חישוב פיצויים רשלנות רפואית - דוגמא

להלן דוגמא לפסק דין בעוסק בסוגיית חישוב פיצויים בתביעת רשלנות רפואית: פסק - דין 1. בהחלטה מיום 2.3.03 קבעתי כי הנתבעת אחראית לפיצוי נזקים שנגרמו לתובע 1 (להלן: התובע) בלידה, שבמהלכה "נתקעה" כתפו (להלן: התאונה). הדיון לאחר מכן התמקד בשאלת נזקיו של התובע 1 ובשאלת היקף הפיצוי ההולם אותם. התובעים 2 ו-3 הם הורי התובע 1. בשאלת היקף הפיצוי לו זכאים התובע והוריו, אדון עתה. 2. התובע יליד 20.10.93 והוא כבן 14 וחצי שנים כיום. אין מחלוקת כי התובע סובל משיתוק חלקי בגפה השמאלית העליונה, כתוצאה מפרע כתפיים בעת לידתו (ERB PALSY), ואין מחלוקת שיש לתובע גם נכות פסיכיאטרית בגין התאונה. לעניין הנכות הפסיכיאטרית, הוסכם כי חישובי הנזק ייערכו לפי 15% (מיצוע הנכות על פי חוות הדעת שהוגשו ע"י הצדדים), וכל צד שומר על טענותיו לגבי המשמעות של נכות זו. לצורך הערכת הנכות האורטופדית, הסכימו הצדדים על מינוי פרופ' ליברגל. פרופ' ליברגל קבע את נכותו של התובע בשיעור של 40.5 אחוז, וציין בחוות דעתו, בין השאר, כי בולטת א-סימטריה של הגפיים העליונות, כאשר יד שמאל קצרה ב-6 ס"מ לעומת יד ימין, וגם כף היד השמאלית קטנה יותר. פרופ' ליברגל הבהיר, כי הנכות ביד אחת משפיעה על צורת העמידה של התובע, בגרמה לכך שהוא אינו עומד זקוף, והיא גם משפיעה על מידת זריזותו. לדברי פרופ' ליברגל, פרט לפגיעה העצבית, קיימת לתובע גם בעיית יציבות הגוף, שהשלכתה חזותית. כדבריו: "ברגע שאמרתי שיש פה נכות שקשורה לתבנית מראה ותפקוד, התייחסתי ליציבה ולהשלכות ההתנהגותיות, ואני חושב שכן יש לזה ביטוי למראה החזותי" (פרו' מיום 18.9.05, עמ' 15). הנכות הרפואית (40.5% אורתופדית ו-15% פסיכיאטרית) המשוקללת של התובע 1 עומדת ,אפוא, על 49.425%. 3. ב"כ התובע "לוקח" את ממצאי המומחה פרופ' ליברגל (בעיקר את התבטאותו ביחס ליציבות) הרבה מעבר ללשון שבה מצאו ביטוי, וטוען, כי יש לפצות את התובע גם בגין התאמת דיור וניידות, ואילו באת-כח הנתבעת טוענת, כי התייחסות המומחה לבעיית היציבה כלל אינה עומדת לפני, בשל שינוי חזית. לעניין זה טענה באת-כח הנתבעת, כי החזית שברפואה הוגדרה במסגרת שלוש חוות הדעת של ד"ר בלאט, שהוגשו מטעם התובע, שבהן לא היתה התייחסות לבעיות ניידות או יציבה של התובע. בתשובתו, הפנה בא-כח התובע לסעיף 7 לכתב התביעה, בו נאמר: "א. כתוצאה מאירועי לידתו לא היה התובע מסוגל להניע את ידו השמאלית בשבועות הראשונים לחייו, ועד היום הינו מוגבל באופן משמעותי בתנועות ידו זו וקיים עיוות ניכר באורכה וצורתה. ב. בארבעת החודשים הראשונים לחייו לא היה מסוגל התובע לשכב על בטנו וכל גוו היה עקום ימינה. ג. כיום עמוד השידרה של התובע עקום עקב המצב ביד שמאל והשיתוק ביד זו, אשר הינה שמוטה לחלוטין וכף ידו מאוגרפת תמידית בשל הפגיעה במערכת העצבים. התובע מתקשה בהרמה וביישור של יד שמאל, וקיימת גם פגיעה ברגל שמאל ובעיקר בירך (דיספלזיה בירך ). נוסף על כך, שתי הגפיים השמאליות קצרות מהימניות. מן הראוי לציין כי התובע אף טופל בירכו, במספר שלבים בכריות, לאחר מכן גובסו שתי הרגליים בפישוק רב למשך כשבעה שבועות, וכן עם נעליים מיוחדות. התובע אף