הוכחת רשלנות רפואית - חובת זהירות מושגית

כדי להוכיח עילה של רשלנות רפואית על התובעת לעבור חמישה שלבים: א. עליה להוכיח כי קיימת חובה כלפיו. ב. עליה להוכיח כי החובה הופרה. ג. עליה להוכיח כי נגרם לה נזק עקב ההפרה. ד. עליה להוכיח כי קיים קשר סיבתי בין הפרת החובה לנזק שנגרם לה. ה. עליה להוכיח את היקף הנזק. חובת זהירות מושגית וקונקרטית: חובת הזהירות מתחלקת לשניים, חובת זהירות מושגית וקונקרטית. חובת זהירות מושגית קיימת תמיד ביחסים שבין רופא וחולה. לעניין חובת הזהירות הקונקרטית, יש לבחון האם הרופא הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו, האם התנהגותו היוותה התרשלות וכן יש לבחון את השאלה של הקשר הסיבתי בין אותה התרשלות לנזק שנגרם. בשורה ארוכה של פסקי דין נראית מגמה בה הגדרת הרופא הסביר ושאלת ההתרשלות הרפואית הינה שאלה משפטית ולא רק שאלה רפואית. המבחן אשר על המשפט לבחון בו מעשה או מחדל פלוני של רופא תוך כדי טיפולו המקצועי, אם יש בו או אם אין בו משום רשלנות, איננו מבחן של חכמים לאחר מעשה, אלא של הרופא הממוצע בשעת מעשה. בית המשפט ציין בפסיקתו כי רופא בשר ודם עשוי לטעות ולא כל טעות מהווה רשלנות לא כל שכן זהו המצב כאשר לא בטעות טיפולית המדובר, אלא בבחירת אחת האופציות האפשריות שהרפואה יודעת אותן אותו זמן, ושהיא מכירה בכל הנסיבות הקיימות מבחינתו של הרופא הממוצע לגבי החולה המסוים. אמת המידה לבחינת הרשלנות תהיה זו של הרופא הסביר בנסיבות המקרה. החלטותיו ופעולותיו של הרופא צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים וברמה המקובלת, היינו, על הרופא לבסס החלטותיו על הידע העדכני הנתמך בספרות מקצועית, בניסיון קודם, והכל בהתאם לנורמות מקובלות אותה עת בעולם הרפואה. בית המשפט קבע כי לפרקטיקה הרפואית הנוהגת אין משקל מכריע. כלומר בית משפט יכול לקבוע כי למרות שמדובר בפרקטיקה רפואית מקובלת, הרי שזו כשלעצמה הייתה רשלנית. עוד נפסק כי עובדה שרופא נהג בהתאם לפרקטיקה המקובלת בתחומו באותו זמן, היא כשלעצמה, אינה מעניקה לו הגנה מוחלטת. לעולם מצוי הכוח בידי בית המשפט לקבוע, כי פרקטיקה נהוגה זו אינה עולה בקנה אחד עם חובת הזהירות של רופא כלפי מטופל. עם זאת, רק במקרים חריגים תסווג פרקטיקה כללית ונוהגת, כרשלנית" "אין לסווג התנהגותם של רופאים לכאלה המעניקים למטופל טיפול אופטימלי מחד גיסא, ולכאלה הנוהגים כלפי המטופל ברשלנות מאידך גיסא. יש מקום לקטגוריה שלישית של מקרים, כמו זה שלפנינו, שבה הרופא אמנם לא נקט את הטיפול הטוב ביותר, אך הטיפול לא עלה כדי התרשלות. בתחום זה שבו אנו עוסקים, יש למצוא את שביל הזהב. מחד גיסא, יש להציב רף גבוה של רמת זהירות הנדרשת ממטפלים רפואיים; מאידך גיסא, אסור לרף להיות גבוה מדי, שמא ישתק למעשה כל מערכת רפואית. אם בכל טיפול שבו עלול להיגרם נזק זמני חולף יידרש שימוש באמצעים הטובים ביותר הקיימים, אף אם אינם רווחים בפרקטיקה, יוצב בכך סטנדרט גבוה מהמקובל, סטנדרט כזה שיחייב רופאים לנהוג בזהירות החורגת מהמקובל. יש לציין כי חוק זכויות החולה קובע כי מטופל זכאי לטיפול רפואי נאות, הן מבחינת הרמה המקצועית והאיכות הרפואית, והן מבחינת יחסי האנוש. רשלנותחובת הזהירותחובת זהירות מושגיתתביעות רשלנות רפואיתרפואה