מימון דק בחברה משפחתית 1. התובעת היא חברה ממשלתית תורכית, העוסקת בביטוח סיכוני תשלום בגין סחורה המיוצאת על ידי יצואנים תורכיים. התובעת ביטחה, בין השאר, חברה תורכית בשם Trakya Sanayi A.S., שעמדה בקשרי מסחר עם הנתבעת מס' 1 (להלן: "החברה"). הנתבע מס' 2 הוא בעל מניות הרוב ומנהל החברה (להלן: "אברהם זהר"). הנתבעת מס' 3 (להלן: "תקוה זהר") היא רעייתו של הנתבע 2, נרשמה כמנהלת בחברה. הנתבע מס' 4 (להלן "עדי זהר") הוא בנם של בני הזוג, ומחזיק במניה אחת ממניות החברה. ביום 13/7/2000 הוציאה חברת טרקיה חשבונית מס לפיה חייבה את חשבון החברה בסכום של -.36,340$. המועד לתשלום היה בתוך 90 יום. הצדדים מסכימים כי הסחורה שהזמינה החברה הגיעה לארץ, והוכח כי החברה לא שלמה את תמורתה לחברת טרקיה. כן מסכימים הצדדים כי התובעת שלמה לטרקיה את הסכום שהחברה היתה חייבת, וכי טרקיה המחתה לתובעת את חובה של החברה כלפיה. הצדדים מסכימים, אם כן, כי הנתבעת מס' 1 חייבת לתובעת סכום של -.36,340$, לפי ערכו ביום 13/10/2000. שמיעת התביעה התנהלה למן תחילתה בכבוד מקצועי רב בין ב"כ בעלי הדין, והדבר ראוי לציון, כיוון שהעמדת השאלות השנויות במחלוקת בצורה חדה, והעיסוק בשאלות האמיתיות שהעסיקו את הצדדים הועילו מאוד לאופן ניהולו של ההליך. על כך תודתי לשני ב"כ בעלי הדין. 2. השאלה היחידה שבמחלוקת בתביעה זו, היא אם יש להרים את מסך ההתאגדות, ולחייב בנוסף לחברה גם את בעלי המניות בה, ואת מנהליה, או מי מהם. אין מחלוקת, כי התביעה היחידה נגד הנתבעים 2-4 נובעת מהרמת המסך. אין טענה כלפי מי מהם בין בדיני החוזים ובין בדיני הנזיקין באופן אישי (אמנם בסיכומי ב"כ התובעת מופיעים סעיפים הנוגעים באחריות אישית (31, 32) ואולם, אין להן אזכור בכתב התביעה, וממילא לא נטען דבר לגבי האחריות האישית בנזיקין). התובעת טוענת, כי ניתן להרים את מסך ההתאגדות, בשל ליקויים חמורים שאפיינו את התנהלות החברה: עצם היותה חברה משפחתית, הקרובה יותר במהותה לשותפות, ואשר כל רווחיה מוזרמים למשפחת זהר; מימון דק של החברה; וכן כי הסחורה שתמורתה לא שולמה הוזמנה כאשר החברה ידעה כי לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה. הנתבעים סבורים כי לא היה מימון דק לעסקי החברה. אדרבא, המימון, רובו ככולו, היה מימון אישי של מנהלי החברה. החברה מכחישה כי ידעה בעת הזמנת הסחורה כי לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה, וטוענת כי שורה של התרחשויות גרמו להתדרדרותה המוחלטת, בהן התבססות בשנה האחרונה על מכירות לשטחים שבשליטת הרשות הפלסטינית. כל זאת בתחילת שנת 2000, ובעידודה של החברה התורכית שראתה פוטנציאל רב בשוק זה (להוכחת קשרים אלו הוצג מוצג נ/3/כב', מכתבו של אברהם זהר לכבוד השר (כתארו אז) שמעון פרס, מיום 25/8/1999). להוותה, נכזבה תקוות החברה בשל תחילת ההתקוממות בשטחים בסוף שנת 2000. החברה מוסיפה לטעון כי המצב הכלכלי הכללי במדינת ישראל הביא לקריסת חלק גדול מן החברות הקטנות והבינוניות ללא קשר לשקולים