האם אגב מחיקת הערעור יש לחייב את המערערת בהוצאות שנגרמו לצד שכנגד ? החלטה הרקע הנדרש להבנת הבקשה 1. הבקשה בה אני דן היא תוצר הנסיבות הבאות: 1.1 התובעת הגישה תביעה כנגד נכדתה. 1.2 כתב-התביעה הוכתר בכותרת "תביעה לאכיפת הסכם הלוואה", והאגרה ששולמה היתה בסך 461 ש"ח בלבד. (כהוראת התקנות לענייני אגרות, כדין תביעה לאכיפת הסכם). 1.3 והנה - הסעיף שלפני האחרון בכתב-התביעה אומר מפורשות: "על הנתבעת להשיב לתובעת את הסך של 290,000 דולר". 1.4 והסעיף שלאחריו, הסעיף האחרון, אף הוא אומר מפורשות, כי בית-המשפט מתבקש: "… לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 290,000 דולר…". 1.5 בעקבות כתב-התביעה שהוגש נגדה הגישה הנתבעת (הנכדה) הודעת צד ג', ופתחה תיק תמ"ש כנגד בעלה, הוא אותו צד ג'. ב"כ של הצד השלישי הפנה את תשומת לבו של בית-המשפט לכך, ששתי התביעות (היינו - התביעה הראשונה של הסבתא כנגד נכדתה, וכן - הודעת צד ג' שהגישה הנכדה כנגד בעלה) הינן תביעות לסכום קצוב, כפי שעולה מניסוח העתירות (אשר ציטטתי לעיל). ואף על פי כן, כך נטען, שולמה בכל אחת משתי תביעות אלה אגרה נמוכה, שלא כפונקציה של סכום התביעות כפי שצריך היה להיות. נמצא שאוצר המדינה חָסֵר. 1.6 כשנדרש בית-המשפט לסוגיה זו בראשונה, קבע בהחלטתו, כי אכן מדובר בתביעות לסכום קצוב, שכן היעד הסופי הוא השבת הכסף, ומשכך - יש לשלם אגרה כמתחייב מסוג תביעות שכזה, היינו אחוז אחד מגובה הסכום הנתבע. 1.7 על כך ערערה התובעת הראשונה (הסבתא) ובית-המשפט ביקש לקבל בעניין זה את תגובת פרקליטות המדינה טרם שיתן פס"ד בערעור זה. 1.8 פרקליטות המדינה תמכה בהחלטה אשר לגביה הוגש הערעור, וחִיוְותה דעתה כי: "אכן מדובר בתביעת תשלום סכום קצוב". 1.9 בעקבות תגובת הפרקליטות הודיעה המערערת, כי היא חוזרת בה מהערעור על והיא מבקשת למחוק את הערעור. הודעה זו כללה אף בקשה לפטור את המערערת מההוצאות שבגין הערעור, וצורפה לה הסכמת פרקליטות המדינה למתן פטור שכזה. 1.10 על כך הגיב ב"כ הצד השלישי וטען, כי מרשו זכאי להחזר ההוצאות שנגרמו לו, כגון ההוצאות בגין: 1.10.1 עריכה והגשת כתב-תשובה לערעור (כולל נספחים, טיעונים ואסמכתאות). 1.10.2 עריכה והגשת תשובה לבקשה לעיכוב ביצוע. 1.10.3 עריכה והגשת תשובה נוספת לבקשה לעיכוב ביצוע, לאחר שהבקשה הקודמת נדחתה. 1.10.4 העברת כל חומר הערעור, התשובה, וכל הכרוך בהם לפרקליטות המדינה. וכיו"ב... הבקשה 2. אכן, העניין שבו נדרשת החלטתי הוא השאלה, האם אגב מחיקת הערעור יש לחייב את המערערת בהוצאות שנגרמו לצד שכנגד, או שמא כטענותיה אין לצד השלישי "כל זכות ו/או עמידה בדבר חיוב באגרות", ורק המדינה היא צד לעניין זה. אם כטענת הצד השלישי נגרמו לו הוצאות, היה הדבר בשל התערבותו בעניין לא לו, מיוזמתו שלו, ואין הוא זכאי להלין על כך. טענה זו מבוססת על דבריו הידועים של המשנה לנשיא בית-המשפט העליון, השופט מנחם אלון (רע"א 306/88): "...