החלטה זו עתירה מטעם פקיד השומה, לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון, אשר ניתן בהרכב חמישה שופטים. בפסק הדין נקבע, ברוב דעות, כי מכירת מלוא זכויותיו של שותף בשותפות תיחשב, לעניין דיני המס, כמכירת נכס הוני יחיד, ולא כמכירת חלקו היחסי של השותף בכל אחד ואחד מנכסי השותפות בנפרד. לדעת הרוב, מפי השופט אנגלרד, הצטרפו המשנה לנשיא והשופטת שטרסברג-כהן. לדעת המיעוט, מפי השופט אור, הצטרף הנשיא. בהחלטת כבוד הנשיא הועברה העתירה לעיוני. 2. על-פי הכלל שנקבע בבש"א 1481/96 נחמני נ' נחמני, פ"ד מט(5) 598, בעמ' 607 - "הלכה שנפסקה בבית המשפט העליון בחמישה שופטים, ניתן לקיים בה דיון נוסף לפני מותב מורחב של בית המשפט העליון. כמובן, הסמכות לקיום דיון נוסף לחוד והפעלתה לחוד. הרשות עצמה תינתן רק 'בנסיבות ייחודיות ויוצאות דופן, היינו במקרים חריגים שבחריגים'". ניתן להסכים, כי בפסק הדין נשוא העתירה נפסקה הלכה תקדימית; ונראה כי אף שופטי הרוב היו ערים לקשיים שהיא מעוררת. אילו הייתה ההלכה נפסקת בהרכב שלושה, קרוב להניח כי היה מקום להעמידה לדיון נוסף. אלא שההלכה נפסקה בהרכב חמישה. על כן השאלה הניצבת לפניי איננה אם מדובר בהלכה חדשה המקימה, לכאורה, עילה לקיומו של דיון נוסף. השאלה היא, אם ההלכה שנפסקה נופלת לגדר אותם מקרים "חריגים שבחריגים", המצדיקים דיון נוסף בפסק-דין שניתן על-ידי הרכב מורחב. 3. את טענתו כי המדובר במקרה "חריג שבחריגים" מבסס העותר על אמירות שנכללו בדעת המיעוט, דהיינו, כי בהלכת הרוב יש משום "מהפכה בתחום דיני המס של שותפויות, מהפכה אשר פקודת מס הכנסה אינה ערוכה להתמודד עמה", וכן כי "אין זה ראוי, ששינוי בהיקף כזה, יהיה פרי פסיקה, שכן קיים חשש ממשי ... כי הוא יותיר אחריו שאלות וקושיות רבות יותר מאלו אותן הוא מבקש לפתור". לטענת העותר, "מקרה בו לדעת הרוב ולדעת המיעוט ישנן דעות קוטביות ביחס לשאלה איזו שיטת מיסוי תשרת מדיניות משפטית ראויה, הוא מקרה נדיר וחריג שבחריגים". כן מציין העותר, כי להלכה שנפסקה יש השלכה ישירה על כל השותפויות בישראל, לא רק ביחס לעסקאות עתידיות אלא גם ביחס לעסקאות העבר, הן לצורך חיוב במס והן לצורך החזר מס. העותר חושש, כי המתנה להסדר חקיקתי, שמטרתו ליישב את הבעיות שיצרה ההלכה החדשה, עלולה להיות ממושכת. לכן יש להתחשב בקשיים שיתעוררו בתקופת הביניים, הכוללת גם שנות מס "פתוחות", בהן ניתן אף לתקן דו"חות שהוגשו. בתגובתם לעתירה כופרים המשיבים במה שהם מכנים "דרמטיזציה של תוצאות פסק הדין". הם מציינים כי פסק הדין, אשר ניתן ביום 20.5.01, אישר את פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, אשר ניתן כתשע שנים קודם לכן (ביום 4.3.92), ושבהיעדר פסיקה ישירה קודמת של בית המשפט העליון בסוגיה, היה על המדינה לנהוג על-פיו כבר מעת שניתן (בג"ץ 653/83 מבע מוציאים לאור בע"מ נ' סגן נציב מס הכנסה, פ"ד לט(3) 29, 41). טוענים המשיבים, כי אילו ההלכה שנקבעה מעיקרה בפסק הדין קמא, אכן הייתה כה דרמטית וקשה, הדעת נותנת שנציבות מס ההכנסה הייתה יוזמת, זה מכבר, שינויי חקיקה מתאימים לביטולה או לתיקונה, ולא יושבת באפס מעשה במשך תשע שנים בתקווה להפיכתה בערעור. המשיבים מציינים, כי גם הצעה ברוח זו, שהועלתה על-ידי הנשיא בעת הדיון בערעור (בשנת 1998), לא הניעה את נציבות מס ההכנסה ליזום תיקון בחוק. בתשובה לטענת העותר, כי מעשה חקיקה מסוג זה עלול להימשך זמן רב, מציינים המשיבים, כי במהלך תשע השנים האמורות תוקנה פקודת מס הכנסה עשרות פעמים. כן הם מזכירים כי גם דיון נוסף, אם יתקיים, עלול להימשך זמן רב. גם לגוף ההלכה שנקבעה בפסק הדין טוענים המשיבים, כי החידוש שבה אינו כה גדול. זאת, לטענתם, במיוחד לנוכח קיומו של הסדר קרוב בפקודת מס הכנסה (בסעיף 104, שבגלגולו הקודם היה סעיף 95), אשר המשיבים יכלו לפעול על-פיו ולהגיע לתוצאה דומה מאוד מבחינת דיני המס (הגם שלא בהכרח מבחינת כל הדינים האחרים). לבסוף, מבקשים המשיבים להתחשב גם בעובדה שמאז אירוע המס נשוא ההתדיינות חלפו כבר כעשרים שנה. בנסיבות אלו, טוענים הם, גם זכותם להביא את עניינם האישי לסיומו, מהווה שיקול שלא להורות על קיום דיון נוסף. 4. הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות. טעמיי העיקריים לכך הם שניים: ראשית, העותר אינו מציע הסבר לכך שנציבות מס ההכנסה לא נקטה יוזמת חקיקה כלשהי לתיקון המצב המשפטי אשר נוצר מעת שניתן פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, בשנת 1992. בצדק טוענים המשיבים, כי לפסק-דין זה היה תוקף - אם לא מחייב הרי לכל הפחות מנחה - כלפי שלטונות המס וכלפי ציבור הנישומים. כך נפסק בפרשת מבע הנ"ל (בעמ' 42-41): "התקופה בין הגשת הערעור לבין הדיון וההכרעה בו עלולה להימשך זמן רב. במשך תקופה זו על הציבור ועל שלטונות המס לדעת כיצד לכלכל צעדיהם. אין זה סביר, שבזמן זה יתעלמו מקיומו של פסק הדין. העובדה, שההלכה בו עלולה להשתנות בפסק-דין של בית המשפט העליון, אינה צריכה לפגום במעמדו, כל עוד היא לא נהפכה". הימנעותה של הנציבות מנקיטת יוזמה כאמור, פועלת בשני מישורים: היא מעידה, כעניין ראייתי גרידא, כי ההלכה הנתקפת בעתירה אינה כה קשה כפי שמנסה העותר לצייר; ובמקביל היא גורעת מיכולתו של העותר לטעון, כי על בית-משפט זה, בהרכב מורחב-דמורחב, לשוב ולעסוק בסוגיה. שנית, גם מבלי שאנקוט עמדה במחלוקת, בין דעת שופטי הרוב לבין דעת שופטי המיעוט, לא שוכנעתי כי הקשיים שמעוררת שיטת מיסוי השותפויות הישנה, לפיה נהגו שלטונות המס עד כה, ושאליה מבקש העותר לחזור, קטנים מהקשיים שמעוררת השיטה החדשה באופן כה משמעותי, עד שדי בכך בלבד כדי להכניס את המקרה לגדר ה"חריגים שבחריגים". בין כל שופטי ההרכב הייתה אחידות דעים, כי הפקודה טעונה תיקון והשלמה מאסיביים בכל הנוגע למיסוי שותפויות. כדברי הנשיא (שנמנה, כזכור, עם בעלי דעת המיעוט): "מבקש אני להפנות את תשומת ליבו של המחוקק לסוגיה שלפנינו. מן הראוי הוא שהיא תוסדר - בין באימוץ המודל של חברי השופט אנגלרד, בין באימוץ המודל של חברי השופט אור ובין באימוץ מודל שלישי - על ידי מעשה חקיקה מקיף ויסודי". וראו גם את הפניות למחוקק בדברי השופט אנגלרד (בפיסקאות 40 ו42- לפסק-דינו), בהערות המשנה לנשיא, אליהן הצטרפה השופטת שטרסברג-כהן, ובדברי השופט אור (בפיסקאות 7, 20, 28 ו32- לפסק-דינו). דומה, אפוא, כי השאלה איננה אם המחוקק צריך להתערב, אלא במה עליו להתערב. בנסיבות אלו, אינני רואה טעם משכנע להורות שבית המשפט העליון יוסיף וידון בסוגיה, לאחר שכבר אמר את דברו בהרחבה רבה בהרכב של חמישה שופטים. לא נעלמו מעיניי הקשיים, העלולים להתעורר עד ליצירתו של הסדר חקיקתי חדש. אך לא שוכנעתי כי הוראה לקיום דיון נוסף היא הדרך המתאימה להתמודד עם קשיים אלה. לא למותר להזכיר, כי גם שופטי הרוב היו מודעים לטענות העותר בדבר הקשיים שיתעוררו, ובכל זאת פסקו כפי שפסקו. 5. בעבר הבעתי דעתי, כי אף שאין לחלוק עוד על כי בסמכותנו להורות על קיום דיון נוסף בפסק-דין שניתן בהרכב מורחב, הרי ש"סמכות זו, לדידי, טוב לה שלא תופעל, ולמצער, אין להפעילה אלא לעיתים נדירות ובנסיבות יוצאות דופן" (דנג"ץ 3865/97 ח"כ יונה יהב נ' עדנה ארבל, תק-על 98(2) 281; הדברים צוטטו בהסכמה בד"נ 1210/99 מדינת ישראל נ' שמואל שיינביין, תק-על 99(1) 141). דברים אלה הולמים היטב גם את המקרה שלפנינו. העתירה נדחית. העותר ישלם למשיבים את הוצאות העתירה בסך 20,000 ש"ח. דיון נוסףהלכה מחייבתדיון