1. מבוא התובע, יליד 1935, ורופא במקצועו, נפגע בתאונת דרכים כהולך רגל ביום 16.9.97 בהיותו בן 62 שנים. הצדדים אינם חלוקים בשאלת האחריות והמחלוקת נסבה בשאלת גובה הנזק בלבד. 2. הפגיעה והנכות הרפואית התובע נפגע בעת שחצה כביש. בעקבות פגיעתו פונה לבי"ח "אסף הרופא" שם אושפז במשך 13 ימים. בבדיקתו בבית החולים נמצאו שפשופים בחלקים שונים בגוף וכן שבר בגוף חוליה 12 D ללא פגיעה בתעלה. לטענת התובע היה באי-כושר עבודה במשך 6 חודשים ולאחריהם פרש לפנסיה מוקדמת בשל חוסר יכולתו להשתלב במערך הכוננויות והניתוחים במסגרת בית החולים. ד"ר טנצמן, אשר מונה כמומחה רפואי בתחום האורטופדי, מצא בבדיקתו הקלינית הגבלה קלה בתנועות עמוד השדרה המותני ללא עדות לחסר נוירולוגי או דלדול שרירי. בצילומי הרנטגן נראה תמט ניכר של הקיר הקדמי של גוף חוליה 12 D ללא פגיעה בתעלה השדרתית. את נכותו העריך ב - 10% לפי סעיף 37 (8) (ב) למבחני המל"ל. המומחה לא נדרש לחקירה ועל-כן ראיתי לקבוע כי הנכות הרפואית עומדת על 10%. 3. הנכות התפקודית התובע טוען כי בשל פגיעתו לא יכול היה לשוב לעשות כוננויות וניתוחים מסוימים. כמו-כן הינו מתקשה בביצוע חלק מעבודות משק הבית שבעבר נהג לבצען בעצמו. במסגרת חקירתו הנגדית הודה התובע כי בשנים האחרונות נכנס פחות לחדר ניתוח והתעסק בעיקר בהנחיה של המתמחים וכי בדרך כלל מי שבפועל ביצע את הניתוח היה המתמחה בהשגחתו של התובע. (ראה עדותו עמ' 21, שורות 17-14). יחד עם זאת, טען כי כאשר שב לבית החולים בתום תקופת אי-הכושר, הסתובב במחלקה מבלי לעשות כלום וזו הסיבה העיקרית שיצא לפנסיה מוקדמת, שכן היתה אי נוחות מצד הממונים עליו. גם התובע וגם ד"ר מוריס אגסי שהעיד מטעמו הבהירו, בכל הנוגע לכוננויות, שאין לדעת מראש האם הכוננות תעבור מבלי שהרופא הכונן יידרש להגיע לבית החולים לניתוח דחוף וכי זה עניין של מזל. התובע עבד בבית החולים "אסף הרופא" בהיקף של חצי משרה ונדרש לטענתו לבצע 4 כוננויות בחודש. מתוכן נקרא לבית החולים לפחות פעם אחת בחודש. (ראה עדותו עמ' 22, שורות 2-1). עוד עלה מעדות התובע כי מעבר לבעיה האורטופדית ממנה סובל התובע בשל התאונה, הוא סובל מסכרת, לחץ דם גבוה ונורופתיה. (ראה עדותו עמ' 22, שורה 8). משעזב התובע את עבודתו בבית החולים - התפנה להשקיע זמן רב יותר במרפאתו שבמסגרת קופת החולים ובאופן פרטי. (ראה סעיף 10 לתצהירו וכן עדותו בעמ' 23, שורות 28-27). ד"ר אגסי הבהיר בחקירתו כי לאור מצבו של התובע לא היה נותן לו לבצע ניתוח קשה כמו הכנסת מסמר לפמור. כשם שב"כ התובע מבקש לקשור בין פרישתו המוקדמת של התובע לפנסיה, כך מבקשת ב"כ הנתבעים לשלול קשר כזה. לטענתה גמלה בליבו של התובע ההחלטה לפרוש לגמלאות עוד בתקופת אי-הכושר וחבריו לעבודה במחלקה קיבלו את החלטתו. אותם חברים למחלקה כוללים גם את ד"ר אגסי וגם את ד"ר מירובסקי