א. בקשת רשות ערעור על החלטתו מיום 29.9.02 של בית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא (כב' השופטת ר' מקייס) אשר קבע כי לבית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא הסמכות העניינית לדון במזונות המשיבה 1 (להלן: "המשיבה" או "האישה) ובענייני הרכוש של הצדדים, ולא לבית הדין הרבני האיזורי בנתניה. כן מופנית בקשת רשות הערעור כנגד החלטת בית המשפט לענייני משפחה לפיה ישא המבקש במזונותיהם הזמניים של המשיבה וחמשת ילדיהם הקטינים של הצדדים, בסך 10,800 ש"ח לחודש, בתוספת כל הוצאות הבית, ובתוספת מלוא שיעורי עזר, חוגים וכיוצ"ב של הקטינים, ובתוספת מלוא ההוצאות הרפואיות החריגות. בנוסף, מופנית בקשת רשות הערעור כנגד החלטת בית המשפט קמא, לפיה, צו מניעה שהוצא כנגד המבקש, במעמד צד אחד, ביום 16.9.01, בבש"א 972/01, שעל פיו הורחק המבקש מבית מגוריו ברעננה, ישאר על כנו עד לההחלטה אחרת. אני מחליטה ליתן רשות ערעור ולדון בבקשת רשות הערעור כבערעור. ב. העובדות העיקריות הצריכות לעניינו הן כדלהלן: המערער (להלן: "המערער" או "האיש") והמשיבה נישאו זל"ז ביום 5.3.84 ולהם חמישה ילדים שעודם קטינים. המערער הוא קבלן בנין, כמו אביה של המשיבה, ובעבר הקימו המערער ואביה של המשיבה, חברה קבלנית בשם "א' ל'". מניותיו של אבי המשיבה הועברו, לימים, למשיבה, וכיום רשומים שני הצדדים כבעלי המניות של החברה. חייהם של המערער והמשיבה עלו על שרטון, ומשכך פתחו הצדדים בהליכים הדדיים. בחודש 6/01, לאחר התערבות פקידת סעד לחוק הנוער, עזב המערער את הבית וביום 2.7.01 הגיש תביעה לגירושין. לבית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא, הוגשו ביום 12.7.01, על ידי המשיבים שתי תובענות. התובענה האחת, עניינה מזונות המשיבה 1 וחמשת המשיבים האחרים, ילדיהם הקטינים של המערער והמשיבה. התובענה השניה היא תובענה רכושית שהוגשה על ידי המשיבה כנגד המערער. ביום 12.9.02 הוגשה על ידי המשיבה 1 (בש"א 902/01) בקשה לצו מניעה זמני, שיאסור על המערער להכנס לדירת המגורים של הצדדים, הנמצאת ברחוב ניל"י 26 ברעננה. צו מניעה, כאמור, ניתן במעמד צד אחד, וזאת עד לההחלטה אחרת. ג. ביום 20.9.02 הגיש על ידי המערער כתב הגנה בתביעת המזונות ובתביעה הרכושית. בד בבד הוגשו בקשות נוספות על ידי המערער: בקשה למחיקה ודחיה על הסף של התביעה הרכושית (בש"א 933/01) וכן בקשה למחיקה ודחיה על הסף של תביעת האישה למזונות (בש"א 932/01) ובקשה לביטול צו המניעה הזמני (בש"א 972/01). מן הראוי לציין, כי בתובענה הרכושית מעורבים גם צדדים נוספים, אלא שאין ערעורו של המערער מתייחס לעניינם, ומשכך לא יעסוק בהם גם פסק דין זה, אלא ככל שהדבר רלוונטי לסוגיית הסמכות. לטענת המערער, משהגיש תביעת גירושין אשר בה נכרכו מזונותיה של המשיבה וענייני רכושם של הצדדים, הסמכות לדון בנושאים אלה נתונה לבית הדין הרבני האיזורי בנתניה. ד. בית המשפט קמא, דן בטענות המערער בסוגיית סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה לדון במזונותיה של המשיבה ובענייני הרכוש. בית המשפט קמא התייחס, תחילה, להלכות הנוהגות בענייני כריכה, וחזר על ההלכה הידועה לפיה מוקנית הסמכות לבית הדין הרבני לדון במזונות אישה, במסגרת תביעת