נהרסו מדרגות עקב בנייה של שכן 1. לפני תביעה כספית בסך - 264,340 ₪ - בגין קיר משותף שנבנה ע"י הנתבעים על גג בית התובעת, וניתן צו להריסתו, אך הוא לא נהרס בשל סכנת אי יציבות הצפויה לכל המבנה באם ייהרס. 2. התובעת בעלת זכויות בעלות במקרקעין עליהם בנוי בית בן שתי קומות ברח' נהר פרת ירושלים, ובו 5 דירות השייכות לה. בסמיכות ובצמוד לבית ומשני צידיו, ממוקמים שני בתים אחרים, בני שתי קומות כל אחד, ובאחד מהם רכש הנתבע 1 זכויות בניה על גג אחת הדירות הצמודה לבית התובעת. 3. הנתבע 1 מינה את הנתבע 2 כמנהל עבודה ומפקח בשמו ועבורו בעבודות בניה לבנית שתי קומות על גג דירתו הצמוד לבית התובעת והנתבע 2 אכן פעל בשמו. הוא הגיש לעיריה בקשה להיתר בניה ונזקק להסכמת התובעת לבנית הקיר המשותף נשוא התביעה. אולם פניותיו לתובעת לא נענו והיא לא הסכימה לחתום על טופס ההסכמה לבניה. לפיכך, הוא פנה לעיריה וביקש לקבל היתר בניה בדרך של הקלה, בלא הסכמת התובעת, ולאחר שההיתר ניתן לו, הוא החל בעבודות הבניה. 4. בפועל הנתבעים חרגו מתכנית הבניה וההיתר ובנו באמצעות הנתבע 2 את הקיר המשותף מעל גג המבנה של התובעת, כשהוא חורג לתוך גבולות שטח גג התובעת. בענין זה התנהל הליך משפטי בת.א. 7760/98 בימ"ש שלום ירושלים, בו עתרה התובעת לצו מניעה זמני וקבוע כנגד המשך הבניה. 5. ביום 5.5.96 ניתן בת.א. 7760/95 פסק דין על ידי כב' השופטת בלהה כהנא בו אימץ ביהמ"ש את קביעות המומחה שמינה מטעמו בהסכמת הצדדים וקבע, בין השאר, כי הקיר שהוקם מטעם הנתבעים בקומה השניה, נבנה תוך הסגת גבול בסטיה של 21 ס"מ בממוצע לתוך השטח שמעל מבנה התובעת, לאורך הקיר המערבי, ואם תבקש הנתבעת לבנות מצדה קיר משותף, אזי השגת הגבול תהא 6 ס"מ בלבד. בשלב מאוחר יותר צמצם בית המשפט את צו המניעה הזמני באופן שאסר בניה בקיר המשותף, אך התיר בניה בחלקי הבית האחרים, מה עוד שבניית הקיר המשותף כמעט נסתיימה באותו שלב, אך כאמור נותרה בעינה קביעת בית המשפט בדבר חריגת הבניה למקרקעי התובעת. 6. ביהמ"ש החליט לפצות את התובעת, מאחר והריסת הקיר עלולה היתה לגרום לנזק של כ- 20,000 $, אך ביהמ"ש מצא כי הנזק האמור לתובעת אינו חמור עד כי לא ניתן לפיצוי בכסף (ראה עמ' 8 למעלה בפסק הדין) ואינו גדול במיוחד עבור התובעת אם תבנה קיר, שכן אז תהא הסטיה 6 ס"מ בלבד. בית המשפט אמנם הורה לנתבע 1 להרוס את הקיר המשותף, אך נוכח שיקולי הסכנה להריסתו ביציבות המבנה כולו, התנה את הריסת הקיר במתן היתר הריסה על ידי העירייה, הואיל ועפ"י חוות דעת המומחה מר חסידים, שמונה מטעם ביהמ"ש, אין לשנות את מבנה הקומות התחתונות של הבית, שכן זהו מבנה לשימור, וקיים חשש בהריסת הקיר ליציבות המבנה כולו, שאז עלול שיעור הנזק להיות גדול מאד ואף לפגוע בשכנים אחרים שאינם צד לסכסוך. לחלופין, אם לא ייהרס הקיר, הורה ביהמ"ש לנתבע 1 לפצות את התובעת בסך השווה ל- 12,000 $. ערעורו של הנתבע 1 על פסק הדין לבית המשפט המחוזי, נדחה. האם פסק הדין בת.א. 7760/95 מהווה מעשה בית דין והשתק פלוגתא כלפי הנתבע 2 7. לטענת התובעת, מאחר ופסק הדין הנ"ל חלוט, אזי הוא מהווה מעשה בית דין והשתק פלוגתא, לא רק כנגד הנתבע 1 אלא גם כנגד הנתבע 2. הנתבע 2 כופר בכך, משום שלטענתו הוא לא היה צד להליך שהתנהל בין התובעת לבין הנתבע 1 בת.א. 7760/95, בו לא ניתנה לו ההזדמנות להעלות את טענות הגנתו ולפיכך, אין מקום להשתק פלוגתא או למעשה בית דין כלפיו. 8. בענין זה מקובלת עליי טענת התובעת כי מדובר במעשה בית דין כלפי הנתבע 2, שכן מתמלאים בעניינו 3 התנאים המקימים השתק פלוגתא, כלהלן: א. היה לו אינטרס כספי ורכושי בתוצאות המשפט או בהכרעה בשאלה של עובדה או של חוק ביחס לאותו נושא. ב. היתה לו מידת שליטה על ניהול התביעה או ההגנה באותו הליך והזדמנות לשלוט בניהולו. ג. הוא היה מודע להליך. בתוקף קשריו ויחסיו עם הנתבע 2. לענין דרישות 3 התנאים המקימים את השתק הפלוגתא המופיעה בשורת פסקי דין, ראה: ע.א. 165/76 רשות הפיתוח ואח' נ' עלי חליל חזאם ואח' פ"ד לא(1) עמ' 253. ע.א. 431/80 רוזנברג נ' חזן פ"ד לה(2) עמ' 6-755. ע.א. 1041/97 צררן אבי נ' עלי תומרס בע"מ פ"ד נד(ו) עמ' 642 (4-652). ע.א. 450/82 מ"י נ' חירם לנדאו פ"ד מ(1) עמ' 669-658. ע.א. 718/75 עמרם נ' גדי סקולניקוב פ"ד לא(4) עמ' 33-29. 