אחריות מכוח שליחות נחזית 1. הורי התובע היו דיירים מוגנים בדירה ברח' סלנט 11 ירושלים (להלן: הדירה). הנתבעת 1 (להלן: הכנסיה) הינה בעלים של הדירה והנתבע 2 הינו כומר בעל תפקיד בכנסיה (להלן: פסהא). בתאריך 15.7.97 חתמו התובע ופסהא על מסמך ת2/ בו נאמר כי הכנסיה קונה את הדירה של אנשיין מהמוכר יצחק אנשיין בסכום של 45,000$. התובע טוען כי המסמך ת2/ הינו הסכם המחייב את הכנסיה ומבקש לקיימו, ואילו הנתבעים טוענים כי המסמך אינו מחייב, לפסהא לא היתה סמכות לחייב הכנסיה, פסהא לא ידע ולא הבין כי מדובר בהסכם, התובע הטעה ורימה את פסהא שכן לתובע אין כלל זכויות בנכס ועל כן לא היה לו מה למכור. בקדם משפט נקבעו הפלוגתאות האלה: א. האם פסהא היה מוסמך לחייב הכנסיה. ב. אם לא, האם חייבת הכנסיה מכח שליחות נחזית. ג. האם ת2/ הינו הצהרת כוונות או הסכם מחייב. ד. האם פסהא הוטעה או רומה ע"י התובע והאם הבין על מה הוא חותם. בביהמ"ש העידו התובע ושני עדים שנכחו בעת עריכת ת2/. מטעם ההגנה העיד הארכיבישוף גבריאל, פסהא ועוה"ד שייצג הכנסיה בשנת 1997, עו"ד טל. השאלה העיקרית בהליך זה הינה תוקפו ומעמדו של המסמך ת2/ ולא מעמדו של התובע כדייר מוגן. עם זאת, שאלה זו עלתה בעקיפין, הן בראיות ההגנה שהוגשו בהסכמה והן בעדויות, וזאת כחלק ממערכת היחסים בין הצדדים, וכך גם אתייחס אליה. 2. ממצאים עובדתיים א. התובע הינו בנם של ישראל ומטילדה אנשיין ז"ל שהיו דיירים מוגנים בדירה. האב, ישראל אנשיין ז"ל, נפטר לפני כ17- שנה. ב. ביום 14.3.94 שלח ב"כ הכנסיה (עו"ד סיטון) מכתב למטילדה אנשיין, בו טען כי נטשה הדירה ולכן איבדה זכות הדיירות (נ1/א). בא כוחה השיב כי ההיעדרות מהדירה הינה רק בשל מצב בריאות ואין כוונת נטישה (נ1/ב). באוקטובר 1994 העביר ב"כ מטילדה אנשיין לב"כ הכנסיה תצהירי דייר יוצא ודייר נכנס (נ1/ ג-ט). ב"כ הכנסיה סירב לקבלם וטען כי אין "דיירות מוגנת" בדירה (נ1/י). ג. הדיירת מטילדה אנשיין ז"ל נפטרה בשנת 1995 (עמ' 3 לפרו'). התובע עצמו גר ברח' זקס בירושלים ואינו גר בדירה מזה 32 שנה. עפ"י עדות התובע עובר לפטירת אמו, גר עמה בדירה בנו שמעון (נכד של הדיירת), שהיה כבן 16 במותה (עמ' 3 לפרו'). ביום 19.2.96 שלח ב"כ הכנסיה מכתב התראה לגב' מטילדה אנשיין, בו נטען שנטשה הדירה ועליה להחזיר המפתחות (נ1/י"א). ב"כ הכנסיה אף הכין כתב תביעת פינוי שלא הוגש (ת1/י"ב). ד. פסהא הינו כומר (אבבא) בכנסיה האתיופית והגיע לישראל בשנת 1991. בשנים 1993-1994 שימש בתפקיד של גובה כספים מדיירי הכנסיה ובשנת 1997 שימש גם כגזבר, דהיינו רושם