עניינה של החלטה זו בשאלת הסמכות העניינית של בית המשפט להיזקק לתביעה שכנגד: להלן החלטה בנושא תביעה שכנגד סמכות עניינית: החלטה 1. התובעת (להלן: "האגודה" או "המושב") הגישה תביעה שעניינה צו מניעה, כנגד הנתבעים והתובעים שכנגד (להלן: "הנתבעים"). בתביעה נטען, כי הנתבעים מתגוררים במגרש מס' 49 אשר נמצא בתחומו של מושב נופך בחלקה 1 בגוש 6815 (להלן: "החלקה"). מאידך, מגרש 48 בחלקה, הגובל מצפון למגרש הנתבעים, שייך למשפחת נוי ואילו מגרש 46 הגובל ממערב למגרש הנתבעים שייך למשפחת אדלר, שני המגרשים בתחום האגודה. לטענת האגודה, האגודה הינה בעלת זכות השכירות בכל משבצת המושב מכח הסכם בינה לבין מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל") המתחדש מדי שלוש שנים, וכשהאחרון שבהם מיום 22.4.99. לטענת האגודה, הנתבעים ביצעו פעולות שונות במגרשים 48 ו - 46 וכן מתוארות פעולות שונות הקשורות לנתבעים, ועל כן עותרת האגודה למתן צו מניעה, אשר יאסור על הנתבעים להכנס לתחומי המגרשים 48 ו-46. 2. הנתבעים בכתב הגנתם טוענים, כי האגודה רומסת זכויותיהם, החלוקה למגרשים נעשתה בצורה שרירותית וכי חלק ממגרש 48 הינו חלק מחלקת הנתבעים. יחד עם זאת, מאשרים הנתבעים כי אין להם ענין במגרש 46. 3. במקביל להגשת כתב ההגנה, הגישו הנתבעים תביעה שכנגד כאשר האגודה הינה הנתבעת שכנגד וכשהוספו הן המינהל והן הסוכנות היהודית לישראל (להלן: "הסוכנות"). בכתב התביעה שכנגד מגוללים הנתבעים את מגורי משפחתם עוד משנת 1959 במושב, תוך שהם טוענים כי הופלו לרעה, וכי האגודה מנעה מהם לקבל את הזכויות אשר הם זכאים להם, לרבות הוצאת חלקתם מתחומי האגודה. כן נטען, כי האגודה לא העניקה להם את אשר קיבלו האחרים, וכי גם המינהל הפילה אותם. בגין כך טוענים הנתבעים, כי הם זכאים לפחות לשתי חלקות במסגרת משבצת המקרקעין שהמינהל הקצה לאגודה, וכן ל-30 דונם במקצה החקלאי, כלשונם, וכי על המינהל להקצות להם את הזכויות האמורות תוך חיוב האגודה להחכיר להם את הזכויות. ביחס למינהל עותרים הנתבעים, כי זה יעניק להם "בחכירה, בתנאים כפי שהחכירה למושב, חלקות במסגרת משבצת המושב...". ובנוסף, "להורות למינהל לבטל את חוזה החכירה עם המושב עד לתיקון האפליה והחכרת החלקות לתובעים, או להימנע מלחדש את חוזה החכירה עד שהמושב יחכיר לתובעים את החלקות". 4. במסגרת בקשות לסעדים זמניים, התנהלו הליכים שונים בין הצדדים, ולאחר מכן נמחקה התביעה שכנגד כנגד הסוכנות, תוך צירוף משפחת נוי כצד לתובענות השונות. 5. בכתב ההגנה מטעם האגודה לתביעה שכנגד, נטענה בין השאר טענת התיישנות, ובנוסף נטען כי הסמכות לדון בתביעה שכנגד מסורה לבית המשפט המחוזי, אולם האגודה משאירה שאלה זו לשיקול דעת בית המשפט. 6. א. עניינה של החלטה זו בשאלת הסמכות העניינית של בית המשפט להיזקק לתביעה שכנגד. ב. הנתבעים סוברים, כי לאור הוראותיו של סעיף 51(א)(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד-1984, הקובע "תביעה - שכנגד לתביעה אזרחית שנושאן אחד או שהן נובעות מאותן הנסיבות, יהיה שוויו של נושא התביעה - שכנגד אשר יהיה", וזאת בסעיף הדן בסמכותו של בית משפט השלום, מוסמך ביהמ"ש לדון בתביעה שכנגד. הנתבעים מציינים, כי אין זה ברור אם "יהיה שוויו של נושא התביעה - שכנגד..." משמעותו אך ורק שוויו הכספי או גם ענייני בעלות וחכירה לדורות, אשר אינם בסמכותו של בית משפט השלום. בסופו של יום, משאירים הנתבעים את ההחלטה בשאלה זו לשיקול דעת בית המשפט, תוך שהם עותרים להעברת התביעה הנגדית לבית המשפט המחוזי, אם יסבור בית המשפט כי אין בידו סמכות עניינית. ג. האגודה מציינת, כי לכאורה מדובר בזכות של ברי רשות, ולאור זאת לא מדובר בחכירה לדורות ולא בזכות בעלות, ועל כן מוקנית הסמכות לבית משפט השלום. ד. המינהל מפנה לע"א 4796/95 אלעוברה נ' אלעוברה פ"ד נ"א (2) 669, בהתייחס לכך שהמבחן לגדר הסמכות של בית המשפט הינו בהתאם לסעד המבוקש בכתב התביעה. נוכח האמור בענין דנן, מדובר בסעדים שעניינם חכירה, ובכל מקרה בתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין אשר הינן בסמכות בית המשפט המחוזי, וכי לכאורה לא קיימת זיקה בין התביעה העיקרית לתביעה שכנגד. 