עניין תשלום האגרה הוא בראש וראשונה עניינו של אוצר המדינה וכי מוטב שהנתבע יעמוד בעניין זה מן הצד ולא יטול בו חלק פעיל כל כך". מקור נוסף עליו נשענת טענת המערערת הוא הדברים שנאמרו בת.א (י-ם) 3279/01 ריכטר יעקב נ' B.S.C.: "ספק בעיני אם לנתבעים יש בכלל מעמד בנושא זה. זאת, משום שנושא האגרה הינו עניין שבין המדינה לבין מי שהאגרה חלה עליו, ובעל-הדין שכנגד אין עניין ישיר בנושא זה". הערה: השימוש בדבריו של המשנה לנשיא בית-המשפט העליון אשר הובאו לעיל, מופיע בפסקי דין רבים נוספים מפי ערכאות שונות, אף כי דברים ברוח זו נאמרו כבר על ידי כב' השופט לנדוי, ע"א 155/75 פקיד השומה נ' להד, פד"י כ"ט (2) 505, 506-507, שאמר כי בכל הנוגע לאגרת בתי המשפט המחלוקת היא בין בעל-הדין החייב באגרה לבין המדינה, ו"לבעל-הדין שכנגד, בהליך שבו גובים את האגרה, אין שום עניין משלו בגובה האגרה... לכל היותר יש לו עניין עקיף מאוד בגובה האגרה, אם בסוף ההתדיינות הוא יחוייב לשפות את יריבו על האגרה". החלטה 3. בראש ובראשונה אני מבקש להפנות ללשון המדוייקת של שני הציטוטים אותם הביאה ב"כ המערערת עצמה: 3.1 במקור הראשון, מפי כב' השופט מנחם אילון, קובע בית-המשפט כי תשלום האגרה הוא "בראש ובראשונה" עניינו של אוצר המדינה. עצם השימוש בביטוי "בראש ובראשונה" מראה, כי מי שטבע אותו הניח, כי גם לנתבע יש עניין בנושא האגרה שתשולם על ידי התובע, אף כי עניינו חשוב פחות מעניינה ומעמדתה של המדינה, שכן האגרה מיועדת לאוצר המדינה ולא ל"כיסו" של הנתבע. 3.2 עוד אומר כב' השופט מנחם אילון, בהמשך אותם דברים, כי "מוטב שהנתבע יעמוד בעניין זה מן הצד ולא יטול בו חלק פעיל כל כך". דוק: "כל כך" ולא: "בכלל". והדיוק הוא רב משמעות, והוא בא לומר שאף כב' השופט אילון הניח וידע, כי מידה מסוימת של פעילות רשאי הנתבע לנקוט, ואולי אף הניח כי רצוי שהנתבע ינקוט פעילות זו. 3.3 גם באמור בציטוט השני היה בית-המשפט מסויג: "ספק בעיני..." כך אמר בית-המשפט, ולא היתה כאן קביעה החלטית. וגם בהמשך הדברים אמר בית-המשפט, כי באשר לאגרה - "לבעל-הדין שכנגד אין עניין ישיר בנושא זה". עניין "ישיר" אין לו, אבל בהחלט יש לו עניין שהוא משני בחשיבותו, אבל חשוב דיו. מכל מקום - העולה משני מאמרים אלה הוא, כי לא נשללה זכותו של הנתבע להביע עמדה, ולא נאסר עליו להאיר לבית-המשפט עניינים שנעלמו ממנו, בין שנעלמו בהסח הדעת ובין שנעלמו משום שהוסתרו ועורפלו על ידי התובע. [עם זאת, כפי שאמרתי בהחלטות אחרות שיצאו תחת ידי, אחרי שהנתבע האיר "נסתרות" אלה ופתח לבית-המשפט צוהר לראות דרכו עניינים שהיו כמוסים, יואיל וירתע מעט לאחור, ויניח לבית-המשפט לעשות מכאן ואילך את עבודתו, ולא יִתְעַבֵּר על ריב לא לו" (משלי כו/17)]. 