העברת תיק הוצאה לפועל לסדר דין מהיר בפני תביעה שטרית בסך של 24,383 ₪ אשר תחילתה בתיק הוצל"פ מס' 2-02-33548-01שהועברה לדיון בסדר דין מהיר, לאחר קבלת התנגדות הנתבע לביצוע שטר. רקע התובעת הינה חברה פרטית בישראל העוסקת בשיווק סיטונאי של פירות וירקות לחנויות, למוסדות ולבתי עסק. הנתבע הינו הבעלים ומנהל חנות מינימרקט הנקראת "מינימרקט פרץ" בירושלים. בין התובעת לנתבע, שררו יחסים עסקיים החל מנובמבר 2000. לטענת התובעת, היחסים העסקיים עוגנו בהסכם חתום ע"י הנתבע, אליו צרף הנתבע שטר חוב וכתב ערבות להבטחת פרעון תמורת ההזמנות. לטענת הנתבע, ההתקשרות בין הצדדים בוצעה בעל פה והוא לא חתם על הסכם, כתב ערבות או שטר חוב. לעניין שטר החוב הנטען, (נספח א' למסמכי התובעת), טען הנתבע כי החתימה שעל השטר איננה שלו. התובעת צרפה לכתבי טענותיה: הסכם התקשרות בין התובעת לנתבע, להזמנת פירות וירקות, שנחתם ביום 5/11/00 בו נקבע בין היתר אמצעי תשלום של שוטף + 30 (להלן "ההסכם"). שטר חוב שנערך ב 5/11/00 לפרעון 24,373.27 ₪ ביום 22/4/02 לפקודת התובעת (להלן "שטר החוב"). כתב ערבות אישית על הסכום של 20,000 ₪, אשר שמו של הנתבע מופיע בו כערב (להלן "כתב הערבות"). כרטיס "מצב חשבון" לתקופה 1/1/01-31/12/01 (להלן "כרטיס חשבון"). הנתבע צרף לכתבי טענותיו, קבלות לזיכויים ותעודות משלוח. טענות הצדדים טענות התובעת לטענת התובעת, הנתבע חתם על שטר החוב ועל כתב הערבות כחלק בלתי נפרד מההסכם, לצורך הבטחת פרעון תמורות הסחורה שסופקה לבית עסקו. מכרטסת הנהלת החשבונות של הנתבע אצל התובעת, עולה כי הנתבע הזמין סחורות מהתובעת ברבבות שקלים, אולם לא פרע את מלוא חובו לתובעת. עוד עולה כי התשלום האחרון ששולם ע"י הנתבע לתובעת, בוצע ביום 1/3/02 בסך של 2,000 ₪, כחלק מסדרת שיקים דחויים ע"ס כולל של 16,000 ₪, שהפקיד הנתבע בידי התובעת ביום 27/12/01. לאחר ביצוע תשלום זה, נותר הנתבע חייב לתובעת, סך של 24,373.27 ₪ (קרן) והכל כפי המפורט בכרטסת הנהלת החשבונות של הנתבע אצל התובעת. בשל סירובו של הנתבע לפרוע את חובו לתובעת, הגישה התובעת ללשכת ההוצאה לפועל בקשה לביצוע שטר החוב בתיק הוצל"פ דלעיל. שטר החוב שהוגש לביצוע, הינו חלק בלתי נפרד ממסכת של הסכמים והתחייבויות הדדיות בין התובעת ובין הנתבע, שנקבעו בהסכם החתום ע"י הנתבע ובו כתוב בסע' 1: "המבוא ושטר החוב הנספח להסכם זה מהווים חלק בלתי נפרד מההסכם". התובעת הינה חברה מסודרת הנוהגת להחתים את לקוחותיה על הסכמי ההתקשרות המלווים בשטרי חוב ובערובה אחרת לפרעון חובות. על כן, לא יעלה על הדעת כי שטר החוב, שהינו נספח להסכם, לא נחתם ע"י הנתבע עצמו. בתצהירו התומך בהתנגדות לביצוע השטר, טען הנתבע טענה אחת בלבד, לפיה לא חתם על גבי שטר החוב והפרטים המופעים בו לא מולאו על ידו. לטענת התובעת, טענה זו של הנתבע, הועלתה בעלמא ואינה נסמכת על חוות דעת מומחה ו/או על אסמכתאות כלשהן בתמיכה לטענות אלה. על הנתבע מוטל נטל הראייה, להוכיח כי לא חתם על גבי שטר החוב. חבות הנתבע נגזרת ממס' פרמטרים, כולם ביחד וכל אחד לחוד וביניהם: הנתבע הזמין סחורה מהתובעת לעסקו הפרטי, הפועל תחת מס' ת.