9. אין, למעשה, חולק כי הנתבע 1, שהיה בעל המקרקעין, מינה מטעמו את הנתבע 2 כמיופה כוחו של הנתבע 1 לטפל בהוצאת היתר הבניה, ולביצוע עבודות בניית שתי הקומות בפיקוחו של הנתבע 2 ובנייתן עד להשלמת הליך הבניה. ראשית, התובעת טענה בסעיפים 9-4 לכתב התביעה כי הנתבע 1 מינה את הנתבע 2 כמנהל עבודה כדי לפקח בשמו ועבורו על עבודות הבניה, הליכי ההיתר ועבודות הבניה באמצעות בעלי מקצוע, לרבות מודד ומהנדס. ובהמשך טענה כי הנתבע 2 אכן ביצע זאת והנתבע 2 גם אישר זאת בסעיפים 4,8 בכתב הגנתו בעניננו. לפיכך כבר מטעם זה, אין חולק כי בכל ענייני הבניה היה הנתבע 2 שלוחו של הנתבע 1. שנית, בהליך הקודם בית המשפט קבע בת.א. 7760/95 כי הנתבע 2 היה הקבלן מטעמו והמוציא לפועל של כל הכרוך בהוצאת היתר הבניה ובבצוע הבניה, וכך ציין בסעיף 4.1 לפסק הדין: "הנתבע רכש את זכויות הבניה על גג הבית ובשלהי שנת 94 החל בהליכים לצורך קבלת היתר לבניה. הנתבע שהה באותו זמן בחו"ל, הוא שב ארצה בתחילת 96', את ניהול הבניה, על כל הכרוך בכך, לרבות טיפול בהליכי היתר-הבניה, הפקיד התובע (צ"ל: הנתבע) בידיו של מר אריה צארום שאכן בפועל היה המוציא והמביא בכל ענייני הבניה, כל זאת עד לשובו של הנתבע ארצה שהיתה בשלב שהבית עמד על תלו." בית המשפט המשיך ותיאר בפסק דינו כיצד, גם לאחר שובו של הנתבע 1 לארץ, פעל הנתבע 2 בכל הקשור לקידום היתר הבניה, לקבלת הסכמת התובעת בחתימתה, לשיחות עם ילדיה בענין זה, לפניותיו לעירייה ובהמשך לביצוע עבודות הבניה. (ראה עמ' 4-3 לפסק הדין). שלישית, בהליך שהתקיים בת.א. 7760/95 הוגש תצהיר מטעם הנתבע 2 (מיום 28.8.95) בתמיכה לטענותיו הנתבע 1 באותו הליך, שסומן שם כמוצג ת/1 שהוגש בענייננו בתיק המוצגים מטעם התובעת, ובו הבהיר ופירט הנתבע 2 בהרחבה את מעורבותו בעניני הבניה מתחילתם ועד סופם, ואת מכלול טענותיו בכל הקשור לקבלת היתר הבניה וליחסיו עם התובעת ובני משפחתה, ובכל הקשור לעבודות הבניה בפועל. הנתבע 2 פירט כי בידיו הופקד הטיפול בהליכי ההיתר, ותאר כיצד טיפל בהוצאתו, כיצד שכר מודד, ולבסוף לאחר שקיבל את ההיתר הוא גם פיקח על עבודות הבניה ובהמשך גם בא בדברים עם מחלקת הפיקוח בעירייה, עקב טענות וטרוניות מצד התובעת וילדיה. מדובר בתצהיר המשתרע על פני 6 עמודים, שכל כולו מתאר בהרחבה את מעורבותו הבלעדית בכל הליכי ההיתר והבניה גם יחד. לפיכך, הוכח כי בעצם הגשת תצהירו, בהליך הקודם, היה הנתבע 2 מודע היטב לכל נושאי ההליך הקודם שהתקיים, הוא היה מעורב בו, והיתה לו למעשה שליטה בניהול ובניווט ההליך באמצעות תצהירו, מה עוד שהוא היה יכול להצטרף אליו כצד, אילו חפץ בכך, כדי ליתן ביטוי משמעותי יותר למעורבותו בנושאי ההליך, שהתייחסו כמובן גם למעשיו, מאחר והוא הוא אשר היה הגורם הדומיננטי והפעיל בשטח ולא הנתבע 1. מכל מקום, ברור כי בתוקף מעורבותו ופעילותו בכל הנושאים, היה לנתבע 2 אינטרס כספי בתוצאות המשפט ובהכרעה, בהיותו שלוח של הנתבע 1 והמוציא לפועל של כל הכרוך בהוצאת היתר הבניה ובבצוע הבניה, ומאחר והוא אשר בנה את הקיר והיה אחראי על הביצוע, ויכול היה להיות צפוי גם לתביעה מצד הנתבע 1. אשר על כן, מאחר והוכח כי מולאו 3 התנאים המבססים תשתית עובדתית בדבר מעורבותו והשפעתו המשמעותית של הנתבע 2 בהליך הקודם, קיים בענייננו השתק פלוגתא לגביו, ואני קובעת כי פסק הדין שניתן בת.א. 7760/95 על ממצאיו, קביעותיו ומסקנותיו, מחייב את הנתבע 2 בנוסף לנתבע 1 ומהווה גם לגביו השתק פלוגתא. הסעדים להם עותרת התובעת 10. התובעת טוענת כי הסכום שפסק לה בית המשפט בהליך הקודם, בסך 12,000 $, לא נפסק עבור ראש נזק מסוים, אלא הוא ניתן כפיצוי על התנהלותו של הנתבע 1 בכל הפרשה, מה עוד שהתובעת לא היתה מעוניינת באותו הליך בקבלת פיצויים, ולא עתרה לכך, אלא לסעד של צו מניעה בלבד, אין לראות בסכום שפסק לה ביהמ"ש מיזמתו סוף פסוק, והיא זכאית עתה לעתור בתביעת פיצויים. בנוסף, טוענת התובעת כי אילו היה נהרס הקיר, לא היתה זכאית התובעת לגבות את הסך של 12,000$. ומכל מקום היא רשאית לתבוע את נזקיה ללא קשר להליך הקודם ולסך של 12,000$ שנפסקו לה. 11. אין בידי לקבל טענה זו במלואה, משום שהסך של 12,000$, נפסק לתובעת כפיצוי בגין אותה בניה חורגת של הקיר המשותף שביצעו הנתבעים על גג ביתה, והוא שיקף את הערכת בית המשפט לנזק בגין החריגה, בהתייחס לחוות דעתו של המומחה מטעם ביהמ"ש, מר חסידים, ולנתונים שעמדו אז לנגד ביהמ"ש באותו הליך. בנוסף, הערעור שהוגש על פסק הדין, נדחה. לפיכך, אין מקום להתעלם מהפיצוי שנפסק כאילו לא נפסק וכאילו לא היה הליך שפסק פיצויים בגין אותה בניה חורגת. עם זאת, מאחר והתובעת לא עתרה בהליך הקודם בת.