המחלוקת העיקרית בתביעה נשוא פסק הדין להלן נוגעת לסוגיית פרשנות הסכם פשרה. כדי לפתור אותה, על בית המשפט לבחון את הוראות ההסכם על פי כללי הפרשנות הקיימים בחוק ובפסיקה: פסק דין 1. עניינה של התובענה שבפני הוא בהסכם פשרה מיום 6.3.03 (להלן "הסכם הפשרה"), שקיבל תוקף של פסק דין במסגרת ת.א. 60425/00, ת. א. ו 1006/98 ות. א. 13058/01 (להלן: "פסק הדין"). שלושת התיקים נשוא פסק הדין הן תביעות שהוגשו לבית משפט השלום ע"י המשיבה 1 (ת.א. 11006/98), וע"י המשיבה 2 (ת. א. 13058/01 ות. א. 60425/00). בין הצדדים נוהל מו"מ, ובסופו של דבר הם הגיעו להסכם הפשרה, שקיבל, כאמור תוקף של פסק דין. 2. הסכם הפשרה מתייחס על פי לשונו לחיסול כל המחלוקות בין המבקש (להלן: "המכס"), לבין שלוש חברות, שהן המשיבות 1 ו-2 וגם המשיבה 3 (שתכונה להלן: "החברה השלישית"). אין חולק כי ביחס לחברה השלישית, לא התנהלה בין הצדדים תביעה בבית המשפט, אלא ביחס אליה היתה במועד חתימת הסכם הפשרה דרישה של המכס באשדוד, ותיק גרעונות שהתייחס לחוב נטען שלה למכס. המכס טוען, כי כאשר הוא הסכים להסכם הפשרה, באמצעות נציגיו ובאי כוחו, הוא לא הסכים כי הסכם הפשרה יכלול גם את חובה של החברה השלישית, אלא הסכים כי הסכם הפשרה יתייחס רק לשלוש התביעות שהיו תלויות ועומדות בבית המשפט, ושהתייחסו למשיבות 1-2. 3. שלוש החברות הן חברות בניהולו של מר אברהם אלטרץ, שעסקו ביבוא מכשירים שלגישת המשיבות היו מחליפי חום ("להלן: המכשירים"). על פי עדותו של מר אלטרץ, הוא הקים את המשיבות 1-2 לאחר שהמכס דרש את דרישות הגרעון מהחברה השלישית. לטענת מר אלטרץ, כדי לא לאפשר לבית המכס לפתור את המחלוקות שלו עם החברה השלישית ע"י תפיסת משלוחיה, הוא החליט לייבא את המכשירים באמצעות חברות אחרות - המשיבות 1-2 (ר' ס' 16 לתצהירו של מר אלטרץ). מר אלטרץ הקים את המשיבות 1-2, והן ייבאו את המכשירים, שילמו מס תחת מחאה והגישו לבית משפט השלום את שלוש התביעות שצויינו לעיל, בהן עתרו להשבת סכומי המס ששילמו ע"פ סיווגו של המכס. לטענת מר אלטרץ, לא היה לו צורך בכך שהחברה השלישית תגיש תובענה, שכן המכס לא הצליח לתפוס כספים שלה. 4. עמדת המשיבות היא כי המו"מ בין מר אלטרץ ובאי כוחו לבין המכס, התייחס לכל שלוש החברות, ונועד לחסל את כל המחלוקות לגבי סיווגם של המכשירים שיובאו על ידי שלושתן. המשיבות טוענות כי אף נציגי המכס היו מודעים לכך, והם שינו את טעמם רק לאחר פרסום פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין קמור (ע"א 6111/97 מ"י נ' קמור פד"י נז(5) 855). לאור פסק הדין הנ"ל, כך טוענות המשיבות, הן לא יכולות עוד לעתור להשבת מס ששולם, אף אם בית המשפט יקבע כי תוספת