אשר אף טיפלו בתובע. עוד טוענת ב"כ הנתבעים כי התובע פרש לפנסיה מוקדמת לאחר שעמד בפני ועדה רפואית שאישרה יציאתו לגמלאות לאחר שקבעה לו נכות רפואית גבוהה בשל מצבו הרפואי הכללי ולאו דווקא מחמת התאונה. ב"כ הנתבעים אף מפנה ל - נ/5 ממנו עולה כי בסמוך למועד יציאתו לפנסיה החל התובע סובל גם מבעיות לב ופרסתזיאות קשות ברגליים עם כאבים וסכרת בלתי מאוזנת. כמו-כן התגלה קטרקט בעין ימין. מעיון במסמכים שצורפו ע"י הצדדים וכן בעדותו של התובע וד"ר אגסי, אכן נראה כי בדעתו של התובע גמלה ההחלטה לפרוש לפנסיה מוקדמת בסמוך לפגיעתו ועוד בטרם היה באפשרותו לבדוק האם אכן אינו כשיר לשוב לעבודתו בבית החולים. מכתבו למחלקת כוח אדם ב"אסף הרופא" ב - 25.11.97, כחודשיים בלבד לאחר התאונה ובעודו בתקופת אי-כושר, כמו גם דבריו במהלך החקירה לפיהם חזה כי לא יוכל לשוב לעבוד בבית החולים, אכן תומכים בגרסת הנתבעים, וכדבריו בעמ' 23 לפרוטוקול שורות 12-11: "בחודש נובמבר חזיתי שאני לא יכול לעבוד והחלטתי לצאת לפנסיה וכאשר חזרתי לעבודה כבר היו מבטים למה אני לא עובד וכו'". אלא שלשאלת בית משפט האם ניסה לנתח עם שובו לעבודה השיב בשלילה. ד"ר אגסי הבהיר כי במסגרת הניתוחים שמבצעת המחלקה ישנם ניתוחים קלים וישנם קשים מבחינת הכוח שנדרש מהמנתח ומבחינת הזמן שהם אורכים. לא בא כל הסבר מדוע לא יכול התובע, חרף נכותו, לבצע ניתוחים קצרים שאינם דורשים עמידה של שעות. לכך יש להוסיף כי אף לדבריו במרבית המקרים הוא נמצא בחדר הניתוח להשגחה על המתמחים. זאת ועוד, התובע עצמו הודה כי הינו סובל גם מתחלואים אחרים כמו סכרת בלתי מאוזנת, נוירופתיה ויתר לחץ דם. ד"ר טנצמן בחוות דעתו מציין כי רפלקסים לא הופקו בכל התחנות בגפיים התחתונות וכי יש עדות לדליות. גם לממצאים אלו יש השפעה על כושרו התפקודי הכללי של התובע ולא ניתן להתעלם מהם. כל אלה יחד מביאים אותי למסקנה כי יציאתו של התובע לפנסיה לא נבעה מפגיעתו בתאונה, אלא שהפגיעה בתאונה זרזה את התובע לקבל החלטתו זו. מכל מקום לא שוכנעתי כי פגיעת התובע בתאונה היתה כזו שחייבה הפסקת עבודתו בבית החולים. בבואי לקבוע את מידת ההשפעה של התאונה על תפקודו של התובע, לא ניתן להתעלם גם מן העובדה שהתובע הוסיף יום עבודה בקליניקה הפרטית שלו. כך גם באשר לתפקודו במשק הבית. ברי כי בסמוך לתאונה נדרש לעזרה מוגברת אך לאחר מכן לא הוכח בפני כי התובע אכן נדרש לעזרה מרובה מעבר לזו שהיתה לו גם עובר לתאונה. על כן ראיתי לקבוע כי נכותו התפקודית של התובע בגין התאונה נשוא התביעה אינה עולה על נכותו הרפואית ואולי אף נמוכה ממנה. 4. שיעור ההשתכרות א. עובר לתאונה השתכר התובע הן מעבודתו בבית החולים במסגרת חצי משרה והן מעבודתו במרפאתו הפרטית ומנכס שברשותו 454,307 ₪ בשנת 1996. סכום זה אף נומינלית עובר את שילוש השכר הממוצע במשק. השתכרות ממוצעת