גירושין, בהתקיים שלושה תנאים: א. תביעת הגירושין היא כנה. ב. ענין המזונות נכרך,כדין, בתביעת הגירושין. ג. כריכת ענין המזונות בתביעת הגירושין, נעשתה בכנות ובתום לב. בית המשפט קמא, מצא כי איננו מחוייב לדון בשאלה האם תביעת הגירושין היא כנה, משהגיע למסקנה כי לא נתמלא יסוד כנות הכריכה, הן באשר למזונות האישה והן באשר לתביעה הרכושית. בית המשפט קמא מצא כי כריכת מזונות אישה בתביעת הגירושין לא היתה כנה, בשל הטעמים הבאים: א. המערער לא צירף לתביעתו בבית הדין הרבני הרצאת פרטים. ב. המערער לא צירף לתביעה בבית הדין הרבני תלושי משכורת. ג. תלושי המשכורת שהוגשו לבית המשפט לענייני משפחה כולם על סך 8,000 ש"ח וכולם הונפקו באותו יום עצמו. ד. המערער לא זכר בחקירתו מה היו "משיכות הבעלים" מחברת "א' ל'". ה. מעיון בתדפיסי עו"ש עלה כי בחשבון העו"ש הופיעו מעת לעת הפקדות שונות, בסכומים שבין 20,000 ש"ח לבין 40,000 ש"ח. בית המשפט קמא קבע כי המערער לא עמד בחובת תום הלב, שהוא מחוייב לה, כמרכיב של כנות הכריכה. חובת תום הלב כוללת בחובה גם את חובת הגילוי הנאות, שמכוחה חייב היה המערער לפרט את כל מקורות השתכרותו, לרבות משיכות בעלים מהחברה שבניהולו. בית המשפט קמא קבע כי משלא עמד המערער בחובת גילוי הנאות, כריכת המזונות היא בלתי כנה. בית המשפט קמא מצא כי המערער לא הרים את הנטל להוכחת כנות הכריכה של נושא מזונות המשיבה, ומשכך מצא כי תביעתה של המשיבה למזונותיה נתונה לסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה. באשר לתביעה הרכושית, בית המשפט קמא מצא חוסר כנות בכריכת התביעה הרכושית בתביעת הגירושין, בשל העדר "גילוי נאות". המערער ציין בתביעת הגירושין כי המגרש שנמצא ברחוב דליה בכפר סבא, נרכש מכספי המערער, בעוד שבחקירתו הנגדית אישר המערער שחלק מהתמורה שולם מכספיו משותפים. עוד מצא בית המשפט קמא חוסר כנות בבקשת המערער לקבוע כי חלק מהרכוש - מוניטין החברה, קופות תגמולים, קרן השתלמות ועוד - יהיו בבעלותו הבלעדית, ומאין לשתף את המשיבה ברכוש זה. ה. לטענת המערער, שגה בית המשפט קמא, ספציפית לענין זה, בשניים. בית המשפט קמא פטר עצמו, לטענת המערער, שלא כדין, מלדון בסוגיית כנות תביעת הגירושין, משהגיע למסקנה כי הכריכה לא היתה כנה. לטענת המערער הנסיבות שאפפו את הגשת תביעת הגירושין, ביניהן הקרע העמוק בין הצדדים, הנמשך מזה שנים, ריחוק פיזי ונפשי, התנהגותה הבוטה של האישה, כנטען על ידי המערער, גם בנוכחות הילדים, בעיותיה הנפשיות המורכבות של האישה, ועוד כיוצא בזה, הם המעידים על כך שתביעת הגירושין היא כנה. תביעת הגירושין הוגשה, לטענת המערער, על רקע הקרע הקשה בחיי הנישואין, שאין מוצא ממנו אלא בגירושין. לטענת המערער, בכל אותם רכיבים שמצא בית המשפט כמלמדים על חוסר הכנות בכריכה, לא היה כדי להצביע על כריכה שאיננה כנה. המערער מנתח אחד לאחד את כל הרכיבים שקבע בית המשפט קמא, אשר בגינם מצא כי המערער לא כרך כריכה כנה את תביעת המזונות וענייני הרכוש בתביעת הגירושין, ולדעתו מן הראוי לדחות נימוקים אלה, עד אחד. לטענת המשיבה, תביעת הגירושין של המערער איננה כנה כלל ועיקר, מאחר שעל מנת שתביעת הגירושין תחשב לכנה, על הטוען לכנות התביעה, להקים בכתב תביעתו תשתית עובדתית, שיש בה כדי לבסס