התובע טען בדבר רשלנות רפואית מצד הנתבעים, אשר הביאה בסופו של דבר לחרשות באוזן ימין: להלן פסק דין בנושא חירשות - רשלנות רפואית: רקע: 1. זוהי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, לטענתו, עקב טיפול רפואי רשלני שהוענק לו ע"י הנתבעים. התובע יליד 1977, בשנת 1980, בהיותו בן שלוש, נפגע קשות כתוצאה מנפילתו מגובה עת ששהה בבית סבו במג'דל-שמס. מיד לאחר התאונה הובהל התובע במסוק לבי"ח רמב"ם, שם אושפז במחלקה הנוירוכירורגית תקופה של קרוב לחודש ימים. אמנם בכתב התביעה לא צויין תאריך התאונה, אך ניתן ללמוד מסיכום המחלה של בי"ח רמב"ם כי התאונה אירעה ב-30.5.80. (להלן: "התאונה", או "התאונה הראשונה"). 2. הנתבעת מס' 1 הינה קופ"ח כללית (להלן: "קופ"ח), אשר היה לה בעת הרלוונטית, מרפאת קהילה בכפר מג'דל-שמס; והתובע, עפ"י הנטען, היה מבוטח בקופה זו בביטוח בריאות. הנתבע מס' 2 הינו רופא במקצועו, אשר עבד בעת הרלוונטת כרופא במחלקה הנוירוכירורגית של בי"ח רמב"ם, ועפ"י הנטען טיפל בתובע בעת אשפוזו. הנתבע מס' 3, הינו בי"ח רמב"ם, מוסד רפואי ממשלתי, אשר העסיק את הנתבע מס' 2, ונמצא בבעלות הנתבעת מס' 4 - מדינת ישראל - משרד הבריאות. טענות התובע: 3. בפי התובע טענות בדבר רשלנות רפואית מצד הנתבעים, אשר הביאה בסופו של דבר לחרשות באוזן ימין. כן טוען התובע, כי בנסיבות המקרה חל כלל "הדבר מעיד על עצמו" (סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]), ומכאן שעל הנתבעים הראיה שלא היתה מצידם התרשלות שיחובו עליה. 4. לטענת התובע, בשל התאונה סבל מדימום באוזן ימין, עובדה שהובאה, ע"י ההורים, לידיעת הרופאים שטיפלו בו, הן במחלקה הנוירוכירורגית של בי"ח רמב"ם והן במרפאת קופ"ח; מאז שחרורו מבי"ח רמב"ם סובל מהפרשות רבות מאוזן ימין, מלוות בריח רע. מצבו של התובע הלך והידרדר, עד "שלאחרונה" (התביעה הוגשה ב-30.5.01) הפסיק לשמוע במדוייק את כיוון הצלילים, "ומתקשה להבחין בנאמר ומאיזה כיון נאמרים הדברים" כאשר מספר אנשים מדברים בחדר (ר' סעיפים 8 +9 לכתב התביעה). על אף תלונותיו, רופאי קופ"ח שטיפלו בתובע הסתפקו, לטענתו, בטיפול ע"י טיפות אוזניים וללא בדיקות יסודיות, כדי לעמוד על סיבות הליקויים ו/או התופעות מהן סובל. 5. עוד טען התובע בתביעתו, כי הן רופאי קופ"ח והן רופאי בי"ח רמב"ם, מסרו להוריו, כי מדובר בחור בעור התוף של אוזן ימין, אך לאורך שנים הוא לא קבל טיפול רפואי ממשי, דבר שגרם לו לחרשות קלינית באוזן. בתמיכה לתביעתו הגיש התובע חוו"ד רפואית של מומחה א.א.