נומינלית לחודש בשנת 1996 - 37,859 ₪. שילוש השכר הממוצע במשק כיום - 21,000 ₪. ב. שכרו של התובע מעבודתו בבית החולים עמד על כ - 8,500 ₪ נומינליים ברוטו עובר לתאונה. שכרו לאחר התאונה נמוך יותר בחלקם של החודשים שעד פרישתו לגמלאות. ג. השתכרות התובע מעבודתו במרפאתו היתה כדלקמן: בשנת 1996 - 296,964 ₪ ולחודש 24,747 ₪ וצמוד להיום 32,205 ₪ בשנת 1997 - 360,654 ₪ ולחודש 30,654 ₪ וצמוד להיום 36,912 ₪ בשנת 1998 - 356,426 ₪ ולחודש 29,702 ₪ וצמוד להיום 34,091 ₪ בשנת 1999 - 363,150 ₪ ולחודש 30,263 ₪ וצמוד להיום 32,777 ₪ בשנת 2000 - 435,452 ₪ ולחודש 36,288 ₪ וצמוד להיום 38,492 ₪ בשנת 2001 - 378,029 ₪ ולחודש 31,502 ₪ וצמוד להיום 33,178 ₪ מכאן עולה כי גם אם ניקח את שנת 1997 לבדה כבסיס לשכרו של התובע במרפאה עובר לתאונה - הרי שגם אז מדובר לכל היותר בכ - 3,000 ₪ הפסד חודשי שהם פחות מ - 10% מהשתכרותו הממוצעת במרפאה לאחר התאונה. עוד עולה מהנתונים הנ"ל כי תנודות של כ - 10% בשיעור ההשתכרות בין שנה לשנה היו לפני התאונה והיו לאחריה. ד. שיעור הפנסיה שמקבל התובע נכון לאוגוסט - אוקטובר 2002 עמד על למעלה מ - 4,800 ₪ (ללא מענק יובל). אם ראיתי לקבוע כי פרישתו של התובע לגמלאות לא נבעה אך ורק מפגיעתו בתאונה נשוא התביעה, אזי אין מקום לערוך חישוב אריתמטי של הפסדים. זאת כאמור מעבר לעובדה כי התובע משתכר גם כיום מעבר לשילוש השכר הממוצע במשק. צודקת ב"כ הנתבעים כי מאז שנת 1998 לא מופיעה בדוחות מס ההכנסה הכנסתו מפנסיה. 5. דיון בראשי הנזק א. הפסד השתכרות בעבר 1) התובע טען כי נגרמו לו הפסדי השתכרות בתקופת אי-הכושר ולאחריה, שכן שכרו שולם על חשבון ימי מחלה צבורים ומכל מקום לא שולם לו שכרו המלא. חישוב של שכרו בחודשים ספטמבר 1997 עד מרץ 1998, תקופת אי-הכושר המלא - מלמדת כי השתכר סך של 59,258 ₪ בשבעת החודשים ובממוצע חודשי 8,465 ₪. סכום זה משתווה לשכרו עובר לתאונה ומכאן שאין הפסד. (2) באשר לטענה להפסד ימי מחלה. על-פי אישור מנהלת מחלקת משאבי אנוש בבי"ח "אסף הרופא" זכאי היה התובע לפדיון 288 ימי מחלה אילולא ניצלם בשל התאונה. אילולא עשה התובע שימוש בכמות כה גדולה של ימי מחלה, הרי שהיה זכאי לפדיון ימי מחלה לפי 8 ימים לכל חודש עם פרישתו. על-כן ראיתי לערוך חישוב על-פי 8 ימים לחודש עבור ימי המחלה שניצל התובע. (לפי 22 ימי עבודה בחודש). 288 ימים : 30 ימים = 9.6 חודשים. 