א. 7760/95 לפיצויים והיא עתרה בגידרו לפיצול סעדים בהמ' 4726/95 ובקשתו נענתה, אין בעובדה כי ביהמ"ש פסק לה פיצויים מיזמתו, כדי למנוע ממנה לעתור עתה לפיצוי המגיע בגין מלוא ראשי הנזק שנגרמו לה ושיש בידיה להוכיחם, במידה והסכום הכולל המגיע לה עולה על הסכום שנפסק לה. 12. יש להבהיר כי כתב התביעה שלפני כלל סעדים רבים שהתייחסו ישירות לנזק שנגרם מקיומו של הקיר המשותף, ובעקבות בקשת הנתבע 1 בבש"א 11505/99, בה עתר לדחיה על הסף של סעדים וטענות בכתב התביעת, החליט בית המשפט (כב' השופט זילברטל שדן בזמנו בתיק) ביום 28.1.00 למחוק את סעיפים 24-19 מכתב התביעה, המתייחסים לטענות שנכללו בתביעה הקודמת בה עתרה התובעת "לצוות על הנתבעים להרוס את הקיר המשותף", בקובעו כי "ההליך הקודם יצר מעשה בית דין מסוג השתק עילה בין הצדדים ועל כן בכל הקשור לסעד המתיחס אל הקיר המפריד, קיומו או הריסתו, אין לתבוע בהליך הנוכחי", כן מחק ביהמ"ש את סעיף 27(א) שבו מבוקש שוב, סעד של צו הריסה, שעניינו כבר נדון בהליך הקודם. עם זאת ציין ביהמ"ש כי אינו מוחק את סעיף 25(יג) לכתב התביעה, שכן "בסעיף זה נתבע פיצוי בגין ירידת ערך למקרקעי המשיבה, שנגרם עקב בניית הקיר המשותף בתוך שטחה. פיצוי זה רשאית המשיבה לתבוע מכח הרשאתה לפצל סעדים" (ראה סעיף 7 להחלטה מיום 28.1.00). התובעת לא ערערה על החלטה זו ולפיכך אין לחרוג עתה מגדר המחלוקת שנקבעה בהחלטה זו והתוותה את מסגרת הדיון בתיק. יש להוסיף ולציין כי בהתאם וכתוצאה מהחלטה זו נמחקו, ביום 2.5.04, גם סעיפים שונים מתצהירי העדות של עדי התובעת (בבש"א 4385/00 שהגיש הנתבע 1), משום שעל אף החלטתו הקודמת של בית המשפט, תצהירי העדות כללו חלקים שנמחקו מכתב התביעה, ולא ראוי מלכתחילה מקום לכללם בתצהירים. לאור האמור לעיל, כל שנותר מכתב התביעה הם הסעדים וראשי הנזק המפורטים בסעיף 25 לכתב התביעה, שאדון בהם להלן אחד אחד ולפי תורו: 13. טרם שאדון בנזק, יש להבהיר כי בפסק דינו בהליך הקודם, ביהמ"ש הביא בגדר שיקוליו לצורך פסיקת הפיצויים, את הפגיעה שנגרמה לזכויות התובעת בבניית הקיר שחדר לשטח מקרקעיה, עפ"י חוות דעתם של השמאים חי באדי וחסידים (שהוגשה מטעם הנתבע), וכן את עלות בניית הקיר בסך 4,536 $ והשווי הכספי של החדירה למקרקעין בסך 2,112 $ - מול הנזק שייגרם בגין הריסת הקיר בסך כולל של 20,000 ש"ח, והגיע למסקנה כי הנזק שנגרם לתובעת אינו חמור עד כי אינו ניתן לפיצוי (סעיף 5 לפסה"ד). כמו"כ שקל את האופציה הפתוחה בפניה לבנות את הקיר, שיש בה כדי להקטין את נזק החדירה לתוך מקרקעיה ל-6 ס"מ בלבד (סעיף 7 לפסה"ד), בקבעו כי "הקיר המשותף יהיה משותף גם לביתה שתבנה התובעת בעתיד והתובעת לא תצטרך להשתתף בעלות בניתו" (סעיף 8.2 לפסה"ד). באזנו את מכלול שיקוליו אלה הוא פסק לתובעת פיצו בשווי 12,000 $. בערעור שהוגש על פסה"ד, פסק ביהמ"ש המחוזי בע.א. 1183/96 כי הסכום שנפסק ישאר רק למקרה והקיר לא ייהרס מהסיבה שפסה"ד ראה אותה כסיבה מוצדקת. 14. התובעת מסתמכת בתביעתה לענין הנזקים השונים שבכתב התביעה, על חוות דעתו מיום 9.3.97 של המהנדס מר יהושע ורון. כבר עתה אציין כי מדובר בחוו"ד שטחית ביותר, כל שנאמר בה לענין הנזקים המפורטים בסעיף 25 לכתב התביעה הוא ציון ראש הנזק ועלותו, ללא כל פירוט, תיאור או הבהרה מצד המומחה, בדבר הממצאים שמצא בבדיקתו ועל יסוד מה הגיע לשווי שנקב. בעת חקירתו בביהמ"ש הבהיר המומחה כי אין בידיו רישומים נוספים וכי אינו זוכר פרטים. לפיכך מדובר בחוו"ד שטחית ביותר שקשה לתהות על קנקנה ולבחון את האמור בה ואת השיקולים שהובאו בגידרה, שכן מפורטים בה המסקנות כנתונים טכניים ללא פירוט השיקולים. (כמובן שאין מקום להתייחס לנזקים האחרים שבחווה"ד בנושא הריסת הקיר, שנמחקו מכתב התביעה). אתייחס עתה לכל אחד מראשי הנזק שבסעיף 25 לכתב התביעה ולחמר הראיות שלפני: הנזק תיקון גג הרעפים שניזוק משבירת רעפים ופגיעה בקונסטרוקציה - 3,000 $ 15. עפ"י חוו"ד ורון מדובר בתיקון גג רעפים של בית התובעת, כולל שיפוץ הקונסטרוקציה כ-50 מ"ר X 60 $. ואולם כאמור לא צויין עפ"י איזה נתונים נערך חישוב זה, לא הונחה בפני תשתית המוכיחה מהו שטח הגג הפגוע הדרוש לריצוף ומדוע קבע המומחה כי מדובר ב-50 מ"ר, שכן לטענת הנתבעים כל שנפגע היה שורת הרעפים הקרובה לקיר שהוסרה לצורך בניית הקיר, והמומחה העיד כי אינו זוכר על סמך מה נתן קביעתו זו. 16. הנתבעים מודים כי הסירו רעפים ונאלצו לחתוך חלקים מהקונסטרוקציה עליה היו מונחים הרעפים של גג התובעת, על מנת לבצע את בנית הקיר המשותף באורך 8 מטר. הנתבע 2 הצהיר בתצהירו כי שורת הרעפים הבודדת שהוסרה מגג המבנה ומקום בנית הקיר, נשמרו בגג התובעת בצד, ובבית המשפט הוא העיד כי נתן הוראה לחתוך את הקונסטרוקציה בגג, שהיתה עשויה מעץ ומרעפים, בעלות של כמה מאות שקלים 500-400 ₪. לטענתו, חלק מהרעפים נשברו אמנם, אך: "מאחר ופורק גג שלם בחלק של צור דוידי, נותרו מספיק רעפים ועד היום יש מספיק רעפים