המס לא היתה כדין. 5. טענת המשיבות מתחזקת נוכח לשונו של הסכם הפשרה. שמה של החברה השלישית נזכר במפורש בהסכם הפשרה, וההסכם כולו מתייחס ל"שלושת (כך במקור) החברות" כאשר תיבה זו ("שלושת החברות") מופיעה בהסכם הפשרה שש פעמים. ברישא להסכם הפשרה אף צויין כי הוא מתייחס ל"חיסול סופי ומוחלט של כל המחלוקות" שבין המכס לבין 3 החברות. בנוסף, במסגרת הסכם הפשרה, ויתרו החברות שצויינו בהסכם (כלומר שלוש החברות), על הסיווג המוצהר על ידן - היינו, על סיווג המכשירים כמחליפי חום שאינם חייבים במס קניה (ס' א' להסכם הפשרה). המשיבות טוענות, כי הסכם הפשרה נבחן ע"י מספר גורמים מטעם המכס, ובין היתר ע"י שלושה עורכי דין שונים שטיפלו בשלוש התביעות שצויינו לעיל. המכס העיר הערותיו לנוסח ההסכם, ואף אחד מטעמו לא העיר הערה כלשהי לגבי הכללתה של החברה השלישית כצד להסכם. 6. טענת המכס מתבססת על כוונת הצדדים להסכם הפשרה. על פי גרסת המכס, המכס הסכים במסגרת הסכם הפשרה להגיע להסכמה רק ככל שהדברים נגעו לשלוש התביעות שהיו תלויות ועומדות (ואשר התייחסו, כאמור, רק לחובותיהן של שתי חברות, המשיבות 1-2). העדים מטעם המכס, הבהירו את ההגיון שהנחה את המכס להגיע להסכמה בהסכם הפשרה, ואת החישובים שנערכו על ידי המכס - שמהם נובע כי המכס הביא בחשבון רק את התביעות שהתייחסו לשתי המשיבות 1-2, ולא את המחלוקת עם החברה השלישית. לגרסת המכס, הוא הסכים להגיע להסכם הפשרה מתוך הנחה שמשמעותה של הפשרה היא ויתור על 50% מהחוב שבמחלוקת, וויתור נוסף על סך של 15,000 ₪. 7. המכס טוען כי המשיבות ידעו כי החברה השלישית אינה חלק מההסכם, וכי לא נכרת כל הסכם לגביה. לכן, המכס מבקש במסגרת סיכומיו כי בית המשפט יורה על מחיקת שמה של החברה השלישית מהסכם הפשרה. לחלופין, מבקש המכס כי בית המשפט יורה על ביטול החלק בפסק הדין המתייחס לחברה השלישית, כיוון שהמכס התקשר בהסכם ביחס אליה עקב טעות. המכס טוען כי המשיבות היו מודעות לטעות זו. דיון 8. המחלוקת העיקרית בתיק שבפני, נוגעת לפרשנות הסכם הפשרה. כדי לפתור אותה, על ביהמ"ש לבחון את הוראות ההסכם על פי כללי הפרשנות הקיימים בחוק ובפסיקה. כדי להכריע במחלוקת שבפני, אני סבורה כי בשלב הראשון על בית המשפט לבחון מה היה אומד הדעת הסובייקטיבי של שני הצדדים להסכם הפשרה, בטרם חתימתו של הסכם הפשרה. זאת, לאור האמור בפסה"ד אפרופים (ע"א 4628/93, מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991)), לפיו: "ביסוד החוזה עומד אומד דעתם הסובייקטיבי המשותף של שני הצדדים. כאשר קיים אומד דעת שכזה, הוא המהווה את הבסיס לבחינה החוזית". אם ימצא כי לא קיים אומד דעת סובייקטיבי משותף, אני סבורה כי בית המשפט יצטרך לבחון את ההסכם בכלים אובייקטיבים (ר' פס"ד אפרופים). 