א. מבוא זוהי תביעה לדמי תיווך, ותביעה שכנגד לנזק כספי בגין התנהגות שלא בתום לב והפרת חוזה בלעדיות באי הבאת קונים.   ב. תמצית העובדות והטענות הצריכות לתובענה:   ב.1 בתאריך 12.9.00 חתמו הנתבעים על הסכם תיווך (להלן: "ההסכם") עם התובע (נספח א' לתצהיר התובע - ת/1).   ב.2 בהסכם התיווך נרשמו פרטי הנכס שהוצע לנתבעים - דירת גג ברחוב היבנר 28 פתח תקוה (להלן: "הדירה"). הסכם התיווך כלל גם סעיף בלעדיות לתקופה שמיום 12.9.00 ועד 12.01.01.   ב.3 התובע טוען כי בעקבות התיווך שלו נעשתה התקשרות בין התובעים ובין משפחת שטיין שרכשה את הדירה מהתובעים בתאריך 15.1.01.   ב.4 התובע טוען כי הוא היה הגורם היעיל בביצוע עסקת מכירת הדירה מהתובעים למשפחת שטיין.   ב.5 התובע טוען כי הוא זכאי לדמי התיווך גם אם הדירה נמכרה שלושה ימים לאחר שהסתיימה תקופת הבלעדיות הנקובה בהסכם, משום שלקונים נודע על הדירה והם הגיעו אליה כתוצאה מפעולותיו של התובע בתוך תקופת הבלעדיות. (לענין זה; התובע וכל מי מטעמו או סוכנות התיווך שלו).   ב.6 התובע טוען עוד, כי על פי סעיף הבלעדיות שבהסכם, הוא זכאי לדמי תיווך גם אם הוא לא היה ה"גורם היעיל" בעסקת מכירת הדירה.   ב.7 התובע טוען לחילופין, כי הנתבעים עקפו את התובע כמתווך בלעדי והתנהגו שלא בתום לב, תוך הפרת התחייבויותיהם כלפיו על פי סעיף הבלעדיות שבהסכם התיווך, וגם בגלל זה מגיעים לו דמי התיווך בסך 2% ממחיר המכירה של הדירה.   ב.8 התובע טוען כי בגין התנהגות הנתבעים שלא בתום לב, ותוך הפרת התחייבויותיהם כלפיו, נמנעה ממנו האפשרות לקבל דמי תיווך גם מהקונים, ועל כן חייבים התובעים לפצות אותו גם בגין דמי התיווך מהקונים שנמנעו ממנו, בסכום נוסף של 2% ממחיר המכירה של הדירה.   ב.9 מנגד - הנתבעים מודים כי הם חתמו על הסכם התיווך, אך לטענתם התובע לא היה הגורם היעיל בביצוע עסקת המכירה. לטענת התובעים נודע להם על הדירה ממתווך דירות אחר בשם מ. גואטה בע"מ (להלן: "גואטה"), איתו הם התקשרו 4 חודשים קודם לכן, והם גם שילמו לאותו מתווך אחר את דמי התיווך בגין מכירת הדירה למשפחת שטיין.   ב.10 הנתבעים טוענים כי הם התקשרו עם המתווך גואטה בהסכם מיום 28.5.00 (נספח 2 לתצהיר הנתבע נ/1), כשהם ביקשו אז למכור את הדירה במחיר של כ - 330,000 דולר, וכך גם נרשם בהסכם התיווך עם גואטה. לטענתם, המתווך גואטה לא הצליח לתווך להם קונים לדירה במחיר הנ"ל, והודיע להם כי הוא מפסיק לתווך עבורם בגין הדירה.   התובעים טוענים כי בתאריך 12.9.00 הגיעה אליהם הגברת יעל מנדלוביץ (בתו של התובע, אשר עובדת עמו כמתווכת), והם חתמו על הסכם התיווך עמה לאחר שהיא הבטיחה להם כי תתווך להם קונה במחיר של כ- 325,000$, זאת, כנגד התחייבות שלהם על תקופת בלעדיות של 4 חודשים, עד יום 12.1.01.   