1. התובע, אשר עובד אצל הנתבעת בתפקיד קצין ביקור סדיר (קב"ס) החל מתאריך 1.9.74 ועד היום, הגיש תביעה כספית נגד הנתבעת בגין תוספות ורכיבי שכר כדלקמן: א. תוספת שכר בשיעור 20% בגין טיפול ילדי החינוך המיוחד, תוספת שלטענתו קיבל החל מחודש 3.93 עד 8.94 אך הופחתה מהשכר החל מחודש 9.94 ולא הוחזרה לו עד היום. ב. תוספת גמול הכשרות לקב"ס. ג. גמול השתלמות. ד. תוספת מיוחדת בסך 135 ₪. ה. תוספת נסיעות בסך 184 ש"ח לחודש. ו. מענק יובל בגין שנים 1997-1998 אשר נוכה ממשכורת התובע בגין חודש 12.00. התוספות שפורטו בס' ב' - ה' נתבעות החל מתאריך 1.1.95 (תקופה שלגביה אין התיישנות, בהתחשב כי התביעה הוגשה לבית הדין בתאריך 22.11.01. 2. הנתבעת הגישה כתב הגנה שבו טענה כי המחלוקת בין הצדדים נמסרה להכרעה לועדה פריטטית שהוקמה על פי ההסכם שבין מרכז המועצות האזוריות לבין הסתדרות הפקידים. בנוסף, הכחישה הנתבעת את זכאותו של התובע לסכומים הנתבעים. 3. השתלשלות העניינים: לאור טענת ב"כ הנתבעת על חוסר סמכות עניינית של בית הדין לדון בתובענה, מאחר וההכרעה בסכסוך נתונה לועדה פריטטית, כפי שנטען בכתב ההגנה, הצהיר ב"כ התובע בדיון המוקדם שהתקיים בתאריך 4.7.02 כי הוא מוותר על ההליכים בפני ועדה פריטטית. על כן, הסכים ב"כ הנתבעת כי "אין כבר טענה על שני הליכים מקבילים ולבית הדין הסמכות לדון בסכסוך". אולם, לקראת תום הדיון, הסכימו ב"כ הצדדים, במידה והדיון ידחה, שהועדה הפריטטית תדון בעניינו של התובע ושכל החלטה שתינתן על ידה תהיה מקובלת על שני הצדדים. כן הסכימו ב"כ הצדדים כי, לגבי הנקודות שלא תהיה הכרעה של הועדה הפריטטית, העניין יוכרע על ידי בית הדין, ללא הפניה לפורום אחר של פתרון הסכסוך, מבלי לפגוע בהתקדמות ההליכים בתיק. בהחלטה מאותו תאריך אושרה הסכמת הצדדים בעניין ההליכים בפני ועדה פריטטית, מבלי לפגוע בדיון המוקדם שנקבע ובסמכויות בית הדין להכריע בסכסוך. באותה החלטה נקבע דיון מוקדם נוסף (לתאריך 9.9.02) תוך המלצה לועדה פריטטית לדון בעניין בדחיפות על מנת שתהיה החלטה לפני הדיון המוקדם שנקבע. בתאריך 29.7.02 הוגשה "הודעה ובקשה לבית הדין מטעם התובע", שם נאמר כי הועדה הפריטטית קבעה בהחלטתה המקדמית כי בכוונתה לפעול אך ורק על פי חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות ולא על פי המוסכם בין ב"כ הצדדים, קרי, החליטה כי המחלוקות שלגביהן לא תושג הכרעה, יועברו לבורר על פי חוקת העבודה. לכך לא הסכים ב"כ התובע, שעמד על קיום הדיון בפני הועדה על פי המוסכם בבית הדין. לכן, הודיע ב"כ התובע כי אין בכוונת התובע להופיע בפני הועדה הפריטטית במועדים שנקבעו וביקש להמשיך את הדיון במועד שנקבע. בתאריך 11.8.02 נתקבלה בבית הדין הודעה חתומה על ידי מר פנחס