ז של הנתבע כעוסק מורשה. המותג "מינימירקט פרץ" אינו אשיות משפטית נפרדת אלא שמו המסחרי של הנתבע. כל הזמנת סחורה של מינימרקט פרץ, משמעה התחייבות אישית של הנתבע, לתשלום תמורת ההזמנה. הנתבע חתם על הסכם, בגדרו התחייב לשלם את תמורת כל הזמנה, בהתאם לתנאי התשלום, בהם לא עמד. גם אם תתקבל טענת הנתבע כי הביטחונות הנ"ל לא נחתמו על ידו, אין פרוש הדבר כי הנתבע אינו חייב בתשלום תמורת הסחורה, שהוזמנה אישית על ידו ובעבורו. המחלוקת בתיק הינה, האם חתם הנתבע על גבי שטר החוב אם לאו ובשאלה זו בלבד. על כן, כל טענותיו האחרות של הנתבע, למעט הטענה כי לא הוא שחתם על השטר, היינו, טענותיו לעניין קיזוזים וזיכויים, הינם בבחינת הרחבת חזית, שאין ליתן עליהם את הדעת. טענה זו של הנתבע לפיה שילם כספים ביתר ומגיעים לו זיכויים מהתובעת, מעבירה אליו את נטל הראיה להוכיח טענותיו כמו כן, טענות הנתבע הינן בגדר טענות "הודאה והדחה". הנתבע אינו חולק כי בינו לבין התובעת נקשרו קשרים מסחריים (סע' 5 לתצהירו) ואינו מכחיש כי קיים חוב לתובעת, אולם מוסיף הוא טענות בדבר "זיכויים" המגיעים לו מהתובעת, שלא באו לידי ביטוי בכרטסת הנהלת החשבונות של הנתבעת אצל התובעת. לצורך הוכחת אמיתות חתימתו של הנתבע על גבי שטר החוב, צירפה התובעת את הסכם ההתקשרות ואת כתב הערבות האישית. התובעת יכולה הייתה להסתפק בשטר החוב בלבד, עת נחתם הסכם ההתקשרות בין התובעת לנתבע, אולם למען הסר ספק ולמעלה מן הצורך, על מנת שהנתבע לא יתכחש לחתימתו על גבי שטר חוב, הוחתם הנתבע גם על כתב הערבות האישית (כנהוג אצל התובעת). מאחר שעסקינן בעוסק מורשה ולא באישיות משפטית נפרדת, יכולה הייתה התובעת לתבוע בנקל את הנתבע על פי עילה חוזית, אולם לאור אחיזתה בשטר החוב ובכתב הערבות האישית שבידיה, בחרה התובעת להגיש את שטר החוב לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל, כנהוג על פי מנהג הסוחרים בימינו הפונים לממש בטוחה לצורך פירעון חובות שלא שולמו. על הנתבע, בתצהיר עדותו הראשית ובהליך הבאת הראיות, היה להתמקד בטענתו היחידה וכל טענותיו בדבר חיובי יתר ו/או זיכויים, הינם טענות חדשות ומפתיעות, אשר לא באו לידי ביטוי בתצהירו התומך בהתנגדות לביצוע השטר. לא זו אף זו, כל הטענות החדשות, הינן בגדר שינוי חזית אסור. טענות אלה לא אוזכרו בשלבים מוקדמים של הדיון, דבר אשר שימש יתרון בלתי הוגן לנתבע ועל בית המשפט למחוק ו/או להתעלם מכל טענות הנתבע בדבר חיובי היתר ו/או טענות הקיזוז הנטענות על ידו. בהתאם להלכה הפסוקה, נקבע כי אין לחרוג במהלך המשפט מהפלוגתאות שגובשו והפלוגתא היחידה העומדת למחלוקת הינה השאלה השטרית. הנתבע העלה בתצהירו, טענות שהינן בגדר עדות שמועה, מאחר והתבסס על "דברי" סוכן התובעת לשעבר, מר איציק שמש. הנתבע