רקע עובדתי   התובע הינו בנק (שיקרא להלן גם: "הבנק"). הנתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבעת") הינה חברה פרטית אשר הפעילה במועדים הרלבנטיים לתביעה בית ספר ללימודי טיסה ועסק למתן שירותי טיסה ולפרסום אווירי בשדה התעופה בהרצליה.   ביום 24.9.97 פתחה הנתבעת בבנק חשבון חוזר דיביטורי (חח"ד). מנהלה, הנתבע מס' 2 (להלן: "הנתבע") חתם באותו יום על ערבות ללא הגבלה בסכום לחובות הנתבעת לבנק.   תביעת הבנק נגד הנתבעים הוגשה ביום 20.12.99 בגין יתרת חוב בסך 761,423 ₪. עם זאת, הועמד סכום התביעה על סך 628,000 ₪ שכן לפי האמור בכתב התביעה (סעיף 12) נמצאו בבנק ביום הגשת התביעה פקדונות שיכנסו לחשבון ויקטינו את החוב.   הנתבעים הגישו בקשת רשות להתגונן ובהסכמה הדדית ניתנה להם רשות כזו לגבי הטענות הבאות: א.      התניית שירות בשירות. ב.      הפסקה פתאומית של האשראי. ג.        חיובי הריבית. ד.      שינוי מסגרת. ה. ביצוע פעולות ללא הרשאה. ההליכים לאחר בקשת הרשות להתגונן   יש להקדיש פרק מיוחד לתאור ההליך, שכן בסיומו הגישו הצדדים את סיכומיהם בלא שייחקרו המצהירים חקירה נגדית על תצהיריהם, ויש להבהיר את השתלשלות הענינים שהביאה לכך.   לאחר הגשת תצהירי העדות הראשית בתיק בשנת 2001 (מנהל הסניף מצד הבנק והנתבע מטעם הנתבעים) ביקשו הנתבעים מבית המשפט כי יורה לתובע להמציא להם מסמכים לצורך הכנת חוות דעת מומחה.   בהחלטת כב' השופט רצ'בסקי מיום 20.12.01 ציין הוא את מחדלי הנתבעים שהביאו להתמשכות התיק משך זמן רב, אך נעתר לבקשה בכפוף לתשלום הוצאות בסך 5,000 ₪ לתובע תוך 30 יום בקובעו כי רק לאחר מכן יומצאו המסמכים.   בקשת רשות ערעור שהגישו הנתבעים לבית המשפט המחוזי בתל-אביב נדחתה ביום 30.4.02 לאחר שב"כ הנתבעים לא התייצב לדיון, תוך שבית המשפט מציין בהחלטתו כי הדחיה היא לגופו של ענין ולא בשל אי ההתייצבות. ביום 27.6.02 נקבע כי ההוכחות בתיק ישמעו בפני ביום 5.11.02.   ביום 29.9.02 הגישו הנתבעים בקשה (בש"א 3947/02) לחייב את התובע להמציא להם את המסמכים שנתבקשו עוד שנה קודם לכן, וזאת לאחר שהנתבעים הצליחו להשיג את הסך של 5,000 ₪ ושיגרו אותו לתובע, אך זה סירב לקבלו בטענה שהמועד לכך חלף.   לאחר קבלת תגובת התובע החלטתי ביום 8.10.02 לדחות הבקשה וזאת עקב מחדלי הנתבעים, האיחור הרב במועדים והצורך לדחות את שמיעת הראיות במספר חודשים אם תעתר הבקשה.   לאחר מכן, לאור בקשת ב"כ הנתבעים להאריך את המועד להגשת תגובת הנתבעים לתשובת התובע לאותה בקשה, הארכתי את המועד להגשת התגובה כמבוקש, אך גם לאחר קריאת התגובה לא מצאתי מקום לשנות את החלטתי מיום 8.10.02 ואת נימוקי לכך פירטתי בהחלטה שניתנה ביום 31.10.02.   