7. בשאלה הראשונית שציין ב"כ הנתבעים, דהיינו משמעותה של ההוראה שבסעיף הסמכות בתביעות שכנגד, נקבע כי חרף לשונו של המחוקק עניינו ב"שוויו של נושא התביעה - שכנגד" שלכאורה מדובר שלא בעניינים שאינם בגדר סמכותו העניינית, שלא מבחינת שווים, קבעה הפסיקה כי לא כך הדברים. בלשון אחרת, אם מתמלאים שאר התנאים, הרי גם אם התביעה שכנגד עניינה בנושאים שאינם בגדר סמכותו העניינית של בית משפט השלום, לרבות בעלות, חכירה לדורות ותביעות אחרות הנוגעות למקרקעין - כל אלו נכללים בגדר סמכותו של בית משפט השלום בתביעה שכגנד. לענין זה ראה בספרו של כב' הנשיא השופט גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי" (מהדורה שישית) בעמ' 41. 8. מאידך, תנאי מוקדם לחלות האמור, כי עניינה של התביעה והתביעה שכנגד "שנושאן אחד או שהן נובעות מאותן הנסיבות". במקרה דנן, התביעה העיקרית עניינה צו מניעה שכל עניינו טענה לזכות קיימת של האגודה, ומכחה של משפחת נוי במגרש 48, תוך טענה שהנתבעים אינם זכאים להיכנס לחלקה זו. מאידך, עניינה של התביעה שכנגד שונה הוא בתכלית השינוי. למעשה, בסעדים המבוקשים ע"י הנתבעים בתביעה שכנגד עותרים הם להענקת זכויות חכירה להם, ביטול זכויות חכירה לאחרים ועוד, וכשאין בין כך ובין התביעה העיקרית מאומה. ככל שאנו נצרכים לתביעה העיקרית, השאלה הניצבת, האם קיימת זכות זו או אחרת לנתבעים בחלקה שבמחלוקת, ובהקשר לכך טענו הנתבעים בכתב ההגנה את אשר הם טענו. אין לכאורה בתביעה שכנגד עתירה בהתייחס לחלקה הספציפית שבמחלוקת, אלא משום חזית שונה אשר לא בכדי, לפחות לשיטתם, מצאו לנכון הנתבעים לצרף את המינהל. המסקנה העולה, כי לא מדובר בנושא אחד, ואף לא מדובר באותן הנסיבות. הרציו שבהוראת הסעיף האמורה, כי אין מקום לפצל את ההליך השיפוטי, בשעה שבית המשפט ידרש בכל מקרה לדון במסגרת התביעה העיקרית באותו נושא ובאותן נסיבות של התביעה שכנגד. במצב שכזה, אין מקום לפגוע בזכותו של נתבע להגיש תביעה שכנגד באותו נושא ובאותם נסיבות, אך ורק מאחר והסמכות העניינית בין מבחינת השווי הכספי ובין מבחינת השווי הענייני המהותי, אינם בגדר סמכותו של בית משפט השלום. כמובן שהאמור חל אם אכן מתקיימים התנאים האמורים ולא בכל תביעה שכנגד. לענין זה יש לציין, כי בניגוד לסעיף הסמכות בנושא התביעה שכנגד בבית משפט השלום, מצא לנכון המחוקק בסעיף 40 לחוק הדן בענין סמכותו של בית המשפט המחוזי, שלא להידרש לתנאי זה ולהסמיך את בית המשפט המחוזי לדון בתביעה שכנגד ללא צורך להיזקקות לנושא ולנסיבות של התביעה העיקרית. נראה שהגיונם של הדברים האמורים נובע אף מתקנה 59 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, לרבות המבחנים לחלות הפרדת הדיון או מחיקת כתב התביעה שכנגד. גם בעניננו, לא מדובר על הכרח לדון בתביעה שכנגד על מנת להכריע בתביעה העיקרית, הדיון בתביעה העיקרית לכשעצמו אינו נזקק לדיון הרחב בענין התביעה שכנגד, וע"כ לכאורה, גם אם היתה מוגשת בקשה בהתאם לתקנה זאת - אף אם היה ביהמ"ש סובר כי התביעה שכנגד, הינה בגדר סמכותו, היה ביהמ"ש מפריד את הדיון. ראה לענין המבחנים ביחס לתקנה 59, זוסמן "סדרי הדין האזרחי" (מהדורה שביעית) בעמ' 288-286. 9. מסקנת האמור, כי בנסיבות דנן לא מוקנית הסמכות העניינית לבית משפט זה לדון בתביעה שכנגד, ועל כן אני מורה על העברתה של התביעה שכנגד, לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. 10. נוכח מסקנתי האמורה, לא נזקקתי לדון בשאלות האחרות התלויות ועומדות ובכללן טענות התיישנות, מחיקה ודחיה על הסף, ותיקון כתב התביעה שכנגד. 11. בנסיבות הענין, אין מקום להוצאות. סמכות ענייניתתביעה שכנגד