החלטה בפני בקשה מטעם המשיבה בערעור להגדיל את סכום העירבון מ-30,000 ₪ אשר נקבעו, ל-150,000 ₪. אגב בקשה זו התעוררה גם שאלת סיווג ההליך. להלן אדון בשתיהן. 1. עניינו של ההליך בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר אישר פסק בוררות חוץ שניתן בשוודיה כנגד המערערת. פסק הבוררות קבע כי המערערת הפרה הסכם שהיה בינה לבין המשיבה, ולכן נפסק כי על המערערת לשלם למשיבה סך העולה על 36 מיליון דולר ארה"ב. המערערת הגישה ערעור לבית משפט בשוודיה, כדי שיקבע כי הפסק חסר תוקף, אך ערעור זה נדחה. במקביל, סרב בית משפט באוקראינה להכיר בפסק או לאכוף אותו. לבית המשפט המחוזי הוגשה בקשה להכרה בפסק החוץ לפי אמנת ניו יורק בדבר הכרתם ואכיפתם של פסקי בוררות חוץ, 1958 (להלן: אמנת ניו יורק). המערערת התנגדה לבקשת הכרה זו, בטענת חוסר סמכות. בית המשפט המחוזי דחה טענות אלה, ואישר את פסק הבוררות בהחלטה מיום 28.10.04, ואף חייב את המערערת בהוצאות משפט בסך 10,000 ₪. מכאן ההליך בפני בית משפט זה. שאלת סיווג ההליך 2. השאלה הראשונה בה אדון היא אם הליך זה דינו דין ערעור בזכות או רשות ערעור. המבקשת סברה כי מדובר בערעור בזכות. זאת, לטענתה, מאחר ובית המשפט המחוזי היה ערכאה ראשונה שדנה בעניין, ולפי סעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה, ניתן לערער בזכות על פסק דין של ערכאה ראשונה, פרט לבית המשפט העליון. זאת במיוחד לאור כותרת ההחלטה בבית המשפט המחוזי - "פסק דין", ולא "החלטה". מאחר ופסק הבורר אושר לפי אמנת ניו יורק (1958), מכוח סעיף 29 א' לחוק הבוררות, התשכ"ח - 1968 (להלן חוק הבוררות) ולא לפי סעיף 23 לחוק אזי סעיף 38 לחוק הבוררות הקובע כי הערעור על החלטות לפי החוק הן ברשות אינו חל, והמדובר אפוא בערעור בזכות. זאת במיוחד לאור חשיבותה של זכות הערעור, אשר מטה את כף הפרשנות אל הצד המקיים אותה. המשיבה לא הגיבה לעניין שאלת סיווג ההליך, הגם שניתנה לה הזדמנות לכך בהחלטתי מיום 1.3.05. 3. לאחר עיון בחומר שבפני באתי למסקנה כי דינו של הליך זה לידון כרשות ערעור ולא כערעור בזכות. אמת, אישור פסק הבורר נעשה מכוח סעיף 29א לחוק הבוררות ולא על פי סעיף 23 לחוק זה. בכך אין בכדי להכריע בשאלה שבפני שעניינה ההליך הראוי להשגה על אישור פסק הבורר ולא האישור עצמו. בעניין זה לא מצאתי יסוד לפרשנות לפיה סעיף 38 לחוק הבוררות לא חל על אישור בוררות חוץ שכן המדובר ב"החלטה לפי חוק זה" (סעיף 38 לחוק הבוררות). מעבר לכך, לא מצאתי טעם ענייני להבחין בין בוררות חוץ ובוררות פנים לעניין הערעור. קיים אמנם הבדל בין שני ההליכים (ראו בהרחבה ס' אוטולנגי, בוררות - דין ונוהל (מהדורה שלישית 1991) 412-414) אולם נראה כי הבדל זה מאויין משעה שבית המשפט המחוזי מאשר את הבוררות. משלב זה, בין המדובר בבוררות חוץ ובין בבוררות פנים, המבקש להשיג על פסיקת בית המשפט המחוזי יכול על פי הדין הקבוע בחוק לפנות רק ברשות ערעור (סעיף 38 לחוק הבוררות; וכן ב"ש 527/86 ב.