9.6 X 8 ימים = 76.8 ימים לפיצוי. התובע זכאי לפדיון ימי מחלה לפי שכר משולב והבראה. שכר זה עמד עובר לתאונה על סך 4,000 ₪ ובניכוי מס הכנסה יחסי לסכום זה - 3,000 ₪. ועל כן זכאי התובע לסך של: 10,473 ₪ = 76.8 X 22 : 3,000 ₪ סכום זה כשהוא צמוד להיום ונושא ריבית ממועד הפרישה לגמלאות ביום 31.8.98 - 14,973 ₪. (3) הפסד שכר בתקופה שלאחר תום תקופת אי-הכושר ועד היום: כאמור לא ראיתי לקבל טענת התובע כי לא היה כשיר לחלוטין לשוב לעבודה בבית החולים וכי פרישתו לגמלאות היא אך פועל יוצא של פגיעתו בתאונה נשוא התביעה. מנגד, אני מקבלת כי לתאונה השפעה כלשהי על החלטת התובע לפרוש לגמלאות ועל כושר תפקודו בעבודתו. אין חולק כי הפנסיה שמקבל נמוכה משיעור השתכרותו בבית החולים ומאידך הגדיל מכסת עבודתו במרפאה. כך גם, עד לפרישתו, קטנה משכורתו בבית החולים. משכך ראיתי לפסוק לתקופה זו פיצוי על דרך החישוב הגלובלי ואני מעמידה אותו על סך 50,000 ₪. (4) הפסד בתקופת אי-הכושר ברווחיו בקליניקה נוכח הצורך לשלם שכר לרופא מחליף, ד"ר ברנרד גד ז"ל. מהתלושים שצירף התובע עולה כי שילם לד"ר ברנרד סך של 14,694 ₪. ב"כ הנתבעים טוענת כי מאחר והתובע יכול לנכות סכומים אלו כהוצאה, הרי שיהנה מתשלום מס מופחת. היא מבקשת לנכות 50% מהסכום, שכן זו דרגת המס אליה מגיע התובע. לא ראיתי לנכות את שיעור המס השולי אליו הגיע התובע, אלא את שיעור המקסימום הניתן לניכוי על פי חוק הפלת"ד, דהיינו 25%. מכאן שהתובע זכאי לסך של 14,694 ₪ X 75% = 11,020 ₪ ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע תקופה (15.10.97) 16,743 ₪. (5) הוצאות לשמירת רצף זכויות סוציאליות - התובע הוכיח כי נאלץ לשלם סך של 5,000 ₪ כדי לשמור על רצף התשלומים בגין זכות סוציאלית בבית החולים בשל חלקיות המשכורת ששילמה לו. התובע זכאי לסכום זה כשהוא צמוד ונושא ריבית (מיום 1.12.97) וסה"כ 7,469 ₪. סה"כ הפסדי שכר בעבר - 89,185 ₪. ב. הפסד כושר השתכרות בעתיד ב"כ התובע מבקש לערוך חישוב עד גיל 75 שנים, שכן על-פי אישור קופ"ח מכבי, נספח ז' לתצהירו, הוא זכאי להמשיך לעבוד כרופא עצמאי של הקופה עד גיל 75. ב"כ הנתבעים טוענת כי לתובע לא צפויים הפסדי שכר כתוצאה מהתאונה ומכל מקום ראוי אם בכלל, לפסוק פיצוי על דרך החישוב הגלובלי. לחיזוק טענתה צרפה ב"כ הנתבעים מספר פסקי דין שדנו בפיצוי רופאים. בפסק-דין בעניין ת.א. (ת"א) 219/93 ד"ר שרון רגב נ' "מגדל" חברה לביטוח בע"מ, (לא פורסם) מתייחס הפיצוי בגין הפסד השתכרות בעתיד גם לקשיים שצפויים לתובע שם בעת ביצוע ניתוחים אורטופדיים. במקרה שבפני הפיצוי לעתיד מתייחס לעבודת התובע במרפאה בלבד ולא לניתוחים. בת.א. (י-ם) 933/94, ד"ר שמואל גלפי נ' דולב חברה לביטוח בע"מ, (לא פורסם) דובר על פיצוי בגין נכות בשיעור 19% נכות רפואית. בע"א (ת"א) 2642/99, נעם בנימין נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח' (לא פורסם). דובר בפיצוי לרופא אשר בעת פגיעתו היה בן 44 בלבד ונכותו המשוקללת עומדת על 36% נכות. אף פסקי דין אלה מדברים על נזקים משמעותיים יותר מאשר זה שהוכח במקרה שבפני. התובע כיום בן 68 שנים. על-פי הפסיקה יש להביא בחשבון כי התובע במקצועו יכול להשתכר עד גיל שמעבר לגיל 70. בפסק הדין בעניין ע"א 7942/99, עזבון המנוח אבני ציון ז"ל ואח' נ' ביטוח ישיר א.