נופל רבות בשל חוסר יציבות שנגרמה מהפגיעה באגן , בעיקר על צד שמאל, עם מכות מרובות במצחו". לדברי בא-כח התובע, עדותו של המומחה המוסכם פרופ' ליברגל תמכה בטענות אלו. איני סבורה כך. המומחה לא התייחס לבעיות ברגליים, דהיינו - לרגל קצרה יותר מהאחרת או לבעיות באגן ובירך , הנובעות מהתאונה, אלא לאופן עמידת התובע בלבד, הנובעת מא-סימטריה של הגפיים העליונות. בעדותו אמר פרופ' ליברגל: "עמידה לא זקופה, בולטת א-סימטריה של הגפיים העליונות כאשר יד שמאל קצרה בכ-6 ס"מ לעומת יד ימין. בולט הבדל בנפח המסה השרירית. גם כף היד השמאלית קטנה בהשוואה לשמאלית [צ"ל: לימנית]. צריך להבין שיש פה תבנית שימוש ביד נכה שמשפיעה על הכל - על צורת העמידה שלו שהוא לא עומד זקוף אלא עומד חבול, משפיעה על הרבה דברים, שהם כבר לא בתחום האובייקטיבי אפילו, שהיד הזו מגיעה לעזור היא לא עושה שום דבר והיא גם משפיעה בעקיפין על זריזות שיש לו באופן כללי בגלל מה שהוא אימץ או סיגל לעצמו במהלך השנים עם המגבלה למרות מאמצי שיקום ... בוודאי שהוא לא יכול להרים את היד גבוה. הוא לא יכול לסובב את היד החוצה, הוא לא יכול לאכול עם היד הזו ... יש לילד הזה מגבלה קשה. חלק גדול ממנה הוא המשמעות של לגדול בתוך זה שאתה לא יכול לעשות כמו כולם, שאתה מסתיר את זה, שכל חודש אתה הולך לרופא זה או אחר, שאתה הולך לניתוחים". המומחה ציין, בהמשך דבריו, כי לא התייחס למישור האסטטי בקביעת אחוזי הנכות, אבל הבהיר שהנכות יש לה ביטוי במראה של התובע בכל הנוגע ליציבה ולהשלכות ההתנהגותיות (עמ' 15). המומחה גם אישר שיש לתובע קושי, למשל להשתמש בכפתורים (שם). עם זאת, בכל הנוגע ליכולת ההדפסה והשימוש במחשב, ענה המומחה "היום יש פתרונות ... זו שאלה שיקומית". קשיים אלו נוגעים לשימוש ביד הפגועה. 4. כפי שעולה מהדברים לעיל, אין בידי להסכים לפירוש שנתן בא-כח התובע לדברי המומחה. אכן, מדבריו של המומחה בעדותו עלה, כי לנכות שנגרמה בלידה השלכה רחבה יותר מאשר על חלקו העליון של הגוף, ואולם, לא עלה ממנה כי בעיות הירך השמאלית קשורות ללידה, וכך גם כלשהי ברגליים. גם בחוות הדעת שנתן המומחה אין התייחסות לחוסר יציבות הקשורה לרגליים, הוא ציין בה אך ורק כי עמידת התובע אינה זקופה: "עמידה לא זקופה, בולטת א-סימטריה של הגפיים העליונות". מכאן, שגם חוות הדעת של המומחה אינה מתייחסת לרגליים. על כן, איני סבורה כי על הנתבעת לפצות את התובע בגין הקשיים שגורמת רגלו, אם הם קיימים, ובכלל זה כל הכרוך בבעיית פישוק הרגליים של התובע, שלגביה העידה אמו. מכתב התביעה עולה בבירור, כי לתובע, מגיל צעיר, בעיית פישוק ובעיה בירך . פרופ' ליברגל לא קשר בעיות אלו לתאונה. יתר על כן, אני סבורה, כי לא עלה מדברי המומחה, בכללותם, כי התובע מתקשה בהליכה בשל אי-הסימטריה בגפיים העליונות. כל שעולה מדבריו הוא שהתובע אינו נראה זקוף, ולכן, גם אינו נראה יציב. המומחה לא אישר כל פגיעה באגן או ברגל שמאל, ולכן אין לייחס לתאונה נזק של קשיים בהליכה או בניידות. בהקשר לבעיית היציבות נטען ע"י בא-כח התובע, בהישען על דברי המומחית הגב' אילה שיפמן, כי יש להביא לכך שדירת התובע תמוקם בקומת קרקע באופן שיימנע צורך בעליה ובירידת