ב.11 הנתבעים טוענים, כי התובע ובתו לא הפגישו אותם עם אף קונה אחד. לטענתם, באחד הימים בחודש ינואר 2001, התקשר אל הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") אדם בשם גדעון שטיין, שהופנה אליהם על ידי המתווך גואטה ואמר שהוא מעוניין לרכוש את הדירה. הנתבעת אמרה לו להמתין עד שובו מחו"ל של הנתבע 2 (להלן: "הנתבע"), ומששב הנתבע מחו"ל ניהל מו"מ עם התובעים שבסופו נחתם חוזה מכר הדירה בתאריך 15.1.01 בסכום של 280,000$.   ב.12 הנתבעים טוענים כי הם הסכימו לחתום על הסכם התיווך עם התובע רק לאחר שפותו לעשות כן בעקבות ההבטחה של נציגתו, יעל מנדלוביץ, שתתווך להם קונה במחיר הקרוב ל- 325,000$, שעה שהתובע ובתו ידעו שמחיר זה איננו ריאלי. הנתבעים טוענים, כי בהתנהגותם הנ"ל הטעו אותם התובע ובתו ונהגו כלפיהם שלא בתום לב ולא כמתווך מיומן.   ב.13 הנתבעים טוענים כי בעקבות הסכם התיווך שהיה להם עם התובע, הפסיקו, לטענתם, כל טיפול במכירת הדירה וכל מו"מ עם אחרים, שפנו אליהם והציעו להם מחיר הגבוה מהמחיר שבסופו של דבר מכרו למשפ' שטיין. הנתבעים טוענים כי בינתיים ירדו מחירי הדירות ובכך נגרם להם נזק כספי העולה על סכום דמי התיווך הנתבע מהם על ידי התובע בתובענה. מכאן התביעה שכנגד.   ג. דיון   ג.1 התובע הצהיר בתצהיר עדותו הראשית, כי הגב' איילת שטיין (קונת הדירה) צילצלה אליו בסוף חודש דצמבר 2000, דהיינו בתוך תקופת הבלעדיות, וביקשה ממנו פרטים על הדירה, לאחר שראתה את פרטי סוכנות התיווך על הכרזה בגודל של כ- 3.5 מ' שתלה על הדירה, והוא מסר לה את כל הפרטים שביקשה. (תצהיר ת/1, סע' 9).   בחקירתו בבית המשפט אמר התובע, כי הפרטים שהוא מסר לגב' שטיין בטלפון היו מחיר הדירה בסך 325,000$, וכן פרטים לגבי הדירה - שהדירה פנויה, שהמפתחות אצלו ושיש להם בלעדיות על הדירה. (פרוט', בעמ' 6, שו' 22-23).   ג.2 התובע ממשיך ומצהיר בתצהירו, כי לאחר זמן קצר התקשרה אליו שוב הגב' שטיין וביקשה לדעת כיצד ניתן לראות את הדירה שהיתה סגורה, כיוון שאיש לא גר בה, והוא מסר לה כי יש בידיו את המפתח לדירה והוא יכול להראות לה את הדירה בתיאום עמו. לטענתו, התפתח ביניהם ויכוח על גובה דמי התיווך, והוא הציע לגב' שטיין להכנס למשרדו כדי לסכם עניין זה פנים אל פנים, אלא שהגב' שטיין לא באה יותר למשרד.   ג.3 התובע אומר בתצהירו כי משלא הגיעה אליו הגב' שטיין, התעורר בליבו חשש שהיא מנסה "לעקוף" אותו, ולכן הוא התקשר לתובעים והשאיר הודעה לבתם, וכן גם למשרדו של הנתבע 2 בניו יורק, והשאיר גם שם הודעה שבה הוא מודיע להם כי הוא בקשר עם משפחת שטיין ויתכן מאד שמשפחת שטיין יפנו אליהם תוך נסיון "לעקוף" אותו. (ת/1, סע' 12).   ג.4 התובע טוען כי איש מהנתבעים לא חזר אליו, ורק לאחר מספר ימים הודיע לו הנתבע כי הדירה נמכרה.   ג.5 התובע טוען כי במסגרת פעולות התיווך שביצע, הוא פירסם הודעות בעיתונים, הפיץ גלויות מדלת לדלת בתיבות דואר באיזור של הדירה, קיים בית פתוח בדירה, והפיץ פליירים וגלויות אודות הבית הפתוח. (ת/1, סע' 15 ונספחים ג-ה לת/1).   