ביום 31.10.02 הגישו הנתבעים בקשה לדחות את דיון ההוכחות הקבוע ליום 5.11.02 בשעה 12:00 וזאת בנימוק כי באותו יום קבועים לב"כ הנתבעים 2 דיונים בבית המשפט בראשון לציון, כאשר באחד הדיונים הקבוע לשעה 10:00 ישנם 9 צדדים, וכי מדובר בקדם משפט האורך שעות, שלא ניתן לדחותו, שכן נקבע תוך תיאום עם כל הצדדים בתיק.   ביום 3.11.02 דחיתי את הבקשה, שכן מועד ההוכחות נקבע עוד בחודש יוני 2002, ואילו חפץ ב"כ הנתבעים לבקש דחיית הדיון בשל קדם משפט בבית משפט אחר, אשר נקבע עוד קודם לכן, היה עליו לעשות זאת לכל המאוחר בחודש יולי 2002 ולא מספר ימים לפני הדיון.   ביום 4.11.02 הגישו הנתבעים בר"ע 7725/02 על החלטות בית המשפט בבש"א 3947/02 ובמסגרתה הגישו גם בקשה להורות על עיכוב המשך בירור התובענה עד שתינתן החלטת בית המשפט בבר"ע. בקשה זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב ביום 5.11.02.   ביום 5.11.02 התייצב ב"כ הנתבעים לדיון ובפיו בקשה נוספת לדחיית הדיון וזאת מן הטעם שהנתבע הופנה לחדר מיון על ידי רופא בחשש לאירוע לב (הוגשה אכן תעודה של רופא שאיננו מטפל בנתבע, המפנה אותו לחדר המיון עקב תלונות הנתבע על כאבים בחזה עם הזעה ובחילה). לדבריו, זכותו של הנתבע להיות נוכח בדיון, ואם לא יוכל להיות נוכח תקופח הגנתו.   דחיתי את הבקשה מן הטעם שתצהיר מנהל הסניף הינו מפורט וכי הנתבע יכול היה להכין את בא כוחו לקראת הדיון והחקירה ומן הסתם אף עשה זאת, ולפיכך אין מקופחות זכויות הנתבעים אם לא יהא הנתבע נוכח בחקירת מנהל הסניף. עם זאת, קבעתי כי באותו מועד תתקיים רק חקירתו הנגדית של מנהל הסניף, המצהיר מטעם התובע, וכי נוכח מסמך ההפניה לחדר המיון יידחה המשך הדיון למועד אחר לצורך חקירתו הנגדית של הנתבע על תצהירו.   לאחר שימוע ההחלטה הצהיר ב"כ הנתבעים כי התכוון לשבת ביום הדיון בבוקר עם הנתבע כדי להתכונן לחקירה, ועתר שוב לדחות את הדיון.   דחיתי שוב בקשה זו תוך שאני מציין כי התיק מתנהל כבר כ-3 שנים וב"כ הנתבעים אמור להיות מעורה בכל העובדות הקשורות אליו, מה גם שתצהיר מטעם התובע הוגש למעלה משנה וחצי לפני מועד הדיון.   כן ציינתי כי הטענה בדבר פגישה שהיתה אמורה להתקיים אותו בוקר בין הנתבע לבא כוחו הינה טענה מאוחרת שלא הועלתה בדברי ב"כ הנתבעים בפתח הדיון, וכי גם אם פגישה זו אמורה היתה להתקיים בבוקר לגבי תיק הקבוע לשעה 12:20 אין אי קיומה גורע מיכולת ב"כ הנתבעים לקיים את החקירה.   בענין אחרון זה ברצוני להוסיף עתה עוד שני דברים:   א.      