1. תביעה שהוגשה למתן צו מניעה קבוע וצו מניעה זמני האוסר על המשיבות לשווק ולמכור בחנויות הקיריון בקרית ביאליק מוצרים מתוצרת "דיזל". לאחר שנדחתה הבקשה למתן צו מניעה זמני בהחלטתי מיום 28.9.98 תוקן כתב התביעה כך שהסעד המבוקש הוא סעד כספי וסעד למתן חשבונות. התובעת תובעת פיצויים בסך 347,000 ₪ נזק שנגרם, לטענתה, עקב הפרת הסכם בלעדיות שנכרת בינה לבין הנתבעות. הסעד למתן חשבונות מתייחס למתן פרטים על כמויות סחורה מתוצרת "דיזל" שסופקה ע"י הנתבעות לחנויות אחרות באזור הקריון. 2. גרעין המחלוקת הנטושה בין הצדדים הוא במסמך "זיכרון דברים" שנחתם ביום 27.4.98. התובעת רואה במסמך הנ"ל הסכם שלם, גמור ומוחלט אשר הופר על ידי הנתבעות ואילו הנתבעות טענו שלא היה זה הסכם אלא הליך במסגרת מו"מ להסכם שאמור היה להיחתם לאחר מו"מ ולא נחתם וכי כל הטיוטות שהוחלפו לא נחתמו ולבסוף לא נכרת כל הסכם בין הצדדים. 3. התובעת היתה בעלת חנות ב"קיריון" והנתבעות הן חברות להן הזכויות הבלעדיות למכירה ושיווק של מוצרי הלבשה מתוצרת "דיזל" העולמית. נתבע מס' 3 הוא מנהל ובעל מניות בשתי החברות הנ"ל. 4. בהחלטתי בבקשה למתן צו מניעה צוטט זיכרון הדברים ונכתבו דברים שיפים גם לענייננו ולמען התזכורת אזכירם בין היתר: "...זיכרון הדברים מיום 27/4/98 נערך בכתב יד, ככל הנראה בידיה של המבקשת, ונחתם על ידה ועל ידי מר אירני. זה לשון המסמך: "זכרון דברים 1. א. בלעדיות לכל המוצרים של דיזל פרט לגינסים. ב. יעשה כל מאמץ אפשרי לבלעדיות על גינסים. 2. כל סחורה שלא נמכרת לשביעות רצוננו (עד 30%) ניתן להחזיר לאל שרד. 3. שלט, מדפים, תאורה על חשבון חברת אל שרד. 4. אופן תשלום סחורה ראשונית שוטף 30, 60,90,120 אופן תשלום סחורה שוטפת, שוטף 100 יום. 5. אם החנות נסגרת אל שרד מזכה על כל הסחורה בחנות תוך ½ שנה. 6. אם החנות לא עושה מחזור של 40,000 שקל בחודש אל שרד, חברת שידל משתתפת ב-1,000 דולר שכירות. 7. החנות תחזיק בסחורת גינסים אך ורק דיזל. על החתום אוסנת קמחי יוסי אירני ... עיקרי טענות המבקשים הם: א. ההסכם מיום 27/4/98 קבע וגיבש את תנאי ההסכם לפרטיו וקבע בלעדיות לכל המוצרים של "דיסל" פרט לגינס, כאשר המשיבים התחייבו להשתדל ליתן בלעדיות גם לג'ינס. ב. על יסוד ההסכם הנ"ל ובעקבותיו המבקשת שכרה ביום 28/4/98 חנות בקניון הקריון מחברת מליסרון בע"מ ההסכם הוא לתקופה של 24 חודש עם אופציה, לתקופה נוספת. ג. בעת חתימת ההסכם עם המשיבים הבהירה המבקשת למשיב מספר 3 כי החוזה דרוש לה לצורך התקשרותה עם הקניון וכי החוזה עם חברת מליסרון בע"מ הינו לתקופה של שנתיים עם אופציה להארכה לתקופה של 24 חדש נוספים ולפיכך ההסכם ביניהם חייב אף הוא