ג.6 הנתבע 2 אישר בחקירתו, שאשתו הראתה למשפחת שטיין - הקונים - את הדירה כשהוא היה בחו"ל. הנתבע אמר כי הוא חזר מחו"ל רק בתאריך 10.1.01 (עמ' 10, שו' 23-24), ואישר כי הקונים נפגשו עם הנתבעת וראו את הדירה בתוך תקופת הבלעדיות (עמ' 11, שו' 7-8). יחד עם זאת, הנתבע טען כי הקונים אמרו שהם הופנו אליהם ע"י המתווך גואטה.   ג.7 הנתבע נשאל מדוע הוא לא התקשר עם התובע, בעת שנפגש עם הקונים. תשובתו היתה כי הקשר עם הרוכשים נעשה רק אחרי 12.1.01, כשהסתיימה תקופת הבלעדיות. (עמ' 11, שו' 1-6).   ג.8 יצויין כי התובע ביקש להזמין כעדה מטעמו את הגב' שטיין, קונת הדירה, ואילו הנתבעים ביקשו להזמין כעד מטעמם את המתווך גואטה. בתאריך 7.11.02 אישר בית המשפט הזמנת העדים הנ"ל. מאוחר יותר נדחה מועד ישיבת ההוכחות, אולם לדיון החדש שנקבע לא הזמינו ב"כ הצדדים את העדים הנ"ל. רק יומיים לפני ישיבת ההוכחות החדשה, הגיש ב"כ התובע בקשה בהסכמה לדחות את הדיון, כדי שב"כ הצדדים יוכלו לזמן את העדים מטעמם לדיון.   בית המשפט לא נעתר לבקשה לדחות את הדיון, מן הסיבה שהצדדים ידעו על מועד הדיון 5 חודשים קודם לכן, והיה להם זמן די ויותר להזמין את העדים מטעמם מבלי לחכות בעניין זה לרגע האחרון. בית המשפט לא מנע מהצדדים להביא את העדים מטעמם, אלא קבע כי הדיון יתקיים במועד שנקבע לו. ב"כ הצדדים לא הזמינו ולא הביאו לעדות את העדים שביקשו להביא.   ג.9 ישנה בפנינו, איפוא, עדות התובע על כך שמסר את פרטי הדירה לגב' שטיין, הקונה, בתוך תקופת הבלעדיות, וכי הקונה גם נפגשה עם הנתבעת וראתה את הדירה בתוך תקופת הבלעדיות. עדות התובע לא נסתרה אך גם לא נתמכה. מבחינה זו הינה עדות יחיד. לגבי עצם הפגישה האמורה, אותה אישר, כזכור, הנתבע.   ג.10 העובדה שחוזה המכר עצמו נחתם לאחר תקופת הבלעדיות, אין בה, כשלעצמה, כדי למנוע ממתווך את דמי התיווך.   בע"א 275/76 קלוגמן נ' לוי ואח', פ"ד ל"א (1) 405, נפסק כדלקמן: "לעניין הקשר הסיבתי בין פעולתו של המתווך לבין קשירת הקשר בין הצדדים לעסקה, אשר למען התהוותה פעל המתווך: משך הזמן בו נמשך המשא ומתן או אף הפסקות שחלו בו, אינם בגדר הגורמים המבטלים את הסיבתיות כאמור, ובלבד שמעשה התיווך הוא הגורם שיצר את הקשר שנכרת לבסוף בין הצדדים לעסקה".   מפסק הדין הנ"ל עולה, כי גם אם היתה הפסקה במו"מ שהיה בין הצדדים והסכם המכר נחתם מאוחר יותר, אין הדבר מבטל בהכרח את הקשר הסיבתי, אם מעשה התיווך הוא זה שגרם לקשר בין הצדדים.   ראה גם ע"א 7247/97 יצחקוב נ' מרדכי אביב מפעלי בניה בע"מ, פ"ד נ"ו (1) 842, 849 א,ב).   ג.11 הדברים הנ"ל אמורים בהסכם תווך רגיל. ואולם כאשר קיים סעיף בלעדיות בהסכם התיווך, אשר מתייחס לנכס שנמכר בתקופת הבלעדיות, דהיינו לעסקה המתבצעת בתוך תקופת הבלעדיות, כי אז שונה המצב.   