לתקן עשר פעמים את אותו תפר שבין הקיר המשותף שנבנה לבין הגג רעפים של התובעת." ראה: עמ' 46 סיפא לפרוטוקול. ואולם, אין בידי לקבל טענה זו, הן משום שהיא לא נטענה מלכתחילה בתצהירו של מר צארום ולכן והיא מהווה עדות כבושה ללא שניתן לכך הסבר, והן משום שגם לא הוגשה תמונה כלשהי המעידה על קיומם של רעפים שנותרו כביכול במקום, דבר שבנקל ניתן היה לעשות, אם יש אמת בטענה, ומשכן, ולא הונחה כל תשתית ראייתית לכך. 17. בכל אופן נדרשת עבודת תיקון והשלמת הרעפים שנפגעו, שכן בתמונות שהוגשו וצורפו לתיק תצהירי התובעת, ניתן להבחין כי נפגעו מספר שורות של רעפים שהוסרו, הגובלות בקיר שנבנה לכל אורכו, וכי גם רעפים אחרים שבשטח הגג הפנימי, שלא הוסרו, נשברו, כנראה מפעולות בניה או מהנחת משא כבד עליהן ויש לתקנם. גם מר יהושע ורון, המהנדס למבנים מסוכנים מטעם העירייה, השיב בעדותו בביהמ"ש כי שטח קונסטרוקציה שנפגע הוא "מטר - מטר וחצי" (ראה עמ' 28 ש' 18, 29 לפרו'). לפיכך, ומאחר והתובעת לא טרחה להביא בפני תמונות או ראיות כי שטח הגג הינו 50 מ"ר וכי כל הרעפים שעל הגג נפגעו או נשברו מהבניה, ובתמונות שהוגשו לביהמ"ש נראה כי נפגעו מספר שורות רעפים ליד הקיר המשותף ובנוסף בכמה מוקדים אחרים פנימה לכיוון הגג, אין מחד להסתפק בקביעה שהפגיעה נגרמה לרוחב של שורה אחת בלבד, אך מאידך אין תשתית לקבוע כי הפגיעה נגרמה בשטח של 50 מ"ר. אשר על כן, נוכח הפגיעות שנצפות בתמונות אני קובעת כי הפגיעה בממוצע (הכוללת גם מוקדים בתוך שטח הגג) היא ברוחב של 1.5 מ' בסה"כ ולכן, אני פוסקת לתובעת פיצוי כולל עבור 12 מ"ר בלבד, לפי אורך הגג שהוא 8 מ' ברוחב של 1.5 מ'. לפי חישוב עלות של 60 $ למ"ר לפי חווד המהנדס העלות היא בסך= 720 $ ולפי שער הדולר של 4.15 ₪, סכום הפיצוי ביום הגשת התביעה הינו בסך 2,980 ש"ח. אשר על כן אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעת בגין תיקון הגג סך של 2,980 ₪ בצירוף הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד מועד התשלום המלא בפועל. פלשונג ואיטום הגג בגבול עם השכן- 1,800$ 18. לטענת התובעת קבע המהנדס ורון כי יש לבצע פלשונג לאיטום הגג בין שני הבניינים לאורך 8 מ' לפי 60 $ למ' ולפי חישוב של 415 ₪ לדולר, התובעת זכאית לפיצוי בגג בסך 1,992 ₪. המומחה ציין זאת בחוות דעתו וכן בעדות (בעדותם בעמ' 26 ש' 33 כי פלשונג מחושב לפי מטר ארוך ולא לפי שטח. הערכתו למחיר היא לפי הערכתו שלו עדותו לא נסתרה, לפיכך זכאית התובעת לפיצוי בגין נזק זה בסך 1,800 $ בשקלים. החלפת שני דוודים שניזוקו, צנרת וחיבור חשמל וחיבור שתי יחידות חשמל - 2,000 $ 19. התובעת טוענת כי על פי חווה"ד ועדותו של המהנדס ורון בעמ' 15 לפרו', "שמשות הקולטים נראו מכוסים עם חומרי בנין וייתכן שהיו שבורים אבל אני לא זוכר". התובעת טוענת כי הבניה הסתירה את השמש ולכן היה צורך להזיז את שני הדוודים כולל התקנת צנרת וחיבור לחשמל בסך כולל של 8,300 ₪. מאידך, מר צבי אפרים, בנה של התובעת, טען בסעיף 25 ג לתצהירו כי מדובר בהחלפת 2 דודים שניזוקו כולל צנרת וכי "מצ"ב קבלה על החלפת דוד שמש" (ת/11), ובביהמ"ש הוא העיד כי הדוודים והקולטים היו שבורים וכי היה בתוכם טיח (עמ' 51 ש' 3 לפרו'). 20. אולם חרף הסכום הגבוה הנתבע, בסך 2,000 $, לפי ת/11 מתברר כי הדוודים תוקנו ב 16.10.94 בעלות של 500 ₪ בלבד, ובחקירתו הנגדית בבית המשפט סטה מר צבי אפרים מהאמור בתצהירו והעיד כי התשלום אינו עבור החלפת דוד אלא עבור תיקון של "משהו בגוף החימום" (ראה עמ' 51 ש' 11 לפרו'), וכי ת/11 מתייחס לתיקון של גוף החימום בלבד בשנת 94, כמו"כ הוא מתיחס לדוד אחד בלבד. במצב זה יש ממש בטענת ב"כ הנתבע 1 כי אין הצדקה לחייב את הנתבעים בסכום האמור, משום שמדובר בדוודים שהותקנו בשנים 94 - 93 ולדברי מר אפרים הוא קיבל עליהם אחריות ל 8-7 שנים. הסברו כי מתקין הדוד היה עסוק ובשל דחיפות הענין העדיף מר אפרים לתקנם על חשבונו ולתבוע הסכום חזרה (עמ' 51 ש' 19-17 לפרו') ולכן וויתר על שירות האחריות, אינו מצדיק הטלת החיוב האמור על הנתבעים. משהחליט מר אפרים להוציא עצמו ממסלול האחריות ולתקן על חשבונו, אין לו להלין אלא על עצמו. כמו"כ אין לפנינו קבלה, או תשתית ראייתית כלשהי לסכום הנתבע בסך 2,000 $, ללא הצדקה להעדרה של ראיה כזו, שהרי אם תוקנו על חשבונו מדוע לא טרח להגיש קבלה או לזמן לעדות את המתקן. 