החלטה 1. עתירה לקיומו של דיון נוסף בפסק-הדין שבבג"ץ 4884/00 עמותת "תנו לחיות לחיות" נ' מנהל השירותים הוטרינריים בשדה במשרד החקלאות (טרם פורסם). 2. העותרת 1, אגודת צער בעלי חיים, והעותרת 2, "מגן לחתול", ומנהליה, העותרים 3 ו-4, פועלים במשך שנים על-מנת למנוע סבל מבעלי-חיים. כעולה מהעתירות, העותרים סבורים כי המתתם של חתולי-רחוב שלא ניתן למצוא להם בית מאמץ הינה מעשה-חסד אשר נועד להקל על סיבלם של חתולים אלו, למנוע מהם מחלות ורעב, וכן להגן על אוכלוסיית בני-האדם בקירבה הם חיים מפני מחלות ומטרדים. כך, "מגן לחתול" עוסקת בין היתר בלכידת חתולי רחוב ובהמתת אלו מהם שלא ניתן למצוא להם בית מאמץ (שהם מרביתם של החתולים). 3. עד לשנים האחרונות לא היה בנמצא נוהל ברור ומלא בכל הנוגע לטיפול בחתולי רחוב וכל רשות מקומית עשתה בעניין זה כרצונה, מבלי שנקבעו בעניין קריטריונים ברורים. כל זאת, עד אשר המשיבה 3 - העמותה למען החתול בישראל - עתרה לבית-משפט זה בטענה כי לרשויות מקומיות אין סמכות חוקית להמית חתולי רחוב בתחום שיפוטן (בג"ץ 6446/96 העמותה למען החתול נ' עירית ערד, פ"ד נה (1) 769). בית-המשפט (הנשיא ברק והשופטים גולדברג ושטרסברג-כהן) דחה את טענת העותרות ככל שהיא נוגעת לשאלת הסמכות והכיר בסמכותן של עיריות ומועצות מקומיות להמית חתולי רחוב מכוח פקודת הכלבת ומכוח פקודת העיריות [נוסח חדש] (פקודת העיריות) וצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי"ח-1958 (צו המועצות האזוריות). עם-זאת, הוגבלה הסמכות מכוח חקיקה זו למקרים בהם פעולת ההמתה נדרשת לשם מניעת סכנה לבריאות הציבור או מניעת מטרדים קשים. עוד נקבע כי הרשות צריכה לגבש תשתית עובדתית על בסיסה תקבע האם אכן קיימת סכנה לבריאות הציבור או מטרד ממשי, וכי סמכותן של הרשויות כפופה, ככל סמכות מנהלית, לעיקרון המידתיות. כך, למשל, נקבע כי הרשויות מחוייבות לשקול אמצעים פוגעניים פחות טרם תעשינה שימוש באמצעי ההמתה. קביעה זו עוברת כחוט השני לאורכו של פסק הדין כולו. ראו, למשל, את האמור בסעיפים 15, 17, 20, 25, 26, 28 ו-29 לפסק-דינה של השופטת שטרסברג-כהן, וכן את האמור בסעיפים 10, 11, 17, 20, 25, 28 ו-29 לפסק-דינו של השופט גולדברג. וכך אמרה השופטת שטרסברג כהן, בעמ' 796: "ראוי שנציין, כי בבוא הרשות להחליט על דילול אוכלוסיית החתולים על-ידי המתתם, עליה לשקול קודם לקבלת ההחלטה את האפשרות להשיג את אותן המטרות באמצעים דרסטיים פחות ולהעמיד שיקול זה לנגד עיניה, שכן, יש לבחון בכל מקרה את היחס שבין התכלית לבין האמצעים להגשמתה. זהו עקרון המידתיות הקובע כי '...