בע"א 380/81 אחים שטראוכלר בע"מ נ' פרסטון תשלובת טכסטיל בע"מ, פ"ד ל"ט (1) 658 (להלן: "פס"ד שטראוכלר") , נפסק על ידי כב' השופט (כתוארו אז) שלמה לוין: "הוראת סעיף 3 ג' להסכם, שעניינה ביצוע עסקת מכירה בתקופת הבלעדיות, אינה מותירה כל ספק, שבפעולת מכירה בפועל עסקינן, והעובדה, שהמשא והמתן בין הצדדים הנוגעים בדבר הגיע עם תום תקופת הבלעדיות לשלב מתקדם, אינה הופכת את העסקה לעסקת מכירה שבוצעה בתקופה זו. לפי נוסח ההסכם, אין כל אפשרות לייחס את השלמת ההסכם לאחר תום תקופת הבלעדיות באופן רטרוספקטיבי לשלב ההסכם" (עמ' 662 ז, 663 א).   פס"ד שטראוכלר קובע, איפוא, כי כאשר ישנו סעיף בלעדיות בהסכם אשר מדבר על ביצוע עסקת מכירה בתקופת הבלעדיות, הרי שאם העסקה הושלמה ובוצעה לאחר שהסתיימה תקופת הבלעדיות, אין עסקה כזו נופלת במסגרת סעיף הבלעדיות בהסכם התווך והמתווך לא זכאי בגינה לדמי תיווך.   ג.12 בפס"ד שטראוכלר הנ"ל, בסעיף 3 ג' בהסכם שם נכתב: "בכל מקרה בו תבצע הבעלים מכירה בממכר בתקופה בה לסוכנת בלעדיות כאמור - תהיה האחרונה זכאית לעמלת תיווך...". (שם, בעמ' 660 א). גם בהסכם התיווך אצלנו, נכתב סעיף כמעט זהה, בסעיף 4. 4.1: "היה והנכס ימכר ו/או יושכר בתקופת הבלעדיות לרוכשים ו/או לשוכרים כלשהם...".   בשני המקרים מדובר, אם כן, בסעיף שעניינו מכירה המתבצעת בתוך תקופת הבלעדיות. מכירה כזו לא בוצעה, לא במקרה שהיה בפס"ד שטראוכלר, ולא במקרה שלנו.   ג.13 כב' השופט לוין דחה בפס"ד שטרואכלר הנ"ל את הטענה שהועלתה, לפיה לא יהיה דבר שימנע בעד צד להסכם התיווך לעכב ביודעין ביצועה של עסקת מכר עד לתום תקופת ההסכם, כדי להמנע מתשלום למתווך. בית המשפט לא קיבל את הטענה הנ"ל, באומרו כי התנהגות כזו תחשב כהתנהגות שלא בתום לב, ותזכה את המתווך בתשלום. (שם, בעמ' 663 ב).   ג.14 במקרה שבפנינו, לא הוכח כלל כי הנתבעים דחו בכוונה את החתימה על הסכם המכירה למועד שלאחר תקופת הבלעדיות. הנתבע העיד בבית המשפט, כי הוא חזר לארץ מחו"ל בתאריך 10.1.01 בשעה 16.00. כל אותו ערב היו לו ישיבות בבנק הפועלים עד השעה 21.00 למחרת היו לו ישיבות בבנק כל היום (הנתבע הינו מנהל בנק הפועלים בארה"ב ובחצי הכדור המערבי - סע' 19 (א) בתצהיר נ/1). למחרת - 12.1.01, היה יום שישי ולא היו לו פגישות. יום ראשון - 14.1.01 היה כל היום בפגישות, ובערב, בשעה 22.30, נפגש עם עורך דינו. החוזה נחתם ב- 15.1.01 (עמ' 9, שו' 1-5).   אין לבית משפט כל סיבה לחשוב שהנתבעים דחו בכוונה את מועד חתימת ההסכם למועד שלאחר סיום תקופת הבלעדיות, כדי להמנע מתשלום דמי התיווך לתובע. התובע לא הביא כל ראיה לעניין זה ולא הוכיח כי הנתבעים נהגו שלא בתום לב, או כי ביקשו "לעקוף" את התובע כמתווך בלעדי, או כי הפרו התחייבויותיהם כלפיו, כטענתו. אלו טענות שאין להן כל בסיס.   הגב' שטיין נפגשה עם הנתבעת ימים ספורים לפני שהסתיימה תקופת הבלעדיות, אולם הנתבעת לא סיכמה עמה דבר וביקשה לחכות עד שבעלה - הנתבע, יחזור מחו"ל. הנתבע חזר מחו"ל יומיים בלבד לפני שהסתיימה תקופת הבלעדיות. בפרק זמן זה הוא לא עשה עם הקונים כל עסקה. העסקה הושלמה ונעשתה ב- 15.1.01, לאחר תקופת הבלעדיות.   