מענק היובל נקבע בסעיף 10 להסכם הקיבוצי לשנים 1993-1996 שנחתם בין ממשלת ישראל, מרכז השלטון המקומי, שלוש הערים הגדולות, הסוכנות היהודית והמוסדות להשכלה גבוהה - לבין הסתדרות האקדמאים במח"ר, וזו לשונו: "החל מיום 1.1.94 יהיו העובדים המדורגים בדירוג האקדמאים במח"ר, המועסקים במצטבר 30 שנה ומעלה בשירות המעסיקים החתומים על ההסכם, זכאים ל"מענק יובל" בשיעור של 60% מהשכר המשולב והתוספות המהוות בסיס לחישוב ערך שעה. המענק ישולם מדי שנה בשנה במשכורת חודש ספטמבר. המענק ישולם יחסית לחלקיות המשרה. ותק לענין המענק, כולל ותק עבור שירות בצה"ל". להלן פסק דין בנושא זכאות למענק יובל: התובעת עותרת לקבל זכויות ותשלומים שונים עקב עבודתה בנתבעת (להלן - הקופה). ואלה העובדות החשובות לענייננו: התובעת הועסקה על ידי הקופה בתפקיד מנהלת חשבונות החל מחודש ינואר 1983 והיתה אחראית על מערך החשבונות בקופה ועל הקשר עם מערכת המחשוב. החל מחודש דצמבר 1998 דרגתה של התובעת בקופה היא 43 + בדירוג המח"ר. לתובעת תואר שני במתמטיקה. על פי ההסכם הקיבוצי המיוחד שנחתם ביום 17.11.1974 בין ההסתדרות הכללית וועד עובדי קופת התגמולים, לבין קופת התגמולים, מעמדם ותנאי עבודתם של עובדי הקופה זהים למעמדם ותנאי עבודתם של עובדי עיריית חיפה, לבד מאשר בנושאי פנסיה ופיצויי פיטורים, המוסדרים באופן ספציפי לגבי עובדי הקופה. בטרם נדרש לגופם של דברים, נתייחס להודעת הקופה מיום 9.8.2001, לפיה מבקשת היא לצרף לסיכומיה מסמכים כמפורט בהודעתה. בהחלטת בית הדין (בעמ' 15 לפרוטוקול) צויין כי "הצדדים יצרפו לסיכומיהם את ההסכמים אשר הם מסתמכים עליהם במלואם." הוראה זו באה בעקבות כך שהצדדים צרפו לכתבי בית הדין ולתצהירים, שהוגשו מטעמם, דפים בודדים מההסכמים, עליהם הם נסמכים, לפיכך הורה בית הדין לצדדים לצרף את ההסכמים במלואם. ב"כ התובעת מתנגד להגשת המסמכים. בשים לב להחלטת בית הדין בדבר צירוף ההסכמים בלבד לסיכומים, אנו מתירים לקופה להגיש אך ורק את ההסכם הקיבוצי לשנים 1993-1996, שנערך בין ממשלת ישראל ומרכז השלטון המקומי. ברם אין אנו מתירים לקופה להגיש לבית הדין את יתר המסמכים והם: הנחיות משרד האוצר מיום 15.5.94 ומיום 9.9.96 והנחיות נציבות שירות המדינה מיום 28.9.94. בעניין מסמכים אלה, יובהר, כי בית הדין לא עיין בהם. גדר המחלוקת: הצדדים חלוקים בשאלות הבאות: זכאות התובעת למענק יובל. זכאות התובעת לקידום לדרגה 44 בדירוג המח"ר החל מיום 1.3.1998. זכאות התובעת לשכר עידוד. נבחן, איפוא, כל נושא ונושא בנפרד. מענק יובל: טענות התובעת: במועד קבלתה של התובעת לעבודה בקופה הוכר לתובעת וותק של 20 שנה מיד עם כניסתה לעבודה. ההכרה היתה ביום 1.3.1983, והוותק שהוכר הינו לכל דבר ועניין. לפי הוראות ההסכם הקיבוצי לעובדי המח"ר, העובדים המדורגים בדירוג האקדמאים במח"ר, המועסקים במצטבר 30 שנה ומעלה בשירות המועסקים, החתומים על ההסכם, זכאים החל מיום 1.1.1994 ל"מענק יובל" של 60% מהשכר המשולב והתוספות המהוות בסיס לחישוב ערך שעה. משוויתקה המחושב של התובעת בקופה עלה ביום 1.1.1994 על 30 שנה, על הקופה לשלם