האמצעים השלטוניים צריכים להתאים להגשמת המטרה, ולא מעבר למה שנדרש לשם הגשמתה של המטרה' (בג"ץ 3477/95 בן-עטייה נ' שר החינוך, התרבות והספורט [9], בעמ' 12). ... אשר לאפשרות לנקוט את הצעדים של חיסון אוראלי, עיקור וסירוס, הצהיר המנהל כי אפשרויות אלה אינן נותנות פתרון מעשי לבעיה כשמדובר בחתולי הפקר. ... עם זאת אין הרשויות פטורות מלבדוק כל אמצעי חלופי, קיצוני פחות מהמתה, אם קיים, או ככל שיהיה קיים מעת לעת, ולאמצו ככל שניתן. ....". כן ראו את דברי השופט גולדברג בעמ' 803-802: "החוק הרחיב את ההגנה על בעלי החיים. מעמדו החדש של ערך ההגנה על בעלי חיים הביא להסטת נקודת האיזון בינו לבין ערכים אחרים. הסטת נקודת האיזון מתבטאת, בין היתר, בחומרת הפגיעה הנדרשת בערך האחר, בדרגת הוודאות לקיומה של הפגיעה ובחובה לבחור באמצעי שמידת פוגענותו בבעל החיים נמוכה יותר. החובה האחרונה נגזרת לא רק ממחויבותה העקרונית של רשות מינהלית לעקרון המידתיות ... אלא שהיא מעוגנת גם בהוראות סעיפים 8 ו-9 לחוק הניסויים, העוסק, כאמור, במאטריה דומה". לסוף, מצא בית המשפט כי שתי רשויות, מבין השלוש נגדן הוגשה העתירה, לא יישמו את סמכותן כנדרש ולכן הוחלט "ליתן צו החלטי בעתירות.. במובן זה שעליהן [הרשויות] לשקול מחדש את עמדתן ולבססה על תשתית עובדתית הולמת, לאור אמות-המידה שהוצעו בפסק-הדין הן לעניין יישומה של הסמכות שבפקודת הכלבת והן לעניין יישום הסמכות שבחקיקת השלטון המקומי". 4. בעקבות הערות בית-המשפט ובהתאם להנחיות שהותוו בפסק-הדין, פירסם מנהל השירותים הווטרינריים בשדה במשרד החקלאות (להלן: המנהל) "נוהל כללי לטיפול בחתולי רחוב" (להלן: הנוהל). הנוהל מקנה לרופא-וטרינר ממשלתי או וטרינר של הרשות המקומית שיקול-דעת בשאלה האם במקרה נתון יש להמית חתולים. הסמכות לביצוע ההמתה עצמה ניתנה לוטרינר הרשות המקומית או למי שהוסמך לכך על-ידו. מכוח הנוהל דנן אישר המנהל לוטרינריים הרשותיים להסמיך את "מגן לחתול", העותרת 2, להמית חתולי רחוב באמצעות סמים מרדימים שיסופקו להם על-ידי וטרינרים רשותיים ובפיקוחם. 5. המשיבות 1 ו-2 - עמותת "תנו לחיות לחיות" והעמותה למען החתול בישראל - עתרו נגד חוקיותו וסבירותו של הנוהל (בג"ץ 4884/00). טענתן העיקרית היתה כי, הלכה למעשה, עוסק הנוהל אך בדרכי המתה של חתולים ואין בו התייחסות לאמצעים חלופיים לטיפול בסיכונים ובמטרדים שיוצרים חתולי-רחוב, זולת המתה. התוצאה הינה, כך לטענתם, מדיניות של השמדה המונית של חתולי רחוב, גם כאלו שאינם מסכנים בריאותם של אנשים ואינם מהווים מטרד של ממש. טענה נוספת של המשיבות התמקדה בהסמכה שניתנה ל"מגן לחתול". המשיבות טענו בעתירתן כי המדובר באצילה אסורה של סמכות. 