בית המשפט מוצא לנכון לציין, כי העד הוציא יומן ממוחשב בעת עדותו, ובדק את כל המועדים שציין בעדותו כמפורט לעיל, אלו פגישות היו לו ומה עשה בכל יום מן הימים הנ"ל. בית המשפט התרשם מאמינותו של העד ואינו מוצא סיבה לפקפק בעדותו. ג.15 לאור האמור לעיל, משעסקת המכירה של הדירה בוצעה והושלמה במועד שלאחר תקופת הבלעדיות, הרי שלא מגיעים לתובע דמי תווך בגין עסקה זו. ג.16 יצויין כי גם ענין היות התובע "הגורם היעיל" בביצוע עסקה, מוטל בספק לנוכח העובדה שהקונה עצמה לא העידה בביהמ"ש וגם לא המתווך גואטה שלגביו נטען כי הוא זה שהביא את הקונה אל הנתבעים והוא זה שקשר את הקשר בינם. בהקשר זה, כפי שצויין לעיל, שני הצדדים היו אשמים בכך שלא הזמינו במועד את העדים הנ"ל לדיון. כפי שנאמר, ביהמ"ש סרב לדחייה של הדיון, שהיתה דחייה שניה כבר של הדיון בתיק זה, כאשר הצדדים נזכרו במחדלם הנ"ל יומיים בלבד לפני הדיון.   מאחר ועול ההוכחה להיות התובע "הגורם היעיל" הינו על התובע, הרי שהעדר העדה מטעמו, צריך לפעול לרעתו בענין זה.   סעיף הבלעדיות - כמחייב בפני עצמו   ג.17 התובע טוען כי גם אם יקבע ביהמ"ש שהוא לא היה "הגורם היעיל" בעסקה נשוא התובענה, עדיין מחייב סעיף 4.1 להסכם התיווך, לפיו חובה על הנתבעים לשלם דמי תווך למתווך גם אם המתווך לא היה "הגורם היעיל" כלל, מעצם הבלעדיות שבסעיף.   ג.18 אינני מקבל את הטענה הנ"ל. הסיבה האחת היא, שסעיף 4.1 בהסכם התיווך אצלנו מדבר על נכס שנמכר בתקופת הבלעדיות, שאז מגיעים למתווך, על פי סעיף זה, דמי תווך גם אם המתווך לא היה "הגורם היעיל".   ואולם, במקרה שלנו הנכס לא נמכר בתקופת הבלעדיות. עסקת המכירה של הדירה לא נעשתה ולא בוצעה בתקופת הבלעדיות אלא לאחריה. אפילו המשא ומתן בין התובעים לבין הקונים לא התקיים בתקופת הבלעדיות. אשר על כן, סעיף 4.1 בהסכם התיווך לא חל על המקרה דנן.     ג.19 הסיבה השניה היא, שעמדת בית המשפט היא כי חוק המתווכים במקרקעין, התשנ"ו - 1996(להלן: "חוק המתווכים"), קובע בסעיף 14 כי מתווך במקרקעין יהיה זכאי לדמי תיווך רק בהתקיים שלושה התנאים המוזכרים בסעיף זה, דהיינו: היות המתווך בעל רשיון בעת שעסק בתיווך, מילוי אחר הוראות סעיף 9 לחוק (בכל הקשור לחתימה על הזמנה בכתב שבה מפורטים הפרטים שנקבעו בתקנות), והיות המתווך הגורם היעיל שהביא להתקשרות הצדדים בהסכם מחייב.   סעיף 9 (ב) בחוק המתווכים מדבר על כך שמתווך במקרקעין רשאי להסכים עם לקוח בדבר מתן עסקה מסויימת לטיפולו הבלעדי. ואולם סעיף 9 (ב) איננו פוטר את המתווך מחובתו על פי סעיף 14 (3) לחוק הנ"ל להיות גם "הגורם היעיל" שהביא להתקשרות הצדדים בהסכם מחייב. ראה בענין זה: בר"ע (מחוזי ת"א) 2905/00 מאיר נ' קובלנסקי, תק - מח 2001 (2) 22691, ת.א. (שלום ת"א) 112150/99 ד.י.