הומינר, הממונה על ענייני עבודה במרכז המועצות האזוריות ומר שלמה שטרן, מרכז חטיבת עובדי חינוך, בה מבקשים להפנות תשומת לב בית הדין כי כוועדה פריטטית הם פועלים מכוח "חוקת העבודה לעובדים ברשויות המקומיות" הקובעת בסעיף 84 כי "בכל מקרה של חילוקי דעות בין נציגי הנהלת מרכז השלטון ובין נציגי מרכז ההסתדרות הפקידים תימסר ההכרעה לבוררות מוסכמת בין שני הצדדים, תוך חודש ימים". בתאריך 18.8.02 נתקבלה תגובה מטעם ב"כ הנתבעת על פיה "מוסכם על הנתבעת כי הדיון בפני הועדה הפריטטית כפוף לפרוצדורה שנקבעה בהסכמה בע' 7 הנ"ל (הכוונה לפרוטוקול בית הדין) ואני מאמין שהועדה הפריטטית תפעל על פי הכתוב שם". ועדה פריטטית מורכבת ממר פנחס הומינר, הממונה על יחסי עבודה במועצות אזוריות, ומר שלמה שטרן, מרכז ארצי הסתדרות הפקידים, בנוכחות מר חיים מלכה, גזבר הנתבעת, מר אהרון ממדוח, מנהל כוח אדם אצל הנתבעת, מר צביקה דוד, מזכיר הסתדרות הפקידים מועצת פועלי קריית שמונה, ומר יהושע מנחם, יו"ר ועד העובדים, התכנסה ודנה בעניינו של התובע בתאריך 13.8.02 (להלן: "החלטת הועדה הפריטטית") יש לציין כי התובע ובא כוחו לא הופיעו בפני הועדה. החלטת הועדה הפריטטית היתה כדלקמן: "א. בנושאים (2) תוספת קב"סים, (3) תוספת הכשרות ומקצוע, (5) תוספת מיוחדת, לא מצאו חברי הועדה תימוכין בהסכמים הקיבוציים החלים על עובדי הרשויות המקומיות בכלל וקציני הביקור הסדיר בפרט, ומשום כך החליטה לדחות תביעות העובד בנושאים אלו. ב. תוספת 20%: הועדה לא מצאה תימוכין בהסכמים הקיבוציים לתוספת זו באשר לקב"סים, אולם לפנים משורת הדין החליטה על פיצוי חד-פעמי בגין התקופה שבין 11/98 - 9/94. סכום הפיצוי 1,000 ₪ לכל התקופה בתשלום אחד, אשר יבוצע בתוך 30 יום. הועדה רשמה לפניה הודעת המעסיק כי ימשיך לשלם גם בעתיד את התוספת השקלית המשולמת מיום 11/98. ג. גמול השתלמות: על פי הודעת המעסיק כי לא הוגשו לו מעולם אישורי זכאות לגמול השתלמות, הוחלט כי במידה ויוגש על ידי העובד אישור זכאות לגמול השתלמות על פי דירוגו, ישלם המעסיק התשלום כפוף להחלטות הועדה לגמול השתלמות. ד. תוספת נסיעות: הועדה רשמה לפניה את הודעת המעסיק על תשלום אחזקת רכב על פי רמת ניידות ד', וכי תמשיך לשלם לו התוספת גם בעתיד. על פי אותה הודעה כולל תשלום זה גם את קצובת הנסיעה. הועדה רשמה לפניה גם את הודעת המעסיק כי הבהירה בכתב לעובד שתשלום אחזקת הרכב על פי הרמה המקסימלית כולל בתוכו את קצובת הנסיעה לה הוא זכאי. ה. מענק יובל: הועדה קבעה כי העובד היה זכאי לתשלום ראשון ל"מענק יובל" בשכר חודש 9/98. מאחר והרשות קיזזה תשלום מענק יובל לשנים 98-97, הוחלט כי הרשות תחזיר לעובד, בתוך 30 יום, הסכום שקוזז על שנת 98' על פי ערכי משכורת 01.02, כפוף