כלכליים, וכי הפתרון המדומה של הרמת המסך עלול להביא לכך שבעלי חברה בקשיים לא ינסו להבריאה תוך המשך פעילות, משום חשש הרמת המסך. התוצאה המתבקשת תהיה החרפת המצב הכלכלי של המשק הישראלי. מובן שהשקולים האחרונים, נכונים או מוטעים ככל שיהיו, אינם יכולים להיות הבסיס לפסיקת הדין, אלא רק בבחינת הרקע לו. כך גם הסכימו הצדדים להגשת קטעי עתונות המלמדים על הרקע הכלכלי בתקופה הרלוונטית. הראיות 3. מטעם התובעת הוגש, ללא התנגדות וללא חקירה, תצהיר של מנהל מחלקת התביעות של התובעת, שהעובדות המנויות בו מתיחסות לגובה חובה של החברה, לתשלום ששלמה התובעת לטרקיה, ולהמחאת החוב. כן העיד מר דן בקשי, רואה החשבון של החברה. אביא בפירוט רב יחסית את דברי רואה החשבון, שכן עליהם נשענת הטענה בדבר מצבה הכלכלי הגרוע של החברה, שבשלו היה על החברה להמנע מרכישת המוצרים אצל טרקיה, לטענת התובעת, וכיוון שעשתה כן תוך ידיעת מצבה הכלכלי - יש להרים את מסך ההתאגדות. מטעם הנתבעים הוגשו תצהירי הנתבעים 2-4, וב"כ התובע ויתרה על העדת נ' 4, אם כי בנסיבות שבהן חלוקים ב"כ בעלי הדין אם על התובעת לשאת בהוצאות הגעתו לבית המשפט (כנראה חזרה באופן מיוחד מחו"ל). עדות רו"ח דן בקשי 4. רו"ח בקשי הגיש את הדו"חות הכספיים של החברה לשנת 1999 (ת/4), ולשנת 2000 (ת/5). זו תמצית עדותו: החברה סיימה את כל שנות המס בהפסדים. הרווח הגולמי בשנת 1999 היה בשעור של 2% ממחזור המכירות של החברה, -.42,000 ₪, אל מול הוצאות הנהלה, כלליות, ומימון - בסכום של -.665,000 ₪. ההפסד המצטבר בשנה זו היה -.2,400,000 ₪. לשאלותיה הנוקבות של ב"כ התובעת, בדבר האפשרות להמשיך להפעיל את החברה במצב דברים זה הסביר רו"ח בקשי, כי הנתונים המלאים לשנת 1999 נתבררו רק עם הכנת הדו"חות הכספיים, בשנת 2001, ולא בהכרח היו ידועים לחברה בזמן אמיתי. חלק מן הההפסד הוא בגין חובות אבודים. החובות האבודים לא נרשמו בדו"חות הכספיים כחוב אבוד, כי אם כזיכוי, אולם לא היו בידי רו"ח בקשי הנתונים הכספיים באיזה סכום המדובר. הרווח הגולמי לשנת 2000 היה 3.3% מן המחזור, בסכום של -.72,000 ₪. גם בשנה זו ההוצאות היו קרוב ל -.600,000 ₪. ההפסד המצטבר לסוף שנה זו היה בסכום של כ -.2,900,000 ₪. להערכתו, השאלה המרכזית היא כיצד ממומן ההפסד השוטף. כיוון שלזכות החברה עמדה הלוואה לטווח רחוק בסכום של -.1,600,000 ₪, אזי המצוקה התקציבית לא היתה גדולה (המדובר בהלוואה שלהבטחתה מושכן ביתו של אברהם זהר לבנק). כמו כן הזרים אברהם זהר הלוואת בעלים בסכום של -.136,000 ₪ בשנה זו. מר אברהם זהר לא משך משכורת מן החברה, אלא הכניס את הכספים כאמור לעיל. כתוצאה מכך, אברהם זהר הוא הנושה הגדול ביותר של החברה. בחקירה הנגדית הסכים רו"ח בקשי, כי בעסקאות back to back, עסקאות בהן המזמין יודע מראש למי ימכור את הסחורה המוזמנת, ובאיזה מחיר, רווח גולמי של 1% -2% הוא סביר, שכן אלמלא העסקה לא ניתן יהיה להרוויח גם רווח כזה. (במלים אחרות, לא ניתן ללמוד מאחוז הרווח הנמוך כי פעילות החברה