21. בנוסף, העובדה כי היה צורך לתקן את גוף החימום, לא רק שהיא מעידה כי לא מדובר בהחלפת הדוד אלא מדובר בתקלה שקרתה בגוף החימום. התובעת לא הוכיחה כי תקלה זו היא פועל יוצא של מעשה הבניה. ומכל מקום, הטענה של החלפת מקום הדוד אינה עולה בקנה אחד עם הטענה שמדובר בדוד מקולקל, והרושם שנוצר הוא כי מדובר בדוד שנראה כי התקלקל שלא עקב מעשה הבניה של הנתבעים, בגוף החימום ושניתן היה לתקנו במסגרת האחריות, ולבסוף עבודות הבניה בוצעו בשנת 1995 בעוד התיקון שנעשה בדוד, עפי"י ת/11, היה ביום 16.10.94. יש להוסיף כי עצם הימצאות כתמי בטון על הקולטים אינה מעידה כלל ועיקר כי נגרם נזק לגוף החימום שבדוד. התובעת לא הוכיחה קשר סיבתי בענין זה וגם לא הוכיחה כי הוחלפו הקולטים או הדוודים, כטענתה. מכל מקום גם כאן לא הוצגו קבלות, ללא הצדקה, וללא הבהרה מדוע הראיה הטובה ביותר לא הוגשה. אשר על כן, אני דוחה את התביעה לענין נזקים שנגרמו לדוודים בעקבות פעולות הבניה של הנתבעים. תיקון נזקי חדירת מים לדירות שבבית התובעת - 4,000 $ 22. התובעת טוענת כי בעקבות הבניה חדרו מים לקירות דירות הבית, בגינם נדרשים תיקוני וקילוף הטיח שהתפורר, ביצועו של הטיח מחדש, צביעה וטיפול פטריות. לטענת התובעת בנית הקיר החלה בחודשים ינואר-פברואר 95 ופסק הדין בתביעה לצו מניעה קבוע ניתן ב 5.5.96, כשבינתיים חלפו שני חורפים בהם היה הגג פתוח לאורך 8 מטרים, כך שמי הגשמים זרמו באופן חופשי למבנה, גרמו להצפות, לפגיעות בטיח ולבריחת שוכרי הדירות ממבנה התובעת. תיקוני הטיח הם בעלות של 4,000$ (16,600 ₪). עפ"י חוו"ד מר ורון. בנוסף נפגע הריצוף שהוצף במים שחדרו לחול שתחתיו והוא הוחלף בשנים 93-91 בריצוף חדש, בטרם בנו הנתבעים את תוספת שתי הקומות. עלות הפירוק עתה היא בסך 3,200 $ או 13,200 ₪ על פי הערכת מר ורון. 23. כידוע התובעת עתרה בהליך הקודם בהמ' 4725/95 לצו מניעה זמני שניתן ביום 22.5.95. ביום 17.7.95 הגיש הנתבע 1 בקשה לביטולו בהמ' 6205/97 (נספח ו' לתצהירו) לטענתו במועד מתן הצו הזמני הושלמו עבודות הבניה של התוספת, והנתבע 1 עתר לביטול הצו הזמני על מנת לאפשר לו להשיב את המצב לקדמותו את גג הרעפים, כדי למנוע את חדירת מי הגשמים לדירות התובעת ולדירת הנתבע 1. אולם התובעת התנגדה לצמצום צו המניעה הזמני בתגובתה (נספח ז' לתצהיר הנתבע 1). לפיכך נמנע ממנו לבצע עבודות לאיטום הגג. גם בדיון מיום 3.9.95 בבית המשפט חזר ב"כ הנתבע על טענותיו לצמצם את צו המניעה וטען: "אנו מבקשים לכסות את הגג של התובעת ובקטע החיבור שבין הגג של התובעת והקיר שבמחלוקת, לאטום אותו על מנת למנוע חדירת מי גשמים, במיוחד לדירת התובעת, וזאת למנוע אחר כך תביעה בגין נזקי רטיבות לדירה. אנו עומדים בפני תחילת עונת הגשמים". ראה: נספח ח' לתצהיר הנתבע 1. ואולם, התובעת המשיכה להתנגד והסכימה רק לכך שהנתבע 1 יצבע את הקיר שבנה בצביעה כנגד רטיבות, וזאת למרות שב"כ הנתבע 1 הודיע בפירוש כי אין בכך כדי למנוע את חדירת המים לדירתה. לפיכך, ולאור עמדת התובעת צמצם בית המשפט את צו המניעה בהתאם להסכמתה המצומצמת של התובעת, דהיינו רק לצורך צביעת הקיר, והנתבעים לא עשו מאומה על מנת להשלים את תיקוני הרעפים והקונסטרוקציה שבגג, בהיותם מנועים מכך. 24. בנסיבות אלה אין לתובעת להלין אלא על עצמה, שכן בשל התנגדותה נמנע מהנתבעים לבצע את עבודות תיקוני הגג וחדירת המים, כי במצב בו נותרו הפתחים שברעפים, המופיעים בתמונות שהוגשו, היתה צפויה חדירת מים, שהתובעת, במו התנגדותה, מנעה את האפשרות לתקנה. 25. בנוסף, התובעת לא הביאה ראיות מספקות על נזקי הרטיבות שנגרמו בדירתה וגם לא תמונות המעידות על כך. בענין זה העיד מטעמה מר ורון בע"מ 22 לפרו', כי נזקי הרטיבות מבוססים על השערה לפיה חדירת הרטיבות היא מהתפר בין הגג לבנין ויתכן כי קיימים מוקדים אחרים שאינם בידיעתו (עמ' 22 ש' 6-12 לפרוט'). מסקנתי היא איפה, כי התובעת זכאית לפיצוי חלקי וסמלי בלבד בגין נזקי הרטיבות שנגרמו, שכן נוכח העובדה שהעבודות בוצעו בחודש ינואר 1996 - מועד בו יורדים גשמים, נראה כי היתה חדירת רטיבות בעונת חורף זו, ובגין כך זכאית היא לפיצוי. מאידך היא אינה זכאית לפיצוי עבור נזקי הרטיבות בשנים הבאות בהן סרבה לצמצום צו המניעה המאפשר לנתבעים לתקן את הגג. אשר על כן, כדי ליתן ביטוי לעצם בניית הקיר בחורף, שגרמה לרטיבות, אני פוסקת לתובעת בגין נזקי הרטיבות סך של 1,000 $ בלבד. פירוק ריצוף, החלפת חול רטוב וריצוף מחדש - 3,200 $ 26. המומחה קבע בחוות דעתו כי נדרש פירוק הריצוף הקיים והחלפת החול בשטח של 40 מ"ר בעלות של 40 $ למ"ר ובסך הכל, 3,200 $. אולם, אפרים, בנה של התובעת העיד כי העבודה בוצעה בין השנים 93-91 על ידי אביו בריצוף טרצו, שלא הוחלף עד היום. לטענת הנתבע 1 אין הצדקה למחיר האיכותי שנקב המומחה עבור הריצוף (ראה: עמ' 29 ש' 4-3 לפרו'), לנוכח העובדה שהמומחה העיד כי בעת ביקורו בדירה