עילת גירושין, באופן שאם יוכחו העובדות, אזי ינתן פסק דין לחיוב, כפיה או לפחות המלצה לגט. אם לא קיימת עילת גירושין, לכאורה, תביעת הגירושין איננה כנה. לטענת המשיבה, ביסס המערער את תביעת הגירושין על טענת "מורדת" מסוג "בעינא ליה ומצערנה ליה" וטענה זו איננה מקימה לו עילת גירושין הן מן הפן העובדתי והן מהפן המשפטי. המערער הוא זה שעזב את הבית וחי עם אישה אחרת, וכן טענת "מורדת" אינה עילה לגט, אלא להחזרת האישה לשלום בית. לענין כנות כריכת תביעת המזונות וענייני הרכוש, לטענת המשיבה, הוכח בפני בית המשפט קמא, כי הכריכה איננה כנה, וחוסר הכנות כאמור, נלמד משניים: חוסר פירוט מלוא הרכוש שצברו הצדדים (העדר גילוי נאות) וכן העדר כוונה לחלק את הרכוש באופן שוויוני, המעיד על חוסר תום לב. באשר לחוסר גילוי נאות, טוענת המשיבה כי הוכח בבית המשפט קמא, כי תביעת הגירושין חסרה פירוט של רכוש רב, שנצבר על ידי הצדדים. כך, למשל, טוענת המשיבה כי תביעת הגירושין לא כללה "...שום אינפורמציה בנוגע לרכוש שהעביר המבקש לצדדים שלישיים, לדרך בה נרכש רכוש או למקור הכספים. התביעה לא כללה את פירוט הכנסותיו האמיתיות של המבקש, תלושי משכורתו, הרצאת פרטים או פירוט הכנסות מהרכוש. המבקש לא ציין את דירה מס' 7 ברחוב הרצל כפר סבא שבבעלות חברת א' ל' בה בני הזוג הינם בעלי מניות שווים; את יתרת הכספים שקיבל עבור הפנטאוז שנמכר, את מקור הכספים שרכש מגרש ברחוב דליה 5 כפר סבא וכיוצ"ב כספים שיצאו מרשות המבקש ולמשיבה זכויות בהן" (עמ' 2 לתגובת המשיבה). לטענת המשיבה, חוסר פירוט הרכוש כולו בפני בית הדין הרבני מעיד על כריכה שאינה כדין. לטענת המשיבה, העובדה שבחקירת המערער התברר כי קיימים כספים אותם לא הזכיר בתביעתו, וכן קיימים כספים אותם משך מהחשבון המשותף ומהחברה שבבעלות שני הצדדים, די בה כדי להביא למסקנה שהמערער לא עמד במבחן הכריכה כדין, משלא פירט את כל הרכוש. עוד לטענת המשיבה, ביקש המערער לקבוע כי הוא זכאי למלוא הזכויות במגרש ברחוב דליה 5 בכפר סבא, שנרכשו על ידי חברת "א' ל'", כן עתר לקבוע כי המוניטין של החברה יוכר כשייך לו באופן בלעדי, ומנגד ביקש לחלק את הזכויות בבית שנרכש, לטענת המשיבה, על ידי אביה, טרם נישואי הצדדים ונרשם על שמה בלבד. עוד ביקש המערער לחלק את הזכויות במכונית שלטענת המשיבה נרכשה על ידי אביה ורשומה על שמה בלבד וביתרות החובה שנצברו בחשבון הבנק, לאחר שהמערער משך מחשבון הבנק כספים שנתקבלו תמורת מכירת דירת הגג. לטענת המשיבה, בית המשפט קמא התרשם מחוסר רצונו של המערער לחלק עם המשיבה את הרכוש שנצבר במהלך הנישואין, לרבות, זכויות סוציאליות ופנסיוניות, ביטוח מנהלים, קרנות השתלמות ופיצויים מוניטין וכיוצ"ב, וגם בכך מצא בית המשפט קמא פגם בכנות הכריכה. באשר למזונותיה טוענת המשיבה, כי כדין מצא בית המשפט קמא כי נפלו פגמים בכל האמור לגבי כריכת המזונות, המערער לא צירף הרצאת פרטים לתביעתו, לא צירף לתביעתו בבית הדין תלושי משכורת, דו"חות לגבי רווחי החברה או פרטים אחרים, שיש בהם כדי להעיד על השתכרותו האמיתית. בית המשפט קמא גם מצא טעם לפגם בכך שכל תלושי המשכורת שצורפו לבית המשפט קמא, היו על סכום מדוייק בסך 8,000 ש"ח, והופקו באותו יום עצמו. כן מצא בית המשפט קמא טעם לפגם בכך שמלבד