רות חברה לתווך ושווק נכסים בע"מ נ' טייך ואח', ט.פ. ת.ק. (פ"ת) 515/02 ירדני נ' א.ר.מ.י שווק ויזמות נדל"ן בע"מ, לא פורסם.   ג.20 גם אני סבור, כפי שנפסק בפסקי דין הנ"ל ואחרים בענין זה, כי הוראת סעיף 14 (3) בחוק המתווכים היא הוראה קוגנטית, וכי מתווך אינו יכול להתנות על הוראת סעיף זה באמצעות חוזה בינו ובין הלקוח. המחוקק קבע בצורה המפורשת ביותר כי מתווך במקרקעין יהיה זכאי לדמי תיווך רק אם הוא היה גם הגורם היעיל להתקשרות שבין הצדדים. כל טענה אחרת, לפיה לא צריך המתווך להיות "הגורם היעיל" אלא די בכך שיש לו הסכם בלעדיות עם הלקוח, הא ותו לא, מבטלת למעשה את הוראת סעיף 14 (3) לחוק המתווכים וקובעת כי אין בו צורך והכרח.   אינני סבור כי מתווך רשאי ויכול לעשות כן. אם המתווך לא היה ה"גורם היעיל" לקשירת העסקה, כי אז לא מגיעים לו דמי תווך, גם אם יש סעיף בלעדיות האומר זאת. סעיף חוזי כזה עומד בניגוד לחוק המתווכים, ואין לו כל תוקף.   ג.21 ב"כ התובע המציא לבית המשפט את פסק הדין בת.א. (שלום י-ם) 1171/99 טרנס גלובל סוכנות לנכסים בע"מ ואח' נ' אהרון לשנו-יער, תק-של 2002 (2) 1, שניתן על ידי כב' השופטת א. אפעל-גבאי. בפסק דין זה דנה השופטת, בין השאר, גם בשאלת סעיף הבלעדיות מול הצורך בהיות המתווך "הגורם היעיל". עמדתה של כב' השופטת אפעל-גבאי הינה, שניתן להתנות על סעיף 14 (3) לחוק המתווכים במקרקעין, על בסיס עקרון חופש החוזים, לפיו חופשיים המתווך ולקוחו להתנות תנאים כאוות נפשם.   כב' השופטת אפעל-גבאי מפנה בפסק הדין הנ"ל, לעמדתו של פרופ' א. זמיר במאמר "לקראת חקיקתו של חוק המתווכים" (ספר זכרון לגד טדסקי, התשנ"ו - 1995, 225, בעמ' 244, ה"ש 56), וכן לדעתו של פרופ' ד. פרידמן בספרו "דיני עשיית עושר ולא במשפט", כרך א', מהדורה שניה, תשנ"ח - 1998. (בעמ' 209, ה"ש 8).   שני המלומדים הנ"ל סבורים כי הוראת סעיף 14 (3) לחוק המתווכים איננה כופה, והיא צריכה להיות דיספוזיטיבית.   מנגד יצויין כי בע"א (מחוזי חיפה) 4093/98 אברהם פוליטי נ' כפיר החזקות, תק-מח 99 (1) 586, הביע כב' השופט ביין את עמדתו כי הוראת סעיף 14 (3) לחוק המתווכים הינה כופה (קוגנטית) ולא דיספוזטיבית בלבד. זאת, בנוסף לפסה"ד שאוזכרו בסעיף ג.19 סיפא לעיל, הקובעים כי מדובר בהוראת חוק קוגנטית.   ג.22 כפי שכבר צוין לעיל, בחילוקי הדעות הקיימים בעניין זה, דעתי היא שהוראת סעיף 14 (3) בחוק המתווכים הינה הוראה קוגנטית, שנועדה לטובת הלקוח, הצרכן, ולא ניתן להתנות עליה.   אין צורך שתהיה הוראה מפורשת בחוק שתקבע כי הוראות חוק הינן קוגנטיות. אין זה גם נכון כי אם אין הוראה כזו בחוק, כי אז לא ניתן לקבוע שמדובר בהוראה קוגנטית וההוראה היא דיספוזיטיבית בלבד.   ראה בעניין זה ע"א 3190/99 שוקר ועוד 109 אח' נ' ע.ר.מ. רעננה לבנייה והשכרה בע"מ, פ"ד נ"ד (3) 127, שם מתייחס כב' השופט חשין להוראה קוגנטית ואומר: "בהעדר הוראה מפורשת בלשון הסעיף, יש לבחון את אופיו הקוגנטי או הדיספוזטיבי, תוך התייחסות למטרת ההוראה". (בעמ' 136 א).   