די.אי לביטוח בע"מ ואח' פ"ד (נה) 2 511, נקבע שבמקצועות מסוימים גיל הפרישה מעבודה שונה והוא מעבר לגיל 65, זאת בעיקר במקצועות חופשיים. על-פי נספח ז' לתצהיר התובע הוא רשאי להמשיך לעבוד כרופא עצמאי של קופ"ח מכבי עד גיל 75. מנגד לתובע בעיות בריאות נוספות ואין לדעת כיצד אלה ישליכו על כושרו להוסיף לעבוד עד גיל 75. לעניין זה יפים דבריו של כב' הש' חשין בע"א 0261/90 אילנה מרצלי נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד מז (1) 802. "אכן, בחישוב פיצויים בגין הפסד כושר השתכרות לימים יבואו, נדמים אנו בעינינו כמו היינו מהלכים בארץ הפלאות של עליסה, ארץ בה ניחושים והשערות הן עובדות, ותקוות ומשאלות-לב הן מציאות. הוטל עלינו לגלות את צפונות העתיד - עתיד שיהיה ועתיד שלא יהיה - ואנו לא נביאים אנו ולא בני-נביאים". בשוקלי כל אלה ראיתי להעמיד הפיצוי ע"ס 20,000 ₪. ג. עזרת הזולת בעבר ובעתיד 1. על-פי עדותו של התובע נעזר מיד בסמוך לתאונה בגב' פרחי אשר עבדה במרפאתו כעוזרת בית. עובר לתאונה שילם התובע לעוזרת סך של 1,100 ₪ לחודש ואילו לאחר התאונה שילם לה במשך חודשיים 5,565 ₪ . מכאן שהתוספת הינה 4,465 ₪ לחודש וסה"כ נומינלית 8,930 ₪. את הוצאות העסקת העזרה ביצע התובע על דרך הוצאת תלושי שכר כפי שעולה מנספח י' 4 לתצהירו. משכך מדובר בהוצאה ברת ניכוי. על כן גם במקרה זה ראיתי להביא בחשבון את שיעור עלות העזרה הנוספת בניכוי 25% כפי שנעשה בעניין החזר הוצאות עבור העסקת רופא במרפאה. מכאן שסה"כ הסכום הנומינלי לפיצוי עומד על 6,697 ₪ ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית מ - 1.11.97 עומד הסכום על 10,156 ₪. 2. באשר לתקופה שמעבר לחודשיים הראשונים, לא ראיתי כי התובע הוכיח צורך בעזרה נוספת על זו שהוא מקבל ממילא. מדובר בנכות רפואית בשיעור נמוך מחד גיסא ובתובע שזו אינה הבעיה הרפואית היחידה שלו מאידך גיסא. כמו-כן גם עובר לתאונה לא ביצע התובע את עבודות משק הבית בעצמו. על-כן לא ראיתי לפסוק פיצוי עבור התקופה שמעבר לאותם חודשיים ראשונים. ד. הוצאות עבור שירותי טלפון בעת האשפוז התובע טוען להוצאה בסך 778 ₪ בגין שימוש בטלפון בתקופת אשפוזו. התובע היה מאושפז 13 ימים וסכום זה נראה סביר על רקע הצורך של התובע להיות בקשר גם עם מרפאתו. סכום זה כשהוא צמוד להיום ונושא ריבית (מיום 28.9.97) עומד על 1,183 ₪. ה. כאב וסבל התובע היה מאושפז במשך 13 ימים ונקבעה לו נכות צמיתה של 10%. מכאן שהתובע זכאי לפיצוי בסך של 17,072 ₪. ו. סך כל הנזק עומד על - 137,596 ₪. 6. סוף דבר הנתבעת תשלם לתובע סך של 137,596 ₪ כפיצוי בגין נזקיו תולדת התאונה מיום 16.9.97. לסכום זה יתווספו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 13% ומע"מ כדין.רפואהפנסיהועדה רפואית