המשכורות נראו בדפי החשבון הפקדות חודשיות בסכומים גבוהים, בין 20,000 ל- 40,000 ש"ח לחודש, שלא נתן להם הסבר ע"י המערער. בית המשפט קמא מצא , איפוא, כי המערער לא מילא אחר חובת תום הלב, הכוללת בחובה את חובת הגילוי הנאות וחובת פירוט כל מקורות הכנסתו, ומשכך קבע כי כריכת המזונות וענייני הרכוש בתביעה שהוגשה לבית הדין הרבני איננה כריכה כנה. ו. סבורה אני כי דין הערעור להתקבל, בכל האמור לגבי סמכות בית הדין הרבני לדון בענייני מזונות האישה וענייני הרכוש. יאמר מיד, כי סבורה אני שבכל האמור לגבי כנות תביעת הגירושין, מקובלת עלי, בכל הכבוד הראוי, עמדתו של כב' סגן הנשיא השופט י' יעקובי - שווילי, בבר"ע 1152/98 פורת נ' פורת (לא פורסם). על פי גישה זו כנות תביעת הגירושין איננה נבחנת אך ורק בקיומה של עילה מוכרת בהלכה היהודית לגירושין, ואין לקבוע כי תביעת גירושין איננה כנה, על אתר, רק מן הטעם שהנטען בתביעת הגירושין איננו מבוסס על עילת גירושין על פי ההלכה. על פי גישתו של כב' השופט יעקובי-שווילי בענין פורת, כאמור, גם משלא קמה עילה הלכתית לגירושין, אולם משמוגשת תביעת הגירושין, אכן מתוך כוונה להתגרש, כי הקיץ הקץ על נישואי הצדדים, אין לראות בתביעה זו תביעת גירושין שאיננה כנה. ואכן, בענייננו נראה, בעליל, כי הקיץ הקץ על נישואי הצדדים, המצויים בסכסוך קשה המלווה באלימות. בין הצדדים קרע קשה ובלתי ניתן לאיחוי, יחסיהם הגיעו לשפל זה מכבר. הבעל נמצא היום מחוץ לבית, על פי צו מניעה שהוצא נגדו, ואין לומר כי בנסיבות ענייננו תביעת הגירושין איננה כנה. ברור כי דרכם של הצדדים לגירושין, ואין לומר, איפוא, כי משהגיש הבעל תביעה לגירושין, נתן למצוא בתביעתו חוסר כנות, זאת אף בלא להתייחס לטיעוני המערער לפיהם קמה לו עילה לגירושין, על פי ההלכה. ז. כאמור, קבע בית המשפט קמא כי הכריכה , בכל האמור לגבי מזונות האשה, לא היתה כנה, ופרטתי את רכיבי החלטתו של בית המשפט קמא, בגינם קבע כאמור, כי כריכת המזונות לא היתה כנה. אין בידי לקבל את קביעת בית המשפט קמא. באשר לאי צירוף הרצאת פרטים ותלושי המשכורת, לתביעת הגירושין, אינני סבורה כי ניתן לראות במחדל זה של המערער משום מהלך הפוגם בכנות הכרוכה ושולל את סמכות בית הדין. תקנות הדיון בבית הדין הרבני, הדנות בצירוף הרצאת פרטים לתביעת הגירושין, יחולו על הגשת תביעה לבית הדין הרבני.לא נראה כי אי צירוף הרצאת הפרטים יש בו כדי להוכיח חוסר תום לב, וענין זה, כמו גם אי צירוף תלושי שכר לתביעת הגירושין, הינו ענין שבסדרי הדין ובתוך גדרי הסמכות של בית הדין הרבני. בית הדין הרבני הוא המוסמך לקבוע מה יעשה לאיש אשר לא הגיש הרצאת פרטים ותלושי שכר, אולם אין לראות כלל ועיקר באי הגשת הרצאת פרטים ותלושי שכר משום גורם השולל את סמכות בית הדין הרבני לדון בתביעת הגירושין. עוד אינני רואה משום חוסר כנות בהפקת תלושי השכר של המערער ביום אחד ובסכום אחיד. על פני הדברים לא נראה שיש במהלך זה חוסר כנות כזה אשר מכוון להסתיר את הכנסותיו האמיתיות של המערער. למהלך זה יכול להיות הסבר אלמנטרי ופרוזאי לפיו לא נמצאו בידי המערער תלושי שכר, והוא ביקש לשחזר את כל תלושי השכר החודשיים. נכון, שהסכום האחיד והמדוייק מעורר סימני שאלה, יחד עם זאת, גם ענין זה איננו מעיד