9. ערב ההתקשרות בהסכם הפשרה, מצב הדברים בין המכס לבין שלוש החברות (שכולן ייבאו ארצה את המכשירים והיו חלוקות עם המכס באותה מחלוקת לגבי סיווגן), היה כזה: המשיבות 1-2 שילמו למכס תחת מחאה סך של 106,000 ₪. הן תבעו את השבת הסכום הזה בתביעות שהגישו נגד המכס. המכס טען כי המשיבות 1-2 חייבות לו סך נוסף של 140,000 ₪, שטרם שולם על ידי המשיבות 1-2. המכס היה סבור כי לא יהיה ניתן לגבות חוב זה מהמשיבות 1-2. החברה השלישית היתה חייבת למכס סך של כ-1,000,000 ₪. לא היה תיק תלוי ועומד בבית המשפט בעניינה של החברה השלישית, אלא תיק גרעון של המכס. המכס הטיל עיקול על נכס מקרקעין של החברה השלישית. עם זאת, הנכס המעוקל היה משועבד בשעבוד קודם לבנק ברקליס דיסקונט (ס' 7 לתצהירו של עו"ד אביגדורי). 10. אני סבורה כי המשיבות הוכיחו שאומד הדעת הסובייקטיבי שלהן - כלומר של נציגיהם עו"ד אביגדורי ומר אלטרץ היה כזה, שמר אלטרץ הניח שהסכם הפשרה יביא לחיסול כל המחלוקות בינו לבין המכס המתייחסות לסיווג המכשירים, וזאת ביחס לכל שלוש החברות. מר אלטרץ העיד על כך בחקירתו, וכך העיד אף עו"ד אביגדורי. 11. עדויותיהם מתחזקות לאור ההיגיון העסקי שהנחה אותם לטענתם. מר אלטרץ טען שכאשר חתם על הסכם הפשרה, המשיבות 1-2 היו חסרות נכסים, ולא ניתן היה לגבות מהן את חובן למכס. כאמור, אף המכס היה מודע לכך. החברה השלישית לא היתה פעילה, אך המכס הטיל עיקול על נכס מקרקעין שלה. מבחינתו של מר אלטרץ, אלמלא הסכם הפשרה, הסיכון שמולו הוא ניצב אם ימשיך בהליכי התביעה בתביעות אותן הגישו המשיבות 1-2, הוא כי תביעתו תדחה, היינו בית המשפט לא יכיר בסיווג כפי שהוא טוען לו. המשמעות של קביעה כזו היא כי המשיבות 1-2 לא יקבלו כספים מהמכס . עם זאת, גם אם התביעות היו נדחות, ובית המשפט היה מקבל את הסיווג של המכס, מר אלטרץ ידע כי המכס לא יוכל לגבות את יתרת הכספים שהמשיבות 1-2 חייבות לו, בשל מצבן הכספי. אם בית המשפט לא היה מקבל את הסיווג לו טוען מר אלטרץ, כי אז להבנתו גם החברה השלישית לא תוכל לטעון טענות לגבי הסיווג, והמכס יוכל לנסות לגבות את חובה הנטען כלפיה, באמצעות מימוש העיקול. עם זאת, גם חובה של החברה השלישית היה חוב "קשה לגביה", שכן כל שהיה למכס היה עיקול על נכס ששועבד קודם לכן לבנק, כנגד חיוב משמעותי לבנק. יצויין כי במסגרת הסכם הפשרה, נדרשו החברות שהן צד להסכם, לוותר על טענותיהן לגבי סיווג המכשירים. 