החלטה בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט לתביעות קטנות בקריות (כב' השופט ערן נווה) מיום 12.7.2007, בה נדחתה בקשת המבקשים לביטול פסק דין שניתן נגדם בהיעדר הגנה. 1. המבקשים, בעלי הזכויות בדירה הנמצאת ברחוב אתא 7/32 בקרית אתא, השכירו ביום 5.12.2003 את הדירה למשיבה לתקופה של שנה. כחלק מתנאי החוזה ולהבטחת התחייבויותיה, הפקידה המשיבה בידי המבקשים שני שיקים לבטחון על סך 7,500 כל אחד (להלן: "חוזה השכירות"). 2. ביום 18.5.2004 שלחה המשיבה, לטענתה, מכתב למבקשים בדואר רשום ובו הודיעה להם, כי עקב מצבה הכלכלי הגרוע ובהיותה אם חד-הורית, בכוונתה לעזוב את הדירה בעוד 60 יום, והודעה זו היא בבחינת הודעה מוקדמת לפי סעיף 16 לחוזה השכירות. המשיבה שוחחה עם המבקשים לגבי האפשרות להביא דייר חלופי, אולם הדבר לא צלח. לבסוף שילמה המשיבה למבקשים סך של 5,000 ₪, וביום 4.6.2004 חתם המבקש 1 על כתב ויתור על טענות ותביעות, בו הצהיר על סיום השכירות עם המשיבה וכי התשלום מהווה דמי עזיבה מוקדמת. 3. זמן קצר לאחר מכן, הגישה המשיבה נגד המבקשים תביעה בבית המשפט לתביעות קטנות להשבת הסך של 5,000 ₪. המבקשים לא הגישו כתב הגנה ולא התייצבו לדיון שהתקיים ביום 23.11.2004. כתב התביעה והזימון לדיון נשלחו למבקשים באמצעות בית המשפט לכתובתם על-פי החוזה, כאשר על גבי אישור המסירה צוין "לא נדרש". לאחר הצהרת המשיבה כי תביעתה אמת, ניתן פסק דין במעמד צד אחד, בו נקבע כי אישור המסירה תקף וכי על המבקשים לשלם למשיבה סך של 5,300 ₪ כולל הוצאות משפט. בית משפט קמא קבע כי "לאור אופי התביעה, אני מאפשר לנתבעים להגיש בקשת ביטול פסה"ד לביהמ"ש בתוך 30 יום ואולם תנאי לביטול פסה"ד יהיה הפקדת 750 ₪ בקופת בית המשפט לשם הבטחת הוצאות התובעת בגין התייצבותה היום והתייצבות הנתבעים בתיק זה". 4. ביום 3.2.2005 הגישה המשיבה את פסק הדין לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל, ומפירוט פעולות שצירפה לתגובתה עולה, כי נעשו מספר נסיונות להמציא למבקשים אזהרה, נסיונות שלא צלחו, תחילה מנימוק "לא נדרש" ולאחר מכן עקב העתקת כתובת. רק ביום 2.2.2007 נמסרה אזהרה למשפחת המבקש וביום 25.6.2007 נמסרה אזהרה למבקשת. ביום 24.5.2007 ניתן צו עיקול על חשבון הבנק של המבקש וביום 28.5.2007 נשלחה לו הודעה מהבנק על כך (להלן: "צו העיקול"). ביום 11.6.2007 הגיש המבקש בקשה לביטול פסק הדין ולעיכוב הליכי ההוצאה לפועל. המבקש טען כי לא ידע אודות התביעה ופסק הדין, שכן ההודעות לא נשלחו לכתובת בה התגורר, וכי הדבר נודע לו רק עם קבלת צו העיקול. ביום 17.6.2007 צירף המבקש תצהיר משלים לבקשתו, בו טען לגופה של תביעה ופרש את הגנתו. 5. ביום 12.7.2007 דחה בית משפט קמא את הבקשה לביטול פסק דין. בהחלטה נקבע כי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר, כי סביר להניח שהמבקש ידע אודות התביעה שמתנהלת נגדו אולם לא טרח לבדוק דבר בעניין וכי לא הוכיח שאישורי המסירה לא הומצאו כדין. בנסיבות אלו, כך נקבע, ביטול פסק הדין יפגע ב"סופיות הדיון" ללא טעם מספק. 6. על החלטה זו נסבה הבקשה שבפני. בבקשה חזרו המבקשים על טענתם כי לא ידעו אודות התביעה ופסק הדין שניתן נגדם, אלא עם קבלת