ג. - ד"ר גולדשר. ד"ר גולדשר קבע בחוות-דעתו, כי לתובע נותרו נכויות לצמיתות כדלקמן: 10% בגין הפרעות בנשימה דרך האף. 20% בגין דלקת כרונית של אוזן ימין התיכונית עם הפרשה מוגלתית ופגיעה בעצם. 15% בגין ליקוי שמיעה באוזן ימין. 10% בגין צלקות בפנים. ההודעה לצד שלישי: 6. קופ"ח שלחה הודעת צד ג' נגד אבי התובע, בטענה כי התאונה אירעה בשל רשלנותו של האב, אשר לא השגיח על בנו, ובכך גרם ברשלנותו לנפילת בנו מגובה. 7. כבר אומר, כי דין התביעה, בגין הנכויות בתחום הפלסטי (10%), ובגין הפרעות נשימה דרך האף (10%) להידחות. כאמור, התובע טוען לטיפול רפואי רשלני אשר גרם לחרשות באוזן מין, ותו לא. לא זו אף זו, גם ד"ר גולדשר בעצמו מסכים, כי הנכויות הנ"ל אינן תוצאה של רשלנות רפואית כלשהיא (ר' עדותו בעמ' 12 ש' 9-11; ובעמ/ 21 ש' 12-13). 8. חוות הדעת הרפואיות - סקירה תמציתית א. חוות דעת ד"ר גולדשר (מטעם התובע): ד"ר גולדשר מציין בחוות-דעתו, כי כתוצאה מתהאונה נפגע התובע בעיקר בראשו, נגרמו לו שברים בגולגולת. לדברי המשפחה, התובע סבל מדימום באוזן הימנית בזמן האירוע. במשך כל השנים לא קיבל טיפול רפואי ממשי, מלבד טיפות לאוזניים, ומצבו הידרדר לכדי חרשות קלינית באוזן ימין. בהקשר לרשלנות במתן הטיפול הרפואי הנחוץ, מציין ד"ר גולדשר בחוות-דעתו: "אין להבין מדוע מר מועדאד (התובע - ס.י.) לא קיבל טיפול המכוון לבעיותיו במשך כל כך הרבה שנים. ייתכן שאם היה מטופל קודם לכן, שמיעתו היתה משתפרת, הנקב באוזן הימנית היה נסגר ונשימתו דרך האף היתה משתפרת. מקור הנקב המפריש באוזן הימנית יסודו כנראה עוד ב-1980 עת נחבל בגולגולת והופיע דימום מהאוזן. הדימום מעיד בדרך-כלל על נקב בעור התוף שהזדהם במשך השנים וכך התפתחה גם הירידה הקשה בשמיעה... בדרך-כלל ניתן להשתלט על זיהומים מסוג זה באמצעות טיפול ניתוחי שעשוי גם להביא לשיפור בשמיעה (ר' חוו"ד ד"ר גולדשר - ת/1). (ההדגשות אינן במקור - ס.י.). כן ציין ד"ר גולדשר בחוות-דעתו, כי בתאריך 23.4.90 (עשר שנים לאחר התאונה נשוא התביעה) היה התובע מעורב בתאונה בה נחבל באופן קשה בגולגולתו, איבד הכרה, והובהל במסוק מבי"ח בצפת לבי"ח רמב"ם, שם אושפז במחלקה הנוירוכירורגית. (להלן: "התאונה השניה", או "התאונה מ-1990"). ב. חוות-דעת פרופ' קרוננברג (מטעם קופ"ח): בחוות-דעתו התייחס פרופ' קרוננברג הן לטיפול הרפואי שהוענק לתובע בבי"ח רמב"ם, והן לטיפול הרפואי שהוענק לו במסגרת קופ"ח כללית, וזאת בהקשר לשאלה אם היתה התרשלות במתן הטיפול הרפואי. פרופ' קרוננברג היה בדעה שלא רק הטיפול הרפואי שניתן ע"י קופ"ח היה נכון וסביר, אלא גם הטיפול הרפואי שניתן ע"י בי"ח רמב"ם היה טיפול יעיל ומקצועי. פרופ' קרוננברג סוקר את הרישומים הרפואיים המעידים על הטיפול הרפואי שניתן לתובע במרפאת קופ"ח; הטיפול היה מכוון להתגבר על הדלקת באוזן ע"י טיפול אנטיביוטי. התובע