6. ביום 2.6.04 ניתן פסק-הדין, מפי השופטת דורנר. בית-המשפט קיבל את העתירה והורה למנהל לתקן את הנוהל ולהשלימו על-פי העקרונות המותווים בפסק-הדין. בית-המשפט קבע כי הנוהל החדש מהווה אמנם שיפור-מה לעומת המצב ששרר בטרם הותקן, אך עודו לוקה במספר חסרים מהותיים: "מגבשי הנוהל לא עמדו איפוא בחובתם לערוך שקלול של כלל האינטרסים הנוגעים בדבר, לרבות ערך ההגנה על בעלי-החיים. הנוהל שהותקן אף אינו מידתי. שכן, ראשית, לא בכל המקרים עשויה ההמתה להשיג את התכלית המקווה. ... שנית, לא עלה בידי המשיבים לשכנע כי בכל המקרים לא ניתן לנקוט אמצעים חלופיים להשגת תכליות הנוהל, שיהיו קלים מהמתה. בכל האמור די להקים חשש, כי במתכונתו הקיימת עלול הנוהל לאפשר נקיטת מדיניות של המתת חתולי-רחוב בהיקף רחב ובאופן שרירותי. תוצאה זו אינה כדין ואין לקבלה. היא שקולה לנקיטת מדיניות שתוצאתה המעשית היא, למצער, דילול אוכלוסיית החתולים, וזאת בניגוד לטענת המשיב כי זו אינה מדיניותו, ואף בלא שמדיניות כזאת מבוססת על נתונים מקצועיים, כנדרש. הנוהל הקיים דורש איפוא תיקון והשלמה. על המשיב לתקנו ולהשלימו, כך שהנוהל ישקף מדיניות של איזון ראוי בין האינטרסים המעורבים ויעגן כללים ברורים ליישומה". בנוסף, השופטת דורנר קבעה כי ההסמכה שניתנה ל"מגן לחתול" מהווה, הלכה למעשה, האצלה אסורה של סמכות שלטונית, וכך אמרה: "במוקד ענייננו מצויה הסמכות לקבוע אם קיים צורך בהמתת חתולים בכל מקרה נתון ... סמכות זאת הופקדה, בעיקרה, בידי חברה פרטית, הפועלת ממניעי רווח. הגם שלא הוצג בפנינו ההסכם שנערך עם החברה, הדעת נותנת - כל עוד לא הוכח אחרת - כי לחברה אינטרס כלכלי להפגין פעילות, כלומר, לצוד חתולי-רחוב ולהשמידם. אנשיה מצוידים בכמות גדולה של סמים וניתנת להם יד חופשית לעשות בהם שימוש. ההחלטה אם להמית חתולים נתונה בכל מקרה בידיהם. הם האחראים על גיבוש התשתית העובדתית. ההמתה נעשית הרחק מעיני הרשות המוסמכת - בסביבה שלא ניתן בהכרח לנטר את הנעשה בה, ולא במתקן ייעודי של הרשות המקומית תחת עיניהם הפקוחות של הווטרינרים הרשותיים. החברה נדרשת לדווח לרשויות על פעילותה, בתמצית, אחת לחודש בלבד. יכולתם של הווטרינרים הרשותיים, ולא-כל-שכן של הגופים שלהם הם כפופים, לפקח על פעילות החברה מוגבלת מאד. ... על רקע זה, המסקנה הברורה היא כי הסמכת גורם פרטי על-פי כתב האישור מאת המשיב היא אצילה שלא כדין של הסמכות להחליט על המתת חתולי-רחוב". 7. העותרים הגישו עתירה לקיומו של דיון נוסף בפסק-הדין, ובפיהם טענות מספר אשר אלו עיקריהן: ראשית, פסק-הדין סותר את ההלכה שנקבעה בבג"ץ 6446/96 העמותה למען החתול נ' עירית ערד, פ"ד נה (1) 769. לטענתם, פסק-הדין בבג"ץ 6446/96 הכיר באמצעי ההמתה כאמצעי המרכזי לטיפול בתופעת חתולי הרחוב וקבע כי על הרשויות המקומיות לקבוע נהלים להסדרת אופן הפעלתו של אמצעי זה. לפי הטענה, קובע פסק-הדין עליו נסבה עתירה זו, הלכה חדשה בשימו את הדגש על הצורך בבחינתם של אמצעים חלופיים ובדרישתו כי השימוש באמצעי ההמתה יעשה באופן מידתי. שנית, ההלכה שנקבעה בפסק הדין לוקה באי בהירות ובסתירות פנימיות ואינה ישימה. כך, למשל, טוענים הם כי פסק-הדין