במשרד את ההכנסות משכר דירה (עמ' 39 לפרו'). לכנסיה יש כמה דירות ברח' סלנט ופסהא הכיר את כל הדיירים במקום (עמ' 42 לפרו'). ה. בקיץ 1997 התנהל מו"מ בין התובע ופסהא על מכירת זכות הדיירות המוגנת בדירה לכנסיה. לאחר כמה שיחות כלליות נפגשו השניים בדירתו של ישראל ברנדסדורפר, שהינו אחד הדיירים האחרים בבנין ואשר רצה לתווך, לגשר ולקשר בין הצדדים על סמך נסיון קודם. בתאריך 14.7.97 התקיימה פגישה בדירת ברנדסדורפר בה נרשם המסמך ת1/ בכתב יד של מר ברנדסדורפר, שאף חתם עליו לבדו. למחרת, 15.7.97, התקיימה פגישה נוספת באותו מקום. מר ברנדסדורפר כתב בכתב ידו המסמך ת2/ עליו חתמו התובע ופסהא. פסהא העיד על ת2/ ולא זכר הפגישה מיום 14.7.97 והמסמך ת1/. בנושא זה אני מעדיף את גירסת התביעה, שכן היא הובאה הן ע"י התובע והן ע"י ברנדסדורפר, עדותם בענין זה היתה בטוחה ולא נסתרה, ואילו פסהא אמר שאינו זוכר אם היתה פגישה כזו. להלן תוכנם המלא של שני המסמכים: ת1/ - " הסכם 14/7/79 בין הכנסיה האתיופית הקונה בין הר"ה יצחק אנשין הי"ו המוכר המוכר מוכר את הדירה ברחוב סלנט 11 ירושלים שתי חדרים וחדר כניסה ושירותים ומטבח תמורת ארבעים וחמש אלף דולר לפי שער היציג ביום קבלת הכסף נקי ביד הדייר המוכר הנ"ל אני החותם מטה ישראל ברנדסדורפר מאשר בזה כי אני עד על ההסכם הנ"ל. הופיעו בפני מצד המוכר מר יצחק אנשין היו"ו ומצד הקונה מר אבת ציון ישראל ברנדסדורפר" ת2/ - " 15/7/97 אני החתום מטה שליח של הכנסיה האתיופית מאשר בזה כי הכנסיה קונה את הדירה של מר אנשין ברחוב סלנט י-ם עבור סכום נקי של 45,000.-$ (ארבעי םוחמש אלף דולר) ועל המוכר מר יצחק אנשין היו"ו לנקות את הדירה וכן מקום הסוכה ליד הדירה. בתוך יומיים יעשו חוזה מכירה. קבלת הכסף ומסירת הדירה יה"י אי"ה בשבוע הבא ביום רביעי שהוא בתאריך 23/7/97. על המוכר להביא אישור ששולם כל מיסי העיריה בעה"ח שליח הכנסיה (-) המוכר" (-)" ו. במסמך ת2/ צוין כי המועד לביצוע הוא 23.7.97. במועד זה לא בוצע דבר. ביום 29.7.97 פנה ב"כ הכנסיה, עו"ד אופיר טל, במכתב (נ1/ט"ו) למשפחת אנשיין, הזכיר כי אף שהתנהל מו"מ על פינוי הדירה כופרת הכנסיה בזכות הדיירות המוגנת של משפחת אנשיין בשל נטישה. עו"ד טל דרש פינוי כל החפצים מהדירה לאלתר. בתגובה מאותו יום (נ1/ט"ז) עדכן ב"כ התובעים, עו"ד אקסלרוד, את עו"ד טל בדבר קיומו של המסמך ת2/ וכי המסמך נחתם ע"י האב תספא ציון. כמו כן נאמר במכתב כי הדירה משמשת למגורי מרשו של עו"ד אקסלרוד. ההתכתבות נמשכה, התובע טען כי המסמך ת2/ מחייב וכי יש לו זכות דיירות. הכנסיה