ס.ט. חברה לעבודות בנייה ופיתוח בע"מ נ' קיבוץ יפעת פ"ד מ(3) 22). אשר לסעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה, הרי שזה הובא כתנא דמסייעא למערערת רק ככל שהדברים אמורים בקיומו של ספק פרשני באשר לזכות הערעור. אולם משעה שהקביעה שמדובר בענייננו ברשות ערעור יסודה בהוראת סעיף 38 לחוק הבוררות, אין עוד ספק פרשני בנדון ובהוראת סעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה אין כדי להסיר ספק שאינו קיים. המערערת לא טענה בפני כי הוראת סעיף 38 לחוק הבוררות עצמה אינה חוקתית לאור סעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה וממילא אין לי צורך להביע כל עמדה בעניין זה. התוצאה היא אפוא כי דין הערעור שהוגש להימחק. נוכח היעדר הבהירות הנטען בעניין זה עד להכרעה זו כמו גם אי ההתייחסות של המשיבה לנדון, תוכל המערערת להגיש בקשת רשות ערעור תוך 15 ימים מעת ההמצאה. הבקשה להגדלת העירבון 4. נוכח מסקנתי שלעיל אין אני נדרש עתה לבקשה להגדלת הערבון אולם מתוך הנחה כי שאלת הערבון תשוב ותעלה בבקשת רשות הערעור, ועל מנת לחסוך בזמנם של הצדדים ובית המשפט, אדרש גם לעניין זה. ביסוד הבקשה להגדלת סכום הערבון עומדת טענה המשיבה לפיה המערערת טרם שילמה לה כל סכום שהוא, בין לפי פסיקת מוסד הבוררות השוודי, ובין לפי פסיקת בית המשפט המחוזי. מכאן למדה המשיבה כי המערערת אינה נוטה לכבד את החלטות בתי המשפט השונים ולעמוד בתשלומים המושתים עליה. בנוסף, המערערת מנהלת הליכי משפט רבים ברחבי העולם, ומאלצת את המשיבה להוציא כספים רבים. המשיבה טוענת כי נקבע להלכה בע"א 89/04, ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי ואח' (לא פורסם) כי העירבון צריך לשקף פרמטרים שונים, כגון שווי נשוא המשפט, היות המערער בישראל או בחו"ל, סכום ההוצאות שנפסקו בערכאה הראשונה, היקף העבודה המשפטית בערעור, והשאלה האם המערער פרע הוצאות שהושתו עליו בערכאות קודמות. לטענתה, המדובר בשווי ערעור בו הקרן שווה יותר מ-36 מיליון דולר, ואשר הטיפול המשפטי בו יהא מטבע הדברים מורכב ויקר, כאשר המשיבה מצויה בחוץ לארץ, וטרם שילמה הוצאות שנפסקו לחובתה בבית המשפט קמא. זאת בעוד חזקה על המערערת, שהיא למעשה מדינת אוקראינה, כפי שאף עולה מבקשתה לארכה בהפקדת עירבון, שתוכל לשלם את הסכומים שנפסקו כנגדה. משלא עשתה כן, ויזמה הליך נוסף במדינת ישראל, בעודה תושבת חוץ, מן הראוי להגן על המשיבה. 