4. ואולם, לבד מדיוקים לשוניים אלה מצאתי, כי לאחרונה (ביום 30.8.05) פסק בית-המשפט העליון, מפי כב' השופט אליקים רובינשטיין (רע"א 1550/05), כי לא זו בלבד שיש לנתבע מעמד בעניין תשלום האגרה שעל התובע לשלם, אלא שיתכנו מקרים בהם יש מקום לשמוע את דעתו בעניין זה עוד טרם שבית-המשפט מקבל החלטה לפטור את התובע מתשלום אגרה [ראה השורות האחרונות בפסקה שסימונה ה. (2) (ב)]. ואם יותר לי, הקטן, אוסיף את שקראתי "בין המילים" שכתב השופט רובינשטיין: כשם "שאין בית-המשפט חייב להזמין את המדינה להופיע בכל תיק בו מתבקש פטור מאגרה, ובידו לשקול את הנסיבות" ולהחליט "היש צורך להזמינה", כך חייב בית-המשפט להפעיל את שיקול דעתו ולהחליט מתי יש צורך בהזמנת תגובה/התייחסות של הנתבע לבקשת התובע לפטרו מאגרה. 5. אמנם, כך כתב כב' השופט רובינשטיין בהשתמשו בדיו שהיא מעט חייכנית, יש להיזהר מלייחס לנתבע תכונות אציליות של "שומר קופת הציבור", ואי אפשר להתעלם מכך שיש לו אינטרס פרטי משלו וכניראה שאינטרס זה הוא הדלק המניע את מהלכיו. יתכן ודווקא בשל כך יש לאל ידו להאיר את עיני המדינה ובית-המשפט באשר למצב הכלכלי של מבקש הפטור, ובאשר לנכסיו ולקרוביו; עניינים אלה רלוונטיים עד מאד לשם ההחלטה בבקשת הפטור. 6. הארותיו של הנתבע את אותם עניינים, שבעיניו נראה היה כי הוסתרו מבית-המשפט בעת, פעמים שהן נושאות רוב משמעות, ולא רק באשר לנזק הנגרם לאוצר המדינה (אם לא משולמת אגרה כחוק). אף במערכת היחסים שבין התובע לנתבע יש לאגרה משמעות רבה, שכן - כשעל התובע לשלם אגרה שסכומה גבוה, שוקל התובע היטב היטב את צעדיו טרם שהוא שוטח את תביעתו בפני בית-המשפט. 7. עניינו האישי של הנתבע יש לו כמה וכמה פנים, וחלקם קיבל ביטוי בכתובים כגון: ? בלימת הגשתה של תביעה מופרזת (כדברי השופטת שטרסברג-כהן, רע"א 7633/98, דיסקונט נ' שמש) ? או - כפי שניסח זאת השופט גרוניס (ע"א 10537/03 מדינת ישראל נ' יש-גד): "אפשר שהתובע מעריך כי תביעה בסכום גדול תטיל אימה על הנתבע", ? או - בלשונו הציורית והמחוייכת של השופט רובינשטיין: "מה מן התובע יהלוך לנפחו (= את ההליך שיוגש חינם) מעבר לפרופורציה", 8. על כך יש להוסיף, כי לאמיתו של דבר, זכות לגיטימית קנויה לו לנתבע, להאבק ולהתגונן. משום הכי - אין פסול בהתגוששות תוך שימוש בכלי מלחמה בדמות מאבקים פרוצדורליים, ואין לראות בטענות בדבר אגרה (שמעלה הנתבע), סיבה למורת רוח של בית-המשפט (כך היא רוח דבריו של כב' השופט רובינשטיין). 9. לוּ הוּתַר לי להשתמש בַּדיו החייכנית של השופט רובינשטיין, הייתי מסכם עניין זה בפראפרזה על שניים ממאמרי חז"ל, וכותב: "אלמלא מוראה של אגרה - איש את רֵעֵהו חיים בְּלַעו. בְּרֵעהוּ דיבר הכתוב, קל וחומר בצד שכנגד! 10. ואין לך ראיה גדולה לדבר מן המקרה בו אני דן, וראיה זו היא בבחינת "מַגִיד ראשית דבר מאַחֲרִיתו" (על פי קהלת ז'/7): הגשת התביעות נעשתה לכאורה עם "אצבע קלה על ההדק", שכן במקום כ- 2,900 דולר שילמה כל אחת מהתובעות (הסבתא כתובעת ראשונה, והנכדה כתובעת את צד ג') כ- 100 דולר בלבד. יתכן, כי לוּ לכתחילה נדרשו התובעות לשלם אגרה בסך 2,900 דולר, היתה כל אחת מן התובעות שוקלת היטב היטב את צעדיה. זאת מנין לי ? - התשובה לכך ברורה, שהרי כשנתחוור לתובעת, כי גם פרקליטות המדינה סבורה שהחלטתו הראשונית של בית-המשפט (מפי הרשם), לפיה יש לשלם אגרה הגבוהה פי 29 מהאגרה ששולמה - נסוגה בה מעניין הערעור. מן הסתם סברה "שאין הצר שווה בנזק המלך" (אסתר ז' 4), או כמאמר העם: "אין הנזק שווה בצער המלך". 