לא טרח לבקש ולזמן את מר שמש לצורך מתן עדות, למרות שכאמור, מחובתו הייתה לעשות כן ומאחר ולטענותיו אין כל סימוכין, אין לקבל את טענותיו שהינן בגדר עדות השמועה. נציג התובעת נתן בעדותו הסברים בדבר תעודות הזיכוי שצירף הנתבע לתצהירו ומהסברו עלה, כי לא היה מקום לזכות את הנתבע בזיכויים הנטענים, מאחר והמדובר בפירות וירקות, אשר להם אורך חיי מדף בני יום ומאחר וכאמור התובעת הינה חברה מסודרת, היו בזמנים הרלוונטיים לתביעה, כמו גם כיום, נהלים מסודרים להחזרת סחורות, כפי שפירט נציג התובעת בעדותו בפני בית המשפט (עמ' 10-5 לפרוטוקול הדיון מיום 9.3.04). מעדותו של נציג התובעת עולה, כי לא היה מקום לזכות את הנתבע בגין סחורות שהחזיר לתובעת, מה גם שלטענת התובעת, כלל לא היה מקום לחקירת נציגה על ידי ב"כ הנתבע על הזיכויים הנטענים, מאחר והתובענה שבנדון לא כללה פלוגתא בנושא זיכויים ו/או קיזוזים ו/או חיובי יתר. הנתבע בחר שלא לתמוך את טענותיו הערטילאיות לעניין "זיוף" חתימתו על גבי שטר החוב, בכל ראיה כלשהי, לא זימן את מר שמש לעדות בדבר נסיבות החתימה על שטר החוב וכל עדותו נסמכת על עדות מפי השמועה. הנתבע לא יצא חוצץ כנגד ה"זיוף", לא הגיש תלונה במשטרת ישראל על זיוף חתימתו על גבי שטר החוב גם לאחר שקיבל את אזהרת ההוצל"פ ובה בעת לא הכחיש את קשריו עם התובעת ואת קיומו של החוב. טענות הנתבע לטענת הנתבע, במסגרת עבודתו, הזמין סחורה מחברת "פאר לי ירקות ופירות בע"מ" באמצעות מר איציק שמש, סוכן החברה והשלוח מטעמה (להלן "הסוכן"). בסוף חודש אוקטובר 2000, הודיע לו מר שמש כי עזב את מקום עבודתו וכי הוא משמש כעת כסוכן של התובעת. מכיוון שעבד עם הסוכן בעבר ושרר ביניהם אמון רב, הוא נענה להצעתו, לספק לבית העסק שלו פירות וירקות ב"מחיר ללא תחרות". ואכן, הסוכן החל לספק סחורה לבית העסק של הנתבע בתחילת חודש נובמבר 2000. ההתקשרות ביניהם היתה בע"פ בלבד ומעולם לא חתם על מסמך כלשהו, לרבות על הסכם התקשרות ו/או על שטר חוב ו/או על ערבות עצמית ואף התובעת ומי משלוחיה, לא בדק מעולם את סרט הקופה של בית העסק ו/או מספר עוסק מורשה ו/או פרטי סניף הבנק של העסק. לכל אורך ההתקשרות עם התובעת, מעולם לא היה לנתבע קשר ישיר עם התובעת ואת הזמנת הסחורה ביצע ישירות מהסוכן, באופן שלאחר ההזמנה הסוכן היה מדווח לתובעת באמצעות הטלפון על כמות וסוג הסחורה שהזמין והיא היתה מכינה תעודת משלוח. לרוב, כבר למחרת היום, היתה מגיעה הסחורה יחד עם תעודת משלוח. לאחר פריקת הסחורה שלרוב נעשתה לאחר עזיבת הנהג, היה מגלה הנתבע כי חסרה סחורה ו/או הסחורה שהגיעה פגומה ו/או שאין התאמה בסכומי החיוב בין מה שהוסכם ובין החיוב בפועל. בנוסף, בניגוד למוסכם עם הסוכן, חויב בכל תעודת משלוח, ב"דמי שימוש". כשפנה לסוכן בטענות אלה, ענה זה כי הוא יזכה אותו על דמי השימוש, על ההפרשים בעלויות ועל החוסרים, ולעניין הסחורה הפגומה, סיכמו כי הנתבע ישיב לנהג את הסחורה הפגומה ויקבל בעבורה