12. לעומת זאת, הסיכון של המכס באי קבלת טענותיו לגבי הסיווג במסגרת התביעות, היה סיכון גדול יותר. אם בית המשפט היה מקבל את הסיווג על פי טענת מר אלטרץ, בתביעות של המשיבות 2-1, המשמעות היא שהמשיבות 1-2 לא יצטרכו לשלם כל תשלום נוסף למכס, והן אף יקבלו השבה של הסכומים ששילמו על פי הסיווג הקודם. בנוסף, אם יתקבל הסיווג של המשיבות, כי אז גם החברה השלישית לא תצטרך לשלם למכס את החוב הנטען על ידיו, בהתאם לסיווג כפי שהמכס טוען לו. יתרה מזאת - יתכן שחברות נוספות המייבאות את המכשירים, ינצלו את הפסיקה בתביעות לצורך אי תשלום מיסי קניה עליהם. גם זה סיכון שהמכס היה חשוף אליו. 13. עולה אם כן, כי אם נקבל את גרסת המכס לגבי המשמעות של הסכם הפשרה (על פיה הוא חל רק על המשיבות 1-2), הרי המשיבות לא קנו כל סיכון בהסכמתן לתנאי ההסכם, אלא נותרו באותו מצב בו הן היו עלולות להיות אם טענותיהן בתביעות המשיבות 1-2 היו נדחות. כעולה מפרשנות המכס את הסכם הפשרה, המשיבות ויתרו בו על כך שהמכס ישיב להן את הסכומים שהן טענו כי הוא חייב להן, וויתרו על טענותיהם לגבי סיווג המכשירים. אולם, לעובדה שבתמורה המכס "ויתר" בהסכם הפשרה על האפשרות לגבות מהמשיבות 1-2 את יתרת הסכומים שהן חייבות לו לטענתו, אין למעשה משמעות כלכלית כלשהיא, מבחינת המשיבות ומבחינת "קבוצת אלטרץ". זאת משום שכפי שצויין לעיל, היה ברור ממילא שהמכס לא יוכל לגבות מהמשיבות 1-2 סכומים נוספים, אף אם טענתו של המכס תתקבל. 14. לכן, כי מבחינת המשיבות, אכן סביר להניח כי המוטיבציה העיקרית להתקשר בהסכם הפשרה נבעה ממצבה של החברה השלישית. ביחס לחברה זו, היה לאלטרץ "מה להפסיד" בשל קיומו של החוב הנטען, והעיקול. לכן, לא היה הגיון בכך שמר אלטרץ יסכים להסכם הפשרה בגירסתו הנטענת ע"י המכס. משום כך, אני מקבלת את גירסתן של המשיבות לפיה אומד דעתן בקשר להסכם הפשרה היה כזה שהסכם הפשרה חל על שלוש המשיבות - הן המשיבות 1-2 והן החברה השלישית. 15. מה היה אומד הדעת הסובייקטיבי, של המכס, בהתקשרות בהסכם הפשרה? קשה יותר להשיב על שאלה זו, שכן מטעם המכס נבדק הסכם הפשרה על ידי מספר גורמים. עם זאת, מקובל עלי כי אומד דעתו של המכס היה כי הסכם הפשרה התייחס רק למשיבות 1-2 ולשלושת תיקי התביעה שהיו תלויים ועומדים ביחס אליהן. מסקנה זו נובעת מעדויותיהם של העדים מטעם המכס, ומהמסמכים שהוגשו על ידיהם. כך, העד מר אלי בן דוד העיד כי המכס לא שקל כלל במסגרת שיקולי הפשרה את עניינה של החברה השלישית (עמ' 5 שורות 22-23). העד מר בן דוד העיד לגבי אומד הדעת של המכס: "עשינו את האיזון בין מה ששולם לבין מה שהיה צריך לשלם, והכיוון היה ללכת לכיוון של 50%, אבל היות ולא היה לנו מאיפה לגבות מהחברות האלה (המשיבות 1-2, ר.ר.), ולכן הסכמנו ללכת על אותה פשרה, ואפילו הסכמנו לוותר על יתרה של 15,000 ₪ מה-50% כדי לסיים את התיק הזה (עמ' 3 שורות 10-13). 