ובהמשך: "בהעדר הוראה מפורשת על היותה של הוראת חוק פלונית הוראה קוגנטית, "נפרש" אותה כהוראה קוגנטית לאחר שנגיע לכלל מסקנה כי ראוי לפרשה - כתכליתה, כנגזרת מקיומו של אינטרס ציבורי ומטעמים של מדיניות משפטית כללית - כחובה קוגנטית". (בעמ' 139 ו).   נמצא כי אין חובה שתהיה הוראה מפורשת בחוק שתקבע כי מדובר בהוראה קוגנטית. ניתן לקבוע כי מדובר בהוראה כופה מתכליתה ומטרתה של ההוראה. בין השאר, נקבע, כי כאשר מדובר בהוראה שבאה להגן על חלשים ובעלי עמדות מיקוח נחותות מפני החזקים "ומפני החכמים - מחוכמים", כי אז ניתן לקבוע שמדובר בחובה קוגנטית. (שם, בעמ' 137 ב,ג).   ג.23 ניתן לחלוק בשאלה מיהו החלש ומיהו החזק בהסכם התיווך, ראה בעניין זה דעתו של פרופ' א. זמיר במאמרו הנ"ל, הסבור כי הלקוח הוא אולי הצד החזק בהסכם התיווך. איני סבור כך. דעתי היא כי אמנם הלקוח קובע בתחילה אם ברצונו להתקשר עם המתווך על מנת שזה יתווך בעבורו, אולם לאחר מכן נמצא הלקוח בידיו של המתווך, אשר קובע את תנאי התיווך בהסכם התיווך, מבלי שללקוח, אשר בדרך כלל איננו מיוצג על ידי עו"ד כשהוא נכנס למשרד תיווך, יש אפשרות להבין ולשנות מהכתוב בהסכם התיווך.   לא נראה לי כי העובדה שהמתווך נותן קודם את השירות ורק בסוף מקבל את הכסף, הופכת אותו לצד חלש. כך הוא גם בהרבה עסקאות אחרות. הלקוח מתחייב בהסכם לשלם, ועליו לקיים התחייבותו זו, אם הוא אכן חייב בה. הדבר אינו הופך את המתווך לצד חלש בגלל כך.   גם הטענה כי המתווך אינו יכול לשלוט על השימוש שעושה הלקוח במידע שסיפק לו, אינה טענה. לא ברמאים עסקינן אלא בעסקאות רגילות. בפועל, המתווך מלווה את הלקוח ויודע היטב אם נקשרה עסקה.   ישנם גם מקרים רבים בהם המתווך מוצא את נתוני הדירה מתוך מאגר נתונים כלשהו, או מתוך פרסומים בעיתון שפורסמו על ידי בעלי דירות, וכיו"ב, מבלי שהוא נוקף אצבע בקשר לכך והוא רק מעביר ללקוח מידע שלא טרח בגינו. לעיתים מתברר כי מדובר במידע ישן שכבר מזמן אינו אקטואלי. לעיתים מתברר כי בעל הדירה פרסם את מודעתו בעיתון, משום שאיננו רוצה שיהיו מעורבים בעסקה מתווכים. כדי להמנע מכל זאת, וממקרים דומים לזאת, קבע המחוקק, בין השאר, את חובת היות המתווך כ"גורם היעיל" בעסקת מכירת הנכס.   ג.24 נראה לי כי ניסוח סעיף בלעדיות, אשר מחייב את הלקוח בדמי תיווך גם אם המתווך לא עשה דבר כלשהו ביצירת העסקה ובהתקשרות הצדדים, הינו סעיף שנוצר על ידי "חכמים-מחוכמים", כהגדרת כב' השופט חשין המוזכרים לעיל. זוהי "הערמה" על סעיף 14 (3) לחוק המתווכים, שלא כדין. אני סבור, שאם היו מסבירים באופן דווקני ודקדקני פירושו של סעיף כזה ללקוח, היה הלקוח מסרב כמעט מעשה שגרה להכללת סעיף כזה בהסכם התיווך.   