סבל כל הזמן מהפרשות באוזן, כך שלא ניתן היה לבצע ניתוח לסגירת הנקב בעור התוף. כך או כך, לדעת פרופ' קרוננברג, לא היה בניתוח כדי למנוע את החרשות באוזן ימין, נוכח הפגיעה באוזן הפנימית. מכאן לדעתו, הטיפול הרפואי שניתן ע"י קופ"ח היה הטיפול המקובל הניתן ע"י הרופא הסביר, ואין לראות בו כל דופי. פרופ' קרוננברג אינו שולל את האפשרות, כי הנקב בעור התוף נגרם כתוצאה מהתאונה נשוא התביעה (ר' פרק ההתייחסות לטיפול בבי"ח רמב"ם); אלא שלטענתו באותה מידה גם התאונה השניה משנת 1990 יכלה לגרום לנקב בעור התוף ולפגיעה בשמיעה. {במאמר מוסגר אציין, כי כל שלוש חוות-הדעת ניתנו כ-21 שנים לאחר התאונה נשוא התביעה, וכ- 11 שנים לאחר התאונה השניה מ-1990}. עוד מציין פרופ' קרוננברג, כי עפ"י הרישומים הרפואיים שלאחר התאונה הראשונה, ולפני התאונה השניה, לא נמצא נקב בעור התוף. הנקב נראה לראשונה ב-1998 עם הפרשה מהאוזן, היינו כשמונה שנים לאחר התאונה השניה, כאשר עפ"י הרישום הרפואי, התלונות על חרשות באוזן ימין החלו לראשונה ב-29.5.97. פרופ' קרוננברג שולל כל אפשרות שהנזק לאוזן נגרם בתאונה הראשונה, ואף תוהה אם נגרם בתאונה השניה. לטעמו, לא ברור מה קרה בשנת 1997 שאז החלו התלונות, ותוהה מדוע לא התלונן על בעיה באוזן בסמוך יותר לאחר התאונה השניה. פרופ' קרוננברג אינו מסכים עם דעתו של ד"ר גולדשר, כי היתה "הידרדרות הדרגתית של השמיעה באוזן ימין"; אין בתיעוד הרפואי עדות לכך, כל אשר נמצא הוא רישום מ-29.5.07 בדבר חרשות באוזן ימין, וזהו מצב סופי שאינו יכול להיות מוחמר, וכמובן אינו מתדרדר. עוד לדעת פרופ' קרוננברג, רופאי קופ"ח עשו רבות בניסיון להביא להפסקת ההפרשה, אך ככל הנראה אי-הקפדה שלא להכניס מים לאוזן היא אשר גרמה לזיהומים והפרשות מהאוזן. מכל מקום, מאחר ונגרמה לתובע פגיעה עצבית שגרמה לליקוי השמיעה והחרשות, הרי אין לכך טיפול רפואי שיכול לתקן את הליקוי. ג. חוות-דעת ד"ר משה הראל (מטעם הנתבעים 2, 3, 4): ד"ר הראל מציין כי התובע הגיע לבי"ח רמב"ם בהטסה, כשהוא מחוסר הכרה עם צינור הנשמה, שברים מרובים בגולגולת, ונזילת דם מאוזנו הימנית, עם דימום תוך-גולגולתי באזור הפרונטו-טמפורלי משמאל. במהלך אשפוזו (ב-15/6/80) הוזמן רופא א.א.ג. אשר אבחן, כי הדימום מימין היה ככל הנראה בגין שבר בעצם תעלת האוזן החיצונית, או בשל "פציעה אחרת". לדעת ד"ר הראל, בתמונת מצב כמו שהיה לתובע: "ההוראה היא לא לבצע כל פעולות בתעלות האוזן, ולהשאיר את הטיפול לכך להמשך, בעיקר כדי לא לגרום לנזק נוסף על-ידי עצם החיטוט בתעלות האוזן...