16. העובדה שזה אכן היה אומד דעתו של המכס, עולה גם ממסמך שנערך על ידי המכס בטרם החתימה על הסכם הפשרה, וצורף כנספח ב' לתובענה. במסמך זה, שנערך ע"י העד מר עמרם כהן, נערכה על ידו טבלה של ריכוז כל התיקים והגרעונות של המשיבות 1-2. על פי המסמך, הומלצה פשרה של 50%, היינו המכס יוותר ליבואן (המשיבות 1-2) על מחצית מהסכום הכולל של החוב אותו המכס תובע ממנו, בתוספת סכום נוסף של 15,000 ₪. מה שעולה מהמסמך הנ"ל, הוא שכאשר המכס בחן את אפשרות הפשרה של 50%, הוא התייחס רק לחובות של המשיבות 1-2 ולא התייחס כלל לחובה של החברה השלישית. לו היה המכס מוותר גם על החוב הנטען של החברה השלישית כלפיו (שעמד כאמור על סך של למעלה ממליון ₪), כי אז סכום הפשרה לא היה 50%, אלא למעלה מ-90%. עם זאת יש לזכור כי ה"ויתור" של המכס על 50% וסכום נוסף של 15,000 ש"ח היה ויתור חסר משמעות כלכלית - שכן המכס ויתר לשתי חברות שגם לגישתו "לא היה מאיפה לגבות" מהן. 17. גם נספח א' לתובענה מעיד על אומד הדעת של המכס בטרם החתימה על הסכם הפשרה. זוהי תרשומת שנערכה ע"י העד מטעם המכס, מר אלי בן דוד, והמתייחסת - כעולה מכותרתה - לשלושת תיקי התביעה שהיו תלויים ועומדים. עם זאת, יש לציין כי בתרשומת צויין כי עו"ד אביגדורי דורש במסגרת הפשרה כי "המכס לא ידרוש את יתרת הגרעונות". 18. הגרסה לגבי שיקולי המכס במו"מ לקראת הסכם הפשרה, עולה גם מעדויותיהם של יתר העדים מטעם המכס (ר' עדות עו"ד טופף, עמ' 16 שורות 9-10 לפרוט', עדותו של עו"ד שלומי, עמ' 8 שורות 17-18, וכן עדותו של העד מר עמרם כהן, עמ' 19 שורות 19-22, שם העד מפרט את השיקולים לפשרה ואת הסכומים שעמדו על הפרק). 19. השאלה הבאה שיש לבחון אותה, הינה מהי הפרשנות הנכונה של הסכם הפשרה, לאור האמור לעיל לגבי אומד הדעת הסובייקטיבי של הצדדים להסכם? אני סבורה כי יש לקבוע כי הסכם הפשרה על פי פרשנותו הנכונה התייחס לשלוש החברות. זאת, משום שזוהי המסקנה הנובעת מקנה המידה האובייקטיבי. קודם כל עולה המסקנה הזו מלשון הסכם הפשרה. כפי שצוין לעיל, הסכם הפשרה על פי לשונו המפורשת, מתייחס מפורשות לשלוש חברות, ובכלל זה לחברה השלישית. (אמנם מס' החברה שלה אינו מצויין, אך מצויין שם החברה, וכאמור ההסכם מתייחס לשלוש חברות). 20. בספרם של המלומדים פרידמן וכהן, נבחן המקרה של "פער סמוי" בין הגילוי החיצוני הברור של רצון של צד לחוזה, לבין כוונה פנימית של אחד הצדדים, שאינה עולה בקנה אחד עמו, ואילו הצד השני אינו ער לכך. במקרה כזה, כך נכתב, מכריע קנה המידה האובייקטיבי, אחת היא אם הפער בין הרצון הפנימי לבין הגילוי החיצוני היה מכוון, או שהוא פרי טעות (פרידמן וכהן, חוזים חלק א', עמ' 162). יוער בסוגריים כי המקרה שבפנינו