הוא ראה ריצוף ישן מאד ומתפורר (ראה עמ' 29 ש' 8-5 לפרו'). בנוסף, עדותו של מר אפרים כי הריצוף הוחלף בין השנים 93-91 (עמ' 53 ש' 27 לפרו') סותרת את עדות המומחה, שהעיד כי הריצוף ישן ומתפורר. אכן המומחה העיד כי נכח בריצוף ישן ומתפורר וכי מדובר בבית שלא עבר טיפול מספר שנים, הוא גם לא נתן פירוט על מה מבוססת מסקנתו כי נדרש פירוק הריצוף לרבות החלפת החול בעקבות נזקי הנתבעים, לא פירט מהו גם שטח הריצוף והתובעת למעשה לא הביאה ראיות לכך. 27. בנוסף, גם בענין זה תרמה התובעת לנזק בכך שמנעה מהנתבעים את ביצוע האיטום הנדרש למניעת חדירת המים, לנוכח התנגדותה לצמצם את צו המניעה, ולכן יש לה רשלנות תורמת גבוהה ומכרעת, והיא אינה זכאית לפיצוי בגינו. אשר על כן אני קובעת כי התובעת לא זכאית לפיצוי בגין החלפת הריצוף. תיקון מדרגות שנהרסו בזמן הבניה ומשטחי מדרגות לאחר פירוק והזזת 20 מדרגות השכן - 1,200 $. 28. התובעת מפנה לשתי התמונות במוצג 5 בהן נצפה עמוד הבטון שיצקו הנתבעים על פני מספר מדרגות בחלק של מבנה התובעת. נראים שם 2 עמודים שהוצבו על 2 מדרגות שונות בהפרש של מספר מדרגות. עקב כך קוצר רוחבם של המדרגות הללו שהפכו לצרות יותר מהאחרות ותיקונם הוערך על ידי מר ורון בסך 2,200 $ או 4,980 ₪ בהזזת המדרגות לצד ב-20 ס"מ. מהתמונות עולה כי העמוד שניצב שם אכן מצר את מעברן של 3 מדרגות ב-20 ס"מ כל אחת (ראה ע' 24 ש' 31-32 לפרו'), וגם אם מדובר ב-3 מדרגות ולא בכל ה-20, מסכימה אני כי נגרמה כאן אי נוחות לכל אורך הגרם, משום שבכך שהעמוד מוצב באמצע המעבר, הוא גורם בפועל לאי נוחות המעבר בכל גרם המדרגות כולו. עם זאת אין הצדקה לפרק את כל המדרגות ולבנותן מחדש כמבוקש, אלא נדרש רק להוסיף להן רוחב נוסף של 20 ס"מ מהצד בכל 20 המדרגות (ולא רק במקום שהוצבו העמודים), וזאת על מנת להוסיף את אשר נגרע בהצבת העמודים על 3-2 מדרגות במקומות שונים, ולאפשר מעבר חפשי לכל אורך גרם המדרגות. מאחר ומדובר בעבודת תיקון של הוספת 20 ס"מ לכל מדרגה, ולא בבניה מחדש של כל המדרגות לפי עלות של 60 $ למדרגה, זכאית התובעת לפיצוי בסך של 500 $, בגין התיקון הנדרש להוספת 20 ס"מ לכל 20 המדרגות. אובדן הכנסה בזמן הבניה בגין עזיבת דיירים ובגלל רטיבויות - 14,000 $. 29. התובעת טוענת כי בשל עבודות הבניה וחדירת המים ליחידות שבמבנה עזבו חלק מהשוכרים את הדירות ונמנע ממנה להשכיר את חלקן. לפיכך נגרמו לה, במשך שנה, מתחילת 95 ועד 5.5.96 נזקים בסך כולל של 14,000 $ או 58,000 ₪ ובנוסף, אי נוחות ועוגמת נפש בסך 5,000 $ או 20,750 ₪. 30. המומחה קבע בסעיף 6 לחוות דעתו אובדן ההכנסה בגין אי השכרת דירות התובעת בשל חדירת מים ורטיבות בסך 700 $ לחודש לתקופה של 20 חודשים ובסך הכל 14,000 $. 31. ואולם, אם מדובר באובדן הכנסה בגין אי השכרת הדירות, מן הראוי היה שהתובעת תניח קודם תשתית עובדתית על היקף הכנסותיה מדמי השכירות החודשיים והשנתיים בשנים האחרונות שקדמו לאירוע הבניה ולנזקיו ועל גובה דמי השכירות, בגין הדירות, לרבות נתונים על משך ורציפות השכרתן של אותן דירות באותה תקופה, לעומת תקופה קודמת, על מנת שבית המשפט יוכל להשוות את פער ההפסדים שנגרמו, אם נגרמו, ובאיזה דירות. אין די להסתפק בחוות דעת מומחה, כאשר ניתן להסיק מסקנות מנתונים קיימים בשטח, ועל התובעת לבסס תשתית ראייתית שממנה ניתן להעריך את הנזק. על התובעת היה לפיכך להגיש את כל הסכמי השכירות שנה אחת או שתיים קודם לבניה, כדי לבחון ראשית, האם במשך השנים היא השכירה את כל הדירות שבמבנה, ברציפות או שמא לסירוגין, או שמא קיימות גם דירות מסויימות שלא ניתן להשכירן ברציפות ולכן קיים הפסד קבוע, כזה או אחר של דירות שלא הושכרו, ושנית, כדי להוכיח את שווי דמי השכירות לגבי כל דירה בנפרד. לא היתה כל מניעה לכך שהתובעת תניח תשתית ראייתית מספקת באמצעות חוזי השכירות הרצופים שבידיה, גם בתקופה קודמת וגם בתקופה הרלבנטית לתביעה, כדי לבחון אם נגמרו הפסדים ואת עלותם, שהרי הנתונים בידיה, ולא היה מקום להסתירם ולהביא במקומם מומחה. התובעת הגישה 3 הסכמי שכירות בלבד, ת/12, המתייחסים לתקופה שבין 1991 - 24.6.94 שנים מהם מתייחסים לדירת התובעת בקומת הקרקע, האחד למשך 5 חודשים בלבד, בין 30.6.92 - 1.12.91, והשני ל-3 חודשים בלבד, בין 24.6.92 - 24.3.92, וחוזה השכירות השלישי לעובדים זרים, מתייחס לדירה שבקומה העליונה למשך שנה, בין 24.6.94 - 26.6.93. למרות שעבודות הבניה החלו בתחילת 95' לא הוגשו הסכמי שכירות בסמוך למועד הבניה וגם לא לאחר סיום תקופת העבודה. התובעת גם לא הגישה תצהיר המפרט איזה דירות הושכרו ועד מתי ואיזה לא הושכרו. לפיכך טענת התובעת