הדימום לרוב פוסק ספונטנית והפציעה (אם בתעלה ואם בעור-התוף) נרפאים אף הם ספונטנית. במידה ונותר נקב בתופית לאורך זמן, יש הוראה לניתוח לסגירתו, וזאת - לפי המקובל על הרוב בספרות, לא לפני גיל 10 שנים". ד"ר הראל בדעה שהתובע סבל כתוצאה מהתאונה משבר מעורב בבסיס הגולגולת, היינו שבר אורכי ורוחבי. שבר מסוג זה, יכול, לדעתו, לגרום לדמם באוזן התיכונית, לקרע בתופית, ולפגיעה בעצב הפנים, וליקוי שמיעה תחושתי-עצבי עמוק ("אוזן מתה"); (היינו חרשות טוטאלית - ס.י.); פגיעה בשבלול שבתוך העצם הטמפורלית מימין, דבר שגרם, לדעתו, ל"אוזן מתה" וחרשות מיידית עם התאונה. מכאן שהחרשות אצל התובע לא היתה עקב הזנחה של שנים ועקב הפרשות מרובות לאורך שנים, וסגירה מוקדמת יותר של הנקב, לא היתה "מחייה" את האוזן ומחזירה לה את כושר השמיעה. במקרה של התובע, סבור ד"ר הראל, לא היתה מצד המשפחה הקפדת יתר למניעת כניסת מים לאוזן, דבר שגרם לדלקות חוזרות שגרמו להפרשות באוזן, אם כי לא הם שגרמו ל"אוזן מתה". 9. דיון בתביעה נגד הנתבעים 2, 3 ו-4: יצויין, כי בשל אי-הסכמת הצדדים למינוי מומחה רפואי מוסכם ומכריע מטעם בית-המשפט, בחר בית-המשפט שלא למנות מומחה רפואי. הנה אם-כן שני המומחים, פרופ' קרוננברג וד"ר הראל, מסכימים, כבר במסגרת חוות-הדעת מטעמם, כי לא היתה כל התרשלות במתן הטיפול הרפואי ע"י בי"ח רמב"ם ורופאיו. אלא שלא רק הם בדעה זו, גם ד"ר גולדשר, המומחה מטעם התובע, מסכים כי לא היתה כל רשלנות רפואית מצד בית-החולים ורופאיו. אמת היא שמעיון בחוות-דעת ד"ר גולדשר, קשה היה להבחין באשם כלשהוא שהוא מייחס לבי"ח רמב"ם ורופאיו. 10. בחוות-דעתו כתב ד"ר גולדשר בפרק "הדיון", כי "לאחרונה הפסיק לשמוע במדוייק..." ; הבדיקה אצל ד"ר גולדשר נערכה בחודש 12/00. לשאלה מה היתה כוונתו באמירה "לאחרונה", השיב בחקירתו הנגדית, כי הכוונה: בשנים האחרונות לפני הבדיקה, והדברים צויינו על-סמך השיחה עם התובע ומשפחתו ועל סמך רישום רפואי (ר' עמ' 6 ש' 25, ש' 29-30). ראינו כבר כי הרישום הרפואי הראשון על חרשות הינו משנת 1997. משמע, החרשות אצל התובע, כך לפי הסיפור האנמנסטי וכך לפי הרישום הרפואי, הופיע בשנת 1997, 17 שנים לאחר התאונה נשוא התביעה. למדנו גם, כי התובע היה במעקב רפואי במרפאות החוץ של בי"ח רמב"ם, משך כשנה וחצי, בלבד, לאחר שחרורו. די בחלוף השנים בין סיום הטיפול של התובע בבי"ח רמב"ם לבין הופעת החרשות ב-1997, לטענתו, כדי לנתק קשר סיבתי בין הטיפול הרפואי שהוענק לו, או לא הוענק לו, ע"י בי"ח רמב"ם, לבין החרשות. כשנשאל ד"ר גולדשר, אם החרשות הופיעה בשנים האחרונות, מדוע לא יאמר כי היא הופיעה כתוצאה מהתאונה השניה שבה נפגע התובע קשות בראשו ,בשנת 1990, השיב, ולדעתי באופן שאינו מניח את הדעת, ואף מעלה ספקות באשר לקיומו של קשר סיבתי כלשהו בין התאונה הראשונה להופעת החרשות, באלו המילים: "ת. אני לא בטוח בענין זה, בתאונה השניה לא נפגעה באופן ספציפי האוזן הימנית אלא הוא נחבל באופן כללי באזור כפי שתיארת באזור המצח, הרקה השמאלית והקרקפת". (עמ' 7 ש' 7-8). 