בהכרח על נסיונו של המערער להמציא תלושים פיקטיביים, שאינם מגלים את השתכרותו המדוייקת, ומכל מקום ענין זה, כמו הטענות האחרות, ידון במעמד הצדדים בפני הערכאה המוסמכת. אינני מוכנה גם לקבל את קביעתו של בית המשפט קמא לפיה העובדה שהמערער לא זכר את סכומי משיכות הבעלים שעשה, מערערת את כנות כריכת מזונות האישה, כמו גם, הפקדת סכומים משתנים בחשבון העו"ש. בית המשפט קמא קבע לענין זה: "חובת תום הלב כוללת בחובה את חובת הגילוי הנאות. חובת הגילוי הנאות חייבה את הנתבע לפרט את כל מקורות השתכרותו, לרבות משיכות בעלים מהחברה שבניהולו, וכבר נקבע בשורה פסקי דין כי אי עמידה בחובת הגילוי הנאות שוללת את כנות הכריכה." (עמ' 6 להחלטה מיום 29.9.02). מקובלת עלי קביעת בית המשפט קמא באשר לחובת הגילוי הנאות כחלק מחובת תום הלב הכללית, שיש להחילה על כלל ההליכים המשפטיים, לרבות ההליכים בבית הדין הרבני וסוגיית הכריכה בכלל זה. (ע"א 700/81 פז נ' פז פד"י לח(2), 736, בעמ' 742). יחד עם זאת, סבורה אני כי אי עמידה בחובת גילוי, הנוגדת את חובת תום הלב, עניינה מידה ושיעור, ומחיבת היא התייחסות ספציפית לנסיבות הענין. האם ניתן לראות בכל אי דיוק בפירוט הרכוש, או אי הסכמה בין צדדים בענין רכוש מסויים, אי מסירת אינפורמציה רלוונטית כלשהי, משום אי עמידת בחובת תום הלב, כזו הגורמת לתביעה שהוגשה לבית הדין הרבני להחשב כתביעה בלתי כנה? נראה לי שהתשובה לשאלה זו היא שלילית. כך מחייבת שורת ההגיון. כל מקרה חייב להבחן על פי נסיבותיו הרלבנטיות והספציפיות. לא סביר בעיני כי במקרה כבענייננו, על יסוד האפשרות שלמערער הכנסות נוספות על אלה שהצהיר עליהם, קבע בית המשפט קמא כי כריכת תביעת המזונות נגועה בחוסר תום לב. ח. באשר לתביעה הרכושית, קבע בית המשפט קמא: "...הנתבע הודה כי חלק מתמורת המגרש...שולם מכספים משותפים והיתרה נלקחה מחברת "א' ל'". כאמור לעיל התובעת רשומה בבעלת מחצית המניות בחברה זו. מכאן ברור כי הנתבע לא עמד בחובת הגילוי הנאות שמקורות הנכסים שאותם הוא מבקש לעצמו. בכך יש להוסיף את בקשתו כי לגבי מוניטין החברה קופות גמל, קרנות השתלמות וכספים שבחברת א' ל' יקבע כי כל אלה הם בבעלותו הבלעדית... גם בחקירתו בפני טען הנתבע כי איננו רוצה לחלק נכסים אלה עם הנתבעת... לסיכום הנתבע לא גילה את מלוא העובדות הרלוונטיות בפירוט הרכוש בתביעתו לגירושין לבית הדין הרבני ומכאן שלא הרים את נטל ההוכחה הרובץ עליו להוכחת כנות הכריכה של תביעתו הרכושית". (עמ 7 לפסק הדין). מסקנת בית המשפט קמא לפיה התביעה הרכושית נגועה בחוסר כנות, מבוססת על הקביעה כי המערער לא הקפיד על "גילוי נאות" של הרכוש בתביעת הגירושין, וכן על הטענה כי המערער לא ציין בתביעת הגירושין כי המגרש בכפר סבא נרכש מכספים משותפים. בנוסף המערער ביקש לקבוע כי חלק מהרכוש יהיה בבעלותו הבלעדית וטען כי איננו מעונין לחלק עם המשיבה רכוש זה. עוד קבע בית המשפט קמא כי המערער הודה שהעביר כספים לאמו אך לא זכר מתי ובאלו סכומים מדובר. בנוסף - קבע בית המשפט קמא כי רצוי שהדיון בענייני הרכוש יהיה בבית המשפט לענייני משפחה, לשם יעילות הדיון, שכן נתבעים בבית המשפט למשפחה גם קרובי משפחה של המערער, אחותו ואמו, אשר לבית הדין הרבני אין סמכות לדון בתביעות נגדם. אינני