לתובעת מענק יובל. לפיכך על הקופה לשלם לתובעת בגין מענק יובל עד מועד הגשת התביעה סך של 28,654 ₪. טענות הקופה: לא הרי וותק מקצועי לצורך חישוב השכר הבסיסי, כוותק לצורך חישוב מענק היובל, דבר זה עולה בקנה אחד עם נוסח סעיף 10 להסכם הקיבוצי. הוותק המקצועי לצורך חישוב מענק היובל מחושב רק מיום תחילת עבודתה של התובעת אצל מעסיק, המשתייך לרשימת המעסיקים החתומים על ההסכם. התובעת צברה 17 שנים ותשעה חודשים ולפיכך אינה זכאית למענק היובל. דיון והכרעה בעניין מענק היובל: מענק היובל נקבע בסעיף 10 להסכם הקיבוצי לשנים 1993-1996 שנחתם בין ממשלת ישראל, מרכז השלטון המקומי, שלוש הערים הגדולות, הסוכנות היהודית והמוסדות להשכלה גבוהה - לבין הסתדרות האקדמאים במח"ר, וזו לשונו: "החל מיום 1.1.94 יהיו העובדים המדורגים בדירוג האקדמאים במח"ר, המועסקים במצטבר 30 שנה ומעלה בשירות המעסיקים החתומים על ההסכם, זכאים ל"מענק יובל" בשיעור של 60% מהשכר המשולב והתוספות המהוות בסיס לחישוב ערך שעה. המענק ישולם מדי שנה בשנה במשכורת חודש ספטמבר. המענק ישולם יחסית לחלקיות המשרה. ותק לענין המענק, כולל ותק עבור שירות בצה"ל". בעניין מענק היובל מקובלת עלינו טענת הקופה כי לא הרי וותק מקצועי לצורך חישוב השכר הבסיסי, כוותק לצורך חשוב מענק היובל. בנספח ד' לתצהיר התובעת (מוצג ת/1) -שהוא המסמך שהכיר בוותק - נרשם: "להכיר לה 20 ש. ותק". כבר נפסק כי משלא נאמר באישור הוותק שהאישור הוא "לכל דבר ועניין" יש לפרשו על פי ההקשר התעשייתי כהענקת זכויות לצורך תשלום שכר בלבד (דב"ע נא/95-3 איגוד ערים לשירותי כבאות אזור חולון בת-ים - אורי ויסמן, עבודה ארצי כרך א (2), 7). משכך אין הוותק, שהוכר לתובעת עם תחילת עבודתה, רלוונטי לעניין חשוב הוותק לצורך זכאות התובעת למענק היובל. בשולי עניין זה נציין כי מעבר להכרעתו דלעיל, אין לנו צורך להכריע במחלוקת שבין הצדיים בשאלה האם לתובעת וותק של 20 שנה או של 14 שנה. זאת ועוד פרשנותו הנכונה של סעיף 10 להסכם הקיבוצי היא כי ה"וותק" לצורך חישוב מענק היובל מחושב רק מיום תחילת עבודת העובד אצל המעסיק, המשתייך לרשימת המעסיקים החתומים על ההסכם, ואין הוותק מחושב לפי עבודתו אצל מעסיקים קודמים או אחרים, שאינם משתייכים לרשימת המעסיקים החתומים על ההסכם. המעסיקים החתומים על ההסכם אשר בשירותם עבדה התובעת הם: המוסדות להשכלה גבוהה - טכניון - 9 חודשים. השלטון המקומי - הקופה - 17 שנה. לפיכך סך כל הוותק שהתובעת צברה לעניין זכאותה למענק יובל הוא 17 שנים ו - תשעה חודשים. משלא צברה 30 שנה אינה זכאית למענק היובל. קידומה של התובעת לדרגה 44 בדירוג המח"ר: טענות התובעת: על פי זכרון הדברים אשר נחתם ביום 15.1.1979 בין ממשלת ישראל לבין ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י והסתדרות האקדמאים במדעי החברה והרוח, בעלי תואר שני ושלישי שהגיעו לשיא הדרגה והם גם דורגו בדרגה העליונה, שבמתח הדרגות הצמוד למשרתם בתקן, זכאים לעלות בדרגה אחת מעל לדרגת השיא של משרתם בתקן, לאחר ששהו שנה אחת בדרגת השיא של משרתם בתקן. שיא הוותק לצורך האמור הינו 35 