להיקף משרת העובד במועד הזכאות ב- 9/98. הועדה רשמה לפניה הודעת המעסיק כי היא משלמת וכי תמשיך לשלם את כל המגיע למר טויטו לפי ההסכם הקיבוצי החל על קציני ביקור סדיר". בתאריך 4.9.02 הגיש ב"כ התובע בקשה לביטול החלטה של ועדה פריטטית, שדנה בעדרו של התובע ולאחר שהתובע התנגד לייצוגו בועדה ע"י יו"ר ועד העובדים ו/או מזכיר הסתדרות הפקידים. ב"כ הנתבעת התנגד לבקשה, בטענה כי לא ניתן לבטל את החלטת הועדה הפריטטית על פי הדרך שבה נקט התובע. בתאריך 9.9.02 התקיים דיון מוקדם נוסף שבו טענו ב"כ הצדדים באשר לבקשה לבטל את החלטת הועדה הפריטטית ונערכה רשימה של מוסכמות ופלוגתאות כדלקמן: רשימת מוסכמות: התובע עובד אצל הנתבעת בתפקיד קצין ביקור סדיר משנת 74 ועד היום. התובע קיבל תוספת של 20% בגין טיפול בילדי החינוך המיוחד מחודש 3/93 עד 8/94, החל מ- 9/94 הפסיקה הנתבעת לשלם את התוספת. הנתבעת מקבלת השתתפות במימון שכר לתובע ממדינת ישראל ומשרד החינוך. התובע קיבל קצובת רכב חודשית לפי תלושי השכר. חלה על הצדדים חוקת עבודה לעובדי רשויות מקומיות. רשימת פלוגתאות: 1. נפקות משפטית של החלטת הועדה הפריטטית מיום 13/8/02: לגרסת ב"כ התובע: ההחלטה ניתנה ללא סמכות. התובע ובא כוחו הודיעו על אי רצונם להשתתף בהליך ללא ייצוג לתובע כאשר אלה שהתיימרו ליצגו לא היו מוסמכים לעשות כן ופעלו בניגוד להוראה המפורשת של התובע. לכן ההחלטה בטלה. לגרסת ב"כ הנתבעת: התובע לא רשאי ליהנות מההסכם הקיבוצי רק בקטעים שהוא מחליט שהם מתאימים לו, נציגיו בפני ועדה פריטטית נקבעו בהסכם הקיבוצי ואלה שייצגו אותו. ההחלטה היתה כדין והנפקות היא חוקית וסוגרת את ההליך בשאלות בהן הכריעה. 2. זכאותו של התובע לתוספת בשיעור 20% ממשכורתו החל מחודש 9/94, כאשר הנתבעת הפסיקה לשלם לו את התוספת. לגרסת ב"כ הנתבעת: בשנת 98 התובע קיבל תוספת שקלית שהיא לא חושבה כאחוז מהשכר אלא בסכום קבוע. 3. זכאותו של התובע לקבלת תוספת קבס"מ. 4. זכאותו של התובע לגמול השתלמות. 5. זכאותו של התובע לתוספת מיוחדת. 6. זכאותו של התובע לקבלת תוספת נסיעות, בנוסף לקצובת נסיעות שהוא קיבל בפועל. לגרסת ב"כ הנתבעת: הנתבעת טוענת שקצובת הנסיעות עולה על הסכום שקבוע בהסכם, ולכן התובע לא זכאי לכפל תשלום. 7. זכאותו של התובע לקבלת מענק יובל בגין שנים 97 - 98. לגרסת ב"כ התובע: מדובר בסכום ששולם לתובע ונוכה בחודש 12/00. לגרסת ב"כ הנתבעת: על פי החלטה של ועדה פריטטית, הסכום שולם ביחד עם שכר חודש 8/02. לאחר הדיון המוקדם הסכימו ב"כ הצדדים כי יוגשו סיכומים בכתב, בצירוף מסמכים, לצורך מתן הכרעה בתיק כולו, תוך התייחסות כטענה הראשונה לפלוגתא מס' 1 לרשימת הפלוגתאות כאשר, במידה ויגיע בית הדין למסקנה שיש זכאות כלשהי של התובע תינתן הכרעה עקרונית וימונה חשב שכר לצורך החישובים. הסכמה זו קיבלה תוקף של החלטה. 