לא היתה כדאית כבר בשלב ההזמנה). עוד הבהיר, כי בשל שיטת המסחר של החברה, שקנתה בדולרים ומכרה בארץ בשקלים, היתה החברה חשופה לאפשרות של הפרשי שער שיכבידו על החברה, וישפיעו על הפרשי הרווחים. כן הוסיף, כי יתרת החובות לספקים ירדה מסכום של -.1,181,000 ₪ בשנת 1999 לסכום של -.188,000 ₪ בשנת 2000. עוד הבהיר, כי נעשו נסיונות להכניס שותפים לחברה. עדות ד"ר תקוה זהר 5. רוב דברי העדה הם מפי אישהּ, מר אברהם זהר, ומעורבותה האישית היא מעורבות רגשית, כדבריה. למרות שנרשמה כמנהלת בחברה, למקרה שיהיה צורך בחתימתה אם אישהּ ייעדר מן הארץ - מעולם לא עשתה שמוש בזכות זו. תצהיר עידו זהר 6. עידו זוהר נרשם כבעל מניה בחברה בהיותו כבן 15. הוא התגייס לצה"ל ביום 30.3.98, ולא עבד בחברה, אלא עד גיוסו, בעזרה בפעולות טכניות ומנהליות. פרט לכך לא היה לעידו זהר כל קשר לנעשה בחברה. כאמור, ויתרה ב"כ התובעת על העדתו. עדות אברהם זהר 7. מעדות זו הוברר כי העסק הוקם בשנת 1992, החברה בשנת 1994, ובשנת 1998 הוחלט לרשמה כחברה משפחתית, משקולי מס. בחברה עובדים שלושה עובדים שאינם בני משפחה, ופעילותה היתה בתחום סחר חוץ בענף המתכת לתעשיה. מר זהר הבהיר, כי בעצמו לא משך משכורת מן החברה, אלא מדי פעם, בסכומים נמוכים במיוחד. הוצאות המשכורת המתוארות בדו"חות הכספיים נוגעות ברובן לעובדים השכירים. מר זהר טען כי הזרים כספים רבים לחברה, בתקוה לעתיד כלכלי טוב. לפיכך, נטל הלואה בסכום של -.1,600,000 ₪, ומשכן את ביתו כבטוחה לה, והזרים סכום של כ -.400,000 ₪ לחברה במשך השנים (עמוד 26 שורה 24 ואילך). לא אוכל לקבל נתון אחרון זה, שלא עלה אלא בחקירה הנגדית, וכאשר לפי הדו"חות הכספיים אין הלוואת בעלים אלא בסכום של -.136,000 ₪. יחסי העבודה בין חברת טרקיה התורכית לבין החברה החלו בשנת 1997, ונמשכו עד שנת 2001. חלק מן העסקאות נעשו בתנאי אשראי דוקומנטרי בנקאי, וחלקן באשראי ישיר שנתנה טרקיה לחברה, אשראי ספקים. מר זהר מתאר יחסים טובים עם מנהל טרקיה, מר Tuna Pakakar, אשר הבין את מצבה של החברה, ואף הסכים לשיטת התשלום של אשראי ספקים, שלפיו אין המוכרת מובטחת כלל. לדבריו יידע את מר פקקר על הקשיים הכלכליים בהם נתונה החברה, והאחרון "חזר והדגיש את מחוייבותה של Trakya לתמוך בהחברה ובפעילות המשותפת" (סעיף 6.4 לתצהירו). תמיכה בכך במוצג נ/3יג, מכתבו של מר פקקר, המבקש לשלם חוב מסוים מוקדם ככל האפשר, אך אינו נוקט שום צעד נוסף. ב"כ התובעת נסתה להראות כי אין אמת בדברים, כי לפחות באחת העסקאות שפורטו כעסקאות של אשראי ספקים נתקבלה בבנק גם ערבות אישית, של מר זלצר, אולם לא אוכל לראות בכך משום קריסת הגירסה כולה, כי היו עסקאות שבוצעו בין החברה לבין טרקיה באשראי ספקים. מכל מקום, ברור הוא שכך היה בעסקה נשוא התביעה, ועל כן לא ראיתי מקום לעמוד על נסיבות העסקה הקודמת באופן מפורט. מר זהר הדגיש, כי העסקה נשוא התביעה לא היתה העסקה האחרונה של החברה עם טרקיה, וכי תמורת העסקאות הקודמות, וכן התמורה עבור העסקה הנוספת