שנים. התובעת הגיעה לשיא הוותק ביום 1.3.98 והגם שנתמלאו לגביה כל התנאים הנדרשים לא הועלתה לדרגה נוספת מעל לדרגה 43. משכך זכאית התובעת לדרגה 44 החל מיום 1.3.1998 והיא זכאית להפרשים החל ממועד זה. גב' אורה שפירא קיבלה שתי דרגות מעל דרגתה האישית. טענות הקופה: על פי הגדרת תפקידה של התובעת כמנהלת חשבונות, מכסימום דרגות שניתן להעניק לה הוא 40. התובעת הגיעה למכסימום הדרגות לפי הסולם הנהוג ביום 20.5.90 עת הוענקה לה דרגה 40. התובעת הועלתה בדרגות ככל יתר עובדי הקופה, והגיעה למקסימום דרגתה עת קיבלה דרגה 42. הווה אומר שדרגה 40 הייתה שיא התקן. מעבר לדרגה 42 האישית, אין יותר קידום בדרגות, אלא קבלת "+". למרות זאת קידמה הקופה את התובעת לדרגה 43 שהיא דרגה אישית נוספת (להבדיל מדרגת תקן). דבר זה נעשה לפנים משורת הדין במסגרת דיון חריג, וזאת בעקבות ההכרה בעובדה שהתובעת, כעולה חדשה, שלא צברה מספיק שנות פנסיה. התובעת דורשת כי יכירו לה בדרגות נוספות לפנים משורת הדין ושלא כיתר העובדים, דרישה זו להפליה - אינה מקובלת על הקופה. דיון והכרעה בעניין העלאה בדרגה: סעיף 6 לזכרון הדברים אשר נחתם ביום 15.1.1979 (הודעת נש"מ לט/42) קובע: "עובד בעל תואר שני שהגיע לשיא דרגתו (שיא דרגתו פירושו שכר המשולם בשיא הוותק) והוא גם מדורג בדרגה העליונה שבמתח הדרגות הצמוד למשרתו בתקן, יהיה זכאי לעלות בדרגה אחת מעל לדרגת השיא של משרתו בתקן (פרט לעליה לדרגה 10) לאחר ששהה שנה אחת בדרגת השיא של משרתו בתקן; דרגה זו תהא דרגה אישית; הפכה דרגתו האישית האמורה של העובד לדרגה תיקנית, יהיה זכאי לדרגה אישית נוספת (פרט לעליה לדרגה 10) כעבור מחצית תקופת השהייה בדרגה הנחוצה לקידום לדרגה זו". מר עזרא קובי, המשמש כיו"ר הקופה, העיד בתצהירו (מוצג נ/4) את הדברים הבאים: בעירייה ו/או בקופה הנסמכת על הסכמי העירייה, קיים מסלול קידום לעובדים בהתאם לתפקידים בהם הם משובצים. לכל תפקיד יש מכסימום דרגות המותאם לו. כל אימת שעובד הגיע לדרגה המכסימלית, דהיינו לדרגת השיא, לא ניתן להעניק לו דרגות נוספות. ואולם ניתן על פי הסכם הדירוג להעניק לאחר שלוש שנים לעובד תוספת של "+" אך מעבר אליה לא ניתן להוסיף ולתת דרגות. תוספת זו נקראת תוספת אישית, אשר מעבר לה לא ניתן להמשיך ולהוסיף דרגות נוספות והיא כשלעצמה מציבה את העובד בדרוג המכסימלי, אליו יכול היה להגיע לפי נתוניו. על פי הגדרת תפקידה של התובעת - כמנהלת חשבונות - ולפי הסולם הנהוג, הדרגה המכסימלית שניתן להעניק לה היא 40, והתובעת הגיעה לדרגה זו ביום 20.5.90. בהיות התובעת בעלת תואר שני משנת 1965 קיבלה התובעת דרגה אישית נוספת בהתאם להודעת נציבות שרות המדינה (הודעה לט/42), וזאת לאחר ששהתה שנה אחת בדרגת השיא לפי משרתה בתקן - דיינו דרגה 40. לפיכך קיבלה התובעת דרגה 41. ביום 1.1.94 נחתם הסכם המח"ר שהעניק לכל עובד דרגה נוספת במשך תקופת ההסכם, כך שהתובעת קיבלה דרגה אישית נוספת מעל לדרגת השיא של משרתה והגיעה לדרגה 42 במאי 1995. נציגות העובדים פנתה בשנת 1997 וביקשה ממר עזרא קובי, יו"ר הקופה, להתחשב במצבה של התובעת, הנמצאת שלוש שנים לפני