ב"כ הנתבעים טען גם בסיכומיו כי היה על בית המשפט לדחות את הדיון ולאפשר נוכחות הנתבע בדיון שהוא גורלי מבחינתו. לא ברור לי כיצד מתיישבת גורליות הדיון עם הטיעון של ב"כ הנתבעים כי אמור היה להיפגש רק בבוקר הדיון עם הנתבע לצורך הכנת חקירתו הנגדית של המצהיר מטעם התובע. אם הדיון הינו אכן גורלי עבור הנתבעים, ואני מאמין שכך הדבר, הרי סביר להניח כי הכנת חקירה נגדית של המצהיר מטעם הבנק לא תיעשה בחיפזון בבוקר הדיון בלבד.   ב.      נעלמה מעיני בעת הדיון העובדה, שנעלמה ודאי גם מעיני ב"כ הנתבעים, כי לב"כ הנתבעים קבועים היו שני דיונים בשעות הבוקר בבית המשפט בראשון לציון, בשלהם נתבקשה על ידו דחיית הדיון אך מספר ימים לפני קיומו. ברי, כי עובדה זו אינה מתיישבת עם הטענה כי ב"כ הנתבעים אמור היה להיפגש עם הנתבע בבוקר יום הדיון לצורך הכנת החקירה הנגדית.   המגמה המשתקפת, מכל מקום, היא של נסיונות חוזרים ונשנים של הנתבעים לדחיית הדיון, נסיונות שהחלו עם הגשת הבקשה להמצאת המסמכים, כאשר בית המשפט לא נתן להם את ידו.   לאחר כל אלה, ולאחר שתי ההחלטות שניתנו במהלך הדיון ולפיהן הדיון לא יידחה אלא לצורך חקירת הנתבע על תצהירו בלבד, הודיע ב"כ הנתבעים כי נבצר ממנו לחקור את המצהיר מטעם התובע ללא נוכחותו של הנתבע. אעיר עוד בנושא זה, שכן הטענה נטענה חזור וטעון על ידי ב"כ הנתבעים, כי רצוי אמנם שבעל דין יהיה נוכח בעת חקירת עדי הצד האחר, אך אין משמעות הדבר כי בכל מקרה בו נבצר מאחד מבעלי הדין להיות נוכח בדיון, תידחה חקירת עדי הצד האחר. הדבר תלוי בנסיבות כל מקרה ומקרה ומבלי להטיל ספק בכנות תלונותיו של הנתבע בבוקר הדיון (הגם שלא הוצגה בפני לאחר מכן תעודת חדר המיון וממצאיה), הרי בנסיבות כפי שצויינו בהחלטותי הקודמות מצאתי כי הפתרון המאזן בין כלל השיקולים בנושא זה הינו קיום הדיון לצורך חקירת המצהיר מטעם התובע בלבד ודחיית הדיון לצורך חקירת הנתבע.   לאחר שהודעתי בהמשך הדיון פעמיים לב"כ הנתבעים כי אם לא יחקור את המצהיר מטעם הנתבעים חקירה נגדית ייחשב כמי שויתר על החקירה, וזה נותר בעמדתו כי נבצר ממנו לחקור, קבעתי כי הנתבעים ויתרו למעשה על החקירה הנגדית של המצהיר מטעם התובע.   לאחר מכן הודיעה ב"כ התובע כי נוכח הויתור על חקירת המצהיר מטעם התובע, מוותרת היא על חקירת הנתבע.   לאור אי קיום החקירות על התצהירים קבעתי את סדר הגשת הסיכומים בכתב ולאחר שאלה הוגשו הגיעה העת לפסוק את הדין בתביעה זו.   דיון והכרעה   א. כללי   ראינו כי כל אחד מהצדדים ויתר על חקירת המצהיר מטעם הצד שכנגד. ב"כ הנתבעים עשה כן תוך מחאה, ואילו ב"כ התובע ויתרה על חקירת הנתבע 2 בעקבות ויתור ב"כ הנתבעים על חקירת המצהיר מטעם הבנק.   