שלאחריה, שולמה במלואה. ענין אחר שהועלה על ידי אברהם זהר, הוא הנסיון למצוא משקיעים נוספים בחברה. לצורך הוכחתו הביא ניירות עמדה שנכתבו לאותם משקיעים, ו- 3 טיוטות של חוזים עם שלושה גופים שונים, החל בינואר 2000 ועד ספטמבר 2000, ופירט את נסיונות ההדברות עם אלו ועם גופים נוספים אליהם ניסה להגיע להשבחת המסחר של החברה. באופן מיוחד הפנה להתכתבות עם מר דוד זלצר, אשר הסכים להעמיד לרשות החברה ערבות בנקאית להמשך פעילותה (נספח נ/3/כא'). ב"כ התובעת טענה בסכומיה, כי כיוון שטיוטות החוזים זהות, אין לקבל את הטענה כי נוהל משא ומתן עם כל אחד מן הגופים. הגם שהדבר אפשרי, תמיכה בדברי אברהם זהר נמצאת בדברי רו"ח בקשי, שהעיד כי היו מגעים עם משקיעים. אין צורך להכנס לפרטי מגעים אלו. החשוב הוא, כי החברה ניסתה להכנס למסלול של הבראה על דרך של השקעות נוספות, חיצוניות. אברהם זהר פירט בתצהירו את הגורמים להפסקת פעילותה של החברה: ראשית לכל - פרוץ המהומות בשטחים שהיו בשליטת הרשות הפלסטינית, דבר שגדע את הפעילות העקרית של החברה, שהלכה והתפתחה. שנית, התמוטטות ספק מרכזי של החברה בתורכיה, שמנעה המשך פעילות בשוק ייצור מזגני אויר. שלישית, מעשי הונאה וחובות אבודים. כל אלו הביאו לכך שבראשית 2001 החליטו הבנקים שלא להמשיך במתן אשראי לחברה. למעט הפעילות בשטחים, אין פרטים רלוונטיים לאף לא אחת מן הטענות הנוספות, בתצהיר של מר זהר או במסמכים אחרים. החשיבות היחידה לענין זה הוא טענת הנתבעים, כי קריסת החברה אירעה בשל התרחשויות בלתי צפויות ובלתי תלויות בה, באופן שלא יכולה היתה לדעת בעת בצוע ההזמנה כי לא תוכל לעמוד בתשלום תמורתה. העדר ראיות 8. בולטת בהעדרה בתביעה זו עדות אחת: עדות מטעם חברת טרקיה. לדברי הנתבעים, טרקיה ניהלה את כל יחסיה עם החברה, לא ביקשה ולא קיבלה מעולם ערבות אישית של בעליה, ואף לא עמדה על ניהול יחסי המסחר עם החברה באמצעי המקובל של אשראי דוקומנטרי. לטענת אברהם זהר, היחסים היו קרובים במיוחד, טרקיה היתה מודעת למצבה הכלכלי של החברה בעת שבצעה את העסקה נשוא התביעה, ובשל המוניטין שצברה החברה לעצמה, הסכימה להמתין לתשלום. אם אכן היתה טרקיה מודעת לקשיים של החברה בעת העסקה - אין בסיס להרמת מסך ההתאגדות, שכן כל כוונתו להגן על הנושה מפני מעשי מרמה של חברה, המתקשרת עמו בידעה כי לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה. על כן יש ליחס חשיבות לכך שלא באה כל עדות מטעם טרקיה, שכאמור כלל אינה בעל דין בתביעה זו. כמו-כן לא הובא כל הסבר מדוע לא הובאה עדות כזו. ההמנעות מהבאת ראיה סותרת צריכה לפעול נגד התובעת, ולחזק את עדותו של אברהם זהר בכל הקשור ביחסים בין החברה לבין טרקיה. מימון דק 9. התובעת טוענת, כי הון המניות הנפרע של החברה הוא -.100 ₪; כי החברה לא היתה רווחית כמעט בכל שנותיה; כי הרווח הגולמי הנמוך לא יכול היה לממן את מנגנון העסק; וכי הדבר מלמד על מימון דק של החברה. תשובת הנתבעים היא, כי המימון לא יכול להלמד מהון המניות, וכי עובדה היא, שהנושה