פרישה, ולהקדים לתובעת את הענקת הדרגה וכן להעניק לה במקום "+" דרגה מלאה. משמדובר בעובדת טובה החליט מר קובי להביא את הבקשה בפני ועדת המנגנון וזו אשרה את בקשת הועד והתובעת קיבלה החל מחודש יוני 1997 דרגה 43. התוספת האישית ניתנה לתובעת לפנים משורת הדין, במסגרת דיון חריג, וזאת בעקבות הכרה בעובדת היותה עולה חדשה, שלא צברה מספיק שנות פנסיה. ההנהלה החליטה על קידומה בדרגה מלאה לדרגה 43, על מנת להקל עליה וללכת לקראתה, כך שבמקום חצי דרגה ("+") קיבלה דרגה מלאה. סעיף 5 להסכם מיום 15.1.79, קובע כי לאחר שנה וחצי של שהייה בדרגה, זכאי עובד לקבל העלאה אחרונה של "+" לדרגה, ולכן משקיבלה התובעת ביוני 1997 דרגה 43 היא זכאית לתוספת כאמור החל מדצמבר 1998. לפיכך תוספת זו שולמה לה במשכורת חודש נובמבר 1999 באופן רטרואקטיבי. התובעת לא הביאה בפנינו ראיה מהי דרגת השיא של משרתה בתקן (ראו עדותה בעמ' 6 לפרוטוקול שורות 10-12, שם העידה כי אינה יודעת מה הדרגה התקנית המכסימלית שלה, זאת משום שבקופת התגמולים אין סולם דרגות ואין תקן דרגות). התובעת גם לא השכילה להביא בפנינו ראיות הסותרות את עדותו של מר עזרא קובי. משכך מקבלים אנו את דבריו של מר קובי. דרגת השיא שהוכחה בפנינו היא דרגה 40 והתובעת לא השכילה להוכיח כי דרגה 42 - הדרגה האישית שקיבלה, הפכה לדרגה תקנית, לא כל שכן שלא השכילה להוכיח כי דרגה 43 האישית, שניתנה לה לפנים משורת הדין, הפכה לדרגה תקנית. פרשנותו הנכונה של סעיף 6 לזכרון הדברים מיום 15.1.79 היא שכאשר עובד אינו יכול להתקדם יותר בדרגות באופן תקני הוא מקבל דרגה אישית. העובדה שהתובעת הגיעה לשיא הוותק שלה - 35 שנה - ביום 1.3.98 אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זכאותה לדרגה נוספת. התובעת לא השכילה להביא בפנינו ראיות על פיהן ניתן לקבוע כי היא זכאית לדרגה 44. מאידך מעדותו של מר קובי עולה כי על פי ההסכמים החלים על הצדדים זכאית היתה התובעת לדרגה 42 וכי דרגה 43 הוענקה לה לפנים משורת הדין. משהוענקה לתובעת דרגה 43 יכולה היתה לאחר מכן להתקדם לדרגה 43 +. באשר לטענת התובעת כי גב' אורה שפירא קיבלה שתי דרגות מעל דרגתה האישית, העובדה שהקופה קידמה את גב' אורה שפירא העובדת כ - 30 שנה בקופה (התובעת עובדת 17 שנה) בשתי דרגות אינה נותנת בידי תובעת זכות לדרגה נוספת, אם זכות זו אינה קיימת לה מכוח חוק, או הסכם קיבוצי, או הסדר קיבוצי או חוזה אישי. לא למותר לציין כי גם התובעת זכתה לפנים משורת הדין לדרגה 43 ועוד נציין כי הקופה טוענת שלגב' אורה שפירא יש 0.5 דרגה בלבד מעל לתובעת. משאלה פני הדברים אין התובעת זכאית לדרגה 44 ודין תביעתה בעניין ההעלאה בדרגה להדחות. החובה להקים מועצת ייצור ותשלום שכר עידוד: טענות התובעת: על פי ההסכם הקיבוצי של האקדמאים במדעי החברה והרוח לשנים 1976-1978 היה על הקופה להקים מועצת ייצור על מנת שזו תנהיג שיטה להפעלת שכר עידוד. עיריית חיפה הנהיגה תשלום שכר עידוד אצלה ועל הקופה היה לעשות כן גם לגבי עובדיה. הקופה לא הקימה מועצת ייצור. משלא הקימה מועצת ייצור ומשמעמדם ותנאי עבודתם של עובדי הקופה זהים