מקבלת את קביעת בית המשפט קמא לפיה לא ביצע המערער גילוי נאות של הרכוש בתביעת הגירושין. המערער פירט בתביעת הגירושין את פרטי הרכוש של בני הזוג. באשר לפרטי הרכוש האחרים, לטענת המערער נרכשו ביגיעתו בלבד, והם רכושו האישי. המערער פירט בתביעת הגירושין את הרכוש המשותף למערער ולמשיבה. תביעת הגירושין ופירוט הרכוש לא היו סתמיים. בסעיף 24 של תביעת הגירושין מפרט המערער כדלהלן: "24. הבעל כורך במפורש לתביעת הגירושין את ענייני הרכוש של הצדדים. א. הצדדים רכשו במשותף במהלך הנישואין, בכספים משותפים, קרקע ברח' נילי 26 רעננה והבעל בנה עליה את בית המגורים של הצדדים המשתרע על פני 300 מ"ר בנוי והידוע כחלקה 258 בגוש 6587. על חוזה הרכישה של הקרקע חתמה אשה בלבד באופן פורמלי ולכן נרשמה בלעדי בטאבו. ב. תכולה מטלטלין בבית הנ"ל בהתאם לרשימה נספח "א". ג. מגרש ברח' דליה 5 כפ"ס הידוע כחלקה 503 בגוש 6428 (נרכש בשותפות מסחרית ע"י הבעל וע"י רו"ח חיים מוסקוביץ בחלקים שווים בינהם). ד. חב' "א' ל' השקעות בע"מ" ח.פ 512227984 על זכויותיה חובותיה ועל המוניטין שלה. בעלי המניות בח' זו הם הבעל והאשה בחלקים שוים. ה. ביטוח מנהלים, קופות לגמל לפיצויים ולהשתלמות של הבעל כשכיר בחב' הנ"ל, לרבות זכויות סוציאליות ופנסיוניות אחרות ככל שקימות. ו. רכב מסוג ניסן אלמרה מ"ר 1323229 הרשום ע"ש האשה. ז. אחזקות בנקאיות (יתרות חובה) בח-ן המשותף של הצדדים בבנק לאומי סניף 865." בהמשך עתר המערער לקבוע בגין הרכוש כפי שפורט, כי הזכויות במגרש הם בבעלותו וכי הזכויות הפנסיוניות שצבר, לא יחולקו עם המשיבה. כן עתר המערער לפסק דין הצהרתי הקובע כי הוא בעלים של מחצית הזכויות בבית המגורים הרשום על שם האשה ומחצית הזכויות במכונית הרשומה אף היא על שם האשה. האם בעתירות אלה ניתן לראות משום חוסר כנות של המערער, העולה כדי קביעה כי לא נתונה לבית הדין הרבני סמכות לדון בתביעה הרכושית? סבורה אני כי יש להשיב בשלילה גם לשאלה זו. המערער מנה בפירוט את רכיבי הרכוש של הצדדים. גם אם נשמט מפירוט הרכוש פריט זה או אחר, נראה לי כי יש לבחון את פירוט הרכוש במכלול, ואפילו לא נכלל בפירוט הרכוש כספים שלווה המערער מאמו והחזיר, אם לווה ואם החזיר, עדיין אין לראות בפירוט הרכוש פירוט לקוי, שאין בו כדי גילוי נאות, ומנגד יש בו כדי לשלול את סמכות בית הדין הרבני לדון בתביעה הרכושית. זאת ועוד. אין גם לראות בעתירות המערער ובטענותיו כי המשיבה איננה זכאית לפרטי רכוש כטענתו, משום חוסר תום לב, היורד כדי כנות הכריכה. לענין זה נאמר: "אשר לכנות הכריכה של ענייני הרכוש לא היה כאן סתם דיבור שבשגרה שהתובע כורך בתביעת הגירושין גם את ענייני הרכוש, כי אם היה פירוט מדוקדק של כל הרכוש של המשיב... ולצידו טענה שאין למערערת זכות קניין אף באחד מן הפרטים ההם. צדק השופט המלומד בראותו כריכה זו ככנה. אינו דומה ענין רכושו של הבעל לענין נכונותו לשלם מזונות, שאם לענין מזונות שללנו מהכריכה את כנותה כאשר לא הציע התובע, תוך כדי הכריכה סכום סביר של מזונות שמוכן לשלם לאשתו (ע"א 181/71 לריאה נ' לריאה פד"י כה(2) 757 בעמ' 761) אין לדרוש מן הבעל לוותר לטובת אשתו על מקצת רכושו, כשהוא טוען בתום לב שרכושו שלו הוא ואין לה עילת תביעה עליו" השווה גם דברי