כי על פי 3 הסכמי השכירות ב- ת/12, קיים הפסד דמי שכירות לתקופה של 20 חודשים, אינה מבוססת בראיות כאמור, למרות שניתן היה ונדרש היה להביאן בפני בית המשפט. ובאשר להימנעות מהבאת מעדות - הלכה פסוקה היא כי אי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת את החשד, כי יש דבר בגו, וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד, כפי שפסק ביהמ"ש העליון: "11. אי הבאתו של עד רלוונטי מעורר, מדרך הטבע, את החשד כי יש דברים בגו,וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו וחשיפתו לחקירה שכנגד." ראה: ע"א 465/88 - הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח', פ"ד מה(4), 651 עמ' 658-659. וכן: "בכלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים מימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה". ראה: ע"א 548/78 - אלמונית ואח' נ' פלוני פ"ד לה(1), 736 ,עמ' 762-763. משלא הונחה תשתית ראייתית מספקת, ביחס לפרקי השכרת הדירות ולדמי השכירות, מקובלת עלי טענת ב"כ הנתבע כי הסכמי שכירות אלה מצביעים כי מדובר בהשכרות מזדמנות, ואפשר שלתקופות קצרות של מספר חדשים לאנשים מזדמנים. לא ניתן בהכרח לקבוע ממצא כי השכירויות היו לתקופות ארוכות. מחקירת המהנדס מר ורון עולה, כי דמי השכירות הממוצעים לדירה הם בסך 350 $ (ראה ע' 19 ש' 26-24 וע' 20 ש' 7, 21-16 לפר'). 32. עם זאת, ניתן בהחלט להסיק, כי עקב תקופת הבניה שבוצעה במהלך החורף הראשון, חדרה רטיבות לדירות ולכן נמנע מהתובעת ולו בתקופה זו, להשכיר את הדירות או לפחות את חלקן לפרק זמן מסויים. לפיכך, אני פוסקת לתובעת דמי שכירות מינימליים על דרך האומדנא בגין אבדן הכנסות מהשכרת 5 הדירות, לפרק זמן מינימלי של 2 חודשים, לפי 350 $ לחודש לכל דירה, לפי שער דולר של 4.15 ₪, בסך כולל של 14,525 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה. אובדן הכנסה נוספת עתידית תוך ביצוע עבודות הריסה 3 חודשים X 2 דירות 700 $ לחודש - 4,200 $ 33. התובעת לא פעלה להריסת הקיר, ודומה כי בנסיבות הענין, נוכח הסכנה הטמונה בפגיעה ביציבות המבנה מהריסתו, יש להניח כי התובעת לא תבחר באופציה זו, שעלולה לסכן גם את המבנה שברשותה וגם את המבנים הסמוכים. בנוסף, בית המשפט פסק לה פיצוי בסך 12,000 $ בהליך הקודם, בגין אי הריסתו. לכן, כל עוד לא נהרס הקיר, לא נולדה העילה לאובדן הכנסה בגין הריסתו, מדובר בריחוק הנזק, ובודאי שלא התגבשה עילת התביעה. בנוסף, במהלך הדיון, ב"כ התובעת הצהיר לפרוטוקול, כי הוא מוותר על ראש נזק זה (ראה עמ' 22 ש' 28-29 לפרו'). לפיכך, אני דוחה את התביעה בגין הכנסה עתידית תוך ביצוע עבודות הריסת הקיר. ירידת ערך למבנה עקב בניית הקיר על שטח גג התובעת - 50,000 ₪ 34. חוות דעת השמאי משה איש שלום מטעם התובעת, התייחסה לירידת ערך הבית של התובעת, עקב הסיכון הנובע מבניית הקיר על הגג, ובנוסף, להפסד הכנסה מהשכרה עתידית, עקב הפחתת שטח הדירות העתידיות להיבנות בו. 35. באשר לירידת הערך עקב הסיכון מבניית הקיר על הגג-, התובעת מבססת דרישתה זו על חוו"ד של השמאי משה איש שלום, שהתבסס על חוו"ד של מר יהושע ורון מיום 9.3.97 וציטט בעמ' 5 לחוו"ד כי: "מיקומו של קיר זה מהווה... סכנת לבית משפחת אפרים. הקיר יושב ע"ג תקרת בטון של בית משפחת אפרים, העומסים המגיעים ממנו שלא נלקחו בחשבון בחישוב ותכנון התקרה, עלולים לגרום לקריסת התקרה במצבים מסויים..." ראה: עמ' 2 לחווה"ד של ורון. לטענת השמאי משלא בוצעה הריסת הקיר, בשל התנגדות הרשות המקומית, "נוצרה בפועל בנכס ירידת ערך קבועה הנובעת מהקטנת השטח הפנוי לבנית התוספת בחלקה הנישומה בהתאם לזכויות הבניה המוקנות לבעלים לפי תוכניות בנין העיר המאושרות." לדעתו, הנזק נובע מ"מיקומו של הקיר מעל גבי שטח הגג ללא כל תמיכה מתחתיו והפוטנציאל ההנדסי לנזק אפשרי מחד או לתוספת עלויות של ביצוע תמיכה וחיזוק מיוחד ויקר לעומס בלתי צפוי ומתוכנן זה", והוא אמד כללית נזק זה בשיעור שבין 3% ל- 8% ובמקרה שלפנינו אמדו בשיעור של 5%. ואולם, בענין זה סבורני כי הסכום בסך 12,000 $ שביהמ"ש כבר פסק לתובעת בהליך הקודם, מבטא את הנזק המגיע בגין ירידת הערך, שכן הוא נפסק עבור הפגיעה מעצם חדירת הקיר המשותף, לשטח מקרקעי התובעת, כאמור בסעיף 12 לפסק דיני, והאופן בו התייחס ביהמ"ש לפיצוי זה על כל מרכיביו פורטו בהרחבה בפסק הדין בת.