המרכזי של החברה הוא הבעלים, אשר הזרים לחברה את רוב ההשקעה הכלכלית שנזקקה לה. לפיכך, המימון האמיתי, ולא באמצעות הון מניות, היה מימון גבוה, מתאים למצבה של החברה, ואף מעבר לכך. אין לי אלא להסכים לדעה זו. החשיבות של עילת "מימון דק" להרמת מסך ההתאגדות היא מקום שהחברה נסמכת באופן בולט על כספים חיצוניים, והבעלים אינם משתתפים בסיכון הכלכלי. לא זה המקרה שבפני: כאן הבעלים נושאים בסיכון הכלכלי העיקרי (הלוואה שלהבטחתה מושכן ביתו של בעל המניות והמנהל, והלוואת בעלים). יתרה מזו: רק לעתים נדירות תתקבל עילה זו להרמת מסך ההתאגדות, ולצורך כך נדרשת תמונה עובדתית גרועה בהרבה מזו שבפני. למעשה, כלל לא ברור שעילה זו התקבלה בדין הישראלי. יצויין בהקשר זה הסברה המענין של א' חביב-סגל בספרה דיני חברות לאחר חוק החברות החדש הוצאת אל-טק הפקות בע"מ, כרך א', בעמוד 258, כי מבחן המימון הדק נכנס לחוק החברות דרך התיבה "נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולת הפירעון של החברה", שבסעיף 6(ג)(2) לחוק החברות, תשנ"ט-1999. סיכום המצב העובדתי 10. מכל האמור לעיל מתקבלת התמונה הבאה: חברה פעילה בשווקי הארץ וחו"ל, בעלת רווח תפעולי נמוך יחסית, התקיימה במשך כשבע שנים. הנושה המדובר בו בתביעה זו נתן אמונו בחסנה של החברה, ולא דרש בטחונות תמורת סחורות ששלח לה, הן בעבר, והן לאחר שהחשבונית נשוא התביעה לא שולמה. במועד משלוח הסחורה מתורכיה, 13/7/2000, אין כל ראיות על קריסה קרובה של החברה. מצבה אמנם אינו מזהיר, הפסדיה מצטברים עם השנים, והיא מנסה אפיקים שונים להבראה. עובדה היא, שלפחות כמה משקיעים ראו אפשרות סבירה להשקעה, ואחד מהם אף העמיד ערבות בנקאית לטובת החברה, זאת בחודש מרץ 2000. מעל לכל, העובדה שהחשבונית של העסקה הבאה כן כובדה, מלמדת כי בשלב ההזמנה בודאי האמינה החברה ביכולתה לפרוע את חובה, וכי היה לה יסוד סביר ואיתן לסבור כן. לדעתי, לא ניתן ללמוד כדברי ב"כ התובעת, כי חברה המצויה בקשיים כלכליים, עם רווח תפעולי נמוך, המחפשת משקיעים, היא בהכרח חברה שאינה מסוגלת לעמוד בהתחיבויותיה. אדרבא, שנות התפעול הרבות של החברה תוכחנה! דיון משפטי 11. חשוב היה להעמיד את המצב העובדתי לאשורו, שכן רק כך ניתן יהיה לברור מן הפסיקה הרבה מאוד שהביאו שני הצדדים שבפני, את ההלכה המחייבת למקרה זה. לא הרי חברה משפחתית כהרי חברה רגילה, לא הרי אשראי בנקאי שקוצץ עוד לפני העסקה, ככזה שנמשך עוד בעקבותיה, לא הרי מימון ממשקיעים חיצוניים כמימון פרטי של בעלי החברה. לכל אלו השפעה רבה על הפסיקה. סעיף 6 לחוק החברות התשנ"ט-1999 קובע: "6. (א) הרמה של מסך ההתאגדות היא כל אחד מאלה: (1) ייחוס זכויות וחובות של החברה לבעל מניה בה; (2) ייחוס תכונות, זכויות וחובות של בעל מניה לחברה. (ב) על אף הוראת סעיף 4, רשאי בית משפט להרים את מסך ההתאגדות אם התקיים לכך תנאי הקבוע בחיקוק או אם בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, או אם התקיימו התנאים הקבועים בסעיף קטן (ג). (ג) בית