בנסיבות אלה יחול הכלל כי: "בהעדר....חקירה נגדית של המצהיר הרי שבית המשפט יראה בדרך כלל את העובדות כפי שהן מפורשות בתצהיר, כעובדות שאין חולקין עליהן" (ע"א 2877/92 אל לטיף נ' מורשת בנימין ואח' פ"ד מז(3) 846, 850).   בענייננו ומאחר ושני הצדדים ויתרו על חקירה נגדית של המצהירים, הרי מצויים בפני שני תצהירים, אשר אינם בהכרח מתיישבים זה עם זה. ההכרעה בין שתי הגירסאות המופיעות בתצהירים תיעשה לפי הגיונן של הטענות הנטענות, סבירותן, התאמתן למסמכים המצורפים וכיו"ב.   מובן, כמו כן, כי ויתור על חקירה נגדית איננו בא להוסיף לתצהיר את שאין למצוא בו מלכתחילה (ר' ע"א 16/89 "ורדים" חברה לגידול פרחים בע"מ נ' החברה הישראלית לביטוח סיכוני סחר חוץ בע"מ פ"ד מה(5) 729, 735).   יצויין עוד כי טענות הבנק בדבר יתרת החוב בחשבון גובו בדפי חשבון הבנק של הנתבעת ובתדפיסי הבנק, ובאשר לערבותו של הנתבע מס' 2 צורף כתב הערבות. למעט טענה לגבי ריבית שאיננה מוסכמת שנזנחה כפי שנראה להלן, וטענה לגבי סכום התביעה שבה נדון בפרק ה' להלן, הרי יתר טענות הנתבעים מחייבות הוכחה על ידי הנתבעים ויש לבחון אם עמדו בנטל זה.   ב. טענות בדבר התניית שירות בשירות, שינוי מסגרת וביצוע פעולות ללא הרשאה   בגין טענות אלה ניתנה כאמור רשות להגן ואולם ב"כ הנתבעים לא חזר עליהן בסיכומיו. מכאן כי זנח הוא טענות אלה (ר' ע"א 447/92 רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפוריישן פ"ד מט(2) 102, 107 וע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"א פ"ד מז(1) 311, 321). למעלה מכך, אוסיף עוד כי גם אילו היו נטענות ומוכחות הטענות הנ"ל, הרי היה על הנתבעים להוכיח בנוסף את הנזק שנגרם להם בעקבות פעולות הבנק ולכמתו, וזאת לא עשו.   עקב זניחת הטענה בדבר התניית שירות בשירות, אינני רואה צורך להתייחס לטענות הבנק שהובאו בהרחבה בסיכומיו, עוד בטרם ידע כי הטענה תיזנח בסיכומי הצד שכנגד.   ג. הטענה בדבר הפסקה פתאומית של האשראי   בתצהיר הנתבע נטען כי בחודש ספטמבר 1999 החל הבנק להחזיר שיקים של הנתבעת ללא כל התראה מוקדמת, למרות שלדרישת הבנק המציא הנתבע 2 שיקים של לקוחות טובים מאד בסך של כ-72,000 ₪ לפרעון תוך 3 ימים, כשהפקדות אלה היו מחזירות את החשבון למסגרת המאושרת של 600,000 ₪.   הנתבעים טענו כי בכך גרם הבנק להגבלת החשבון ולהתמוטטות העסק של הנתבעת שכן הטיסות הופסקו ולקוחות הנתבעת החלו לבטל שיקים דחויים שהופקדו בבנק.   לטענת הנתבעים, המניע שעמד אחר התנהגות הבנק היה שיתוף פעולה של הבנק עם לקוח אחר של הבנק המתחרה עם הנתבעת על מנת לפגוע בנתבעת ולאפשר למתחרה להשתלט על השוק.   