1. התובעת נפגעה בתאונת דרכים ביום 21.5.1999. 2. בהליך המשפטי שניהלה התובעת לפיצוי על נזקי הגוף שנגרמו לה בתאונה, נקבעו לתובעת 25% נכות לצמיתות מתוכם 20% נכות אורטופדית ו-5% נכות נוירולוגית. 3. התובעת, שעבדה במשרד הביטחון, היתה מבוטחת במסגרת פוליסה קולקטיבית לעובדי משרד הבטחון לתאונות אישיות, אצל הנתבעת. 4. התובעת קיבלה מהנתבעת תגמולים על אובדן כושר זמני, ביום 28.10.98. משפנתה לקבלת תגמולים כגון נכות צמיתה, ביום 31.7.01, סורבה התובעת על ידי הנתבעת ועל כך הגישה תביעתה. סיבת סירובה של הנתבעת להעניק לתובעת התגמולים בגין הנכות הצמיתה הינה טענת הנתבעת כי תביעת התובעת התיישנה, מאחר ומיום ארוע התאונה ועד היום בו פנתה התובעת לראשונה בתביעה לתגמולי הנכות, חלפו למעלה משלוש שנים. 5. התובעת טענה כי התביעה לא התיישנה מן הטעמים הבאים:- א. התובעת לא היתה מודעת לכך שהיא מבוטחת בביטוח נכות צמיתה, אלא חודש יולי 2001 ולכן נעלמו ממנה העובדות המהוות את עילת התביעה. לפיכך יש למנות את תקופת ההתיישנות מהיום בו נודעה לה זכותה לתביעה כאמור. ב. הנתבעת הודתה בחבותה בכך ששילמה עבור ימי אי כושר זמני. לפיכך חל סעיף 9 לחוק ההתיישנות התשי"ח - 1958 (להלן: חוק ההתיישנות) לפיו תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה. ג. מקרה הביטוח ממנו מונים את תחילת מירוץ תקופת ההתיישנות אינו יום התאונה אלא יום התגבשות הנכות הצמיתה. ד. גם אם יום התאונה הינו מקרה הביטוח, לא מתגבשת עילת תביעה, בטרם נתגבשה הנכות הצמיתה. ה. על פי ניסוחה של הפוליסה הנתבעת הסכימה במפורש או במשתמע לקבלה מאוחרת של קביעת דרגת הנכות. 6. יצויין כי לאחר הגשת התביעה לבית המשפט, הגישה הנתבעת בקשה לדחיית התביעה על הסף, בטענה שהתביעה התיישנה. הבקשה נדחתה בעיקר מן הנימוק שיש לברר תחילה את העובדות הנטענות ע"י התובעת שלהכרעה בהן יכול שתהא השלכה על הקביעה האם התיישנה התביעה, אם לאו. 7. המחלוקות העובדתיות שנתגלעו בין הצדדים התמקדו בעיקר בשניים אלה:- א. מתי ובאיזה נסיבות נודע לתובעת על זכותה לתגמולי ביטוח בגין הנכות הצמיתה. ב. מתי נוצרה לתובעת הנכות הצמיתה. 8. הנתבעת הסכימה לנכויות הרפואיות שנקבעו בתביעה בגין תאונת הדרכים דהיינו נכות אורטופדית בשעור 20% ונכות נוירולוגית בשיעור 5%. . 9. התובעת המציאה חוות דעת נוספת מטעמה של ד"ר ערן לין מומחה באורטופדיה, אשר חווה דעתו ביחס למועד בו נתגבשה הנכות האורטופדית הצמיתה של התובעת. על פי חוות דעת זו, הנכות האורטופדית הצמיתה נתגבשה ביום 21.2.99, וזאת לאור העובדה שהחבלה נשוא התאונה גרמה לנכות זמנית/אי כושר עבודה מלא או חלקי לתקופה של תשעה חודשים, שרק לאחריהם נתגבשה הנכות הצמיתה. ביחס לנכות הנוירולוגית, התובעת הגישה חוות דעת משלימה של פרופ' גולדהמר (אשר קבע את נכותה בתאונת הדרכים). על פי חוות הדעת, נכותה הנוירולוגית הצמיתה של התובעת התגבשה ביום 1.4.99. 10. הנתבעת לא הגישה חוות דעת נגדיות וכאמור הסכימה לנכויות הרפואיות שנקבעו. כמו כן הנתבעת ויתרה על חקירת ד"ר לין, כמו גם על חקירת פרופ' גולדהמר ולפיכך יש לקבל את קביעתם של מומחים אלה, בדבר מועד הווצרות הנכות הצמיתה, כפי שנקבע בחוות דעתם. 11. במהלך חקירת התובעת ע"י ב"כ הנתבעת, העידה התובעת כי התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי וזה קבע לה נכות צמיתה. על פי עדות התובעת הנכות הצמיתה שנקבעה לה היתה בתחילה 5%, ולאחר ערעור שהוגש על ידה הועמדה הנכות בשיעור 14.5%, אך גם קביעה זו אינה קביעה סופית, שכן התובעת ממשיכה בהליכים נגד הביטוח הלאומי, ביחס לנכות זו. (ראה עמ' 8 לפרוטוקול). 