להתפרש על תקופה של שנתיים עם אופציה להארכה ל-24 חודש נוספים. ד. המבקשת השקיעה לפתיחת החנות סך של כ-150,000 ₪ והיא עשתה כן משום שלאופנת "דיזל" יש מוניטין, דבר שהבטיח לה לאור חוזה הבלעדיות, לקוחות רבים ולפיכך גם החזר השקעתה. בפועל נפתחה החנות ביום 1/6/98. ה. באמצע חודש אוגוסט 1998, גילתה המבקשת להפתעה כי המשיבים משווקים מוצרים בנוסף למכנסי ג'ינס דהיינו חולצות, ג'קטים, מעילים והנעלה לחנויות נוספות בתוך קניון "הקריון", לרבות לחנות "המשביר לצרכן". על כך מחתה נמרצות. ו. בעקבות כך ניסו הצדדים ליישב את המחלוקת ולהגיע להסכם. במו"מ הוחלפו טיוטות, האחרונה בהן מיום 26/6/98, כאשר המבקשת לא הסכימה לחתום עליה משום שהמשיבים דרשו לאפשר להם שווק מוצרי "דיזל" בחנויות אחרות בקניון נוסף לחנות המבקשת. ... 5. המשיבים העלו שורה ארוכה של טענות שעיקרן הן: א. בפגישות שקיים מר אירני עם המבקשת, בעלה ואביה, נידונה האפשרות שמהשיבה מס' 2 תשווק מוצרי "דיזל" למבקשת. אכן זכרון הדברים נחתם במהלך הפגישה אך סוכמו בו רק נקודות עקרוניות שצריכות היו להיות בסיס למו"מ נוסף שבסופו הסכם. מר אירני לא התכוון שהמסמך יהווה הסכם מחייב. ב. בפועל נוהל לאחר מכן משא ומתן שבו הוחלפו טיוטות של הסכם שלא נחתמו ולא הניבו הסכם. המשיבה צירפה 4 טיוטות של הסכמים שהוחלפו, הטיוטה הראשונה מ17/8/98, והאחרונה ככל הנראה מ-26/8/98. ג. נטען שזכרון הדברים אינו מהווה הסכם אלא שלב במו"מ וכי בכל מקרה נסיבות עריכתו וחתימתו אינן מצביעות אלא על קיום משא ומתן שלא הבשיל להסכם. כך למשל זכרון הדברים לא חתום על ידי המשיבים ואינו נושא את שמם או תאורם, אין בו פרטים אודות המחיר, הכמות ומועדי הספקה. המבקשת עצמה לא ראתה בזכרון הדברים הסכם מחייב והראייה ששילמה עבור מוצרים שסופקו לה בשיקים דחויים - שלא עפ"י הסדר התשלומים שנכלל בזכרון הדברים. ד. אין בזכרון הדברים את מידת המסוימות הנדרשת כדי להופכו להסכם מחייב, כך, למשל, עולה השאלה למי ניתנה הבלעדיות בהסכם - למבקשת או למשיבים. על איזה אזור חלה הבלעדיות האם לכל שטח המדינה, האם לשטח "הקריון", ואם מדובר ב"קריון", לאיזה חלק ממנו. בנוסף לכך הצביעה המשיבה על נקודות רבות נוספות שבהן אין המסמך עוסק לרבות מחיר המוצרים, פרוט הזכות להחזרה, מהי הכמות שמהבקשת אמורה לרכש, או מהן התחייבויות המבקשת בתמורה לבלעדיות. גם לענין זה לא נאמר דבר. נוסף לכך לא נאמר בהסכם לאיזו תקופה נעשה. ה. נטען לחילופין כי מאחר ומדובר בהסכם שלא נקבע מועד לסיומו, ניתן הוא לביטול במתן הודעה מראש תוך זמן סביר. ו. הוכחשה מכל וכל טענת המבקשת כאילו והיה ברור בזמן עריכת זכרון הדברים, שקיים קשר בין העובדה שהמבקשת שכרה את החנות ב"קריון" ל-24 חודשים, ובין התקשרות עם המשיבים...". לאחר שמיעת ראיות ארוכה יחסית, הוגשו סיכומים, האחרון בהם ביום 14.9.04. 