לאלה של עובדי עיריית חיפה, ומשעיריית חיפה משלמת לעובדיה שכר עידוד בשיעור של כ - 30% משכרם המשולב יש להחיל זאת גם על עובדי הקופה. על כן על הקופה לשלם לתובעת שכר עידוד בשיעור 30% ממשכורתה שהיתה בחודש אפריל 1998 בסך 7,525 ₪, היינו סך של 2,257 ₪. סך זה על הקופה לשלם לתובעת בגין שבע שנים וסכום זה מגיע ביום הגשת התביעה לכדי 189,588 ₪. לחילופין על הקופה לשלם לתובעת פיצויים בגין הפרת הסכם העבודה עמה, אשר שיעורם זהה לסכום ההפסד בגין אי תשלום שכר העידוד, שהיה על הקופה לשלם לתובעת. טענות הקופה: התובעת לא הצביעה על כל מסמך המחייב את הקופה בהקמת מועצת ייצור. הקמת מועצת ייצור נתונה לשיקול דעתה של ההנהלה ומו"מ עם נציגות העובדים במקום. מאחר ומחיר הנהגת "שכר עידוד" הוא הקטנת משרות, ככל שהדבר בא לידי ביטוי בתפקידים של עובדי הקופה והיקף עבודתם, החליטה הנהלת הקופה שלא לצמצם את מספר העובדים. שיקול זה הינו חברתי וכלכלי. בכדי למנוע את קיפוחם של עובדי הקופה הוסכם בין ההנהלה לעירייה שעובדי הקופה, אשר אינם נהנים משכר עידוד, יקבלו מקדמה הנקראת "מקדמת שכר עידוד" בשווי 10%. הנהלת הקופה אפשרה לעובדיה להנות מכל העולמות, הן מכך שלמעשה לא נדרשו ליעל עבודתם או לסבול מפיטורים והן בכך שזכו למענק כספי. דיון והכרעה בעניין שכר העידוד: סעיף 21 להסכם הקיבוצי של האקדמאים במדעי החברה והרוח לשנים 1976-1979, שכותרתו "שכר עידוד" קובע: "תוקמנה מועצות ייצור משותפות, במקומות העבודה, בהתאם לעקרון של הנדסת ייצור, על בסיס ההסכם עם ההסתדרות, ויינקטו כל הצעדים המקצועיים הדרושים על מנת לקבוע שיטה להפעלת שכר עידוד בכל מקום בו ניתן להפעילה. חודש לאחר הפעלת שיטת שכר העידוד וביצוע תשלום הפרמיה הראשון, ניתן לשלם פרמיה רטרואקטיבית לתקופה של חמשת החודשים שקדמו ליום הפעלת השיטה, בשיעור שיחושב עפ"י רישומי תפוקות ושעות העבודה המושקעות באותה תקופה. הסתדרות המח"ר תהיה רשאית, גם מצידה, ליזום עריכת בדיקה לקביעת אפשרות הפעלת שיטת שכר עידוד, בהתאם לעיקרון של הנדסת ייצור ובמסגרת מועצות הייצור המשותפות ביחידות בהן מועסקים עובדים המדורגים בדירוג המח"ר". מר עזרא קובי העיד בתצהירו (מוצג נ/4) את הדברים הבאים: עד כה לא הוקמו מועצות ייצור בכל מקומות העבודה בשירות הציבורי. העניין נתון לשיקול דעת הנהלה ומשא ומתן עם נציגות העובדים במקום. גם במקומות עבודה בהם כן הוקמה מועצת ייצור, ההסכם אינו חל באופן גורף על כל היחידות באותו מקום עבודה, אלא על פי שיקול דעת ההנהלה ובתאום עם נציגות העובדים במקום. עיריית חיפה הקימה מועצת ייצור והפעילה שכר עידוד עד כה, רק בחלק מהיחידות הקיימות בעירייה בתיאום בין הנהלת העירייה ונציגות העובדים במקום. ההסכם חל תחילה על עובדי כפיים ובמשך הזמן הגיע גם לחלק מעובדי המשרדים. קבלת שכר עידוד אינו דבר אוטומטי, אלא נוהגים באופן הבא: נבחרת מחלקה בה מוחלט להנהיג שכר עידוד. אנשי ארגון ושיטות מוזמנים למחלקה לבדוק את כמות העבודה שכל עובד מבצע בפרקי הזמן השונים של יום העבודה ובהתאם לכך מגובשת המלצה, שבמידה ויקוצצו תקנים או יבנו את שיטת העבודה