4. נפקות משפטית של החלטה של ועדה פריטטית מיום 13.8.02: השאלה זו היא הראשונה הנתונה להכרעתנו, בהתאם להסכמת ב"כ הצדדים שקיבלה תוקף של החלטה וגם מאחר שמבחינה לוגית-מהותית, אם החלטה זו מחייבת את הצדדים, אין צורך לדון בעילת התביעה. הבסיס המשפטי של החלטת הועדה הפריטטית הוא ההסכמה הדיונית שבין ב"כ הצדדים מתאריך 4.7.02 ולא הוראות הדין. אין חולק כי בסכסוך יחיד משפטי עסקינן ועל כן, חוק יישוב סכסוכי עבודה, התשי"ז- 1957 אינו חל על העניין. זאת, מאחר ולפי ההגדרה של "סכסוך עבודה" שבסעיף 2 לאותו חוק, הוא חל אך ורק על סכסוכים כלכלים. בנוסף, אין בהוראות חוקת העבודה לעובדי רשויות מקומיות (להלן: "חוקת העבודה") כדי להכתיב לעובד, כפרט, את הדרכים למימוש זכויותיו (ראה דב"ע לט/ 115-3 חברת ששת הכוכבים בע"מ נ' שבתאי פישלר, פד"ע יא 169). ההתכנסות וההכרעה של הועדה הפריטטית יכולות לחייב את התובע רק מכוח אותה הסכמה דיונית שקיבלה תוקף של החלטה, כאשר ב"כ התובע הודיע - בטרם הדיון בפני הועדה- כי הוא מבקש שלא לדון בעניין ואת המשך ההליכים בפני בית הדין. לכן, השאלה היא האם ובאיזה תנאים היו רשאים התובע או בא כוחו לחזור בהם מההסכמה הדיונית. כאשר מדובר בהחלטה שנותנת תוקף להסכמה אליה הגיעו הצדדים, משלבת החלטה זו בתוכה אלמנט הסכמי ואלמנט של החלטת בית משפט (ראה ע"א 116/82, לבנת נגד טולדנו, פד"י ל"ט (2) עמ' 729, בעמ' 732-733). שם נפסק ע"י כב' הנשיא שמגר: "אם צד טוען שנפל פגם בהליכי המשפט, לרבות בסדרי הדין או בפסק הדין (כולל מקרה בו נטען כי פסק הדין ניתן רק בלחצו של בית המשפט), יגיש ערעור לערכאה גבוהה יותר. מאידך גיסא, כאמור כבר, אם ההליך השיפוטי היה תקין, אולם נפל פגם בהסכם, אין מקום לערעור, אלא יש להגיש תביעה חדשה, שהרי בדרך כלל יש גם צורך לשמוע ראיות בקשר לפגמים שבחוזה...". לגבי חזרה מהסכם דיוני, כתב כב' השופט (כתארו אז) מ. שמגר, בע.א. 130/77, יצחק עוזרי נ' שמעון עוזרי, פ"ד ל"ג (2) עמ' 346, בעמ' 352: "אולם, דא עקא, כאן לא מדובר על העלאת טענה משפטית חדשה גרידא, אלא על סטיה מהסכם דיוני שהמערער היה צד לו. סדרי הדין אמנם אינם מיטת סדום, אלא מכשיר לייעולה של עשיית המשפט, והנוקשות המופרזת לא יאה להם.... במקרה ראוי, בו הצדק יחייב זאת, יכול ביהמ"ש על כן להתיר גם חזרה מהסדר דיוני מוסכם, אך כל דבר נבחן על יסוד נתוניו…". לכן, בשונה מהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, בעל דין יכול לחזור בו מהסכמה דיונית בכל עת, כל עוד לא שינה הצד השני את מצבו לרעה, או כל עוד לא החל לנקוט בפני ביהמ"ש, או בין הצדדים לבין עצמם, בצעדים המתחייבים מההסכמה