5. עיקרי הטענות שהעלו הצדדים בהליכי הביניים הועלו גם עתה. התובעת, היתה אישה צעירה וחסרת ניסיון עסקי, רצתה ללכת בעקבות אביה שלו חנות בחיפה שבה מכר מוצרי "דיזל". בעלה של התובעת הוא בעל תואר במינהל עסקים, אולם העסקה נעשתה עם התובעת בלבד כשמעורבותו של הבעל קטנה מאוד. התובעת אמנם חסרת ניסיון עסקי, אך גילתה מידה מסוימת של ערמומיות ואין לומר עליה שאינה נבונה. כנראה ששכירת חנות בקיריון מאת בעלי הנכס חברת "מליסרון", היתה מותנית בכך שהתובעת תוכל להציג בפניי "מליסרון" הסכם או מסמך התקשרות עם חברה או "מותג" פלוני, שכן הקניון היה מעוניין בחנויות שישווקו מותגים מסוימים - מכאן ביקשה התובעת להשיג התקשרות עם הנתבעת - לשיווק מוצרי "דיזל". הסכם שכירות עם בעל החנות בקניון חב' "מליסרון", נעשה ביום 28.4.98. חב' "מליסרון" אישרה שהשכירה את החנות לתובעת וכי הסכימה להשכירה לה למטרת מכירת אופנת "דיזל", והוצג להם, בחתימה על הסכם השכירות, ההסכם עם חב' "דיזל" - הכוונה לאותו זיכרון דברים שצוטט לעיל מתאריך 27.4.98. התובעת היתה זקוקה מיידית למסמך כל שהוא המראה לכאורה שיש לה הסכם לשיווק מוצרי דיזל, ולכן על רקע זה היה החיפזון בחתימת זיכרון הדברים. למעשה גם מסמך זה סיפק את "מליסרון" והצביע לכאורה על כך שהתובעת תוכל לקיים את התחייבותה בהסכם השכירות שהשם המסחרי של החנות יהיה "דיזל". תוקפו או מעמדו של זיכרון הדברים כהסכם מחייב - לא עמד אז על הפרק על ידי "מליסרון". 6. הנתבע מס' 3 (להלן "אירני"), אף שהוא מנהל ובעל מניות בחברות הנתבעות, ביקש להציג עצמו כאדם שאינו מוסמך לקבל החלטות או לבצע התחייבויות בשם החברות. הוא לא הרשים את בית המשפט בבקיאותו בנושא שבו עסק, וגם התייחסותו לעניין היתה שטחית מאוד - כנראה כפי יכולתו. נסיבות הפגישה בין אירני לתובעת, תוארו על ידו כמקריות, כאשר לא תואמה מראש שום פגישה. הוא היה באזור, פגש את אבי התובעת, ואז ראה את "הזוג הנחמד" - הכוונה לתובעת ובעלה - לפי דברי אירני עשתה עליו התובעת רושם חמים והיא רשמה כל שדובר על פתק, "כל הדבר נראה לי כמו קרקס ואני באתי לשם ולא כדי לראות אותה, על הדרך ראיתי את הילדה שנראתה תמימה ובדיעבד היא לא תמימה כלל". מר אירני סבר מן הסתם שגם בית המשפט ינהג בתמימות או באמון לגרסתו הנ"ל. גרסה זו ילדותית ולא משכנעת כלל ועיקר. מר אירני נפגש עם התובעת אשר ביקשה ממנו להתקשר עם הנתבעות ולשווק את מוצרי "דיזל". זו היתה מטרת הפגישה והשיחה אשר הניבה גם את זיכרון הדברים. אלא מאי? המו"מ שנוהל עם אירני באותה פגישה, לא הניב הסכם וגמירת דעת לעריכת הסכם לשיווק הפצה ו/או בלעדיות עם הנתבעות או מי מהן. בעניין זה מקובלת עלי עמדת הנתבעות כפי שבאה לביטוי בהגנתה ובתצהירי מר אירני ומר פולק, מנהל הנתבעת מס' 2. הלהיטות שפעמה בלב התובעת לקבל ממר אירני מסמך כלשהו שתוכל להציג בפני "מליסרון" כדי לזכות בחוזה שכירות, הביאה לחתימת זיכרון הדברים, אלא שבאותו שלב טרם נחתם הסכם מלא ומחייב עם הנתבעות. זיכרון הדברים היה שלב מהותי במו"מ והצדדים היו אמורים לחתום על הסכם מלא ערוך כהלכה ומושלם - דבר שלא קרה. המו"מ אשר נוהל לאחר מכן והחלפת הטיוטות בין הצדדים (ראה עדות התובעת ומר אירני וכן מר פולק) לא הניבו הסכם. בעניין זה מקובלת עלי עמדת מר אירני, שלא היה מוסמך לכרות הסכם בשם הנתבעות ולא התכוון לכך. הכוונה היתה ברורה, והיא, שהם מוכנים עקרונית להתקשר עם התובעת כשם שהתקשרו עם אביה בקניון אחר, אך הדבר חייב להעשות על ידי עריכת חוזה בצורה משפטית וכמקובל. הטענה שהעלתה התובעת כאילו ואירני היה מעוניין, או להוט, לקשור את התובעת כדי להפיק תועלת כלכלית במתן חשיפה נוספת למותג "דיזל" - אינה עולה בקנה אחד עם המצב כהווייתו. הלהיטות והיוזמה באו מצד התובעת דווקא, אם כי מר אירני היה אוהד לרעיון, אף היה מוכן עקרונית להגיע לסיכומים כפי שבא לביטוי בזיכרון הדברים. 7. לאחר זיכרון הדברים ובעוד מנוהל מו"מ לקראת הסכם, החלה התובעת לרכוש מוצרי דיזל לשיווק בחנות. התובעת הציגה את זיכרון הדברים לפני מליסרון (אף שלא מדובר כלל במסמך חתום על ידי הנתבעות או מי מהן, ואף לא בשמן אלא על ידי מר אירני - כפי שנחזה על פני המסמך) וקיבלה למחרת את חוזה השכירות. את החזקה בחנות קיבלה בתחילת חודש יוני 1998 כפי שקבוע בחוזה השכירות. התובעת רכשה מן הנתבעות מוצרים למלאי ראשון בהיקף גדול. מבחינתה לא היה צורך במו"מ נוסף שכן ראתה בזיכרון הדברים הסכם מחייב, מה שלא היה במציאות, את הסכמתה לנהל מו"מ והחלפת טיוטות (שנושאי הבלעדיות ונושאים כבדים נוספים עלו בהם כולל תקופה, מחיר, תמורה, ערבויות ועוד!) הסבירה התובעת בכך שחששה כי הנתבעות יפסיקו לספק לה סחורה. הסבר זה אינו משכנע ואינו מציאותי. המו"מ נמשך ולא השתכלל להסכם מחייב, יחד עם זאת לא היתה מניעה שהתובעת תרכוש ותשווק מוצרים של דיזל כבר בשלב שלאחר ההסכמה העקרונית שבאה לביטוי בזיכרון הדברים. ניתן לשווק מוצרים גם בלי שנקבעו הגבלות והגדרות של הנושאים הקשורים בבעיית הבלעדיות, למי, מתי, לאיזה מוצרים ועוד נושאים קשים שלא עלו במו"מ. בשלב מהלך זה, קיבלה התובעת סחורה ושילמה עבורה בתנאי אשראי שהוסכמו - ולאו דווקא בהתאם לאמור בזיכרון הדברים. 