טענה שת2/ אינו מהווה הסכם תקף וכי לתובע אין זכויות דיירות. ז. האב תספא ציון שהוזכר לעיל הוא אבא תספא יהדוגו שהיה בשנת 1997 ראש הכנסיה (עמ' 39 לפרו'). הסמכויות בכנסיה 3. בנושא זה אנו חיים מפיהם של עדי ההגנה בלבד. גבריאל מלקו היילה גבריאל הינו הארכיבישוף של הכנסיה בירושלים. עפ"י עדותו, כל עסקה הקשורה לרכוש הכנסיה צריכה לקבל אישור בכתב של ועדה בראשות הארכיבישוף. על מסמך מחייב צריכה להיות חתימת הארכיבישוף, חותמת אישית שלו וחותמת הכנסיה (עמ' 27-28 לפרו'). עפ"י עדותו, לפסהא אין סמכות לחתום בשם הכנסיה ולחייבה לעסקה של קניה או השכרה (נאסר על הכנסיה למכור נכסים), וכל חבר כנסיה יודע או צריך לדעת כי רק לועדה בראשית הארכיבישוף יש סמכות לעשות עסקה (עמ' 29-30 לפרו'). העד נשאל על עסקה בין גב' זאודי לבין הכנסיה (נ3/) והשיב כי הועדה המיוחדת והארכיבישוף אישרו עסקה זו אף שנחתמה בלוא חותמות (עמ' 32 לפרו'). האישור עצמו לא הוצג. העד הסביר כי הסכם נ3/ נושא אופי אחר לגמרי ואינו עסקה (מסחרית) רגילה. עיון בנ3/ מלמד כי אכן כך הדבר: גב' זאודי העבירה זכויות בדירה לכנסיה ובתמורה שוכנה בין כותלי המנזר עד אחרית ימיה. פסהא אמר בעדותו כי הארכיבישוף וראש הכנסיה הם המוסמכים לחייב הכנסיה (עמ' 40 לפרו'). המסקנה מראיות אלה הינה כי עסקה בה מעורבת הכנסיה צריכה לקבל אישור בכתב של ועדה והארכיבישוף. אין בפני ראיה כי אישור כזה ניתן לפני או אחרי ת2/ לעסקה עם התובע. הארכיבישוף העיד כי לא ניתנה החלטה ולא ניתן אישור. עדות זו לא נסתרה; לפיכך, הוכח כי הכנסיה לא אישרה המסמך ת2/ או עסקה אחרת עם התובע. לפסהא עצמו לא היתה סמכות לחייב את הכנסיה ולא הוכח כי חייב אותה בעסקאות אחרות. על ההסכם נ3/ חתם בשנת 1997 אבבא תספא יהדוגו ולא פסהא. האם המסמך ת2/ מחייב מכוח סמכות - שליחות נחזית נושא זה הינו מרכזי בענייננו. תחילה אקבע ממצאים עובדתיים, אח"כ אביא הכללים המשפטיים בסוגיה ולבסוף ישומם למקרה הנדון כאן. 4. הנתבע 2 - אבבא ציון פסהא - תפקידו ומעמדו פסהא הגיע לישראל בשנת 1991, משנת 1993 שימש גובה כספי שכירות עבור הכנסיה ובשנת 1997 שימש גם כגזבר הכנסיה. הארכיבישוף אמר בעדותו כי היה סגן (דפיוטי) גזבר (עמ' 28 לפרו'). במסגרת תפקידו הנ"ל היו לפסהא מגעים שוטפים עם דיירי רח' סלנט. הוא הכיר את כולם, הסתובב בשטח ואף התעניין מי מעוניין לעזוב; ניתן לומר כי פסהא היה "איש שטח" של הכנסיה. פסהא יודע עברית חלקית: הוא מדבר עברית לצרכים יומיומיים ופשוטים; הוא מבין עברית ברמה של דיבור רגיל ולא מורכב; הבנתו