5. המערערת טוענת מצידה כי סכום העירבון המבוקש אינו מציאותי, באשר אינו מתקרב לשיעור ההוצאות המקובל בפסיקה בעניינים מעין אלה. בנוסף, המשיבה ביקשה פסיקת הוצאות ריאליות גם בבית המשפט קמא, אך שם דחה בית המשפט את הבקשה בטענה שהצדדים ניהלו את ההליך ביעילות ובמהירות. המערערת מתכוונת להמשיך ולפעול כאמור, ולפיכך אין טעם בקביעת עירבון כמבוקש. המערערת טוענת כי קביעת סכום עירבון כמבוקש תפגע בזכות הגישה שלה לערכאות. אמנם יש לאזן זכות זו למול האינטרס של המשיבה שלא לצאת בחסרון כיס מן ההליך, אך דרישת המשיבה לעניין העירבון אינה מוצדקת. בנוסף, המערערת הקפידה עד כה על ניהול הליך נקי מהיר ויעיל בלא בקשות סרק וגרימת הוצאות מיותרות לצד שכנגד. לעניין ההוצאות שנפסקו בבית המשפט קמא, הלכה היא כי אי קיום פסק דינו של בית המשפט קמא אינו שיקול לעניין העירבון, מאחר ובית המשפט אינו עוסק באכיפת פסקי דין. כך נקבע בבש"א 1291/04 יוחנן טיבי נ' החברה הכלכלית לפתוח צפת "עמק התכלת" בע"מ (טרם פורסם). עוד נטען כי סכום התביעה אינו משקף את העבודה המשפטית הנדרשת, ולפיכך אינו מהווה קריטריון בקביעת גובה הערובה. מאחר ומדובר בהליך בפני בית המשפט העליון, המדובר בדרך כלל בהליכים ממוקדים, כאשר רוב מלאכת הבירור כבר נעשתה בערכאות הקודמות. במצב דברים זה, כך נטען, כי סביר שהוצאות הצדדים תהיינה נמוכות יחסית. זאת גם לאור העובדה כי בעוד שהמשיבה שבה וטוענת כי המערערת היא חברה זרה, הרי גם היא עצמה חברה זרה; הבוררות נעשתה בהסכמת הצדדים במדינה שלישית זרה לשתיהן; ומכל מקום הליכי הגבייה, אם יהיו, יהיו חובקי עולם. לבסוף נטען כי ההחלטה בדבר גובה העירבון היא החלטת ביניים, אשר בית המשפט רשאי לשוב ולעיין בה רק מקום בו הוכח שינוי נסיבות מהותי ממועד החלטה הקודמת, או מקום בו ההחלטה הקודמת ניתנה מתוך טעות. מאחר ובהליך זה לא נתקיים איזה מהתנאים האמורים, אין להרהר אחר ההחלטה, בעיקר לאור פנייתה המאוחרת של המשיבה בעניין הנדון שלושה חודשים לאחר קביעת העירבון. 6. לאחר עיון בחומר שבפני ובטענות הצדדים נחה דעתי כי דין בקשה זו להתקבל. יאמר מיד כי אין מקום להגדלת סכום הערבון בשל אי פרעון החוב הפסוק או הוצאות המשפט. כך, שכן תכלית הערבון אינה לשמש כלי לאכיפת פסק הדין עצמו אלא בטוחה להבטחת ההוצאות. השאלה העיקרית המונחת לפתחי היא אפוא מהו היקף הערבון הראוי בתיק זה כך שיבטיח באופן הנדרש את המשיבה מקום בו יפסקו הוצאות לזכותה. בהקשר זה מקובלת עלי עמדת המשיבה לפיה יש ליתן משקל בלתי מבוטל בנסיבות העניין לשווי ההליך כמו גם למיהות המערערת. שעה שמדובר בהליך ששוויו 36 מליון דולר של ארה"ב, ניתן לצפות כי המשיבה תשקיע סכומים ניכרים בייצוג בבית משפט זה ובהוצאות הכרוכות בו. במצב דברים זה, אין ערבון בסך 30,000 ₪ משקף את ההוצאות הצפויות, ובכלל זה שכר הטרחה, בתיק זה (השוו בג"ץ 891/05 תנובה מרכז שיתופי נ' הרשות המוסמכת (טרם פורסם)). בשים לב להיות ההליך שיפתח רשות ערעור, כמו גם לשווי ההליך, אני מעמיד את הערבון בתיק זה על סך של 50,000 ₪. 7. התוצאה היא כי הליך זה ימחק והמערערת תוכל להגיש בקשת רשות ערעור כאמור לעיל. הערבון שיופקד בה יעמוד על 50,000 ₪ ויופקד כאמור תוך 21 יום מפתיחת בקשת רשות הערעור. אין צו להוצאות בהליך זה. ערבון