הדיונית כך שהוחל כבר במימושה, באופן שלא יהיה זה הוגן או מתאים או אולי אף בלתי אפשרי, להחזיר את הגלגל אחורנית (ראה בר"ע (חי) 1499/97, ג'רסי בן ציון נ' עירית חיפה, פס"ד של השופט ברלינר, דינים מחוזים כ"ו (8) 32). הלכה זו של בתי המשפט חלה ביתר שאת בפני בית הדין לעבודה, שבו סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה התשכ"ט-1969 מאפשר לבית הדין, בכל עניין של סדר דין שאין עליו הוראה אחרת בחוק או בתקנות על פיו, לנהוג בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק. לכן, באופן עקרוני, רשאי צד לחזור בו מהסכמה דיונית. אולם, אין מדובר ברשות גורפת. כך, חייב הצד שמבקש לחזור בו לפרט את הנסיבות אשר מצדיקות את השינוי בעמדתו. באשר לעיתוי, ניתן לאשר חזרה מההסכמה כל עוד לא שינה הצד שכנגד את מצבו לרעה כתוצאה מן ההסמכה ותוך פיצוי של הוצאות שנגרמו, אם היו כאלה. בענייננו, הסיבה שהניעה את ב"כ התובע לשנות את עמדתו היתה כוונת הועדה הפריטטית, כפי אכן נמסר על ידה, לפעול לפי חוקת העבודה, ולהעביר כל חלק מן הסכסוך שלא יוכרע על ידה לבוררות לפי חוקת העבודה. אפשר לטעון כי אותה כוונה לא משפיעה על החלטת הועדה לגופה מאחר ולגבי הנקודות שלא הוכרעו, זכאי היה ב"כ התובע לבקש המשך ההליכים בבית הדין, כפי שמוסכם, ולמנוע ההליך של בוררות. בסופו של דבר כל השאלות הוכרעו על ידי הועדה הפריטטית ולכן השאלה אשר הביאה למחלוקת נותרה תיאורטית בלבד. אולם, ב"כ התובע ביקש מן הועדה לא לדון והודיע כי התובע לא יופיע בפניה עוד בטרם התכנסותה ועל אף זאת הועדה החליטה להתכנס, לדון ולהכריע, שלא בנוכחות התובע. על חובתן של ועדות פריטטיות לרבות ועדות משמעת, למלא אחר כללי הצדק הטבעי, עמד בית הדין הארצי בדב"ע מה/ 30-3 אליה צביאל נ' הוטל קוסמופוליטן בע"מ ואח' פד"ע יז' 225 בעמ' 230-231: "הועדות הפריטטיות הן יציר כפיהם של הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים, ובתור שכאלה-משקלן רב, ובית הדין, אשר לו הפיקוח השיפוטי על פעולתן, ייתן להחלטותיהן נפקות מלאה, כל עוד מילאו אחר כללי הצדק הטבעי ולא חרגו מהסמכות שהוקנתה להן בהסכם שהקימן". ובהמשך: "ועדה פריטטית מצווה על שמירת כללי הצדק הטבעי, דהיינו, הכלל המחייב לאפשר למי שבעניינו דנים להופיע בפני הועדה ולהשמיע את טענותיו...". הדברים חזרו ונשנו בדב"ע נב/ 130-3 לאון קונסטנטינובסקי נ' מקורות חברת מים בע"מ, פד"ע כד' 360 בעמ' 363). למעט במקרים שבהם קיימת הסכמה ברורה (הסכמה דיונית, הסכם פשרה, הסכם גישור וכו'), ההכרעה על ידי הרשות השופטת היא "דרך המלך" אשר מקיימת את זכותו של כל אדם לגישה לערכאות ועונה לדרישות של "עשיית משפט צדק". לאור זאת, בהתחשב כי הועדה דנה ללא נוכחות התובע