זיכוי. ואכן, בהתאם למוסכם עם הסוכן, היה מחזיר לנהג התובעת, את הסחורה הפגומה מהמשלוח הקודם, משטחים שבעבורם שילם דמי פיקדון, והיה מקבל קבלה לזיכוי בעבורם. בתחילת כל חודש הייתה הנתבעת שולחת לנתבע חשבונית כללית ובה פירוט הסחורה שהוזמנה בחודש הקודם יחד עם תעודות המשלוח. אולם בפועל, הסוכן היה מגיע לבית העסק ומודיע על יתרת החוב והנתבע היה נותן לו סכומי כסף אשר נעו בין 15,000 ש"ח ל-30,000 ש"ח על חשבון החוב. לרוב לא בדק הנתבע את החשבוניות אולם במקרים שכן בדק התברר כי למרות שהוצאו לו זיכויים בעבור סחורה פגומה ו/או משטחים ו/או אריזות , לא זוכה עבורם בפועל. כן גילה כי במקרים לא מועטים לא זוכה עבור החוסרים ועבור דמי השימוש על אף שסיכם זאת עם הסוכן. הנתבע צירף תעודות משלוח עליהם ציין את החוסרים שישנם ו/או את מחירי הירקות והפירות שסוכמו עם הסוכן ובעבורם זוכה. לאחר שהעיר את תשומת לבו של הסוכן, ענה לו הלה שלא להתייחס ושהם יתקזזו בהמשך ו/או שישנם זיכויים ואם היה לו פקס היה רואה זאת בעצמו. בסוף חודש דצמבר 2001 או בסמוך לכך, הודיע לנתבע מנהל החשבונות החדש של התובעת כי לאחר בדיקתו נמצא כי נותר חייב 42,000 ש"ח וכי עליו לשלם את החוב לאלתר. הנתבע ערך בדיקה בספרי חשבונותיו וגילה כי קבלות הזיכוי שקיבל מנהג התובעת, החוסרים ו/או הסכומים הגבוהים לא זוכו בפועל למרות הבטחותיו של הסוכן. לפיכך, ביקש להיפגש עם מר יוסף אלקובי, מנהל החשבונות של הנתבע לבירור יתרת החוב, אם בכלל. בחודש ינואר 2002 או בסמוך לכך, ולאחר בירור ראשוני שערך הסוכן עם מנהל החשבונות של הנתבע, פנה הסוכן והודיע כי נותר חייב סכום של 16,000 ₪ בלבד. לפיכך, שילם לסוכן איציק את יתרת החוב בסכום הנ"ל באמצעות 8 שיקים שווים בסך 2000 ₪ כ"א, וזאת לאור אמון מלא בו ובטענותיו לגבי היקף החוב. ביום 13.3.02, קיבל הנתבע מכתב מהתובעת באמצעות ב"כ לפיו עליו לשלם סכום נוסף בסך של 25,000 ש"ח בצירוף שכר טרחת עורך דין. ביום 4.4.02, שלח מנהל החשבונות של הנתבע, מכתב לתובעת לפיו רק בהתאם לנתונים הנמצאים בידיו ולאחר פגישה עם הסוכן בה אימת את רוב הטעויות שנעשו בחשבונות נמצא כי הנתבע אינו חייב דבר, אלא אף שילם ביתר. במועד פתיחת תיק ההוצל"פ, ביום 25.4.02, הנתבע שהה בחו"ל ולאחר שנודע לו על כך, פנה באמצעות הטלפון לסוכן ודרש שיסגור את החוב בהתאם למוסכם. הסוכן הודיע כי החשבון סגור ולא נותר בו חוב כלשהו וכי ייפגש עם מנהל החשבונות של התובעת ויראה כי ישנם חוסרים ו/או זיכויים רבים שלא זוכו בפועל, בכרטסת הנהלת החשבונות של התובעת המעידים על כך. מכיוון שהקשר של הנתבע לתובעת, היה באמצעות הסוכן בלבד, הודעתו בדבר סגירת החוב היוותה עבורו הודעת התובעת. לטענת הנתבע בסיכומיו, הלכה פסוקה היא כי בתביעה שטרית, בה טוען הנתבע כי לא הוא אשר חתם על השטר, על התובע מוטל הנטל להוכיח כי החתימה על השטר היא חתימתו של הנתבע. (מפנה לזוסמן, ע"א 232/77 פ"ד רוזנברג, ע"א 316/79 פ"ד