8. אי גמירות הדעת לכריתת הסכם עולה מתוך הנסיבות והמסמכים. צודק ב"כ הנתבעת בטענותיו בנדון וכפי שגם בא לידי ביטוי בעדות אירני - סעיף 16 לתצהירו. על חזית החנות הותקן שלט של מוצרי דיזל והתברר שהנתבעת מס' 1 היא שמימנה את הקמתו או השתתפה במימון. עובדה זו אינה יכולה כשלעצמה להעיד כי זיכרון הדברים היווה חוזה סופי וגמור. השתתפות הנתבעת במימון השלט היתה אות של רצון וכוונה שאם ישווקו בחנות מוצריה יהיה בכך מעשה שנטע בלב התובעת את האמונה שלבסוף יושג הסכם. תיקווה זו התנפצה. הנתבעות לא הסכימו להענקת בלעדיות לשיווק מוצרי דיזל רק לתובעת ולא ויתרו על עמדתן המקורית שבקניון ישווקו עוד מוצרי דיזל על ידי אחרים כמו רשת המשביר לצרכן. 9. הערות הנתבעת לפרטי האמור בזיכרון הדברים ולהעדרם של נושאים שלא סוכמו מקובלות עלי ולא אחזור על הדברים שפורטו היטב בסיכומיו. אוסיף רק כי במסמך זיכרון הדברים, לא נזכר שם הנתבעת, לא מופיע שמם או חתימתם של הנתבעות ולא ברורה כלל הנוסחה של "בלעדיות לכל המוצרים של דיזל פרט לגי'נסים". בלעדיות זו מה משמעותה? סימני השאלה גדולים ונושא הבלעדיות היווה פרק במו"מ, שנכשל. בזיכרון הדברים לא רשם אירני כל הסתייגות לגבי תוקפו ולעניין המשך טיפול בחברה במחלקה המשפטית. כאשר נשאל לעניין זה, אמר מר אירני "אני לא ראיתי את המכתב כמכתב מחייב אמרתי שנעביר את זאת הלאה ונראה איך זה יתפתח... גם אמרתי שהכל צריך לקבל את האישור של החברה" מר אירני לא היה ער לסכנות הטמונות במעשיו. ההסבר האפשרי להתנהלותו זו הוא בחוסר מחשבה, חוסר ערנות או חוסר הבנה גמור, אף שיתכן היתה מעורבת בכך גם מחשבה של זלזול וחוסר אכפתיות לגבי הצד השני, קרי התובעת. יש להעיר כי בפגישה שהתקיימה עם הנתבעת השתתפו בני הזוג קמחי ואביה של התובעת. בפגישה זו לא קמה והתגבשה הסכמה, לא נכרת כל הסכם כפי שטוענת התובעת. התובעת לא הביאה לעדות את אביה, שעדותו היתה יכולה להיות חיונית להוכחת חלק מטענותיה. האב שימש כסוכן למוצרי דיזל ויודע דבר מה על הענקת בלעדיות ע"י הנתבעות - האב ישב באולם בית המשפט ולא נקרא לעדות. גם בעלה של התובעת לא הזכיר בעדותו את גרסת התביעה למה שנאמר באותה פגישה. כאמור חסרה ההתקשרות שבין הצדדים את היסודות המהותיים הדרושים לשם גמירות דעת, וקיום מידת המסוימות הנדרשת, למשל, ומבין הגורמים שהוזכרו ע"י הנתבעת ניתן לציין את אלה: העדר הדדיות, העדר תקופה להסכם או אזור לבלעדיות, חוסר בהירות אודות המוצרים עליהם אמור הסכם הבלעדיות לחול, פרטים כלכליים ותשלומים ועוד. העדר מסוימות עולה אפילו מעדות התובעת ובעלה כאשר הם מנסים ליחס להתקשות פרטים שלא בא זכרם. העדר גמירות הדעת שוללת קיומו של הסכם. נושא