ובא כוחו, לאחר שאלה הודיעו על חזרה מן ההסכמה הדיונית, אין לראות את ההחלטה של הועדה הפריטטית כהכרעה סופית בסכסוך נשוא התובענה הנוכחית. לאור התוצאה אליה הגענו אין צורך לדון בטענות ב"כ התובע כנגד נציגי העובדים שנוכחו בועדה. רק נאמר כי טענות אלה מבוססות על דוקטרינת חובת ייצוג הוגן, ואין מקומן בתובענה בין העובד לבין המעביד, מאחר ויש צורך כי הצד הרלוונטי (ארגון העובדים או נציגות העובדים) יהיה צד למשפט. 5. זכאותו של התובע לתוספת בשיעור 20%, תוספת קב"ס ותוספת מיוחדת: התובע דורש תשלום בגין תוספות בשיעור 20% מהשכר, ששולמה עבור התקופה שמחודש 3.93 עד 8.94, עבור טיפול בילדים הזקוקים לחינוך המיוחד. על הצדדים חלה חוקת העבודה, ואין חולק כי תוספת זו לא מופיעה באותה חוקת העבודה או בהסכם קיבוצי אחר (ראה ע' 10 ש' 24-27 לפרוטוקול הדיון) אלא ב"כ התובע מתבסס על ההחלטה במכתב של מזכיר הנתבעת מתאריך 21.2.93 שבו מודיע כי ישיבת הנהלה מצומצמת החליטה לאשר את התוספת. לאחר שהפסיקה הנתבעת בחודש 9.94 לשלם את התוספת ולמרות בקשות התובע, היא לא הוחזרה. אולם, החל מתאריך 1.1.98 קיבל התובע תוספת גמול ניהול בשיעור 20% (תוספת שקלית). דרישת התובעת היא לתוספת אחוזית מעבר לתוספת השקלית שהוא מקבל. לעניין זה יש לציין כי הנתבעת היא גוף ציבורי, אשר משלמת לעובדיה שכר בהתאם להוראות הדין (חוקת העבודה, הסכמים קיבוצים, הסדרים קיבוצים) ולא לפי משא ומתן חופשי בין הצדדים ליחסי עבודה. כמו-כן, כפופים הסכמי העבודה להוראות סעיף 29 לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985. אפילו אם, כמו במקרה של התובע, היתה הבטחה לשלם לו תוספת, השאלה היא האם מדובר בתשלום שנעשה שלא כדין שהנתבעת כרשות ציבורית היתה רשאית להפסיקו. בשאלה מתי קשורה הרשות הציבורית להבטחה, אימץ בית הדין הארצי לעבודה את הכללים על פיהם כדי שהבטחה תחייב את הרשות צריכים להתקיים מספר תנאים מצטברים: א. נותן ההבטחה היה בעל סמכות לתתה. ב. היתה לו כוונה להקנות לו תוקף משפטי. ג. הוא בעל יכולת למלא אחריה. ד. אין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה. במידה ואחד התנאים הללו אינו מתקיים, רשאית הרשות לשנות או לבטל את ההתחייבות (דב"ע מ"ט 3/170 מדינת ישראל נ' מצגר, פד"ע י"ב 237, עתירה לבג"ץ נדחתה, דב"ע נ"א, 3/23 מדינת ישראל נ' יוסף הס, עבודה ארצי כרך א' (2) 442). נזכיר כי האינטרס הציבורי לבטל הסדרים הנוגדים סדרי עבודה תקינים גובר על היסוד החוזי של ביטול תנאי שנקבע באופן חד צדדי והבטחה שאיננה תקפה ובטלה כדין ע"י הרשות, בטלה במישור האישי. לכן, אנו סבורים כי הנתבעת היתה רשאית לבטל את התוספת ששולמה, אם היא לא היתה מבוססת על הוראה כדין. באשר לרכיבי שכר הנתבעים (תוספת קב"ס ותוספת מיוחדת) מתבסס התובע על "הסכם השתתפות בהעסקת קב"ס" שנחתם בתאריך 1/9/98 בין מדינת ישראל לבין הנתבעת. תוספת קב"ס, בהתאם לתביעה, היא תוספת גמול הכשרות שנקבעה בהסכם. בס' 3 לאותו הסכם נאמר: "הרשות תעמיד לרשות העובדים תנאים מתקיימים לעבודה כולל ניידות. העובד זכאי לתגמולים: גמול הכשרות 3%. גמול השתלמויות 2.9%. תוספת מיוחדת 120.13 ₪. נסיעות 120 ₪...". אולם, ביחסי עבודה שבין התובע לבין הנתבעת חלה חוקת העבודה הקובעת תנאי עבודה ותנאי השכר של עובדי הרשות המקומית. לכן, יש לבחון את זכאותו של התובע לתוספות הנתבעות על פי חוקת העבודה ו/או יתר הוראות המחייבות את הנתבעת בתשלום לעובדיה. הסכם מימון בין הנתבעת לבין מדינת ישראל, שמשתתפת בהוצאות של הנתבעת בפעילותה, בעניין שבפנינו על מנת למנוע נשירת תלמידים ממערכת החינוך, לא יכול להקנות זכות לעובד. ביחסי עבודה בין התובע לבין מעבידתו, ההסכם עם המדינה הוא הסכם עם צד ג' ואין בו כדי להוות מקור משפטי לזכויותיו. במקרה של התובע, לא הוכח מקור משפטי אשר מחייב את הנתבעת בתשלום של התוספת הנתבעת, וכן, כי ההחלטה אשר העניקה תשלום של תוספת בשיעור 20% היתה כדין. מעבר לכך, החל מ- 1.1.98 מקבל התובע תוספת ניהול באותו שיעור (20%) שאומנם משולמת כתוספת שקלית. לכן, לא ניתן לומר כי הכנסתו נפגעה או נגרעו תנאי השכר. כל עוד לא הוכח מקור משפטי המחייב את הנתבעת בתשלום התוספות הנתבעות, דין תביעתו בגין תוספות אלה להידחות. 6. זכאותו של התובע לגמול השתלמות: לעניין זכאותו של התובע לתוספת גמול השתלמות, חל ס' 26.83 לחוקת העבודה הקובע: "התנאים המזכים את העובדים לגמול השתלמות מותנים באישור ועדת השתלמות מקצועית משותפת לנציגי הצדדים להסכם, אשר בסמכותה לאשר את הזכאות לגמול השתלמות, לאחר שהעובד יגיש בקשתו בצירוף האישורים הנדרשים על גבי "טופס בקשה לקבלת גמול השתלמות" ובתנאי שהוא עונה על כל הקריטריונים המפורטים...". בעניינינו, לא הוכיח התובע כי הוא הגיש בקשה בצירוף אישורים, לועדת השתלמות וכי ועדה זו נתנה את אישורה כפי שנדרש בחוקת העבודה. כל עוד לא קוימו התנאים הנ"ל, אין התובע זכאי לגמול השתלמות ודין תביעה זו להידחות. 7. זכאותו של התובע לתוספת נסיעות: התובע דורש תוספת נסיעות בשיעור 184 ₪ לחודש. טענת הנתבעת בנקודה זאת כפי שגם נאמר בהחלטה של ועדה פריטטית כי התובע מקבל אחזקת רכב לפי רמת ניידות ד' ותשלום זה כולל גם את קצובת הנסיעה. יש לבדוק את זכאותו של התובע לאור הוראות חוקת העבודה. לעניין החזרי נסיעות לעבודה, קובע ס' 26.9 לחוקת העבודה: "עובד, הזקוק לתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו, בין אם הוא משתמש בתחבורה ציבורית ובין אם הוא משתמש ברכב פרטי או אחר, זכאי