הבנק טען מנגד, כי החל מחודש 9/98 החלו חריגות הנתבעת מהמסגרת המאושרת (שעמדה על 600,000 ₪ החל מיום 2.5.98) להפוך לקבועות, וכי החל מחודש 12/98 גדלו יתרות החובה ועברו את מסגרת האשראי בעשרות אלפי שקלים.   הבנק התרה בנתבעים מספר רב של פעמים לגרום להקטנת יתרות החובה בחשבון אך חרף הבטחות הנתבע, לא הוקטנו היתרות, והבנק נאלץ נוכח הפרת ההסכמים עמו שלא לכבד עוד שיקים בחשבון.   טענת הנתבעים בנושא זה לא היתה מפורטת דיה: א.      הנתבעים לא נקבו בתאריכים בהם החל הבנק להחזיר שיקים בחודש ספטמבר 1999. עיון בדפי החשבון של הנתבעת בשנה הקודמת לחודש ספטמבר 1999 מגלה כי גם בתקופה זו החזיר הבנק שיקים של הנתבעת (כדוגמאות אקראיות יובאו מועדי החזרת שיקים כדלקמן: 4/11/98 - 20,680 ₪ ; 16/2/99 - 11,720 ₪ ; 22/4/99 - 15,950 ₪ ; 26/4/99 - 15,950 ₪ ; 29/6/99 - 4,600 ₪ ; 25/8/99 - 6,900 ₪). היה צורך להסביר במה נבדלה החזרת השיקים מספטמבר 1999 מהחזרות השיקים הקודמות. ב.      הנתבעים לא נקבו במועד בו הפקידו או רצו להפקיד הנתבעים את ההמחאות המעותדות בסך כ-72,000 ₪, על מנת להיווכח אם אכן הפקדה זו היתה מחזירה את החשבון למסגרת של 600,000 ₪. ג.        הנתבעים לא פירטו מהן ההמחאות שהופקדו, מספרן, ומיהם אותם לקוחות טובים. ד.      הנתבעים לא פירטו מיהו אותו לקוח אחר של הבנק, שהבנק שיתף איתו פעולה לטענתם על מנת לפגוע בנתבעת ולאפשר לאותו לקוח להשתלט על השוק.   עיון בדפי החשבון של הנתבעת מחודש ספטמבר 1999 מגלה כי ביום 22.9.99 הוחזר לראשונה באותו חודש שיק של הנתבעת מטעם שאינו טכני. ערב ההחזרה היתה יתרת החוב בחשבון בסך של 736,261 ₪ וגם לאורך כל אותו חודש עלתה יתרת החובה של הנתבעת על 700,000 ₪, כך שגם הפקדת אותם שיקים עלומים בסך 72,000 ₪ לא היתה מביאה את יתרת החובה לגבולות מסגרת האשראי של הנתבעת.   העובדה כי הבנק איפשר לנתבעת לחרוג משך תקופה לא קצרה מהמסגרת האשראי איננה מביאה למסקנה כי על הבנק היה להמשיך ולאפשר חריגה זו. היה באפשרותו לנקוט באמצעים הדרושים על מנת להפסיקה, ובכלל זה גם שלא לכבד שיקים שהוצאו על ידי הנתבעת.   מן הטעמים דלעיל אינני מוצא מקום לקבל את גירסת הנתבעים בענין זה.   גם בנושא זה, הרי אפילו היו הנתבעים מוכיחים את טענתם, לא ניתן היה לקבלה כטענת הגנה כנגד התביעה, שכן הנתבעים לא כימתו את הנזק שנגרם להם עקב הפסקת האשראי. רק כימותו של נזק זה היה מאפשר קיזוזו מהתביעה.   טענה זו בדבר הפסקת האשראי יכולה לשמש, אפוא כטענה בתביעה של הנתבעים נגד הבנק, אך כטענת הגנה בתביעה זו לא צלחה היא.   