השופט י' כהן בע"א 657/78 בן יחזקאל נ' בן יחזקאל פד"י לג(1) 693 בעמ' 695 - מול האות ג' ("כאמור מושתת תביעת האשה על איחוד משאבים בימי חיי נישואין משותפים. העובדה שהמשיב ככל הנראה מכחיש שהמערערת זכאית לחלק בנכסיו אלה, איננה שוללת את כנות הכריכה"). (מתוך ספרו של פרופ' מ' שאווה ז"ל, הדין האישי בישראל, מהדורה רביעית מורחבת,כרך ראשון עמ' 198) וגם לענייננו כך. אינני סבורה כי ניתן לראות חוסר כנות בטענה של המערער, שהועלתה בפני בית הדין הרבני, לפיה המשיבה איננה זכאית לחלק מפרטי רכוש מסויימים. טענה זו אכן מן הראוי לברר, וחזקה על בית הדין הרבני שאומנם יברר אותה כדין, אולם מכל מקום, אין בה כדי לפגוע בכנות הכריכה ואין בה כדי לפגוע בסמכות בית הדין לדון בתביעה הרכושית. עוד אין בידי לקבל את הטענה כי למען יעילות הדיון, ובשל קיומם של צדדים שלישיים יש לנהל את הדיון בבית המשפט לענייני משפחה. אם אומנם נתונה לבית הדין הרבני סמכות, קיומם של צדדים שלישיים אינה מעלה ואינה מורידה לענין זה, ואין בקיומם של צדדים שלישיים משום הענקת סמכות לבית המשפט "מקום שהסמכות אינה מסורה לו". (רע"א 2602/98 אייל אוסנת נ' אייל אבנר (לא פורסם)). סוף דבר, לענין זה, סבורה אני, איפוא, כי יש לקבל את הערעור, ולקבוע כי תביעת המזונות של האשה (תמ"ש 2090/01) והתביעה הרכושית כנגד הבעל (תמ"ש 2091/01) יידחו על הסף. ט. באשר לצו המניעה מיום 16.9.01, צו המניעה ניתן על ידי בית המשפט קמא במעמד צד אחד ביום 16.9.01. הצו ניתן "עד לההחלטה אחרת" ובלא שנקבע מועד לדיון במעמד הצדדים. משכך הגיש המערער, לבית משפט קמא, בש"א 972/01 בה עתר לביטולו של צו המניעה. בפני בית המשפט קמא הציגו המערער והמשיבה גרסאות סותרות בהתייחסם למסכת ארועים, נשואי צו המניעה "אירוע שואב האבק" מיום 9.7.01, האירוע מיום שבת בחודש 8/01 אירוע פריצת דלת חדר השינה מיום 9.9.01 ואירועים נוספים. בית המשפט קמא קבע בהחלטתו לעניין צו המניעה: "אינני רואה מקום בשלב זה להכריע בגרסאות הסותרות של הצדדים לעניין האירועים הקשים שתוארו בכתבי הטענות, ודי בכך שהמצאות שני הצדדים יחדיו בבית המגורים גורמת לאירועים קשים אלה כדי לקבוע כי טובת הקטינים דורשת המשך הפרדת הכוחות עד אשר ישכילו הוריהם להגיע לפתרון כולל או שתינתן הכרעה בנידון". המערער טוען כנגד קביעת בימ"ש קמא, לפיה יש לדחות את הבקשה לביטול צו המניעה גם בשל הנזק העלול להגרם לקטינים החשופים לאירועים הקשים המתרחשים בין הוריהם. טענה זו, לעניין הנזק העלול להגרם לקטינים לא נטענה על ידי המשיבה, ולדעת המערער אין זה ראוי שבימ"ש יעלה טענה זו מיוזמתו. המערער טוען עוד כנגד קביעה זו כי בית המשפט קמא שגה גם בכך שרמז, אף מבלי לקבוע מסמרות, כי יתכן ויש בסיס לצו המניעה בעילה קניינית, בהפנותו לברע"א 8672/00 שהלה אבו רומי נ' חאלד אבו רומי ואח' (טרם פורסם). לטענת המשיבה, צדק בית המשפט בדחותו את הבקשה לביטול צו המניעה בשל זכותם של האישה והילדים למדור שלו מכוח חובת המזונות. (ר' ע"א 458/79 ניר נ' ניר פד"י לה(1) 518 ע"א 352/84 איזסק נ' איזסק פד"י לט(1) 186). עוד טוענת המשיבה כי אכן יש להותיר על כנו את צו המניעה גם מכוח זכויותיה הקנייניות של האישה בבית, וזאת מן הטעם שהבית רשום בפועל על שם