טובה יותר מדיבורו. הוא מסוגל לקרוא לאט עברית מודפסת וכמעט אינו מסוגל לקרוא עברית בכתב יד. 5. מה ידע התובע על סמכויות פסהא התובע הכיר את פסהא משיחות מוקדמות בענין הדירה ומפגישות אצל ברנדסדורפר. השיחות היו בענין תשלום עבור זכויות דיירות מוגנת. התובע עצמו לא ידע מהן סמכויותיו של פסהא ובענין זה סמך על ברנדסדורפר לפני כתיבת המסמכים (ת1/, ת2/) ועל עו"ד אקסלרוד לאחר כתיבת המסמכים. ואלה דבריו בעמ' 10 לפרו': "ש: שאלת אם הוא [פסהא] יכול להחליט בשם הכנסיה? ת: לא. ברנדסהופר שאל. לא אני. הוא חתם. . . ש: אתה לא שאלת על הסמכויות שלו. ברנדסהופר שאל אותו באותו מעמד הפגישה? ת: לא. הוא לא שאל אותו בפגישה זו. הוא מכיר אותו ועשה עסקאות אז הוא יודע". וכן: "ש: למה חשבת שהוא [פסהא] יכול לחתום? ת: אחרי זה כנראה שעו"ד סיטון נכנס לתמונה. סיפרנו לעו"ד אקסלרוד שעשינו הסכם, עו"ד אקסלרוד אמר שהוא עשה עסקים עם אבא ציון וברור שזו חתימה מאושרת". ברנדסדורפר הכיר את פסהא מהשטח כאשר שלח אותו לדיירים אחרים להציע להם כי הכנסיה תקנה את זכויותיהם. עם אחד הדיירים בשם רפאל סאקס התנהל מו"מ, ואמר העד: "בבית שלי ישב אבא ציון ורפאל סאקס הדייר וכתבתי הסכם בשבילם ויצא לפועל והכל בסדר, הם יצאו וקיבלו כסף והכל הסתיים". ההסכם לא הוגש, סאקס לא העיד, לא נאמר כי פסהא חתם על ההסכם. למרות המו"מ הקודם עם סאקס, וכנראה בעקבותיו, היה ברנדסדורפר ער לנושא הסמכויות ולמעמדו של פסהא בעת שכתב את המסמך ת2/, ואלה דברי ברנדסדורפר בעמ' 15 למטה: "אמרתי לאנשיין שהוא [פסהא] לא יכול לחתום כי הוא לא אחראי, הוא שליח. לכן כתבנו שהוא שליח מהמינזר לחתום על ההסכם. עשינו הסכם של המחיר, אני לא חתום אני חושב ורק אנשיין ואבא ציון חתמו (מצביע)". לדברי העד, פסהא הוא שאמר שיש לו סמכות וכי החתימה שלו מחייבת, אולם העד לא בירר בכנסיה עצמה אם פסהא מוסמך לחתום (עמ' 20 לפרו'). 6. המקרים האחרים: כאמור, גירסת התובע הינה כי לפני העיסקה הבין מברנדסדורפר כי פסהא מוסמך לחייב הכנסיה, ואחרי העסקה הבין כך מעו"ד אקסלרוד. מקור הידיעה לפני הוא בעסקה עם סאקס, אלא שעסקה זו לא הוכחה כדבעי: מי חתם, האם פסהא חתם, לא הוצג מסמך, האם העסקה אושרה ע"י הכנסיה ומתי היה הדבר. בעדות ראשית אמר פסהא שאינו מכיר את סאקס, שלא חתם על הסכם עם סאקס וכי אינו מוסמך לחתום (עמ' 34). בחקירה נגדית לא נשאל כלל על הסכם עם סאקס, ולפיכך עדותו בנושא זה לא נסתרה. מקור הידיעה של התובע אחרי ת2/ הוא עו"ד אקסלרוד, ולמעשה הסכם אחר (נ3/) שנחתם ביום 15.7.97, דהיינו באותו יום של