ההתקשרות והמו"מ בין הצדדים מזכיר במידה רבה את נסיבות העסקה שהיוותה נושא לפרשת "מרבק" - ע"א 3592/98 מוניר נאסר אל דין נגד מרבק פד"י תק' עליון 99(3), יש מידה רבה של צדק בדברי ב"כ הנתבעת על כן שכמו בעניין מרבק גם בענייננו אין לראות בתרשומת אשר נעשתה, משום יצירת הסכם של בלעדיות אלא עסקינן במסמך היוצר כוונות ולא הסכם מחייב. גם בפרשת מרבק ציין בית המשפט (בדרגה הראשונה) את שורת העניינים שהיו מהותיים וחסרים כדי להעלות את הכוונות לדרגת הסכם מחייב - וצויינו בין השאר, תיאור הסחורה (מדובר בבשר), כמויות ומחירים, אזורי הפצה, הדדיות ועוד. 10. כאמור הסכם בלעדיות להפצת ושיווק מוצרי "דיזל" אך ורק בחנות התובעת, לא נכרת. התחייבות כזו לא ניתנה לתובעת על ידי הנתבעות או מי מהן. 11. ב"כ התובעת מעלה בסיכומיה (עמ' 10-9 לסיכומים) את הוראות סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כלל) העוסק בחוסר תום לב בניהול מו"מ לקראת כריתתו של חוזה. הדברים נאמרו הן ביחס לטענה שהנתבעות לא קיימו את התחייבותן למתן בלעדיות והן לעניין ניהול מו"מ שלא בתום לב בעיקר על ידי מר אירני. צריך לומר כי סעיף 12 לחוק החוזים אינו עוסק רק במקרים של הפרת חוזה שנכרת, אלא בניהול המו"מ לקראת כריתת חוזה, בין אם נכרת לבסוף ובין אם לא. מבחינה זו ניתן להבין את הטענה כנוגעת רק לדרך ניהול המו"מ. התובעת טענה כי הסעד הרגיל מכוח סעיף 12 (ב) לחוק החוזים הוא הענקת פיצויים שליליים. בעניין זה נתערבבו לה שני עניינים שונים, אלה הנוגעים לפיצוי בגין ניהול מו"מ שלא בתום לב ואלה הנוגעים לפיצוי בגין חוסר תום לב בקיומו של חוזה. משראינו כי חוזה מחייב לא נכרת בין הצדדים באה בחשבון רק הטענה השנייה שהעלתה ב"כ התובעת בסיכומיה והיא הפרת הוראות סעיף 12 (ב) לחוק החוזים, דהיינו הפרת החובה לנהוג בתום לב במו"מ. תביעה כזו יכולה לעמוד בפני עצמה בין אם נכרת בסופו של דבר חוזה ובין אם לאו. כיום ניתן לומר, שהפסיקה הכירה גם באפשרויות נוספות לסעדים מכוח סעיף 12 לחוק החוזים, כלומר לסעדים מרחיקי לכת של ביצוע בעין של התחייבויות או אף "פיצוי קיום". פתח לרעיון זה בדברי כב' השופטת בן-פורת עוד בפרשת ע"א 829/80 והמשכו בפסיקה ברורה של בית המשפט העליון על ידי כב' הנשיא ברק. בכל מקרה מדובר במקרים קיצוניים וחריגים שהנסיבות מצדיקות זאת, וברור על פניו שאין המקרה הנדון דומה או ראוי להיכנס בקטגוריה זו. לשאלה האם נהגו הנתבעות שלא בתום בניהול המו"מ, יש להקדים שאלה אחרת, והיא האם היתה הטענה במסגרת כתב התביעה? אכן מעיון בכתב התביעה המתוקן, עולה שאין סימן וזכר לטענה כי המו"מ נוהל שלא בתום לב וכי בכך הופרה הוראת סעיף 12 לחוק