12. הנתבעת טוענת בסיכומיה בהרחבה כי מאחר ורק מחקירת התובעת בבית המשפט נודע לה על הנכות שנקבעה לתובעת על ידי המוסד לביטוח לאומי, יש לאמץ נכות זו כנכות מחייבת לצורך הפוליסה ולא את הנכות שנקבעה בתביעה בגין תאונת הדרכים. לכך משיב ב"כ התובעת:- א. בטופס התביעה הראשוני (נספח ד' לתצהיר התובעת) נשאלה התובעת בטופס (סעיף 4). "4. סניף המוסד לביטוח לאומי אליו הוגשה התביעה בגין התאונה". והתובעת רשמה:- "התביעה הוגשה ע"י המעביד בתל אביב". מכאן ברור כי הנתבעת ידעה או היה עליה לדעת שהתובעת הגישה תביעה למוסד לביטוח לאומי, מיד כשפנתה התובעת לראשונה אל הנתבעת בתביעה. ב. גם בחוות דעת פרופ. גולדהמר מיום 30.10.99 (נספח ג' לתצהיר התובעת ) צויין כי התאונה ארעה בדרך לעבודה. ג. התובעת המציאה לנתבעת כתב ויתור על סודיות רפואית והנתבעת יכולה וצריכה היתה לעשות בו שימוש, ומשלא עשתה כן אין לה אלא להלין על עצמה. 13. על מנת לקבוע אם יש מקום להעתר לבקשת הנתבעת ולקבוע כי הנכות שנקבעה על ידי המוסד לביטוח לאומי היא זו שתחייב לצורך התביעה שבפני, יש להדרש לסעיפי הרשימה של הפוליסה, פרק "תנאים מיוחדים" הדנים באופן קביעת הנכות הצמיתה. הסעיפים הרלבנטים הינם:- "יג. במקרה של חילוקי דעות בין המבוטח לחברה, יקבעו אחוזי הנכות או אובדן כושר העבודה על ידי חוות דעת רפואית של רופא המוסכם על הצדדים. יד. אחוזי נכות אשר יקבעו ע"י המוסד לביטוח לאומי במקרה של תאונה למבוטח יחשבו כאחוזי נכות גם לפי הפוליסה. טו. במקרה שחוות דעת רפואית לאחר תאונה תתקבל ע"י אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ או חברת ביטוח אחרת, תחשב אותה חוות דעת כחוות דעת רפואית מוסכמת". 14. מעדותה של התובעת עולה כי הנכות שנקבעה על ידי המוסד לביטוח לאומי נקבעה כחצי שנה לפני מועד עדותה דהיינו במחצית שנת 2003 בעוד חוות הדעת הרפואיות, ניתנו שנים קודם לכן. מעדותה של התובעת עולה כי הנכות שנקבעה על ידי המוסד לביטוח לאומי אינה נכות סופית. עדות התובעת, בנקודה זו, לא נסתרה. במצב דברים זה, לפיו במועד בו נתגבשה עילת התביעה, דהיינו התגבשה הנכות הצמיתה היו בידי התובעת חוות דעת שנתקבלו ע"י חברת ביטוח אחרת, כאמור בסעיף ט"ו לפוליסה, נראה כי יש לאמץ את החלופה שבסעיף ט"ו הנ"ל, לצורך קביעת הנכות ולא את זו שבסעיף י"ד, אשר לא נקבעה עדיין באותו מועד. לו קביעת המל"ל היתה קודמת במועד לחוות דעת המומחים, היה מקום ליתן לה עדיפות, אם כי ברור שבמקרה כזה לא היה צורך בחוות דעת המומחים לצורך התביעה בגין התאונה וקביעת המל"ל היתה מחייבת גם לצורך תביעה זו. במקרה כזה, קרוב לוודאי שלא היו בידי התובעת חוות דעת רפואיות. לפיכך יש לדחות טענת הנתבעת כי יש לאמץ את הנכות הצמיתה שנקבעה על ידי המוסד לביטוח לאומי, לצורך קביעת סכומי התגמולים להם זכאית התובעת. 