חמאדן, ע"א (ת"א) 2619/99 לבידי זהב נ' אגייב ועוד) בהם נקבע כי: בטענת "לא חתמתי", רובץ נטל הראיה על התובע וההלכה היא כי נטל ההוכחה לטענת זיוף הינו על המסתמך על החתימה והוא אשר חייב בהוכחת אמיתותה, שכן על יסוד חתימה אמיתית בלבד יוכל להוציא מחברו. על כן, נטל הראיה שהנתבע הוא שחתם על השטר רובץ על התובעת, אם בצירוף חוות דעת מומחה להשוואת כתב יד ו/או העדתו של הסוכן דאז, מר איציק שמש. משלא עשתה כן לא הרימה את הנטל. עוד מוסיף וטוען הנתבע כי צירופם של הסכם ההתקשרות וכתב הערבות שהנתבע ראה לראשונה רק בחודש ינואר 2004, (סע' 7 לתצהיר הנתבע) והוא מכחיש כי חתם עליהם, אינם יכולים להוות חיזוק כלשהו לטענות התובעת ו/או סיבה להעברת הנטל כטענת התובעת בסיכומיה, שכן מעבר לעובדה כי מדובר בשינוי חזית, גם למסמכים אלו לא צירפה התובעת חוות דעת מומחה להשוואת כתב יד להוכיח כי החתימה עליהם היא אכן חתימת הנתבע. גם הנתבע טוען כי התובעת לא הביאה כראיה את הסוכן איציק שמש, העד היחיד אשר לטענתה היה נוכח בעת החתימה על שטר החוב כדי לתמוך בגרסתה. משלא עשתה כן, לא הרימה את הנטל ואף חיזקה את טענות הנתבע, כי מעולם לא חתם על שטר החוב ו/או על מסמך כלשהו, לרבות הסכם ההתקשרות וערבות עצמית. שכן, הכלל הנקוט בידי בית המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו. ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת כנגדו. העד היחיד שהובא מטעם התובעת היה מנהל הגביה שהודה כי התחיל בעבודתו רק בחודש נובמבר 2001 (עמ' 1, לפרוטוקול מיום 9.3.04). שטר החוב ו/או הסכם ההתקשרות ו/או הערבות העצמית נחתמו, כביכול ביום 5.11.00. דהיינו, כשנה לפני תחילת עבודתו. מאחר שמנהל הגביה התחיל בעבודתו רק בחודש נובמבר 2001, הוא אינו יכול להתייחס לתקופה (בין חודש נובמבר 2000 לחודש נובמבר 2001) בה הוא לא עבד כלל ואין הוא יכול היה לדעת כיצד ובאיזה אופן ניהלה התובעת את עסקיה. על כן, עדותו של מנהל הגבייה המתייחסת למסמכים ו/או לאופן התנהלות התובעת באותה תקופה, מהווה עדות מפי השמועה ואין לקבלה לנכונות תכנה, כפי שנקבע בהסכמת הצדדים לפני תחילת חקירות העדים וליתן לה משקל כלשהו. כך גם לעניין הטענה כי התובעת הינה חברה מסודרת הנוהגת להחתים לקוחותיה על המסמכים לעיל וכי על פי כרטסת הנהלת החשבונות נותר חוב לנתבע. זאת ועוד, כשנשאל מנהל הגבייה בעדותו, מדוע הסוכן איציק שמש לא עובד יותר אצל התובעת, ענה כי הסוכן נתפס כשהוא מועל בכספי התובעת. לפיכך, מתחזקת טענת הנתבע כי לא חתם על שטר החוב וסביר כי הסוכן איציק הוא שזייף חתימתו. צירופם של הסכם ההתקשרות, הערבות העצמית ובמיוחד כרטסת הנהלת החשבונות לתצהיר התובעת והמצאתם לראשונה בחודש ינואר 2004 מהווה שינוי חזית. רק לאחר קבלת תצהירה של התובעת, המהווה כאמור שינוי חזית אסור "נאלץ" הנתבע, בתצהירו ובמסמכים שצירף, להתייחס לאותה כרטסת הנהלת חשבונות ולהוכיח כפי שיפורט להלן, כי אותה כרטסת לא רק שלא