחוק, וכן לעילות ולמועדים חלופיים לתשלום, כגון בקשה להיתר בניה או בקשה למתן תעודה לרשם המקרקעין". לנוכח האמור סבורני כי הדרך הנוספת הקיימת לפי סעיף 154(ד) לחוק הבניה אינה יכולה להדחות מפני חוק העזר והיא קיימת. 16. ומן הכלל אל הפרט, במקרה שבפני הנתבעת לא טענה ולא הוכיחה כי נקטה בדרך הקבועה בחוק הביוב ובחוק העזר, היינו לא הוכח כי הרשות החליטה על התקנה או קניית ביוב שישמש את הנכס, שלחה הודעה כדין לבעלי הנכס שהביוב ישמש אותם בדבר התקנתו או קנייתו, ושלחה דרישת תשלום לבעלי הנכסים החייבים בו. לכן יש לקבוע כי לא ניתנה הודעה כדין אשר חייבה את החברה בתשלום היטל הביוב. באשר לדרך הנוספת הקיימת לנתבעת לגבות אגרות והיטלים וזאת על פי סעיף 145(ד), סעיף זה כאמור קובע תנאי והוא כי במידה ואישר מוסד תכנוני בקשה להיתר, לא יעוכב מתן ההיתר אם שולמו כל החיובים בגין אותו נכס. אולם במקרה שבפני לא אושרה הבקשה למתן ההיתר ולכן אין אנו מצויים בגדרו של סעיף 145(ד) והנתבעת אינה יכולה לפעול במסגרת סעיף זה ומכל מקום אם גבתה היטל ולא ניתן היתר הבניה, עליה להחזירו. היטל סלילה (כביש ומדרכה): 17. התובע טוען כי היטל סלילת כביש ומדרכה נגבה ע"י הנתבעת ע"פ חוק עזר מעלות תרשיחא (סלילת רחובות) התשנ"ו - 1996. היועץ המשפטי לממשלה אישר תחולה רטרואקטיבית לחוק העזר הנ"ל כך שהוראותיו חלים גם על התביעה הזו. על פי חוק העזר רשאית הנתבעת לגבות היטל סלילת כביש ומדרכה בתנאים הבאים: א. החייב בהיטל סלילת רחובות (כביש ומדרכה) הינו הבעלים של הנכס בעת ביצוע תוספת בניה בנכס. (סעיף 6 (ב) לחוק העזר). ב. מועד חובת התשלום בהיטל סלילת רחובות בעד תוספת בניה או בניה חדשה חל בעת מתן היתר בנייה (סעיף 7 (ג) לחוק העזר). ג. היטל סלילת הרחובות חל על כל מ"ר משטח הקרקע ועל כל מ"ר משטח הבנין (ראה תוספת לחוק העזר). 18. לטענת התובע הנתבעת גבתה היטל סלילת רחובות שלא כדין משום שסלילת הרחובות בוצעה בפועל לפני שהחברה היתה בעלת זכויות כלשהן בנכס, ולפיכך לא התקיים התנאי הקבוע בסעיף 6 (ב) לחוק העזר. כמו כן, הנתבעת לא היתה רשאית לגבות מהחברה היטל סלילת רחובות לפני קבלת היתר לבניה ובכך לא התקיים התנאי הקבוע בסעיף 7 (ג) לחוק העזר. בנוסף טוען התובע כי הנתבעת גבתה מהחברה היטל סלילת רחובות עבור בניה חדשה שלא בוצעה בפועל, שלא ע"פ התוספת לחוק העזר, המתירה גביית היטל לכל מ"ר משטח הבנין. עוד טוען התובע כי חוק העזר מתיר לנתבעת לגבות היטל סלילת רחובות אך ורק עבור בניה חדשה המבוצעת בפועל, כאשר הרעיון העומד מאחורי הוראה זו הינה תשלום היטל כנגד שימוש בפועל ברחוב (כביש ומדרכה) ע"י המשתמשים בבניה החדשה. על כן טוען התובע כי הנתבעת קיבלה תשלום היטל ללא כל תמורה, מבלי שהיתה זכאית לקבלו והתעשרה בכך שלא כדין על חשבון החברה, ולטענתו חייבת הנתבעת בהשבת ההיטל אשר גבתה מהחברה. 