לקבל קצובת נסיעה (להלן- קצובה) בשיעורים ובתנאים המפורטים בסעיף משנה זה". הנתבעת לא הכחישה כי התובע משתמש ברכבו כדי להגיע לעבודה אלא טענה כי התשלום כלול באחזקת רכב שהוא מקבל לפי רמת ניידות ד'. אולם, בהתאם לס' 26.901 לחוקת העבודה "הוראות פרק משנה זה חלות על כל העובדים ברשות המקומית למעט בעל רכב צמוד". התובע אינו בעל רכב צמוד אלא משתמש ברכבו האישי ומקבל על כך אחזקת רכב. על כן, בהתאם לחוקת עבודה, זכאי התובע לקבל קצובת נסיעות בסכומים הקבועים בחוקת העבודה. 8. זכאותו של התובע למענק יובל בגין שנים 1998 - 1997: התובע קיבל תשלום בגין מענק יובל עבור שנים 1998-1997 אך לאחר מכן, בתלוש חודש 12/00, סכומים אלה קוזזו. על פי הודעת ב"כ הנתבעת בדיון המוקדם, בהתאם להחלטה של ועדה פריטטית הוחזר לתובע הסכום שנוכה בגין שנת 1998. לכן, נותר להכריע באשר לזכאות של התובע למענק יובל בגין שנת 1997. בהתאם לס' 26.88 לחוקת עבודה "תקופת המזכה" למענק יובל היא התקופה המתחילה ב- 1 באפריל בשנה כלשהי ומסתיימת ב- 31 למרץ בשנה שלאחריה. עובד זכאי למענק יובל אם הוא בעל וותק (לרבות וותק שירות חובה-וותק נגרר) של 25 שנה ומעלה. בהתאם לתקופת העבודה של התובע שאינה במחלוקת, בצירוף התקופה של שירות הצבאי שלו, הוא השלים 25 שנות עבודה ב- 1/9/97. במועד הקובע, קרי, 1/4/97, לא היה התובע בעל וותק של 25 שנים ולכן, הוא לא היה זכאי למענק יובל במועד התשלום - חודש 9/97. לאור זאת אין התובע זכאי למענק יובל בחודש 9/97 והקיזוז שנעשה של הסכום ששולם היה כדין. 9. לסיכום: לאור האמור לעיל, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע קצובת נסיעות. בהתאם להסכמת ב"כ הצדדים, במידה ולא תהיה הסכמה לעניין החישובים ימונה חשב שכר. הסכומים יחושבו ע"י ב"כ הנתבעת תוך 15 ימים מקבלת פסק הדין, התחשיב יישלח ישירות לב"כ התובע תוך מתן אפשרות לבדוק אותו. אם לא תהיה התנגדות מטעם ב"כ התובע תוך 15 ימים מקבלת התחשיב, תשלם הנתבעת לתובע, תוך 15 ימים מאז את הסכום כאמור, כשהוא משוערך ליום התשלום. היה ותתעורר מחלוקת לגבי התחשיב, יכלו הצדדים לשוב ולפנות לבית הדין בעניין זה בלבד, לא יאוחר מ- 60 יום מקבלת פסק הדין. במקרה זה, ימנה בית הדין חשב שכר והצדדים יחוייבו בתשלום שכרו. כל יתר עילות התביעה, נדחות. בהתחשב כי התביעה התקבלה בחלק קטן בלבד, אין לחייב את הנתבעת בהוצאות משפט. כל צד ישא בהוצאותיו. 10. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לביה"ד הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו. ניתן היום כ"ג בכסלו, תשס"ד (18 בדצמבר 2003) בהעדר הצדדים. עידית איצקוביץ-שופטת מונקז זועבי אורי אמיתי נציג ציבור (עובדים) נציג ציבור (מעבידים)הסכמה דיונית