ת2/ (ראה עמ' 21 לפרו'). אולם פסהא אינו חתום על נ3/ אלא אבא תפסה יהדוגו. נטל ההוכחה של העובדות היוצרות שליחות נחזית מוטל על התובע. ה"מקרים האחרים" הם נדבך חשוב בסוגיית השליחות הנחזית, והנטל להוכיחם לא הורם. 7. סמכות נחזית - שליחות נחזית א. סעיף 3 לחוק השליחות התשכ"ה1965- קובע כי שליחות יכולה להיווצר גם על ידי התנהגות השולח כלפי הצד השלישי, אלא אם הצד השלישי ידע או היה צריך לדעת על היעדר הרשאה (ראה ע"א 1873/92 המגן חברה לבטוח נ' פנחס הספל, תק-על, כרך 95(2), תשנ"ה/תשנ"ו1995-, סעיף 11 לפסה"ד). על אף שסעיף 3 מדבר על שליחות ממשית, לא נזנחה לחלוטין הדוקטרינה הקודמת של שליחות נחזית שמקורה בדיני המניעות: השולח לא יתכחש למצג כי השלוח פעל ברשותו בהתקיים שלושה תנאים: א. הצד השלישי הסתמך על המצג; ב. ההסתמכות נעשתה בתום לב ובאופן סביר; ג. הצד השלישי שינה מצבו לרעה (ראה ע"א 1873/92 הנ"ל, סעיפים 12-13 לפסה"ד והפסיקה המוזכרת שם). אף שהשליחות הנחזית אינה מעוגנת בחוק השליחות, היא אומצה ע"י הפסיקה כמעין שסתום בטחון, לאותם מקרים מיוחדים בהם יש צורך בהפעלת דיני ההשתק להשגת תוצאה צודקת (שם, סעיף 15). ב. במקרה בו השולח הסמיך את שלוחו לבצע פעולה משפטית מסויימת, אך השלוח ביצע כלפי הצד השלישי פעולה משפטית אחרת, יחוייב השולח כלפי הצד השלישי אם בהתנהגותו כלפי הצד השלישי יצר מצג אובייקטיבי של הרשאה לביצוע הפעולה האחרת (ע"א 1286/90 בנק הפועלים בע"מ נ' ורד הלבשה ואח', פ"ד מ"ח(5) 799, סעיף 14(ב) לפסה"ד). ג. כאשר מתקיימים יחסים מוקדמים בין השולח לבין הצד השלישי, הצורך לדעת מהי ההרשאה ומי מורשה הופכת את המושגים "יודע" או "צריך לדעת" לכמעט ידיעה קונקרטית. במקרה כזה הסיכון הינו של הצד השלישי. בענין זה אמר כב' השופט ברק בע"א 636/89 כחולי נ' בנק ברקליס, פ"ד מ"ה(3) 265, 286 דברים אלה: "בישראל - לאחר חקיקתו של חוק השליחות מבוססת הרשאתו של השלוח על שליחות "אמיתית" ולא "נחזית". מקורה של שליחות זו הוא בהתנהגות השולח כלפי הצד השלישי. עם זאת, כמו בדיני השליחות הנחזית, גם בישראל אין התנהגותו של השולח כלפי הצד השלישי יוצרת שליחות (אמיתית), אם הצד השלישי יודע כי הלכה למעשה חזות פני הדברים כלפיו אינה משקפת את המציאות, והלכה למעשה אין לשלוח הרשאה מהשולח. דין דומה חל במקום שהצד השלישי אינו יודע על היעדר ההרשאה, אך כאדם סביר צריך היה - לאור נסיבות המקרה ומערכת היחסים שבינו לבין ה"שולח" - לדעת. אכן מדיניותו הכללית של חוק השליחות הינה להטיל על הצד השלישי את הסיכון של התרשלותו הוא (ראה