19. הנתבעת חוזרת על טענותיה אשר טענה לגבי כלל האגרות וההיטלים. לטענתה האגרות וההיטלים נועדו למימון הוצאות ועלות תשתיות אותן היא מבצעת, ובמקרה הנדון בוצעו התשתיות בגינם ניגבו התשלומים. לטענתה תשלום החיובים הוא כתנאי למתן היתר ואינו מותנה בבניה בפועל. לעניין היטל סלילת כביש ומדרכה דוחה הנתבעת את טענת התובע כי היה צריך לגבות את היטל סלילת כביש ומדרכה בעת קבלת היתר בניה משום שהינה מנוגדת לאמור בחוק עזר מעלות תרשיחא (סלילת רחובות) וחוקי התכנון והבניה. לטענת הנתבעת יש לשלם היטל זה בעת מימוש זכויות בנכס, הינו בעת מכירתו או בעת הוספת בניה לו. מועד התשלום יהא בעת הבקשה לתעודה של העדר חובות בנכס עבור רשם המקרקעין לפי סעיף 324 לפקודת העיריות או בעת הגשת הבקשה להיתר בנייה בנכס. לטענתה, הרשות המקומית זכאית לחייב בעלי נכסים לשלם חלק מההיטל עוד קודם מימוש זכויות במידה וחיובם נדרש עקב נסיבות מיוחדות, שייקבעו בחוק העזר כגון צורכי מימון של הרשות לגבי פיתוח מערכת הרחובות בתחומה. חוק עזר מעלות תרשיחא (סלילת רחובות) בסעיף 7 מאפשר לנתבעת לגבות היטלים בגין סלילת רחובות עוד בטרם החל הביצוע בפועל. מה גם שבמקרה דנן כבר בוצעו עבודות הסלילה שבגינם נגבו ההיטלים ועל כן לא קמה לתובע זכות השבה, ראה ס' 10 לחוק הנ"ל. הנתבעת דוחה את טענת התובע, לפיה אין היא זכאית לגבות היטלים מאת חברה מאחר ואין היא בעלת זכויות בנכס. לטענת הנתבעת יש לדחות את הטענה לאור הגדרת בעל נכס בפקודת העיריות הכוללת בתוכה את החברה אשר התקשרה עם המנהל בחוזה פיתוח. 20. שקלתי את טענות הצדדים וסבורני כי הדין עם התובע. בסעיף 7 לחוק עזר למעלות תרשיחא (סלילת רחובות) התשנ"ו - 1996 מסדיר את אופן התשלום , זהו לשונו: "(א) ההיטל ישלם תוך שלושה חודשים מיום שנמסרה לבעל הנכס הודעה על סכום ההיטל המגיע ממנו, ובלבד שהוחל באותו מועד בעבודות הסלילה. (ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), מבקש בעל הנכס להעבירו לאחר בלשכת רישום המקרקעין, יוקדם מועד התשלום למועד הרישום, ובלבד שהוחל באותו מועד בעבודות הסלילה. (ג) היטל בעד תוספת בניה א בעד בניה חדשה ישלם בעד מתן היתר בניה למבנה מאת הועדה המוקמית לתכנון ובניה, ובלבד שהחל באותו מועד בעבודות הסלילה". הסעיף הרלבנטי לענייננו הוא סעיף 7(ג) הקובע שני תנאים למועד תשלום ההיטל: א. מתן היתר בניה בין אם בניה חדשה ובין אם תוספת בניה מאת הועדה המקומית לתכנון ובניה. ב. הוחל באותו מועד בעבדות סלילה. מאחר והחברה לא קיבלה היתר בניה תנאי א' לא מתקיים ועל כן יש להחזיר לחברה באמצעות התובע את סכום ההיטל ששולם. סוף דבר. 21. מבין האגרות ששולמו תחזיר הנתבעת לחברה באמצעות התובע את האגרות בגין היטל הביוב ובגין היטל סלילת רחובות (כביש ומדרכה) וזאת כאמור בנספח א' לסיכומי הנתבעת. התביעה לעניין החזר אגרת הנחת צינורות נדחית. מכיוון שקיימת מחלוקת בנוגע לסה"כ הסכומים המשוערכים ששולמו בגין כלל האגרות הגורם לאי בהירות (ע"פ סיכומי התובע סך האגרות והיטלים ליום 29.6.95 הוא 122,020.17 ש"ח. והחברה שילמה בארבע שקים שווים בסך 32,043 ש"ח. 32,043X 4= 128,172 ש"ח. ע"פ סיכומי הנתבעת סך האגרות והיטלים הם בסך של 131,1055.42 ש"ח) - יבוצע החזר האגרות בגין היטל הביוב והיטל הסלילה בהתאם לקבלות שבידי החברה ובאם אין עפ"י הרשום בספרי הנתבעת. הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד בו שולמו ועד למועד ההחזר המלא ובפועל. בנוסף אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הוצאות והמשפט ושכ"ט בסכום כולל בסך של 10,000 ש"ח בצירוף מע"מ כדין. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא ובפועל. אגרות והיטלי פיתוחהיטל סלילה