11. אבל לא רק פסיקתו של בית-המשפט העליון בעניין זה היא הנותנת. לאמיתו של דבר - אין לפסיקת בית-המשפט העליון כל רלוונטיות באשר לשאלה האם יש לפסוק הוצאות לטובת הצד השלישי, שהרי לעניין זה לא נדרש בית-המשפט העליון כלל. ואף משהרחיב בית-המשפט העליון את הצוהר דרכו רשאי וחייב בית-המשפט להביט על העניינים הכרוכים באגרה, לא אמר בכך דבר וחצי דבר באשר לפסיקת הוצאות. עניין ההוצאות הוא פְּשִיטָא דְמִיְלְתָּא, שהרי בוודאי הורתה ולידתה של כל ההתדיינות בעניין הַחֶסֶר שבתשלום האגרה, מקורם במחדלה של התובעת. לו היתה התובעת משלמת את מלוא האגרה מיד עם פתיחת התביעה, לא היה הצד השלישי נזעק לעמוד על המשמר ועל זכויותיו, ולא היה נאלץ לפנות לשם כך לבית-המשפט. עלות זו בוודאי שיש להשית על התובעת. גם הגשת כתב הערעור מבלי שפרקליטות המדינה נקבעה בו כאחד המשיבים (והיא אמורה להיות המשיב העיקרי), הוא מחדל של התובעת, ובצדק נזעק הצד השלישי פעם נוספת לעמוד על זכויותיו, והאיר מחדל זה בפני בית-המשפט. על כן - גם עלות זו יש להשית על התובע. והיו עלויות נוספות. 12. אשר "להסכמת" הפרקליטות, כי בית-המשפט לא יחייב את המבקשת בהוצאות שבגין הערעור - אני תמה: 12.1 מהיכן לקחה לעצמה הפרקליטות את הזכות "לוותר" על ההוצאות אשר נגרמו לבעלי דין אחרים ?! דומני שאין לפרקליטות כל עמידה בעניין זה. אני רוצה להניח שלא זו היתה כוונת הפרקליטות, וככל הנראה מָחַלה הפרקליטות על ההוצאות שנגרמו לפרקליטות המדינה בלבד. 12.2 אבל - גם הויתור על ההוצאות שנגרמו לפרקליטות המדינה תמוה בעיני: בעת מתן חוות דעתה של הפרקליטות (מיום 13.11.05) היתה זו הפרקליטות שדרשה "לחייב את המערערת בהוצאות הבקשה וההליך". ובצדק! אם סבורה הפרקליטות שיש מקום לוותר על הוצאות אלה, אף על פי שלכתחילה היתה זו היא שדרשה אותן, מן הראוי שויתור זה ינומק ויפורט ב"הודעת הויתור". הרי הדעת נותנת שאין המדינה רואה את דמה של התובעת סָמוּק יותר מדמם של אחרים, ומה מקום נמצא שדווקא התובעת שבפני תזכה לְחסד שאין הפרקליטות נוהגת להושיט בשרביטה לבעלי דין אחרים. 13. ובכן - "זאת תורת הָעולָה, היא הָעולָה " (ויקרא ו'/2): 13.1 הערעור נמחק כבקשת המערערת. 13.2 המערערת תישא בהוצאות שנגרמו לפרקליטות המדינה בסך 500 ₪ ועל סכום יתווסף מע"מ. 13.3 המערערת תישא בהוצאות שנגרמו לצד השלישי בסך 1,500 ₪ ועל סכום יתווסף מע"מ. 13.4 אם לעת כתיבת החלטה זו טרם שולמו האגרות בגין התביעה ובגין ההודעה לצד ג' - הן תשולמנה תוך 3 ימים מעת המצאת החלטה זו, שאם לא כן תימחק התביעה. מחיקת ערעורערעור