משקפת חוב כלשהו לאור העובדה שישנם קבלות לזיכוי שקיבל הנתבע בסך עשרות אלפי שקלים שלא זוכו בפועל בכרטסת, אלא להפך, הנתבע שילם ביתר. הנתבע יטען כי במידה וייקבע שכל מסמך ו/או תצהיר מעבר לשטר החוב ותצהיר הנתבע, מהווה הרחבת חזית אסורה, מתבקש בית המשפט הנכבד להתעלם מתצהיר העדות הראשית היחיד מטעם התובעת וכל מסמך שצורף אליו, לרבות הסכם ההתקשרות הערבות העצמית וכרטסת הנהלת החשבונות. כמו כן לטענת הנתבע, נציג התובעת לא סיפק הסברים בדבר תעודות הזיכוי שצירף הנתבע לתצהירו. דיון בתום ישיבת ההוכחות הנחתי את הצדדים באופן שבסיכומיהם יתייחסו תחילה לשאלת טענת הזיוף ונטל ההוכחה כשמדובר בשטר, לשאלת הרחבת החזית ושלשאר הטענות העולות מהתיק. שני הצדדים היו תמימי דעים כי מדובר בשאלה שטרית בלבד. לטענת התובעת, שומה על בית המשפט לדון בשאלה זו בלבד (ר' סעיף 13 לסיכומיה). החרה החזיק אחריו הנתבע, אשר טוען כי יש לדחות את התביעה בשל העובדה מאחר שמדובר בעילה שטרית, יש לדחות את התביעה מאחר שהתובעת לא הוכיחה את העילה. לא נותר לי אלה לכבד את עמדת הצדדים ולדון בעילה השטרית. ההכרעה תיגזר מהתשובה לשאלה, על מי מוטל הנטל לאור טענת הנתבע כי הוא לא חתם על שטר החוב. סעיף 23(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש] קובע כדלקמן: "חתימה על שטר שהיא מזויפת או שומה בו שלא בהרשאת האדם שהחתימה נחזית כשלו, אין כוחה יפה כלשהו, ואין רוכשים על ידיה או על פיה כל זכות להחזיק בשטר או להפטיר ממנו או לאכוף פרעונו על כל צד שבו, אלא אם האדם שכנגדו באים להחזיק את השטר או שעליו באים לאכוף פרעונו מנוע מלטעון טענת זיוף או העדר הרשאה, והכל בכפוף להוראות פקודה זו". משמע, מקום בו החתימה על השטר הוכחה כמזויפת- אין השטר מעניק זכות לאוחז בו וזה אינו רשאי להיפרע על-פיו. ניתנה אמת להיאמר, כי תחת ראש הפרק "טענת הזיוף ונטל ההוכחה" בסיכומי התובעת, לא מצאתי התייחסות משמעותית לעניין הנטל, מלבד הטענה כי משהודה הנתבע בחוב וטען לקיזוזים, יש לראות בטענה, בחינת הודאה והדחה ולכן הנטל מוטל על כתפי הנתבע (ר' סעיף 7 לסיכומי התובעת). כך גם, טוענת התובעת כי לצורך אמיתות חתימתו של הנתבע על גבי שטר החוב, צירפה התובעת שני מסמכים נוספים כתמיכה לטענותיה. הסכם ההתקשרות וכן כתב ערבות אישית. נוכח התכחשות הנתבע גם לחתימתו על מסמכים אלה, וטענתו שההתקשרות עם התובעת נעשתה בעל פה עם סוכן מטעמה בשם איציק שמש, לא ירדתי לסוף דעתה של התובעת, כיצד מסמכים אלה יכולים לשמש תמיכה לאמיתות חתימתו של הנתבע על שטר החוב (ר' סעיף 6 לתצהירו של הנתבע אשר לא נסתר בחקירה נגדית). על התובעת מוטלת החובה להוכיח את תקינותו של השטר, לרבות אמיתות החתימה המתנוססת עליו, כל אימת שמועלית בגינו טענת זיוף. לעניין זה, ראה ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ פ"ד מ"ז (3) 249 (להלן "פסק-דין רחמים"), בעמ' 261: "הכלל בכגון דא הוא, כי כאשר נתבע כופר בחתימתו על