החוזים. בקשה לתיקון התביעה בעניין זה לא הוגשה אף לא במהלך שמיעת הראיות. אני סבור שכאן מדובר בשינוי חזית אסור על פי הדין ודין טענות אלה להידחות. אעיר שלא מדובר רק בסעד שונה או סעד נוסף, אלא בעובדות שמהוות למעשה עילה שונה וחדשה. למעלה מן הנדרש: אילו ניתנה הרשות לתיקון התביעה, או אם, לחילופין, שגיתי במסקנתי הנ"ל והייתי נדרש לפסוק בעניין סעיף 12 הנ"ל, הייתי בא למסקנה, שיש בדרך התנהלות הנתבעות משום חוסר תום לב ויש להעניק לתובעת פיצויים שליליים בגין הפרת החובה. הנתבעות נטעו בלב התובעת את התקווה כי יושג הסכם ברוח הדברים הכלליים שבזיכרון הדברים. העובדה היא שגם הוחל באספקת מוצרים והותקן שלט "דיזל" על החנות. התובעת התקשרה עם הנהלת הקניון לשכירת החנות והתבססה על ההנחה והאמונה שהנתבעות אכן יעניקו לה את "חסותן" ותינתן לה בלעדיות במכירת המוצרים. יתכן והתובעת נחפזה והעמידה עצמה בסיכון לא סביר אולם, עבר פרק זמן ממושך למדי של כחודשיים עד אשר נתגלעה המחלוקת שלא ניתן היה לגשר עליה והיא בטיוטות ההסכם. לראשונה נתגלה שהצדדים אינם מסוגלים להגיע להגדרת הבלעדיות (וראה הטיוטות כולן!), אולם בינתיים החלה התובעת לרכוש מוצרי דיזל מהנתבעות ולשווקן בחנות מבלי שיש בידה הסכם מחייב. הנתבעות הניחו אפוא למצב דברים זה להתקיים בטרם הסתיים המו"מ מה שגרם לתובעת להוצאות. התנהגות הנתבעות אינה מקובלת ולא נעשתה בתום לב אולם תרומה משמעותית למצב הדברים היתה גם מצידה של התובעת עצמה. חזקה עליה שידעה והבינה כי היא לוקחת סיכון שהמו"מ לא יניב הסכם סופי, ואף על פי כן המשיכה בניהול העסק, כאילו היה בין הצדדים הסכמה חלקית. אשמם של הנתבעות בעניין זה אינו רב ואין להפריז בו. גם נזקיה והוצאותיה של התובעת לא היו רבים. הראיות שהציגה התובעת ובעלה קלושות ביותר וחלק ניכר מן הטענות נטולות כל בסיס חשבוני וראייה של ממש. חוזה השכירות היה ל-24 חודשים ובפועל הופסק ביוני 1999, קרי אחרי כשנה. נטען גם ששולמו "למליסרון" פיצויים מוסכמים בגין הפרת ההסכם בסך 32,000 ₪. אילו נדרשתי לפסוק לתובעת פיצויים בגין הפרת הוראות סעיף 12 לחוק החוזים ובניכוי אשמה התורם של התובעת בשיעור של כמחצית, הייתי פוסק לה פיצוי גלובאלי על פי אומדנא בלבד של 20,000 ₪ בלבד. (הערה: סוגיית האשם התורם בתביעות לפיצויים בגין ניהול מו"מ שלא בתום לב טרם הוכרה בפסיקה אופן ברור, יש מלומדים המצדדים בגישה זו אולם גם הביקורת עליה רבה). 11. סוף דבר, לאור האמור לעיל, התביעה נדחית. התובעת תשלם לנתבעות הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪ + מע"מ. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים. הפרת חוזהחוזההסכם בלעדיות