ד. הטענה בדבר חיובי הריבית   הנתבעים לא חזרו בסיכומיהם על הטענה כי שיעורי הריבית לא היו מוסכמים, ואף טענה זו נזנחה.   הטענה שהועלתה תחת זאת היא כי בניגוד לנספח טו לתצהיר מטעם הבנק ובו אישור הבנק מיום 12.12.99 לכך ששיעור הריבית בחשבון הנתבעת הוא 16.2% לשנה בתוספת ריבית חריגה של 3.5% בשנה, הרי בנספח ט לאותו תצהיר שהוא בקשה למימוש משכון לגבי מטוס של הנתבעת צורף תצהיר מיום 28.11.99 ובו נקב המצהיר מטעם הבנק, בסעיף 4 לתצהיר, בשיעור ריבית של 16.2% לשנה. לכן טוען ב"כ הנתבעים יש לחייב בריבית של 16.2% בלבד.   דווקא בשל הבדלים אלה היתה אמורה להתקיים חקירה נגדית על התצהיר כדי לעמת את המצהיר עם הסתירה לכאורה בין שני המסמכים. חקירה נגדית, כזכור, לא התקיימה. משקובע סעיף 14 להסכם שבין הבנק לבין הנתבעת (נספח א' לתצהיר מטעם הנתבעת) כי אישור בכתב של הבנק בדבר שיעורי הריבית והריבית החריגה ישמש ראיה לכאורה נגד הלקוחות, יש לקבל את האישור הכלול בנספח טו לתצהיר, הנתמך גם בנספח "ח3" לאותו תצהיר שהוא הודעת הבנק מיום 31/10/99 בדבר השינוי במסגרת האשראי ובאישור זה רשומים גם שיעורי הריבית (16% ריבית חובה ו-3.5% ריבית חריגה).   בנוסף לאמור לעיל, הרי מדובר בריבית אשר חלים בה שינויים מעת לעת, וממילא פסק דין אשר ניתן בתביעות מסוג זה מכפיף את הריבית לשינויים אשר חלים בה מעת לעת, ואינו קובע ריבית קבועה עד לתשלום בפועל.   מן הטעמים האמורים לעיל נדחית הטענה בנושא הריבית.   ה. הטענה לגבי סכום התביעה   תביעת הבנק היתה לסך של 628,000 ₪. הבנק הסביר בכתב התביעה כי החוב הכולל המגיע לבנק הוא 761,423 ₪, אך מאחר ובבנק פקדונות שביום פרעונם יכנסו לחשבון ויקטינו את החוב, העמיד הבנק את סכום התביעה על 628,000 ₪.   הסך של 761,423 ₪ חושב על ידי הבנק כדלקמן: א.      יתרת חובה בצירוף אשראי בפיגור נכון ליום 10.12.99 וכולל ריבית עד ליום 30.9.99 בלבד - 639,596.59 ₪. ב.      יתרת חוב בגין חיובים בכרטיסי אשראי - 247.00 ₪. ג.        יתרה משוערכת של הלוואות ליום 12.12.99- 1,003.18 ₪. ד.      יתרה משוערכת של הלוואה דולרית ליום 12.12.99- 95,290.89 ₪. ה.      ריבית עד ליום הגשת התביעה 25,286.00 ₪. 761,423.66 ₪. הנתבעים טוענים טענה ראשונה ולפיה יתרת החוב היתה 540,602 ₪ בלבד (דף 32 לנספח ד לתצהיר התובע) ומסכום זה יש לנכות עוד את יתרת הפקדונות המסתמכת לפי תחשיב הבנק עצמו בסך של 133,423 ₪ (ההפרש בין 761,423 ₪ לבין 628,000 ₪).   טענה זו של הנתבעים בטעות יסודה, שכן עיון בדף 32 בדפי החשבון מגלה כי יתרת החוב קטנה עקב מימוש פקדון בסך 78,000 ₪ ביום 12.12.99 ומהפקדת ממסרים דחויים, שבחלקם חזרו. היתרה בחשבון המצויינת בכתב התביעה נכונה ליום 10.12.99 וזאת לפי הנספח שצורף לכתב התביעה ואין במימוש פקדונות שממילא הופחתו מסכום התביעה כדי לשנות את סכום התביעה.   