סעיפים 15(ב) ו18- לחוק השליחות). מדיניות זו ראויה היא. הסיכון של היעדר הרשאה צריך ליפול על השולח, אשר בהתנהגותו יצר חזות של הרשאה, ובלבד שהצד השלישי לא ידע ולא צריך היה לדעת, כי מה שנחזה כהרשאה אינו כזה בפועל. הצורך לדעת מתבסס לעתים על יחסים חוזיים מוקדמים בין ה"שולח" לבין הצד השלישי, ולעתים מקורו בחובת הזהירות הכללית המוטלת על אדם כלפי "שכנו" (על-פי סעיף 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש])". מכאן, שכל ידיעה של הצד השלישי, לרבות מי שיש לו יחסים מתמשכים עם השולח, על בעית סמכות והיקף הרשאה, מעמידה את הסיכון על הצד השלישי. כל ידיעה כזו ואף ידיעה חלקית, מחייבת בדיקה עם השולח. 8. ישום הכללים לענייננו פסהא הינו גובה כספים מטעם הכנסיה. הכנסיה מבצעת עסקאות רק באישור ועדה והארכיבישוף ואישור כזה לא ניתן במקרה זה. פסהא גם לא הוסמך והתחייב בשם הכנסיה. האם התקיימו במקרה זה כללי השליחות הנחזית? פסהא אכן היה בשטח והתעניין בנושא של דיירים יוצאים ואף קיים עמם דו-שיח ומו"מ בנושא זה, ובכך היה מצג מסוים. אולם, רק מסוים, שכן לא התמלאו כל שלושת תנאי המניעות. ההסתמכות לא נעשתה בתום-לב ובאופן סביר. התובע הסתמך על ברנדסדורפר בכל הקשור למצג הסמכות וברנדסדורפר עצמו ידע שיש בעיה בענין היקף סמכויותיו של פסהא ולכן אמר לאנשיין ש"הוא [פסהא] לא אחראי" (עמ' 15 לפרו' למטה). במצב כזה היה על התובע לפנות לכנסיה ולא להסתפק בפסהא בלבד. האם התובע שינה מצבו לרעה? ב"כ התובע טען בסיכומיו כי השינוי הוא כי "בעקבות ההתקשרות בת2/ זונח התובע את כל טענותיו לאורך זמן" (עמ' 54). התובע לא קיבל כסף, לא שילם כסף, לא שינה מצבו הפיזי או מצב המושכר, לא ויתר על זכויות וזניחת טענות לאורך זמן אינה מהווה שינוי מצב לרעה, מה עוד שלא ידוע איזה טענות זנח. דווקא ההיכרות הקודמת בין התובע לבין הכנסיה היתה צריכה ללמד את התובע דבר בנושא הסמכות והשליחות. בשנת 1994 התקיימה התכתבות בין פרקליטי הצדדים בנושא הדיירות וזכויות הדיירות. התובע ידע או היה צריך לדעת כי נושא זה נקבע ברמה אחרת של סמכויות. בשנת 1997 לא היו מגעים מוקדמים בין התובע לבין הכנסיה בנושא מכירה וקניה, הכל היה עם פסהא. הכנסיה הציגה גובה כספים ותו לא ולא הוכח כי במקרים קודמים פסהא הוא שחייב את הכנסיה. שני המסמכים ת1/ ות2/ גם כן אינם יכולים ליצור סמכות נחזית. הרי התובע היה מודע כי לפסהא אין סמכות. הוא לא פנה לכנסיה אלא רק לפסהא. המסמך ת2/ לא הוצג לכנסיה קודם לכן, נוסח ונחתם במקום, לא על נייר הכנסיה ולא במשרדיה. אין ראיה כי הכנסיה עשתה מצג כי פסהא מוסמך לחתום על מסמכים מחייבים. המצג היה מצג של משא ומתן, כאשר התובע יודע שיש בעיה של סמכות, אך אינו עושה דבר ממשי לבררה כהלכה. המסקנה הינה כי יסודות השליחות הנחזית לא התקיימו. 