אינו מסוג המקרים בהם ניתן לקבוע, בשל הפער בין כוונות הצדדים, כי הצדדים כלל לא התקשרו בהסכם. מקרים כאלה הם המקרים בהם לא קיים קנה מידה אובייקטיבי לפרשנות החוזה, בשל עמימות או דו משמעות בניסוחו. (כגון המקרה המפורסם של האניה פירלס - בפסק הדין Raffles v. Wichellhaus - באותו מקרה לא ניתן היה בדרך אובייקטיבית לקבוע לאיזו משתי האוניות שכונו "פירלס" התכוון ההסכם, ולכן נקבע כי לא נכרת חוזה בין הצדדים). 21. עוד יובהר, כי אני סבורה שהמשיבות הוכיחו כי הן והנציגים מטעמן, לא היו ערים לאומד הדעת הסובייקטיבי השונה של המכס, בטרם החתימה על הסכם הפשרה. העדים העידו כי הנושא של החברה השלישית, לא "עלה על שולחן הדיונים" (ר' עדות מר בן דוד, עמ' 5 ש' 25). עם זאת, לאור ההגיון העסקי שהנחה את קבוצת אלטרץ בהסכם הפשרה, ולאור העובדה שגם המכס היה מודע לכך שלא ניתן היה לגבות סכומי כסף מהמשיבות 2-1, לאור הקושי בגביית החוב מהחברה השלישית ולאור הדרישה כי אלטרץ יקבלו בהסכם הפשרה את סיווג המכס למכשירים, הרי סביר בעיני שאלטרץ הבינו כי המכס, כמוהם, מתייחס בהסכם הפשרה לשלוש החברות. 22. אני סבורה כי ניתן להגיע למסקנה דומה גם מכוח יישומו של פסק הדין המנחה בענין אפרופים (שאוזכר לעיל). בפסק דין זה, קובע כב' הנשיא ברק כי: "אכן, ביסוד החוזה עומד אומד דעתם הסובייקטיבי המשותף של שני הצדדים. כאשר קיים אומד דעת שכזה, הוא המהווה את הבסיס לבחינה החוזית. רק כאשר אומד דעת משותף אינו קיים, ואומד דעתו של הצד האחד שונה מזה של הצד האחר, נבחן החוזה על פי אמות מידה אובייקטיביות". 23. כאמור, אני סבורה כי המסקנה הפרשנית לאור הבחינה האובייקטיבית היא כי הסכם הפשרה מתייחס לשלוש החברות. מסקנה זו נובעת, כאמור, קודם כל מלשונו של הסכם הפשרה. לשון החוזה היא כלי פרשני רב משקל, גם לפי גישתו של כב' הנשיא ברק בפס"ד אפרופים. החזקה היא כי תכלית החוזה תוגשם אם תינתן ללשון החוזה המשמעות הרגילה. 24. בנוסף, על פי פסק הדין אפרופים, המבחן האובייקטיבי מושפע "מעיקרון תום הלב, ומתחשב באינטרסים של הגיון, סבירות כלכלית, הגשמת המטרה העסקית, יעילות עסקית ושיקולים שצדדים הוגנים המגנים על האינטרסים הטיפוסיים מעצבים אותה". אני סבורה כי גם על פי דרך פרשנית כזו, המסקנה הסבירה לגבי פרשנות הסכם הפשרה היא כי הוא חל על שלוש המשיבות. כפי שבואר לעיל, לגבי המשיבות 1-2, לא היתה למעשה כל משמעות ל"ויתור" של המכס על גביית יתרת החוב מהן - שכן המכס הניח כי "אין ממי לגבות". כאשר צדדים מתקשרים בהסכם פשרה, ההנחה היא כי כל צד מוותר על סיכוי כלשהו, תמורת "קניית סיכון". אין הגיון עיסקי בהסכם פשרה בו אחד הצדדים אינו מוותר למעשה על כל