11. יצויין, כי כעולה מסיכום המחלה של בי"ח רמב"ם (נ/1), התובע נפגע בראשו באופן קשה ביותר, כתוצאה מנפילתו מאופניים בתאריך 23.4.90; צויינו חבלות מרובות בראשו, אבד הכרה, הונשם משך 24 שעות, ושב להכרתו לאחר 30 שעות, ואושפז משך 22 ימים במחלקה הנוירוכירורגית. 12. לבסוף, ד"ר גולדשר (להזכיר, הוא המומחה מטעם התובע) אומר באופן שאינו משתמע לשני פנים, כי גם לדעתו לא היה כל רבב בטיפול הרפואי שהוענק לתובע בבי"ח רמב"ם: "ש.מבחינת המחלקה שבה עבדת בשנת 1980 (מסתבר כי ד"ר גולדשר עבד במחלקת א.א.ג. בבי"ח רמב"ם בתקופה הרלוונטית לתביעה, ואף טיפל בתובע במסגרת תפקידו - ס.י.) יש לך תלונות לגבי טיפול המחלקה במקרה הספציפי. ת.לא. ש.יש לך תלונות כלפי טיפול בית החולים במקרה הספציפי בשנת 80. ת. לא. התובע עבר ניתוח וטופל כיאות בבי"ח רמב"ם". (עמ' 12 ש' 31 - עמ' 13 ש' 2), ההדגשות שלי - ס.י.). מפיו של המומחה הרפואי מטעם התובע, אנו שומעים כי אין כל עילה לתביעת התובע כנגד הנתבעים 2 עד 4. אשר-על-כן דין התביעה נגדם להידחות. דיון בתביעה נגד קופ"ח: 13. ד"ר גולדשר, כפי שראינו, היה גם מהוסס במידת מה, באשר לקשר הסיבתי, אם בכלל, בין הטיפול הרפואי שהוענק לתובע במסגרת קופ"ח של הקהילה, לבין הופעת החרשות באוזן ימין. ד"ר גולדשר טען בחקירתו הנגדית, כי החרשות היתה עקב תהליך הדרגתי של הידרדרות במצבו. (עמ' 7 ש' 26-27). הייתכן, כי תהליך הדרגתי זה נמשך 17 שנים?! על כך לא קבלנו תשובה ובהמשך, כמעט בנשימה אחת, עונה: "ת.חבלה של גולגולת כל כך קשה כמו שעבר התינוק בתאונה הראשונה בשנת 1980 שגרמה לקרע בקרום התוף, שבר בבסיס גולגולת בצד הימני שבו היה האירוע. היה לו שיתוק של עצב הפנים מצד ימין. כל הדברים האלו יחד גם לפי הספרות וגם לפי הניסיון הקליני שלנו גורמים לליקוי שמיעה חלקי או מעורב. לשאלת בית המשפט: ש.מתי זה אמור להופיע. ת.מיד אחרי התאונה. אם עושים בדיקת שמיעה מיד אחרי התאונה ניתן לגלות כבר את הנזק. ש.אם היו עושים את הבדיקה שנה שנתיים אחרי התאונה מה היו מוצאים לדעתך לאור התאונה הזו. ת.ליקוי שמיעה קשה מעורב או בינוני באוזן הימנית." (עמ' 8 ש' 1 עד 10).(ההדגשה שלי - ס.י.). 14. הנה אם כן, ד"ר גולדשר בעצמו בדעה כי החבלה בתאונה היא היא אשר גרמה לנזק השמיעתי אצל התובע, ולא הטיפול הרפואי שהוענק לו ע"י קופ"ח. להזכיר, עד לטווח של שנה וחצי מיום התאונה היה התובע במעקב במרפאות החוץ של בי"ח רמב"ם, ואם החבלה בתאונה היתה גורמת, לדידו של ד"ר גולדשר, לנזק מיידי, אשר היה מגיע למצב של ליקוי שמיעה קשה בטווח של שנתיים, מתבקשת, על-כן, המסקנה, כי התאונה מ-1980, ולא הטיפול הרפואי, היא שגרמה לנזק השמיעתי הקשה שנגרם לתובע. ואם לא די בכך, השיב ד"ר גולדשר: "ת.