משפט הדן בהליך נגד חברה רשאי, במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים, להרים את מסך ההתאגדות בהתקיים אחד מאלה: (1) השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם; (2) בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, בשים לב לכך שהיה יסוד סביר להניח כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה וכן היה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה. (ד) הרמת מסך לשם ייחוס חובות החברה לבעל מניה בה, תיעשה בשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. ..." עניננו, כמובן, בסעיף 6(ג)(2). המחוקק הביע בו דעתו, כי יש להוכיח שניים: נטילת סכון בלתי סביר בקשר ליכולתה של החברה לפרוע את חובותיה; וכן כי קיים יסוד סביר להניח כי ניהול החברה לא היה לטובת החברה. מובן, שברישא, המתיחסת ל"צודק ונכון" להרים את מסך ההתאגדות, נכנסו כל הלכות בית המשפט עד חקיקת חוק החברות, שכן בפקודת החברות לא היתה התיחסות לענין זה. ועוד יש לזכור, כי כל זאת לא יעשה אלא במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים. ההגיון העומד מאחורי הקביעות הנ"ל הוסבר לא אחת, וענינו בקיום היציבות הדרושה לחיי המסחר והכלכלה, תוך שמוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה. שמוש במכשיר זה חייב להיות שמוש מושכל. אין המדובר רק בחוש הצדק הערטילאי, המזהה את מנהל החברה עם החברה, ומתקומם כנגד השארת הנושה ללא תרופה. המדובר בתפקידה של החברה בעלת האישיות המשפטית הנפרדת: אם יש חשיבות לאישיות הנפרדת ממניעים כלכליים וחברתיים, הרי צמצום האישיות המשפטית הנפרדת על ידי הרמת מסך במקרי הגבול עלול לפגום במטרה הכלכלית חברתית. נדמיין לעצמנו את החברה כאן, כאשר בעל המניות סבור כי קיימת אפשרות להציל את החברה ולהבריאה מחולשותיה הכלכליות, ואוזר מרץ ורצון לחיפוש משקיעים, אף מצליח לשכנע את הסוחר עמו להסתפק בהתחייבות לתשלום, ובכך מקטין את התחייבות החברה כלפי הבנקים (או שאיננו מגדיל אותה). אילו היה מצליח במשימתו, ודאי היתה לכך תרומה ממשית לחברה הספציפית, אך גם לחברה הכללית והכלכלית. אם הסיכון בפעילות כזו הוא אחריות אישית - הרי יהיה זה גורם מרתיע מפני נסיונות התיקון וההבראה, ויחד עמם יהווה מכה אנושה לכלל האישיות המשפטית הנפרדת, על כל יתרונותיה הכלכליים. ומה על הנושה? ובכן, אדם המתקשר עם חברה בע"מ מוחזק כיודע ומכיר את עקרון האישיות המשפטית הנפרדת. רשאי הוא לנסות להגן על עצמו בין בהעלאת המחיר ובין בדרישת ערבויות, או לוותר על המסחר עם החברה. אולם מוחזק הוא כמי שנטל על עצמו את הסכון בעיניים פקוחות. 