החלטה א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א 2043/04 (השופטים גריל, חפרי-וינוגרדוב וגרשון) מיום 13.1.05, אשר דחה את ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בעכו בת"א 5525/97 (השופט טובי) מיום 20.7.03, בו נקבע כי למבקש אין זכות מעבר במקרקעי המשיבים. (1) בעלי הדין הם בעלי מגרשים סמוכים בכפר עראבה; מגרשם של המשיבים מצוי על הכביש הראשי. בין המגרשים חצצה גדר אבן עתיקה, אשר נהרסה על ידי המבקש זמן קצר טרם הגשת התביעה. המבקש הקים את הגדר מחדש, אך הותיר בה פתח ששימש אותו למעבר לכביש הראשי דרך מגרשם של המשיבים. בתביעתם עתרו המשיבים לחייב את המבקש לבנות את הגדר מחדש כשהייתה, או לחייבו בעלות הבניה, וכן להורות למבקש שלא לעשות שימוש בשטחם כדרך מעבר למגרשו. בתביעה שכנגד עתר המבקש להורות למשיבים שלא לחסום את המעבר בגדר, וכן עתר להורות למשיבים לשלם לו את מחצית עלותה של בניית הגדר מחדש. (2) בפסק דינו קבע בית משפט השלום, כי מגרשיהם של בעלי הדין לא עברו הסדר, ועל כן אין מחלוקת כי זכות המעבר הנטענת של המבקש אינה רשומה בפנקס המקרקעין. זכות המעבר, כך נקבע, יכול שתוקנה למבקש מכוח סעיף 94 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, אולם, כנקבע, המבקש לא הצליח להוכיח כי עומד הוא בתנאים הקבועים בסעיף. בית המשפט דחה את טענתו של המבקש, כי מזה 50 שנה נהגו הוא ואביו לפניו לעבור דרך מגרשם של המשיבים, וכי מצב המגרשים היה זהה בכל התקופה האמורה למצבם כיום, ולא נתן אמון אף בגרסת עדיו של המבקש. בהסתמך על עדויות ועל ביקורו שלו במגרשי בעלי הדין, קבע בית משפט השלום כי מגרשו של המבקש היה בעבר גבוה ממגרשם של המשיבים במספר מטרים, וכי רק לאחרונה הונמך מגרשו של המבקש באמצעות עבודות כרייה שביצע, תוך מסקנה ברורה באשר לזכות הדרך ולשימוש הדרך. תביעותיהם הכספיות של הצדדים, נדחו. (3) בראשית פסק דינו של בית המשפט המחוזי, נדחתה בקשת המבקש להגשת ראיה נוספת. ראיה זו לטענת המבקש, היא תצלומי אוויר מפוענחים המתייחסים למצב הטופוגרפי של מקרקעי הצדדים בעבר, ואשר יש בה, לטענת המבקש, כדי להוכיח את טענת המבקש בדבר גובהם של המגרשים בעבר, בניגוד לטענת המשיבים. נקבע, כי לו היה המבקש פועל בשקידה ראויה בבית משפט השלום, היה בידו זמן די הצורך על מנת להשיג את התצלומים האמורים, ועל כן אין מקום לחרוג במקרה זה מעקרון סופיות הדיון. עוד ציין בית המשפט כי הבקשה הוגשה ביום 1.11.04 תחת הכותרת "בקשה דחופה ביותר", ואולם ראיה זו כבר נזכרה בהודעת הערעור של המבקש שהוגשה ביום 12.1.04, ולא נהיר, כך נקבע, מדוע הוגשה הבקשה כ"בקשה דחופה ביותר" כעשרה חודשים לאחר הגשת הערעור. לגופו של ערעור קבע בית המשפט כי אין מקום להתערב במסקנתו של בית משפט השלום, הן לגופה והן מן הטעם שמסקנתו עוגנה בממצאי מהימנות, אשר ככלל, אין בית משפט שלערעור מתערב בהם. (4) בבקשת רשות הערעור טוען המבקש כי ממצאיהם הערכאות הקודמות אינם מבוססים, וכי בית המשפט המחוזי שגה, כנטען, בדחותו את בקשת המבקש להגשת ראיה נוספת. ג. (1) לאחר העיון חוששני כי אין בידי להעתר לבקשה. ראשית, אין היא חורגת לאמיתה ממחלוקת הצדדים, ואינה מעוררת שאלה משפטית בעלת אופי רחב יותר, אשר בשכמותו תישקל רשות ערעור בגלגול שלישי, והדבר אף לא נטען (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה), פ"ד לו(3) 123, מ"מ הנשיא - כתארו אז - שמגר). (2) על פני הדברים, המדובר בהשגה על ממצאי מהימנות וממצאים עובדתיים אחרים של בית משפט השלום, שעשה מלאכתו דבר דבור על אופניו, לרבות ביקור במקום וניתוח העדויות, והשתכנע למראה עיניים ולמשמע אוזניים בממצאים ובמסקנות שאליהם הגיע. בית המשפט המחוזי שב ונדרש לאלה, ובפסק דין מנומק דחה את הערעור. (3) אודה, כי הנקודה היחידה שהטרידתני היתה הראיה הנוספת שביקש המבקש להגיש, ושלפי הטענה עניינה תצלומי אוויר המוכיחים את