יצויין, כי אין בכל האמור לעיל כדי לפגוע בעבודתם הנאמנה של מתווכים אשר עוסקים במלאכת התיווך בנאמנות, מקבלים את פרטי הנכסים מבעליהם או מגורמים מעונינים, ומתווכים בין שני צדדים אשר לפחות אחד ביניהם, אם לא שניהם, מעונינים בתיווך וטורחים טרחה רבה בעבודתם זו.   ג.25 לדידי די בכל הנאמר לעיל, מבלי שאצטרך להכנס בהקשר הנ"ל גם לטענה שמדובר בתניה מקפחת בחוזה אחיד, שהיא טענה נכבדה בפני עצמה והפסיקה מתייחסת גם אליה.   ג.26 לאור כל האמור לעיל, אינני מקבל את טענת התובע כי מגיעים לו דמי תיווך בגין עסקת מכירת הדירה שנקשרה בין הנתבעים ובין משפחת שטיין.   ממילא, אינני מקבל גם את הטענה הנוספת של התובע, כי מגיע לו אף פיצוי נוסף בגין מניעת שכר התיווך שיכול היה להיות לו מן הקונים בעסקה הנ"ל. כאמור לעיל, קבעתי כי טענת התובע שהנתבעים התנהגו שלא בתום לב, "עקפו" אותו כמתווך בלעדי והפרו התחייבויותיהם כלפיו, לא הוכחה.   ג.27 באשר לטענה כי לתובע נגרמו הוצאות בגין פרסום בעתונים, הדפסת גלויות וחלוקתן, וכו' , אפשר שהתובע יכול להגיש תביעה להשבת סכומים כאלה, כשעליו יהיה להוכיח, כמובן, את זכאותו להן ואת ההוצאות שהוא טוען להן. (ניתן גם לטעון מנגד, שאלו הן הוצאות שמתווך צריך או מוכן להוציא ולספוג במסגרת הסכם התיווך). מכל מקום, אין תביעה כזו בפני בית המשפט.   ג.28 באשר לתביעה שכנגד, אני דוחה אותה מכל וכל. אין בתביעה זו כל ממש. התביעה, כך נראה, הוגשה רק כתגובת נגד להגשת התביעה העיקרית נגד הנתבעים. אף טענה מהטענות שנטענו בה לא הוכחו. הנתבע עצמו הודה בחקירתו בבית המשפט כי אין לו שום ראיה לכך שהיו לו קונים לדירה במחיר יותר גבוה. גם לא הוכחה ירידת הערך הנטענת של הדירה וכי נגרם לנתבעים נזק כספי בעקבות פעולות התובעים. כמו כן לא הוכח כי הובטח לנתבעים שימכרו להם את הדירה במחיר הקרוב ל - 325,000$. מן הידוע הוא כי המחירים הנכתבים בהסכם התיווך משקפים רק את רצון בעליהם לקבל מחיר כזה, ובפועל ישנו לעתים פער גדול בין המחיר שנכתב בהסכם התווך, שהוא המחיר הרצוי, לבין מחיר העסקה המתבצעת בסופו של דבר, שהוא המחיר המצוי, והדבר הוא מן המפורסמות. גם הטענה שהתובע לא הביא לנתבעים לקוחות - לבד מכך שלא הוכח כי יש בכך הפרת חוזה, הטענה גם נסתרה בתצהירו של התובע. ככלל, מוטב היה לתביעה שכנגד שלא היתה מוגשת. ד. סיכום   ד.1. לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית.   ד.2. התביעה שכנגד, נדחית אף היא.   ד.3. משנדחתה התביעה, מן הדין היה לחייב את התובע בהוצאות ושכר טרחת עו"ד. ואולם גם התביעה שכנגד שהגישו הנתבעים נגד התובע נדחתה, ועל כן מקזזות ההוצאות המגיעות לנתבעים בגין דחיית התביעה הראשית את ההוצאות המגיעות לתובע בגין דחיית התביעה שכנגד. מסיבה זו, אינני עושה צו להוצאות.   המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לב"כ שני הצדדים בדואר רשום + אישור מסירה.   ניתן היום, כ"ג בתמוז, תשס"ג (23 ביולי 2003), בהעדר הצדדים     א. מקובר, שופט.    הפרת חוזהחוזההסכם בלעדיות