9. ב"כ התובעים תמך את טענותיו במספר פסקי דין, בהם נידונו ואף נקבעו יחסים מחייבים על בסיס שליחות נחזית. אלא, שכל מקרה יש לאבחן לפי העובדות הספציפיות שבו. בע"א 1873/92 המגן נ' הספל הנ"ל, היה השלוח מנהל מחלקה לביטוח אלמנטרי בחברת ביטוח והוסמך על ידי חברת הביטוח לקלוט סוכני ביטוח (סעיף 10 לפסה"ד), ומשזה היה תפקידו נקבע גם כי נוצרה חזות של הרשאה לסכם גם עניינים כספיים עם הסוכן. כמו כן, היה ברור במקרה זה כי סוכן הבטוח (המשיב) שינה מצבו. בע"א 474/80 גרובר נ' תל יוסף, פ"ד ל"ה(4) 45, הטילו מוסדות הקיבוץ (השולח) על מזכיר הקיבוץ (השלוח) לבוא בדברים עם אדריכלים ולקבל הצעות לתוספת בניה והוא הוסמך להעסיק את המערער כאדריכל בהגשת תוכניות. נקבע כי השליחות הנחזית מחוייבת לגבי אותה עבודה חלקית. בע"א 445/88 הכונס הרשמי כמפרק בנק צפון אמריקה נ' שטיבל, פ"ד מ"ד(3) 331, קיים המשיב קשר מתמשך ורצוף עם משה שטרן, שכיהן כמנהל סניף הבנק, כל המגעים היו בתוך סניף הבנק, בחדרו של מנהל הסניף. על סמך המקום בו נערך המצג, תפקידו הניהולו הבכיר של השליח והימשכות הקשר, נקבע כי היה מצג של שליחות נחזית, מה עוד שהמשיב בוודאי שינה את מצבו לרעה. בע"א 1286/90 בנק הפועלים נ' ורד הלבשה ואח' הנ"ל, נידונה פרשה של סמכויות שולח להסב שטרות או להפקידם, כאשר השליח הינו בנה של השולחת והם קשורים באותו עסק. ביהמ"ש קבע כי השולחת, גב' וייס, לא העניקה הרשאה מפורשת או משתמעת ולא יצרה מצג של הרשאה. באשר לצד השלישי, פקיד הבנק, אומר ביהמ"ש בסוף סעיף 19: "בענייננו, המערער העיד את מר עינב, מנהל יחידת עסקים בסניף כיכר ציון של המערער. מר עינב ציין כי מר וייס [השלוח] הציג עצמו כמנהל העסק ("ורד הלבשה") יחד עם אמו. ודוק: אין מצג של הנפרעת - המשיבה [השולחת] כי בנה הינו מנהל המוסמך להפקיד את השיקים". דהיינו, חרף הקשר העסקי והמשפחתי בין השולח לשלוח והרשאה מסויימת שיש לשלוח, לא היה מצג של השולח כי הבן השלוח הוסמך להפקיד את השיקים. במקרה שבפנינו לא נפגשו הצדדים בתוך הכנסיה, לא ניהלו משא ומתן בתוך הכנסיה, לא היתה פגישה עם אדם מוסמך מטעם הכנסיה, פסהא לא קיבל סמכות להתחייב בשם הכנסיה אלא, לכל היותר, לקיים משא ומתן או להביא הצעה. מכאן גם שלא היה מצג של הכנסיה - השולחת, כי פסהא מוסמך להתחייב בשמה לבצע עסקה. המסמך ת2/ - מסמך מחייב או הצהרת כוונות 10. במסמך ת2/ נקבע: "בתוך יומיים יעשו חוזה מכירה". חוזה כזה לא נעשה, ועל כן נשאלת השאלה האם המסמך ככזה מהווה הסכם מחייב או רק הצהרת כוונות. 