לא הגדיר מה היא פגיעה ב"נוחות ורווחה" המצדיקה המתתם של חתולים המהווים מיטרד. חסר זה בפסק-הדין הופך את יישומו לבלתי-אפשרי. בנוסף, הדרישה כי וטרינרים של הרשות המקומית יבצעו או, למיצער, יאשרו - כל פעולת המתה, הינה אף היא דרישה אשר לא ניתן ליישמה שכן יש בנמצא מספר מועט של וטרינרים וידיהם עמוסות בעבודה. זאת ועוד: לטענת העותרים, אין בנמצא אמצעים חלופיים לאמצעי ההמתה ולפיכך, דרישה למציאת פתרונות חלופיים הינה אף היא דרישה בעלמא. בעיות יישום קשות אלו הופכות את ההלכה שנקבעה בבג"ץ 4884/00 להלכה "קשה" - ממין ההלכות בגינן יש ליתן דיון נוסף. 8. דין העתירה להידחות. טעם-הדבר: ההלכה שנקבעה אינה ממין ההלכות המצדיקות קיומו של דיון נוסף בפסק הדין, קרי, הלכה הסותרת הלכה קודמת של בית-המשפט העליון או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה ראויה היא כי תידון בדיון נוסף (סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשנ"ד-1984). ההלכה העולה מפסק-הדין נסבה על אופן הפעלתה ועל תנאי האצלתה של סמכות מינהלית, ובהלכות אלו אין מן החידוש. 9. אשר לטענות העותרים בדבר הקושי ביישום האופרטיווי של ההלכות שנקבעו - טענות אלו אינן מסבות עצמן על הלכה משפטית כלשהי אלא על תוצאתו האופרטיווית של פסק-הדין וככאלו כלל אינן מהוות עילה לדיון נוסף (דנג"ץ 2262/03 שירותי בריאות כללית נ' עיריית רחובות (טרם פורסם)). טענות אלה דומות יותר לטענות שלערעור ובית-משפט זה הבהיר לא אחת כי "הדיון הנוסף איננו ערעור נוסף ... במרכזו אינה עומדת השאלה, אם בית-המשפט נהג כהלכה ... אלא נבחנת ההלכה המשפטית בתור שכזאת" (ד"נ 6/82 ינאי נ' ראש ההוצאה לפועל, פ"ד לו (3) 99, 101). 10. אשר לטענת העותרים כי ההלכה לפיה הסמכות להמית חתולי-רחוב כפופה לעיקרון המידתיות הינה הלכה חדשה וקשה - אף היא דינה להדחות. ראשית, דברים מפורשים ברוח זו נאמרו כבר בבג"ץ 6446/96 (ראו לעיל, פסיקה 3), ולפיכך פסק הדין נשוא העתירה אינו סותר את האמור שם. שנית, חובתה של הרשות לפעול באופן מידתי בבואה לפגוע בבעלי חיים נדונה ועוגנה באופן מפורש בפסקי-דין מספר של בית-משפט זה (ראו, למשל, רע"א 1684/96 עמותת "תנו לחיות לחיות" נ' מפעלי נופש חמת גדר, פ"ד נא (3) 832, 854-853; בג"ץ 9232/01 "נח" ההתאחדות הישראלית של הארגונים להגנת בעלי חיים נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז (6) 212, 231, 252-247) ולפיכך, אין לטעון כי יש בה מן החידוש. בנסיבות אלו לא מצאתי כי פסק-הדין בענייננו קבע הלכה חדשה כלשהי וודאי לא כזו הסותרת הלכות אחרות שיצאו מלפניו של בית-משפט זה. 11. אשר על כן, ומן הטעמים האמורים, לא מצאתי עילה להורות על דיון נוסף כעתירת העותרים, והיא נדחית. בנסיבות הענין, אין צו להוצאות. דיון נוסףדיוןבג"ץ (בית המשפט הגבוה לצדק)