יתרה מזו, בתצהיר מטעם התובע נערך תחשיב מעודכן יותר של מצב החשבון, המתחשב בתקבולים שהתקבלו במשך התקופה ואליו אתייחס בסיום פסק הדין.   הטענה השניה של הנתבעים מתייחסת להלוואה הדולרית הנטענת בכתב התביעה ואשר לגביה טוענים הנתבעים אין כל ראיה לבד מתדפיס בנק, ולא צורף הסכם הלוואה חתום. לפיכך, טוענים הנתבעים, לא הוכח אותו חוב בגין הלוואה דולרית נטענת, ובנוסף באין הסכם לא חלה גם ערבות הערב הנתבע 2.   טענה זו לא נטענה בתצהיר הנתבעים ואף לא ניתנה בגינה רשות להתגונן, ולפיכך אין מקום כלל להעלותה שכן יש בכך משום הרחבת חזית. לבד מכך, העובדה כי הנתבע כלל לא טען שלא ניתנה ההלוואה האמורה אלא רק כי לא צורף הסכם ההלוואה, אומרת דרשני.   יתרה מזו, בהתאם לסעיף 13 להסכם בין הבנק והנתבעת (נספח א' לתצהיר מטעם הבנק) ולסעיף 17 להסכם שבין הבנק והנתבע מס' 2 (נספח ב' לתצהיר מטעם הבנק), נכתב כי הרישומים בספרי הבנק ייחשבו נכונים וישמשו הוכחה לכל האמור בהם על פרטיהם.   נספח "ד2" לתצהיר מטעם הבנק מפרט את יתרת ההלוואות בחשבון הנתבעת ובכלל זה את היתרה של ההלוואה הדולרית ודי בכך כדי להוות ראיה לכאורה שלא נסתרה על ידי הנתבעים.   ו. הטענה לגבי הוצאות במסגרת הליכי המימוש   בסעיף 8 לתצהיר מטעם הבנק נטען כי חשבונה של הנתבעת זוכה ביום 12.6.00 בסך של 144,000 ₪ וזאת עקב מימוש מטוס של הנתבעת על ידי הבנק במסגרת הליכי ההוצל"פ. סכום המכירה היה 168,480 ₪ (כולל מע"מ), והסך של 144,000 ₪ הינו סכום המכירה ללא המע"מ.   הבנק צירף את הבקשה לאישור המכירה ואת אישור ראש ההוצל"פ למכירה, וכן את הפקדת הסך הנ"ל לחשבון הנתבעת.   כמו כן, צירף הבנק אישור ראש ההוצל"פ לתשלום סך של 9,248 ₪ לבנק דיסקונט בגין חלק מעלות המנוע שהותקן באותו מטוס, וציין כי חשבון הנתבעת חוייב בסכום זה.   בהקשר זה יצויין כי כדין נהג הבנק בהביאו עובדות אלה בתצהירו, שכן בפסק הדין שינתן יש להביא בחשבון את הסכומים שנתקבלו על חשבון החוב לאחר הגשת כתב התביעה, והבנק הוסיף וציין גם סכומים שנתקבלו ממושכי שיקים שונים, כאשר בעקבות כל אלה יתרת החוב הנקובה בתדפיס הבנק שהוצא בסמוך להגשת תצהיר התובע פחתה באופן משמעותי לעומת סכום התביעה.   בנוסף, טען הבנק, באותו סעיף 8 לתצהירו, כי במסגרת הליכי מימוש המטוס הנ"ל, שולמו על ידי התובע הוצאות משפטיות בסך 47,383 ₪ שלא חוייבו בחשבון הנתבעת ולפיכך דרש הוא להוסיפן לחיוב הנתבעים.   