סיכון. לכן, ההגיון העיסקי מוביל למסקנה כי המשיבות באמצעות מר אלטרץ ביקשו לקנות את הסיכון שבגביית החוב הנטען מהחברה השלישית. רק לגבי חברה זו היה סיכון מסויים כי המכס יוכל לגבות את החוב הנטען, בשל העיקול שהוטל על נכס המקרקעין שלה, בכפוף לשעבוד הקודם שהוטל על הנכס. 25. המסקנה שלעיל עולה, גם מההלכה הפסוקה לגבי צד להסכם הטוען כי חתם עליו בלא לקרוא אותו, או בלא להבין את משמעותו. בעניננו, טענו כל הנציגים של המכס, כי הם אישרו את הסכם הפשרה למרות שצויינו בו שלוש החברות, שכן לא קראו אותו בצורה מעמיקה, או לא הבינו כי הוא מתייחס לשלוש המשיבות. על פי ההלכה הפסוקה, טענה כזו של צד לפיה "לא נעשה דבר" היא טענה שהנטל להוכיחה הוא נטל כבד - כבד יותר מהוכחה של טענות אחרות במשפט האזרחי. (ר' ע"א 36/99 גלזר נ' עזבון המנוחה חנה גלזר פ"ד נ"ד( 13) 272 וגם ע"א 1548/96 בנק לישראל בע"מ נ' לופו פ"ד נ"צ (12) 559). בנסיבות העניין אני סבורה כי יש להחיל על כל נציגי המכס את החזקה לפיה הם קראו והבינו את תוכן המסמך עליו הסכימו וחתמו. 26. אני סבורה כי ניתן להגיע למסקנה דומה גם לאור העובדה כי המכס הציג למשיבות מצג - בחתימתו של נוסח הסכם הפשרה כפי שהוצע ע"י ב"כ המשיבות, לפיו הוא מסכים להסכם הפשרה. כתוצאה מכך, המשיבות הסכימו לוותר על תביעותיהן, והסכימו לסווג המכשירים על פי טענת המכס. המשיבות אף שינו מצבן לרעה שכן כיום, אם יבוטל הסכם הפשרה, לא תהיה להן עוד, ככל הנראה, אפשרות לשוב ולתבוע השבת הסכומים שהן שילמו תחת מחאה, לאור הלכת פסק הדין בעניין קמור. 27. המכס העלה בשולי הסיכומים מטעמו שתי טענות נוספות - המבקשת עתרה כי ביהמ"ש יורה על מחיקת החלק בפסה"ד הנוגע לחברה השלישית - אם ביהמ"ש יסבור כי המכס טעה. אני סבורה כי אין לקבל את הבקשה. אינני סבורה כי מוצדק - לאור כל האמור לעיל - לפצל את הסכם הפשרה, להותירו בעינו ככל שהוא נוגע למשיבות 2-1, ולבטל אותו, ככל שהוא נוגע לחברה השלישית. כפי שהובהר, ההגיון שהנחה את קבוצת אלטרץ להגיע להסכם הפשרה, היה על מנת שהמכס יוותר על דרישתו לקבלת סכום הגרעון מהחברה השלישית, ולכן - לא ניתן לבטל את הסכם הפשרה ביטול חלקי. 28. המכס טען כטענה חלופית, כי על ביהמ"ש לקבוע כי הצדדים כלל לא התקשרו ביניהם בהסכם הפשרה, לאור העובדה שלא היה ביניהם מפגש רצונות. כפי שהובהר בפירוט לעיל, אינני מקבלת את הטענה, לאור העובדה שקיים עוגן אובייקטיבי שבאמצעותו ניתן לקבוע מהו תוכן ההסכם בין הצדדים. 29. אשר על כן, ולאור כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה. המבקשת תישא בהוצאות המשיבות ובשכ"ט עורכי דינה בסך כולל של 10,000 ש"ח + מע"מ. חוזהפרשנות חוזהפרשנותהסכם פשרהפשרה