ההלכה שהתגבשה באשר להקף ישום תורת התנאי מכללא בחוזה עבודה היא כי "בית דין נמנע מלקבוע קיום תנאי מכללא כאשר אין הוכחה ברורה וחד משמעית על קיומו והקפו" (דב"ע מח/ 3-40 דבורה חבקין – גחלת, גמול חיסכון לחינוך בע"מ, פד"ע כ 169). ובפסק דין תדיראן – בנסקי נקבע כי: "נחזור למוסכמות: לא כל תנאי הרצוי לאחד הצדדים לחוזה, לא כל תנאי סביר מבחינת אחד הצדדים לחוזה, לא כל תנאי הדרוש לשמירת האינטרסים של אחד הצדדים לחוזה, הינו בגדר "תנאי מכללא", כך שאם הצד לא דאג להכללתו בחוזה יעשה בית-המשפט את מלאכתו של הצד, וישלים את החוזה. תנאי מכללא בחוזה הוא אותו תנאי שאף על זאת שלא נקבע במפורש, רואים אותו ככלול משום שהצדדים ראו למותר לכלול אותו באשר הינו מובן מאליו, כך שקביעתו במפורש – מיותרת" (דב"ע שם/ 2-7 תדיראן – בנסקי, פד"ע יא, 344). מכאן ש"בית משפט לא יסיק בהסכם תנאי מכללא אלא אם שוכנע לאור כל הנסיבות כי הצדדים אכן התכוונו שתנאי כזה יהווה חלק מההסכם שנעשה ביניהם" (ע"א 597/72 יגאל בן שחר נ' יוסף מחלב, פ"ד כז(2) 449).   שני מבחנים התפתחו בפסיקה על מנת לבחון האם הצדדים אכן התכוונו כי תנאי כזה יהווה חלק מההסכם שנעשה בן הצדדים: "המבחן האחד הוא מבחן "הטרדן המתערב" … והמבחן השני הוא מבחן התכלית המסחרית או היעילות העיסקית… בית-משפט זה דן לא פעם בשני מבחנים אלה, וניכרת בפסיקתו הנטיה של צמצום בתנאים מכללא" (ע"א 597/72 יגאל בן שחר נ' יוסף מחלב, פ"ד כז(2) 449).   כשאנו מחילים את ההלכה שנתעצבה בעניין הוספת תנאי מכללא והמבחנים לתכולתו על המקרה דנן, כלל איננו בטוחים שמקרה זה הוא המקרה המתאים להוספת תנאי מכללא. אנו, גם כלל לא בטוחים שאילו מישהו היה אומר לצדדים שעה שהם עשו את ההסכם ביניהם "מה יקרה באשר להלוואה אם יסתיימו יחסי עובד ומעביד בטרם נפרעה?" היו הצדדים עונים: "זה מובן מאליו כי במקרה כזה ישלם הנתבע, הוא המפוטר, את ההלוואה בתשלומים כפי יכולתו, ובמועד שימצא עבודה חליפית שתאפשר את השלמת פרעון ההלוואה", שכן תשובה זו נוגדת את רוח ההסכם המפורשת, הלוא היא רוח עיסקית גרידא, ולפיכך "תשובה" מעין זו כלל איננה מובנת מאליה. לאור זאת, אין ספק בידנו, כי יקשה עלינו לקבוע כי החזר ההלוואה שניתנה במסגרת יחסי עובד-מעביד לאחר סיום היחסים, הינו תנאי מובן מאליו.   תשובה זהה נקבל גם באשר למבחן השני, הוא מבחן היעילות הכלכלית, שכן איזו יעילות כלכלית תצמח לתובעת בתורת מעבידה מפריסת תשלומי ההחזר לנתבע, שאיננו עוד עובד של התובעת?   ולסיכום, אף שהאינטרס הסובייקטיבי של הנתבע היה כי מועד פרעונה הסופי של ההלוואה יתמשך לאורך זמן, אף לאחר שהסתיימו יחסי עובד-מעביד (כפי שעולה מכתב הגנתו), הרי שהאינטרס האובייקטיבי והחולש של החוזה הוא, כאמור, אינטרס עיסקי וזה מתקיים רק כל עוד מערכת יחסי עובד-מעביד מתקיימים. ועל כן, משלא דאג הנתבע להכליל לדלת אמות החוזה את התנאי הדרוש לשמירת האינטרס הסובייקטיבי שלו, שעומד בסתירה למטרה האובייקטיבית של החוזה – אנו לא נעשה זאת במקומו שכן נקבע בפסיקה כי "אין להפריז… בהשלמה מצטברת רחבת היקף… שמא יופר האיזון בין החופש מעיצוב לחופש ההתקשרות. על היקף ההשלמה להיות אם כן היקף סביר המתחשב בשני הערכים המעורבים" (מ. דויטש "על מסויימות החוזה העיסקי" עיוני משפט טז(2) עמוד 358, כפי שצוטט בע"א 3102/95 יגאל כהן נ' שמואל כהן ואח' , פ"ד מט(5) 739).   ולהשלמת התמונה נציין כי "תורת תנאי מכללא הינה כלי משפטי המיועד להשלים חוזה עבודה על פי נורמות מקובלות ורצויות" (דב"ע מח/ 3-40 דבורה חבקין – גחלת עבודה ארצי כרך כא(1) 381). חוזה עבודהחוזהתנאי מכללא