הנתבעים טענו מנגד כי התובע לא צירף כל אסמכתא או החלטה בכתב המאשרת הוצאות אלה ולכן אין מקום לאשרן.   בענין זה, יש לקבל את טענת הנתבעים. באופן רגיל, יש אכן להפחית מתקבולי מימוש המטוס, את ההוצאות שהוצאו בגין המימוש. על ראש ההוצל"פ לאשר הוצאות אלה. ואולם, התובע לא המציא החלטה המאשרת הוצאות שהוצאו על ידו במסגרת מימוש המטוס ואף לא אסמכתא כלשהי לגבי הוצאות אלה, בין אם מדובר באגרות ושכ"ט ובין אם מדובר בהוצאות נוספות אחרות שפורטו על ידו.   משלא עשה כן, אין לקבל טענות שנטענו בעלמא וללא כל אסמכתא לגבי סכומים שהוצאו.   זאת ועוד, התובע טען כי אחד מסכומי ההוצאות שיש לחייב בו את הנתבעים הוא סכום המע"מ בסך 24,480 ₪ ששולמו בגין מכירת המטוס.   נעלם מעיני התובע, כי חשבון הנתבעת זוכה בסכום המכירה ללא המע"מ, ומכאן כי לא היה מקום לחייבה בסכום המע"מ, שמן הסתם נתקבל על ידי התובע מהקונה והועבר לשלטונות מע"מ.   על כן מתקבלת טענת הנתבעים לגבי הסך של 47,383 ₪ ואין להוסיפו לחיובי הנתבעים.   סכום החוב והחיוב בפסק הדין   כאמור לעיל, הגיש הבנק במצורף לתצהירו תדפיס עדכני יותר של חוב הנתבעת בחשבון, שהסתכם בסכום של 386,259.79 ₪ נכון ליום 27.3.01, כאשר הקטנת החוב לעומת סכום התביעה נובעת מתקבולים בגין מימוש המטוס ומתקבולים ממושכי שיקים שונים.   סכום זה מהווה גם את חובם של הנתבעים נכון ליום 27.3.01.   מובן גם כי אם נתקבלו על ידי הבנק תקבולים נוספים לחשבון הנתבעת לאחר יום 27.3.01 ועד ליום מתן פסק הדין, הרי יש צורך להפחיתם מחיובם של הנתבעים.   לפיכך אני מחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעת את הסך של 386,259.79 ₪ בצירוף הריבית הנהוגה בבנק התובע לגבי חשבונות חח"ד מיום 27.3.01 ועד התשלום בפועל. שיעורי הריבית, אופן חישובה ומועד צבירתה ישתנו בהתאם לשינויים שיהיו נהוגים לאחר הגשת התביעה לרבות לאחר פסק הדין, אצל התובע וזאת החל ממועד השינוי ואישור פקיד התובע ישמש ראיה לכך.   ככל ונתקבלו על ידי התובע תקבולים בגין חשבון הנתבעת לאחר יום 27.3.01 ועד יום מתן פסק דין זה, הרי יש להפחיתם מסכום החוב דלעיל.   ככל ונתקבלו תקבולים כאמור, יגיש הבנק בקשה למתן פסיקתא ובה יפורטו בתצהיר פקיד התובע סכומי ומועדי התקבולים שנתקבלו, על מנת שניתן יהיה לציין סכומים אלה כסכומים להפחתה בגוף הפסיקתא.   בנוסף לאמור לעיל ישלמו הנתבעים ביחד ולחוד לתובע את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הוצאתן, וכן שכר טרחת עורך דין בסך 12,000 ₪ ובתוספת מע"מ.     ניתן היום י' בסיון, תשס"ג (10 ביוני 2003) בהעדר הצדדים.     יחזקאל קינר, שופט   דיוןחקירה (בבית משפט)