אחרת, כך שיווצר חסכון למקום עבודה, תונהג ביחידה שיטת שכר עידוד. חסכון כלכלי יכול להיווצר או על ידי קיצוץ עובדים או על ידי חסכון בעובדים במקום בו יש עומס מוגבר של עבודה הדורש תוספת תקנים. מדובר במעין תיגמול לצורך יצירת תמריץ להתייעלות וחסכון. מעצם הרעיון הטמון בשיטה זו ברור מאליו שתחולתה איננה גורפת והנהגתה נעשית על פי שיקולים ענייניים בכל מקרה לגופו. בקופה יש מספר עובדים מצומצם (ששה עובדים) כאשר לכל עובד יש תפקיד מוגדר. מבחינת עומס העבודה להערכת הנהלת הקופה, ניתן לומר שכוח האדם הקיים יכול לתת תפוקה מעבר לתפוקה הניתנת אך גם בסיטואציה כזו לא ניתן לקצץ ממספר העובדים שכן העבודה אינה יכולה להתחלק בין יתרת העובדים שיוותרו במקרה של פיטורים. לאור זאת הנהלת הקופה לא הגיעה להסכמה עם נציגות העובדים בדבר הנהגת שכר עידוד או הקמת מועצת ייצור בקופה. גם מקום שנקבע שכר עידוד בעיריית חיפה הוא שונה מיחידה ליחידה, והוא אינו מקנה תוספת בשיעור שווה בין היחידות השונות. למשל בעיריית חיפה באגף משאבי אנוש, אגף הנכסים ומשרדי מהנדס העיר מקבלים שכר עידוד בשיעור מכסימלי של 15% , כאשר זהו שיעור מכסימום, כשכל עובד ביחידה נמדד באופן אישי, כך שעובד אחד יכול לקבל תוספת של 15% והשני 7% בלבד. שיעור שכר העידוד אותו מביאה התובעת - 30% אינו קיים באף מחלקה בעירייה למעט עובדי כפיים, אליהם התובעת אינה משתייכת. בשנת 1987 נתנה הנהלת הקופה לעובדיה תוספת בשיעור של 10%. תוספת זו ניתנה לעובדי העירייה שלא נהנו משכר עידוד כפיצוי, כך שהתובעת קיבלה תופסת של 10%, והיא נהנתה ממקדמה זו משנת 1987 ואילך (ראו תלוש שכר - מוצג נ/5). התובעת לא השכילה להביא בפנינו ראיות הסותרות את עדותו של מר עזרא קובי, משכך מקבלים אנו את דבריו. לא מצאנו כל בסיס משפטי או עובדתי לכך שהתובעת זכאית לשכר עידוד. ההסכם מדבר על הקמת מועצות ייצור משותפות, ואין עסקינן בהקמת מועצת ייצור חד צדדית על ידי המעביד בלבד. אין בידי התובעת זכות משפטית לכך שהמעביד יקים מועצת יצור ויפעיל באופן אוטומטי שכר עידוד בקופה. כל הנושא של הקמת מועצת ייצור והפעלת שכר עידוד, הינו נושא הנתון למשא ומתן בין המעביד לנציגות העובדים. ככל שחפצה התובעת כי יונהג בקופה שכר עידוד, היה עליה לפנות ולהפעיל את נציגות העובדים - הסתדרות המח"ר - על מנת שתנהל מו"מ עם ההנהלה ותייצג את העובדים בעניין זה ותעשה כל אשר לאל ידה. משלא עשתה זאת התובעת אין בידי בית הדין לסייע לה. לא למותר יהא לציין כי הגם ששכר עידוד לא הונהג בקופה, קיבלה התובעת חלף זאת, תוספת בשיעור 10% ממשכורתה, הנקראת "מקדמת שכר עידוד" וזאת באופן רצוף החל משנת 1987. משאלה פני הדברים אין התובעת זכאית לשכר עידוד או לפיצויים עקב הפרת הסכם ודין תביעתה בעניין זה להדחות. סוף דבר: משלא מצאנו בסיס לתביעות התובעת: למענק יובל, לדרגה 44 ולשכר עידוד - תביעותיה באלה נדחות. משאין הקופה עותרת בסיכומיה לחייב את התובעת בתשלום הוצאותיה, אין אנו מחייבים את התובעת בתשלום הוצאות משפט. לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה. מענק יובלמענקשאלות משפטיות