מסמך, על התובע להראות כי החתימה על גבי המסמך היא אמנם חתימתו של הנתבע (ראה: ע"א 355/63, 356 קרסינצקי ואח' נ' נאמן בפשיטת רגל של ש' וינרב ואח' [16], בעמ' 328, 331; ע"א 316/79 חמדאן נ' ליאני ואח' [17], בעמ' 315 - 316; י' זוסמן, בספרו הנ"ל,בעמ' 478). כלל זה נובע מכך שנטל השכנוע להוכחת כל מרכיביה של התביעה מוטל על התובע: חתימת הנתבע על המסמך הרלוואנטי - כמו כתב הערבות בענייננו - חיונית להוכחת חבותו של הנתבע על-פי המסמך, והיא בגדר "עמוד התווך של התובענה" (ע"א 316/79 [17] הנ"ל, בעמ' 315). לאור כלל זה היה על הבנק לשכנע, כי החתימה על כתב הערבות ת/4 היא אמנם חתימתה של המשיבה השלישית....... קיימות שלוש דרכים עיקריות שבהן ניתן להוכיח, כי חתימה כלשהי היא חתימתו של פלוני: האחת, באמצעות עדות ישירה - היינו, עדותו של החותם או של מי שהיה עד לחתימה (ראה: א' הרנון, דיני הראיות (הדפוס האקדמי, כרך א, תש"ל)שנייה, באמצעות השוואת החתימה השנויה במחלוקת לחתימה הידועה כאמיתית, תוך התחקות אחרי נקודות הדמיון והשוני ביניהן (הרנון, בספרו הנ"ל, בעמ' 144 - 145); והשלישית, על-ידי עדותו של מי שמכיר היטב את כתב היד או החתימה השנויים במחלוקת ומעיד על מידת התאמתן למסמך שבדיון המכנה המשותף לדרכי הוכחה אלה הוא קיומם של אלמנטים ראייתיים חיצוניים למסמך שבמחלוקת, השופכים אור על זהות עורך המסמך או החתום עליו. הווי אומר, כאשר מתגלעת מחלוקת בכגון דא, אין די במסמך עצמו כדי ללמד, ולו לכאורה, מיהו החתום עליו, והצד אשר עליו מוטל נטל השכנוע חייב להניח נדבכים ראייתיים נוספים, אשר ביחד עם המסמך יהיה בהם די כדי להרים את הנטל האמור. מכיוון שכך, אין לקבל את התיזה לפיה בעצם הגשת המסמך הרים הבנק את הנטל להראות, כי לכאורה החתימה המופיעה בו שייכת למשיבה השלישית. בהסכמת המשיבה השלישית ובא כוחה להגשת המסמך אין כדי לשנות מצב דברים זה". אשר על כן, על התובעת מוטלת החובה להוכיח את תקינותו של השטר, לרבות אמיתות החתימה המתנוססת עליו, כל אימת שמועלית בגינו טענת זיוף. כלל זה נובע מכך שנטל השכנוע להוכחת כל מרכיביה של התביעה, מוטל על התובע. כמו כן, ראה ספרו של המלומד, י' זוסמן "דיני שטרות" בעמ' 258: "משלושת היסודות המקימים חבות על פי שטר, נשאר, איפוא, אחד שלגביו לא פטרו את התובע מנטל השכנוע... אדם שחתם על שטר, חזקה עליו שבעד ערך חתם, אבל אין חזקה על אדם שחתימה על שטר חתימתו היא חתימת "פלוני" המצויה בשטר, אין חזקה על הנתבע שהוא חתם אותה, אפילו זהו שמו, ואחת היא אם התובע אוחז כשורה או אוחז סתם, על פי הנתבע בחתימתו, הראיה על התובע". יוצא אפוא, כי משהועלתה על-ידי הנתבע טענת הזיוף, שומא היה על התובעת להוכיח את אמיתות חתימתו של הנתבע, על גבי השטר. לא די אפוא בעצם הצגת שטר החוב כראיה, כדי להרים את הנטל המונח לפתחה של התובעת, להוכחת אמיתות החתימה על גבי השיק. "...