15. ועתה נותרה להכרעה השאלה האם בנסיבות המקרה שבפני התביעה התיישנה, אם לאו. א. התובעת העידה כי לא ידעה על זכאותה לתגמולי ביטוח בגין הנכות הצמיתה והדבר נודע לה באקראי בחודש יולי שנת 2001, עת ביקרה במקום עבודתה ושוחחה עם עמיתה לעבודה, שסיפרה לה על כך. בעקבות כך פנתה אל הנתבעת ביום 31.7.01 בתביעה כאמור. ב. עוד העידה התובעת כי כשחזרה לעבודה לאחר התאונה נתברר לה שהיא זכאית לתגמולי ביטוח בגין אובדן כושר עבודה זמני ועל כך הגישה תביעה לנתבעת וקיבלה ביום 28.10.98 תגמולי הביטוח בגין כך, אך לא ידעה כי מגיעים לה תגמולי ביטוח נוספים, כאמור. התובעת העידה כי הפוליסה עצמה אף פעם לא הגיעה לידיה, כמו גם לעובדים האחרים של משרד הבטחון, אלא יצא חוזר על ידי הועד שהתובעת העידה שלא נהגה לקרוא אותו. ג. עמיתתה לעבודה של התובעת, העידה שהיא עצמה עברה תאונת עבודה וקיבלה על פי הפוליסה בתחילה עבור ימי המחלה ואח"כ עבור אחוזי הנכות. (עמ' 13 שורה 15). העדה העידה כי למדה על זכותה לתגמולים בגין נכות צמיתה מהחוזר שהופץ על ידי הועד. לדבריה החוזר לא צורף לתלוש המשכורת ואף לא נשלח לעובדים כל חודש. "כשחתמו עם חב' הביטוח אז הוציאו חוזר. יידעו את העובדים וזה הכל. ידעתי על החוזר הזה. יידעו את העובדים. ידעתי שמורידים לי כל חודש מהמשכורת שלי את התשלום החודשי שזה מהווה גם אחוזי נכות וגם עבור ימי מחלה". העדה העידה עוד שיכול להיות שלא כל העובדים מקבלים את החוזר שכן לא תמיד יש מספיק עותקים לכל העובדים. (עמ' 16 שורה 24). ד. עדויותיהן של התובעת ושל העדה מטעמה עוררו את אמוני ושכנעוני כי אכן התובעת לא ידעה על זכותה לתגמולי ביטוח בגין הנכות הצמיתה לפני יולי 2001. ה. כידוע, תקופת ההתיישנות המקוצרת על פי סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח התשמ"א - 1973 (להלן: חוק חוזה ביטוח) כפופה אף היא להוראות הכלליות שבחוק ההתיישנות. ראה ע"א 3812/91 גריס בראבארה נ' "אריה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ פד"י מח' (3) 441 עמ' 446. ו. השאלה הנשאלת היא האם סעיף 8 לחוק ההתיישנות חל במקרה זה. סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע:- "8. נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שלא היו תלויות בו, ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום בו נודעו לתובע עובדות אלו". משמעות הדברים הינה שלא די שנעלמו מהתובעת העובדות המהוות את עילת התובענה, שכאמור שוכנעתי כי אכן נעלמו מהתובעת. השאלה היא האם העובדות נעלמו מן התובעת מסיבות שלא היו תלויות בה ושאף בזהירות סבירה לא יכולה היתה התובעת למנען. נראה כי על שאלה זו יש להשיב בשלילה. הסיבות לכך שהעובדות נעלמו מהתובעת, נעוצות בהתנהגותה של התובעת עצמה וחוסר התעניינותה. כשם שעמיתתה היתה מודעת לזכויות, כך גם התובעת יכולה היתה להיות מודעת להן, לו רק התעניינה. לפיכך נראה כי סעיף 8 לחוק ההתיישנות אין בו כדי להאריך את תקופת ההתיישנות, כטענת התובעת. ז. הטענה השניה של התובעת הינה כי מתקיימים תנאי סעיף 9 לחוק ההתיישנות לפיהם:- "9. הודה הנתבע, בכתב או בפני בית המשפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה. ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה. בסעיף זה "הודאה" - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות". ח. התובעת הוכיחה באמצעות נספח ב' לתצהירה כי קיבלה מאת הנתבעת תגמולי ביטוח על פי הפוליסה, בגין אובדן כושר עבודה. נספח ב' הנ"ל הינו כתב קבלה ושחרור לקבלת תגמולים אלה, נושא תאריך 28.10.98. נראה כי בכך מתקיימים תנאי סעיף 9 לחוק ההתיישנות לפיהם תקופת ההתיישנות תתחיל מיום ההודאה ואם כך הדבר, תביעת התובעת לא התיישנה. ט. התובעת טוענת עוד כי תחילת מירוץ ההתיישנות בנסיבות המקרה שבפני הינו מועד קביעת הנכות הצמיתה או המועד בו נסתיימה למעשה נכותה הזמנית של התובעת. לשם כך מסתמכת התובעת על פסק דין שניתן ע"י בית המשפט המחוזי בת"א בע"א (ת"א) 1105/01 אמיתי נ' סהר, תק-מח 2003 (2), 94, שם נקבע, ברוב דעת, כי בביטוח נכות, מקרה הביטוח הוא יום התגבשות הנכות הצמיתה. עוד טוענת התובעת כי אפילו מקרה הביטוח הינו יום התאונה, עדיין לא נולדה עילת התביעה, בטרם נתגבשה הנכות הצמיתה. י. הפוליסה מגדירה את "מקרה הביטוח" כדלקמן:- "מקרה ביטוח הוא פגיעה גופנית בלתי צפויה כתוצאה מתאונה שנגרמה במישרין או על ידי סיבה חיצונית אשר בלי תלות בגורם אחר היוותה את הסיבה הבלעדית לאחת מאלה:- א. ממותו של המבוטח או נכותו - בתנאי שהמוות או הנכות נגרמו תוך שניים עשר חודשים מתאריך קרות מקרה הביטוח. או ב. אי כושרו הזמני.......". משמעות הדברים הינה שמקרה הביטוח הינו "תאונה שגרמה לנכות". מתי, אם כן, יודע המבוטח שאכן ארע מקרה ביטוח. האם רשאי הוא להגיש תביעתו כשהנכות שנגרמה לו הינה זמנית? ואולי לא תוותר למבוטח נכות צמיתה, האם גם במקרה כזה יהא זכאי לתגמולי ביטוח? יא. מעיון בסעיפי הפוליסה האחרים למדים אנו כי המבטחת משלמת תגמולי ביטוח במקרה של נכות צמיתה מלאה או חלקית, אך לא במקרה של נכות זמנית. לפיכך חלק מעילת התביעה של מבוטח כנגד מבטחו הוא קיומה של נכות צמיתה. עד שזו לא מתגבשת, לא מתגבשת עילת התביעה של המבוטח ומכאן שמרוץ תקופת ההתיישנות, עוד לא מתחיל, טרם גיבוש הנכות הצמיתה. יב. הפרשנות הנכונה לדעתי הינה כי את הגדרת "מקרה הביטוח" יש לפרש כך שתאונה הגורמת לנכות צמיתה היא מקרה הביטוח, שהרי קודם להיווצרות הנכות הצמיתה, עדיין לא יודע המבוטח אם קמה לו עילת תביעה, אם לאו. נכון הוא כי מועד קביעת הנכות הצמיתה יכול שיהא מועד שרירותי בו בחר התובע להבדק ע"י מומחה לצורך קבלת חוות דעת בדבר הנכות הצמיתה. לפיכך נראה לי נכון לקבוע את מועד הווצרות הנכות הצמיתה במועד בו נסתיימה תקופת הנכות הזמנית ובמקרה בו אכן נותרת למבוטח נכות צמיתה. במקרה שבפנינו בידי התובעת תעודות רפואיות הקובעות תקופת אי כושר עבודה לפרקי זמן רצופים עד 24.9.98. (ראה גם חוות דעת ד"ר לין). מסקנתי, אם כן, הינה כי נכותה של התובעת הפכה להיות נכות צמיתה במועד זה דהיינו ביום 25.9.98, ובמועד זה נתגבשה עילת תביעתה והחל מירוץ ההתיישנות. אם כך הדבר, תביעת התובעת לא התיישנה. יג. התובעת העלתה טענה נוספת לפיה הנתבעת הסכימה בפוליסה לקבלה מאוחרת של קביעת דרגת הנכות. לאור קביעותי דלעיל איני רואה צורך לדון בטענה זו. 16. התוצאה היא שאני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך 34,887 ש"י בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 24.9.01 ועד מועד התשלום המלא בפועל. כמו כן תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט (אגרה, חוו"ד) ושכ"ט עו"ד בסך 7,000 ₪ בצירוף מע"מ. ניתנה היום ח' באב, תשס"ד (26 ביולי 2004) בהעדר הצדדים. עירית וינברג-נוטוביץ,שופטת נכותנוירולוגיה