11. המסמך ת2/ יכול להיות הסכם מחייב ויכול להיות תרשומת המשקפת שלב במשא ומתן. התובע גורס כי המו"מ הסתיים והתגבש בהסכם. לכל היותר, פסהא אומר כי מדובר בשלב של מו"מ והוא חתם על המסמך על מנת לציין את קבלתו והעברתו לכנסיה על מנת שתחליט בענין. במסמכים כגון דא יש לבדוק בדיקה כפולה: (א) כוונת הצדדים - האם היתה גמירות דעת; (ב) הצד הצורני של המסמך - ההסכם, האם יש בו היסודות הדרושים. בפסיקה נקבע כי התנאים הדרושים ליצירת התקשרות מחייבת אינה רשימה סגורה, אך עליה להכיל היסודות המינימליים האלה: שמות הצדדים, מהות הנכס, מהות העסקה, המחיר, זמני התשלום, הוצאות ומיסים, אם אין הוראות חוק הקובעות אחרת (ע"א 649/73 יצחק קפולסקי נ' גני גולן בע"מ, פ"ד כ"ח(1) 617). במשך השנים חלה התפתחות בפסיקה שאיפשרה השלמת פרטים באמצעות הוראות חוק נורמטיביות (ע"א 158/77 רבינאי נ' חברת מן שקד, פ"ד ל"ג(2) 281). במקרה שבפנינו קיימת בעיה בסיסית של שמות הצדדים וזהותם, ולא רק מצד הנתבעים. במסמך ת2/ נאמר כי המוכר הוא מר אנשיין, והתובע יצחק אנשיין חתום כמוכר. אין חולק כי המכירה בה מדובר הינה זכויות דיירות מוגנת בדירת מגורים. אלא שמוכר זה - התובע עצמו - אינו דייר ולא היה דייר ואינו גר בדירה מזה 32 שנה. הדיירים היו הוריו המנוחים שנפטרו זה מכבר ואיננו יודעים מי, אם בכלל, זכאי לזכות הדיירות המוגנת, ומכאן גם זכויות המוכר. זהות הצדדים הינה תנאי יסודי לתקפות ההסכם, ומשלא התמלא תנאי זה אין לומר כי המסמך ת2/ תקף. בנוסף, קיימת בעית אכיפה: אם יקבע כי ההסכם תקף ויבוצע תשלום לתובע, האם הוא המוכר הנכון, האם הוא היחידי? 12. לסיכום בדיקת כלל נסיבות הענין מראה כי בכל נושא או בכל שלב, נפלו פגמים. הכנסיה לא הסמיכה את פסהא לחייבה בעסקה ולא אישרה העסקה. התובע ידע כי לפסהא יש בעיה של סמכות, הוא לא ניסה לבררה כהלכה ועל כן הסתמכותו על המצג של דו שיח ומו"מ של פסהא היתה הסתמכות בלתי סבירה וכתוצאה ממנה הוא אף לא שינה את מצבו לרעה. במסמך ת2/ עצמו ישנה בעיה יסודית, שכן לא ברור מיהו המוכר, מה מעמדו ומה זהותו ומהי זיקתו הפיזית והמשפטית לדירה. פסהא לא היה מסוגל לקרוא את מסמך ת2/ בשל עברית חלקית. מכלול נסיבות זה מביא למסקנה כי המסמך ת2/ אינו מחייב את הנתבעים. התביעה נדחית. התובעים ישאו בהוצאות משפט ועוד שכ"ט עו"ד בסכום של 6,000 ש"ח + מע"מ. שליחות