כאשר מתגלעת מחלוקת בכגון דא, אין די במסמך עצמו כדי ללמד, ולו לכאורה, מיהו החתום עליו, והצד אשר עליו מוטל נטל השכנוע חייב להניח נדבכים ראייתיים נוספים, אשר ביחד עם המסמך יהיה בהם די כדי להרים את הנטל האמור. מכיוון שכך, אין לקבל את התיזה לפיה בעצם הגשת המסמך ושני המסמכים הנוספים הרימה התובעת את הנטל להראות, כי לכאורה החתימה המופיעה בשטר החוב היא חתימתו של הנתבע" (ר' פסק דין רחמים לעיל, עמ' 262). דברים ברוח זו אמר המלומד הרנון, בספרו הנ"ל, בעמ' 144: 'כאשר תובע מסתמך על מסמך והנתבע מכחיש את חתימתו, על התובע להוכיח את אמיתות המסמך, גם אם הנתבע אינו חוזר ומכחיש זאת בעת הגשת המסמך כראיה'". כפי שיבואר להלן, התובעת לא השכילה להרים את הנטל המוטל עליה, להוכחת אמיתות חתימתו הנתבע. בפסק-דין רחמים שלעיל, נקבעו הדרכים על-פיהם ניתן להוכיח באם חתימה המתנוססת על גבי שטר זויפה, אם לאו. האחת, באמצעות עדות ישירה - היינו, עדותו של החותם או של מי שהיה עד לחתימה. השנייה באמצעות השוואת החתימה השנויה במחלוקת לחתימה הידועה כאמיתית, תוך התחקות אחר נקודות הדמיון והשוני ביניהן. והשלישית, על-ידי עדותו של מי שמכיר היטב את כתב היד או החתימה השנויים במחלוקת, ומעיד על מידת התאמתן למסמך שבדיון. התובעת נמנעה מלנקוט במי מהדרכים המפורטות לעיל, להוכחת אמיתות חתימתה של הנתבעת על גבי השטר. יתירה מזאת, היא אף נמנעה מטעמים השמורים עמה, להציג חוות-דעת מומחה לכתבי יד מטעמה, על-מנת לנסות ולשכנע את בית-המשפט בדבר אמיתות חתימתו של הנתבע, כך גם לא זימנה לעדות את מר איציק שמש שהיה הסוכן שבפניו לכאורה, חתם הנתבע על שטר החוב והיה "המוציא והמביא" בכל הקשור להתקשרות שבין התובעת והנתבע. (ר' גם ת"א (אשדוד) 98/394 מלון אורלי באשדוד בע"מ נ' חוה חיימוביץ ס (3) 950, עמוד 955-956). ההלכה היא שאי הבאת עד העשוי לתמוך בגרסתו של צד, ללא מתן הסבר סביר או מניח את הדעת להימנעות כזו, מערער או אף שולל את גרסתו של הצד, שנמנע מהבאת העדות. בע"א 548/78 אלמונית ואח' נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736, נאמר: "מעמידים בעל דין - בחזקתו, שלא ימנע מביהמ"ש ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית, שהיא בהישג ידו ואין לו הסבר סביר, ניתן להסיק אילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו". בע"א 465/88 הבנק למימון ולמסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח', פ"ד מה(4) 651, נקבע כי: "אי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת בדרך הטבע, את החשד כי יש דברים בגו וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה כנגד." אשר על כן, התוצאה היא שנוכח עמדת הצדדים שיש לדון בעילה השטרית, הנטל היה מונח על כתפי התובעת אשר כשלה בהרמתו. לפיכך, התביעה נדחית. התובעת תשלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 4,000 ₪ + מע"מ. סכום זה יהיה צמוד למדד ויישא ריבית חוקית מהיות ועד לתשלומו המלא בפועל. סדר דין מהירהוצאה לפועל