צו העיקול. עוד טענו המבקשים, כי קיימת להם הגנה טובה כנגד התביעה, ותשלום הסך של 5,000 ₪ בוצע לאור ההסכמה אליה הגיעו הצדדים לפיצוי המבקשים, בגין הנזק שנגרם להם עקב הפרת חוזה השכירות. המשיבה הגישה תשובה לבקשה, מבלי שנדרשה לכך. בתגובתה טענה, כי המבקשים ידעו אודות התביעה ופסק הדין ובחרו להתעלם מההודעות שנשלחו אליהם בעניין זה, עד להטלת העיקול במסגרת הוצאה לפועל. בנוסף נטען כי לאחר הגשת התביעה, המבקשים יצרו קשר עם המשיבה ושאלו אותה לפשר התביעה. הזימונים מבית המשפט נשלחו לכתובת המבקשים על פי חוזה השכירות ובהתאם לשאילתות שהוצאו ממשרד הפנים. כן טענה המשיבה, כי ידוע לה שהמבקשים השכירו את הדירה בסמוך לעזיבתה כך שהמבקשים לא ניזוקו מעזיבת המבקשת ואף הרוויחו מכך. 7. דין הבקשה להדחות. איני רואה להתערב בקביעת בית משפט קמא, כי בוצעה המצאה כדין למבקשים וכי המבקשים לא הצליחו להוכיח את ההיפך. במצב דברים זה, פסק הדין ניתן כדין ואין מקום לבטלו מחמת הצדק עקב פגם בהליך ויש לבחון ביטול פסק הדין מחמת שיקול דעת בית המשפט. לצורך כך, על בית המשפט לבחון האם למבקש קיימים סיכויי הצלחה בתביעה/הגנה אם יבוטל פסק הדין, וכן את הנימוק למחדל הדיוני, האם נבע כתוצאה מזלזול או שמא מתוך טעות בתום לב, אי הבנה או רשלנות, כאשר לטעם הראשון ניתן משקל רב יותר - רע"א 8864/99 אנקווה נ' מעוז חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 29.10.2000); ע"א 3521/04 רוזנפלד נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (ניתן ביום 16.1.2005); רע"א 1119/05 גולדסיל נ' ביליה רוברט - נכסים ובניה בע"מ (ניתן ביום 27.2.2005). הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה באיחור ניכר, כשנתיים וחצי לאחר שניתן פסק הדין, ואף מבלי שצורפה לה בקשה להארכת מועד. הוכח כי למבקש הומצאה אזהרה על ידי ההוצאה לפועל כבר בחודש 2/2007 ואילו הבקשה לביטול פסק דין הוגשה כארבעה חודשים לאחר מכן. משכך, אף אם אניח כי המבקשים לא ידעו בפועל אודות התביעה ופסק הדין, הגם שבוצעה המצאה כדין, הרי גם משנודע להם הדבר לא הזדרזו לפעול לביטול פסק הדין, אלא כשהוטל צו העיקול (ואזכיר כי בפסק הדין איפשר בית משפט קמא למבקשים לעתור לביטולו בתוך 30 יום, בכפוף להפקדת תשלום בסך 750 ₪). לא מצאתי בבקשה נימוקים להתנהלות זו של המבקשים, התנהגות המעידה על זלזול ושאננות. לא אכחד, כי למקרא תצהירו של המבקש שצורף לבקשה לביטול פסק דין, יש לכאורה ממש בטענות ההגנה של המבקשים. על פי חוזה השכירות, הזכות להפסקת השכירות בהודעה מראש, הוקנתה למשכיר בלבד, כך שלכאורה הודעת המשיבה מהווה הפרה של חוזה השכירות בנוסף, יש בכתב הויתור כדי להעיד על סיכום בין הצדדים לסכום הפיצוי בגין ההפרה. עם זאת, באיזון בין השיקולים השונים ולאור האיחור הניכר בהגשת הבקשה לביטול פסק הדין ללא נימוק אמיתי, איני רואה להתערב בהחלטת בית משפט קמא. 8. לאור האמור לעיל ומכוח סמכותי לפי תקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אני דוחה את הבקשה. מאחר שלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות. הפקדון שהופקד, במידה והופקד, יוחזר למבקשים. פסק דין בהעדר הגנהתביעות קטנותביטול פסק דין