12. לגבי זיהוי חברה משפחתית עם בעלי המניות בה, והליברליות היחסית בהרמת המסך בה, אמר בית המשפט העליון בע"א 4606/90 תל-מר בע"מ נ' איטה מוברמן ואח' פ"ד מו(5) 353, בעמוד 366: "מסקנה זו מתחזקת בכך שמדובר בעניננו בחברה פרטית משפחתית קטנה, אשר מעבר למעטה המשפטי המכסה אותה ניתן לראות שהיא מנוהלת כעסק פרטי הדומה לשותפות. הלכה מקובלת עלינו שמצאה ביטויה בפסקי דין לרוב, היא שבמקרה כגון דא יגלה בית המשפט פתיחות וגישה ליברלית בהרמת המסך (ע"א 213/79 קליר נ' מנהל מס עזבון, פ"ד לה(3) 696, בעמוד 698; בג"צ 397/67 ברגרהיים נ' יו"ר ההוצאה לפועל ואח', פ"ד כב(1) 533, בעמוד 539)". אולם ראה לענין זה י' כהן, דיני חברות, הוצאת איריסים 1988, בעמוד 236, שם מבהיר המחבר, כי גם בחברה משפחתית קיימת הפרדת אישיות, וסוג החברה אינו משמש, כשלעצמו, תחליף לעילת הרמת מסך. אמנם חברה פרטית משפחתית קטנה בעניננו, אך אין המדובר בעסק פרטי הדומה לשותפות. הוכחה הפרדה מלאה בין נכסי החברה לבין הנכסים הפרטיים של הנתבעים, ולכן אן מקום להתיחס אליהם כאל גוף אחד. 13. מכל מקום, גם אם תותר הרמת המסך המבוקשת, לא ניתן לחייב את הנתבעים מס' 3 ו- 4 מכחה. לנתבע 4 מניה אחת, שניתנה לו כשהיה קטין. הוא מעולם לא היה מעורב בעסקי החברה, ולבד מדרישת פקודת החברות בזמנו לשני בעלי מניות לפחות - יש להניח כי שמו לא היה נמנה עם בעלי המניות בחברה. נתבעת 3 אף היא לא פעלה מעולם בחברה, למרות שניתנו לה הסמכויות לעשות כן. העדים הבהירו, כי רק אברהם זהר פעל בחברה, הד"ר תקוה זהר עובדת בשתי משרות במקום אחר, ואין לה קשר ישיר לעבודה בחברה. ראה: ע"א (ת"א) 2557/00 החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ נ' גלינצמן צפורה, תק-מח 2002(3) 31803, בו הוחלט פה אחד כי אין להרים את המסך, אולם לגבי אחריות דירקטורית במצב דומה לזה של ד"ר זהר סבורה היתה השופטת קובו, במיעוט, כי ניתן להטיל עליה אחריות אישית מכח עצימת עיניה למעשי אישהּ, מנהל החברה. דעת הרוב (השופטים פוגלמן וגרוס) היתה כי אין די בעצימת עיניים ובעצם תואר הדירקטור (שם היתה המשיבה גם בעלת רוב המניות, אולם החברה נוהלה בפועל על ידי אישהּ) לקביעת אחריות בנזיקין למעשיו של אחר. וראה גם א' חביב-סגל לעיל, בעמוד 259. לסיכום 14. למעשה, אין חולק לגבי חובה של החברה, אם כי הוא הוכחש בכתב ההגנה. בשום מקום לא נטען ביזמת הנתבעת כי התמורה עבור החשבונית נשוא התביעה שולמה, אולם בחקירתו הנגדית הודה מר אברהם זהר בחובה של החברה (עמוד 22 שורות 3-11). לפיכך, אני מחייבת את הנתבעת מס' 1 לשלם לתובעת -.196,600 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום הגשת התביעה. אשר להרמת המסך: לא נמצאו העילות הראויות לכך, ועל כן דין התביעה נגד הנתבעים 2-4 להדחות. אילו הסכימה הנתבעת והודתה בחובה, ולא במרומז בלבד - לא היה צורך בניהול התובענה נגדה, והיה על התובעת לשאת בהוצאות הנתבעים 2-4. כיוון שהיה צורך בניהול התביעה נגד החברה, אזי יש לחייב גם את החברה בהוצאות התובעת. לאור האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעת מס' 1 לשלם לתובעת את הוצאותיה וכן שכר טרחת עורך דין, בסכום של -.10,000 ₪. כמו-כן, אני מחייבת את התובעת לשלם לנתבעים 2-4 את הוצאותיהם ושכר טרחת עורך דין בסכום של -.10,000 ₪ בצרוף מע"מ. דיני חברותמימון דקהרמת מסךחברה משפחתיתמימון