לא ניתן לשלול שהאוזן היתה מתה מלכתחילה". (עמ' 21 ש' 18) (ההדגשה שלי - ס.י.). "מלכתחילה", היינו מיד לאחר התאונה הראשונה. 15. לאור האמור לעיל, הנני קובע כי לא הוכח שהטיפול הרפואי שניתן ע"י קופ"ח, היה רשלני, ולא הוכח קשר סיבתי בין הטיפול הרפואי שהוענק לתובע, לאחר התאונה, ע"י קופ"ח כללית, לבין הופעת החרשות באוזן ימין של התובע. סבורני כי הדברים אינם גבוליים ואי-קיומו של קשר סיבתי אינו נופל אף לא במתחם "העמימות הסיבתית". לכל היותר, לפנינו סיטואציה שלפיה האפשרות כי גורם הנזק היה הטיפול הרפואי הרשלני איננה האפשרות המסתברת היחידה, ואין היא בדרגת הסתברות העולה על גורמים אפשריים אחרים, כגון החבלה בתאונה הראשונה מ-1980, או החבלה בתאונה השניה מ-1990, או תהליך אחר שלא התברר דיו, ואשר התרחש בסמוך לפני תחילת התלונות על חרשות באוזן ימין בשנת 1997. 16. לפי האמור לעיל, גם הטענה כי "הדבר מעיד על עצמו", דינה להידחות, משום אי-קיומו של התנאי השלישי, לכל הפחות. היינו, אין זה המקרה שהסתכלות כוללת על נסיבותיו, מצביעה על הסתברות לקיומה של רשלנות רפואית, באופן שנטל הראיה מועבר לשכמי הנתבעים. 17. אשר-על-כן, הנני מורה על דחיית התביעה אף כנגד קופ"ח. פועל יוצא, דין ההודעה לצד ג' להידחות אף היא. הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד: 18. התובע ישלם לנתבעת 1 הוצאות משפט בסך 2,000 ₪, ושכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪ בתוספת מע"מ; התובע ישלם לנתבעים 2, 3 ו-4 יחדיו, הוצאות משפט בסך 3,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪ בתוספת מע"מ. ההודעה לצד ג' נדחית, ובהתחשב בגובה הסכומים המופחתים שנפסקו לטובת הנתבעת 1, אינני עושה צו להוצאות בהליכי צד ג'. התלבטתי לא מעט באשר לחיוב בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, לאור התוצאה אליה הגעתי. אם לחייב בסכומים ריאליים, הרי מדובר בנטל כספי כבד מנשוא. עמל רב הושקע ע"י ב"כ הצדדים בניהול תיק זה, ומן הסתם נשאו גם בהוצאות לצורך הכנת חוות-דעת רפואיות מטעמם. מאידך, גם התובע נשא בהוצאות נכבדות לצורך ניהול תביעתו, ובכלל זה, מימון חוות-דעת רפואית מטעמו. לאחר שתביעת התובע נדחתה, אין בידי להושיע, והדין הוא שעליו לשאת בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. יחד עם זאת, אודה כי הקלתי עם התובע במידת מה. רפואהתביעות רשלנות רפואיתשמיעהחרשותרשלנות