א. 7760/98. הסכום שנפסק למעשה נותן ביטוי לירידת הערך של מבנה התובעת, והוא גם מתבטא בסכום הערכתו של השמאי, מר איש שלום, בסך 50,000 ₪. לפיכך, אין מקום לפסוק סכום זה בשנית. באשר להפסד הכנסה עתידית מהשכרת שטח מבונה קטן (ראה סעיף 9 עמ' 7 לחווה"ד) ראשית, אין לקבל את חישוב השמאי המתייחס להפחת של -21 ס"מ משטח התובעת, שכן אם התובעת תחליט לבנות את השטח, (בין אם תשכירו ובין אם לאו), הרי שעפ"י פסה"ד הקודם הסטיה תהא של 6 ס"מ בלבד ולא של 21 ס"מ, כפי שחישב השמאי. לפיכך חישוב השמאי שהתבסס על 21 ס"מ לפי אורך הגג של 8 מ' והקובע פגיעה בשטח של 3.4 מ"ר הינו חישוב שגוי. מנגד, הפחתת השטח באופן יחסי ל-6 ס"מ בחדירה לגג (באם התובעת תבנה עליו), מפחיתה את הפגיעה ל- 0.9 מ"ר בלבד, שהוא שטח מזערי. לפיכך לא ניתן בסדר גודל נמוך זה לקבוע אם עדיין יש בכך משום פגיעה של ירידת ערך בהפסד הכנסות משכירות עתידית. מכל מקום השמאי הסכים כי בחישוב נומינלי הנזק יפחת ל- 6,778.8 ₪ ובחישוב נכון הסכום הוא- 6,857 ₪ . שנית, מדובר בהכנסה עתידית על שטח שטרם נבנה כלל, טרם נבנו בו דירות, ולא ברור כלל אם בדעת התובעת לבנות עליו. מכל מקום ממועד פסה"ד ביום 5.5.96 ועד עתה, חלפו כ-9 שנים ללא שהתובעת בנתה עדיין, ולא הובאה גם כל ראיה על כוונתה לבנות דירות נוספות. התוצאה היא שהנזק של הפסד הכנסה עתידית מהשכרת דירות שעדיין לא נבנו, נראה רחוק מדי, על מנת לפצותה בגינו. כאמור,במשך 9 חודשים, התובעת עדין לא בנתה על הגג ולא הוכח לפני כי קיימות תכניות בניה בקרוב. השמאי מר איש שלום התייחס לנזק שבצימצום רוחבם החופשי של המדרגות (ראה בעמ' 5 לחווה"ד). ואולם, לענין זה כבר התייחסתי קודם לכן. סה"כ העריך השמאי את שווי ירידת הערך בסך 64,000 ₪ אולם כבר התייחסתי לנזקים השונים, ומסקנתי היא כי התובעת אינה זכאית כאן לפיצוי נוסף לאחר שפוצתה בהליך הקודם. אשר על כן, אני דוחה תביעתה לפסוק פיצוי נוסף בגין ירידת ערך הדירה, או הפסד הכנסה עתידי. תשלום עבור חוות דעת מודד מוסמך - 800 $ 36. המהנדס ורון העיד כי בהליך קודם ביצע המודד מדידה, אך מעולם לא ראה קבלת על התשלום. מאחר ולא הוגשה לביהמ"ש קבלה (ללא הסבר (ללא הסבר לכך), והיא הראיה הנדרשת לעניננו, שיש בה כדי להצביע אם בוצע התשלום, אני דוחה ראש נזק זה. תשלום למודד מוסמך מטעם ביהמ"ש בהליך הקודם- 400 $ 37. בדומה לסעיף הקודם, גם בענין זה מאחר ולא הוגשה לביהמ"ש קבלה על התשלום למודד, שכביכול מונה מטעם בית המשפט, אני דוחה ראש נזק זה, מה עוד שעדות המהנדס ורון בענין זה מלמדת כי מדובר בהשערה, לפיה רק סבר כי מונה בביהמ"ש מודד (ראה עדותו בעמ' 13ש' 14-27 לפרו'). לפיכך, אני דוחה התביעה לפיצוי גם בראש נזק זה. תשלום עבור הוצאות, בזבוז זמן של התובעת ונסיעות לביהמ"ש - 3,000$ 38. מאחר ולא הוגשה לביהמ"ש קבלה כלשהי על ההוצאות השונות והתובעת משכה את תצהירה, אין לפנינו עדות מטעמה וכבעלת דין היא גם לא הועמדה לחקירה נגדית, כמו"כ גם מר ורון שכלל סכום זה בחוו"ד לא יכול היה להבהירו ולעמוד אחריו (ראה עדותו בעמ'13 ש' 28 עד עמ' 14 ש' 10 לפרו'). לפיכך לא הונחה תשתית ראייתית לכך בביהמ"ש, ולבסוף, יצויין כי בכתב התביעה לא כלול כלל ראש נזק זה. לפיכך אני דוחה התביעה לענין זה. אי נוחות, סבל, עגמת נפש - 5,000 $ 39. לענין עגמת נפש מצאתי לראוי לפסוק לתובעת פיצוי, בהתחשב בחלקה התורם בצו המניעה ואני מחייבת את הנתבעים לשלם לה, סך של 5,000 ₪ בתוספת ריבית הצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. תשלום עבור חוות דעת השמאי איש שלום בסך - 2,388 $ -ת/13 מאחר וחוות דעת השמאי מר איש שלום לא שימשה בתיק זה בסיס לפסיקת סכום כלשהו, לא מצאתי לראוי לחייב את הנתבעים בתשלום שכר טרחתו והתובעת תישא בשכרו. לסיכום 40. אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעת בגין ראשי הנזק הבאים: א. תיקון גג הרעפים שניזוק משבירת רעפים ופגיעה בקונסטרוקציה- סך של 2,980 ₪ . ב. פלשונג ואיטום הגג בגבול עם השכן- סך של 1,800 $, ולפי שער הדולר של 4.15 ₪ - סך של 7,470 ₪. ג. תיקון נזקי חדירת מים לדירות שבבית התובעת - סך של 1,000 $ לפי שער הדולר של 4.15 ₪ - סך של 4,150 ₪. ד. תיקון מדרגות בתוספת של 20 ס"מ ל- 20 מדרגות- סך של 500 $, לפי שער הדולר של 4.15 ₪ - סך של 2,075 ₪ . ה. אי נוחות, סבל ועגמת נפש- סך של 5,000 ₪, בצירוף ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה. סה"כ ישלמו הנתבעים לתובעת סך של 21,675 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה, 19.11.98 ועד מועד התשלום המלא בפועל. 41. בנסיבות המקרה, ובהתחשב בסכומים שפסקתי בסופו של ההליך הנמוכים יחסית לסכום התביעה שבכתב התביעה, אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעת את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ בלבד בתוספת מע"מ כחוק. בניהמדרגות