צדקתו. ואולם, קראתי את בקשתו, את פרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי, את הכרעת בית המשפט המחוזי במסגרת פסק דינו שלא להידרש לכך, וכן את הטענות בבקשת רשות הערעור - והכף נטתה שלא להיעתר לבקשה. הטעם הוא גם, אך לא רק, כי בשקידה ראויה ניתן, לאורך תקופה, להביא את הראיה בהליכי בית משפט השלום; דבר אחרון זה אולי ניתן לריפוי במקרים מסוימים, אף במחדלו של בעל דין. ראו גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מה' 617,8 והאסמכתאות המובאות שם; וכן ראו ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית: מבוא ועקרונות יסוד, סעיף 36 בעמ' 32. ואולם, אף משהגיעה הראיה לידיעת המבקש, נשתהה ארוכות: חלפו 10 חודשים מן ההודעה על הבקשה עד להגשתה. לעניין עובדות שקדמו למתן פסק הדין בגדרי ראיות חדשות ראו זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מה' 7 בעריכת ש' לוין, ס' 661 עמ' 849, והאסמכתאות המובאות שם, שעניינן, בין השאר, הבדיקה אם לא ניתן היה לגלות את הראיה בשקידה ראויה, וכן (עמ' 851) ההדגשה כי הבקשה צריך שתוגש ללא השהיה - מה שלא אירע בענייננו, כאמור. כן ראו ח' בן-נון, הערעור האזרחי (מה' 2) 453-452 והאסמכתאות המובאות שם. (4) ועוד, כפי שציין בית המשפט המחוזי, בתצהירו של המבקש ובטענות בא כוחו (בנו), לא ניתן ביטוי למהותה הרלבנטית של הראיה החדשה, קרי, מה קונקרטית ניתן ללמוד מתצלומי האויר והשונה מן המצב שתואר בראיות ושתועד כדבעי על-ידי בית משפט השלום. למצער, בהיקש להודעת נשיא בית המשפט העליון מחודש אב תשנ"ב - אוגוסט 1992 (פ"ד מו(3) 1) שעודכנה - אך בלא שינוי בענייננו - בהודעה מיום 17.2.02 (פ"ד נז(1) 954), המתייחסת לערעורים בבית משפט זה, היה מקום לציין את "עיקר מהותה" של הראיה. אמנם תקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984 שעניינה ראיות נוספות בערעור גם אינה מגבילה לכך בלבד על פי לשונה, אך יש משום חובת ההגינות ותום הלב בגישה שלפיה לא תוגש הראיה כמות שהיא עם הבקשה, פן יהא בכך כדי להוות השפעה לא ראויה על בית המשפט. ואולם, בענייננו, אף אם כראוי לא צורפה הראיה כולה, גם "עיקר מהותה" לא פורט, לרבות בתצהיר המבקש, וכדברי בית המשפט המחוזי, לא הובאה "ראשית ראיה לכך שיש בצילומי אוויר אלה כדי להפוך את הקערה על פיה". העיון מלמד, כי בבקשה להגשת ראיה נוספת נאמר כי "קיימים צילומי אוויר... המתיחסים באופן ישיר למצב הטופוגרפי למקרקעי הצדדים נשואי הערעור ובין היתר למעבר עניין המחלוקת הנטושה ביניהם" (כך במקור - א"ר). בתצהיר המבקש מדובר על צילומי אוויר "המראים את המצב הטופוגרפי בכפר שלי ובודאי גם הטופוגרפיה של מקרקעי הצדדים... מידע מהותי המתייחס באופן ישיר הן לגבהם בשטח והן למעבר עניין הערעור לעבר שנים ארוכות" (כך במקור - א"ר). בטיעוני המבקש בערעור בבית המשפט המחוזי (פרוטוקול מ-9.1.05) נאמר, לגבי ההתרשמות מהצילומים, "באמת המצב הטופוגרפי לא כמו שראה אותו בית המשפט קמא". אבל העיקר חסר מן הספר - אמירה של "עיקר מהות"; קרי, למשל, שעל פי תצלומי האוויר מפלס הקרקע היה שווה בין החלקות בעבר, ולא כנקבע בפסק הדין של בית משפט השלום, שהיה הפרש גובה גדול. דבר זה - כי המפלס היה אחיד - נטען רק בבקשה הנוכחית. (5) אוסיף, כי בסיכומי המבקש בבית משפט השלום גם לא ניתן ביטוי ברור לטענה הנטענת עתה, כי הפרשי גובה היו רק בצד המזרחי של המגרשים, ולא בשאר האזורים הגובלים; בהודעת הערעור בבית המשפט המחוזי, מיוחס הגובה לבית שעמד במקום והריסותיו נערמו ויצרו מפלס גבוה, אך בית משפט השלום קבע כממצא כי גירסת המבקש באשר לגובה כוזבת. מה שלא ניתנה לו בכל מקרה תשובה, הוא השער התלוי כיום בגובה רב מעל פני הקרקע, ומוביל לתהום בעומק שלושה מטרים, וכיצד מתיישב דבר זה עם הטענות הנזכרות. (6) לא ראיתי, נוכח כל אלה, מקום להתערבות בנושא זה, ואין בידי להיעתר לבקשה. ערעור