האישה, הרשום מהווה חזקה לבעלותה ומשכך זכאית היא לעתור להרחקתו של כל צד המפריע לשימושה בבית. נראה לי כי מן הראוי להותיר את צו המניעה האוסר על כניסתו של המערער לבית על כנו, אכן בשל זכותם של הקטינים למדור שקט ושלו, שהיא זכות עצמאית הקמה להם מכוח זכותם למזונות. סבורה אני, כי גם אם אין הקטינים מבטאים באופן ברור חשש מהמערער, כפי שאכן טען המערער, אין זה סביר לחשוף את הקטינים לסכסוך הקשה שבין הוריהם, שעודנו בעיצומו. מן הראוי לציין כי הדו"ח מיום 2.2.01, של פקידת הסעד לחוק הנוער הגב' אירית קירשנר, משקף את מצבם הקשה של הקטינים החשופים לסכסוך הסוער שבין הוריהם. אף אם ניתן להניח כי במשך הזמן שחלף נרגעו, במידת מה, הרוחות, אינני סבורה כי יש לאפשר למערער לחזור לבית, ולהעמיד שוב את הקטינים מול הסכסוך שבין הוריהם. זאת ועוד, בלא להתייחס כלל לטענות הקנייניות של האישה, לא שנוי במחלוקת כי המערער חי עם אישה אחרת, ולא נראה כי מבקש לחזור ולהתגורר עם אשתו בבית. על פני הדברים לא נראית כל הצדקה לביטול צו המניעה, שעלול, כאמור, להוביל להחרפת הסכסוך ולסיכונם של הקטינים. יחד עם זאת, אינני סבורה כי צו המניעה צריך לעמוד בתוקפו ללא הגבלת זמן, או כקביעת בימ"ש קמא, כי הצו ישאר בתוקפו, עד לההחלטה אחרת. אשר על כן, ישאר צו המניעה בתוקפו עד יום 15.9.03. י. באשר לסוגיית המזונות הזמניים - בית המשפט קמא, חייב את המערער במזונות האישה והקטינים בסכום כולל של כ-15,000 ש"ח לחודש. לטענת המערער, שגה בימ"ש בכך שקבע לכל אחד מהקטינים מזונות בסכום של 1,800 ש"ח לחודש, שהוא סכום גבוה בעליל. כן שגה בימ"ש קמא בכך שלא כלל את קיצבת הילדים, המהווה חלק ממזונות הילדים. בנוסף, טוען המערער כי בימ"ש חייבו בסכום מזונות העולה על סכום ההוצאות של המשפחה שהוכח בבימ"ש קמא ונקבע על ידו. אינני רואה לנכון להתערב בקביעת בימ"ש קמא באשר למזונות הזמניים. בידוע הוא כי ערכאת הערעור לא תתערב, על נקלה, בפסיקת מזונות זמניים, אלא אם פסיקת המזונות חורגת, באופן משמעותי, מגבול הסביר. בית המשפט קמא קבע מזונות בסך של 1,800 ש"ח לילד, סכום שאיננו בלתי סביר. גם שאר רכיבי המזונות זמניים אינם חריגים במידה כזאת המצדיקה התערבות ערכאת ערעור, בשלב זה של מזונות זמניים. יתרה מכך, לאור קביעתי בפסק הדין כי הסמכות בעניין מזונות האישה נתונה לבית הדין הרבני, יוגבל חיוב המזונות של המערער לחיוב במזונותיהם של הקטינים בלבד ובחלקם היחסי בהוצאות הבית. י"א. סוף דבר, כמפורט בפסק הדין, מוחלט כדלהלן: א. הערעור מתקבל בכל האמור לגבי סמכות בית הדין הרבני לדון בתביעת מזונות האשה ובתביעה הרכושית - (א) תביעת המשיבה למזונותיה (תמ"ש 2090/01) נדחית בהעדר סמכות עניינית לביהמ"ש לענייני משפחה. (ב) התביעה הרכושית שהוגשה ע"י המשיבה כנגד המערער (תמ"ש 2091/01) נדחית בהעדר סמכות עניינית לבימ"ש לענייני משפחה. ב. הערעור ככל שעניינו צו המניעה, נדחה בכפוף לכך שצו המניעה יעמוד בתוקפו עד יום 15.9.03. ג. הערעור ככל שעניינו מזונותיהם הזמניים של הקטינים - נדחה. ד. לאור התוצאה אליה הגעתי, אין צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו. ניתנה היום כ"ו בניסן, תשס"ג (28 באפריל 2003) במעמד. י' שטופמן, שופטת הרצאת פרטיםבית דין רבני