מדרגות, ורצוי שהחניה תהיה קרובה לבית ומסומנת כחנייה לרכב נכה, ועל פי הטיעון, הפיצוי צריך להביא בחשבון דירה מתאימה כאמור. לטענות אלו אין יסוד. קביעת נכותו של התובע נעשתה בהסכמה ע"י פרופ' ליברגל, ומהערכתו של זה, לא עולה פגיעה ברגליים המביאה לקשיי תנועה. אוסיף, כי בא-כח התובע טוען כי די בכך שפרופ' ליברגל לא נחקר ע"י באת-כח הנתבעת בנושא בעיית היציבות לה טען, כדי לבסס את טענותיו. אני סבורה כי אין עובדת אי-החקירה מבססת טענותיו, מאחר שמדברי פרופ' ליברגל, מלכתחילה לא עלתה בעיה הנוגעת לרגליים ואי-היציבות אליה התייחס אינה נוגעת מראש לבעיית הליכה, לכן, אי-החקירה בנושא אינה מועילה לתובע. נהפוך הוא. לאור האמור, אין כל מקום לפיצוי בגין החלפת דיור, וגם לא לפיצוי בגין בעיות הליכה המזכות ברכב. עם זאת, מקובל עלי שבגין הבעיה בידו, רצוי שהתובע ינהג ברכב אוטומטי, ובמובן זה בלבד, בהתחשב בהבדלים הרלבנטיים בעלות מול רכב רגיל, ייפסק פיצוי בגין הניידות. על כן, בסופו של דבר, המחלוקת בעניין שינוי החזית היא בעלת משמעות זניחה. מהאמור עולה, כי אין כל שינוי חזית במובן זה שאין יסוד לטענות התובע, שהביאו לטענה, מאחר שבעדותו התייחס המומחה בסך הכל לביטוי חיצוני של אותה נכות שעליה דיבר בחוות דעתו, דהיינו - נכות ביד שמאל המשפיעה על התבנית ההתנהגותית "של הגף כולו" בשל חוסר הסימטריה בין הידיים. אין בעדותו יסוד לטענת בעיות בהליכה, או בתנועה הקשורה בה. 5. יש לציין, כי במלחמתה מול הפירוש של בא-כח התובע לדברי המומחה, הרחיקה באת-כח הנתבעת לכת, טענה כי פרופ' ליברגל לא היה מומחה מוסכם, והוסיפה כי לא ויתרה על המומחה מטעמה. ואולם, לא כך עלה מהודעת הצדדים לבית המשפט. הצדדים הודיעו כי הסכימו על מינויו של פרופ' ליברגל, תוך שהובהר כי מומחי הצדדים בנושא זה לא יישמעו - מאחר שחוות הדעת שהוגשו אינן מעודכנות - ומכל מקום, המומחים האחרים בתחום האורטופדי של כל אחד מהצדדים כלל לא הגיעו למתן עדות וחוות דעתם לא נעשתה ראיה, לכן, ממילא, אין ביד הנתבעת להישען על חוות הדעת של המומחה מטעמה, ד"ר רוסו. באת-כח הנתבעת הוסיפה וטענה, כי פרופ' ליברגל טעה בחישוב שיעור הנכות, וכי היה עליו לחשבו בדרך בה הלך ד"ר רוסו, המומחה מטעמה. איני רואה סיבה לקבוע כך. פרופ' ליברגל הסביר גישתו, ולא השתכנעתי שנפל בה פגם. 6. יצוין כי, לעניין הנכות הפסיכיאטרית, מחוות הדעת של הצדדים (ששני הצדדים מסתמכים עליהן, ככל הנראה כדבר הנובע מהסכמתם בדבר שמירת הטענות בנושא), לא עולים קשיי תפקוד קונקרטיים של ממש. ד"ר הטב, מטעם התובע, מצא ילד מאוד ביישן, ואולם, כדבריו, "לא נצפו הפרעות במהלך ובתוכן החשיבה, אין הפרעות בפרצפציה, האפקט תואם, מתמצא בכל המובנים". ד"ר הטב מוסיף ומתייחס לעצבותו של התובע בשל נכותו ומוגבלותו, ומסקנתו - "לאור המצב הנוכחי של מוגבלות אסטטית ותפקודית מסוימת ובעיקר בשל הבעיות הרגשיות העתידיות", המלצה על נכות של 20%. בחוות דעת ד"ר הטב גם נאמר, כי התובע נהנה מחיי חברה, ומשתתף במשחקי כדורגל בהפסקה ותעודתו מעידה על הישגים נאים. מכאן, שהסיבה לקביעת הנכות ע"י מומחה התובע היא המצוקה הרגשית הנגרמת בשל הנכות, שלא היה לה ביטוי בתפקוד החברתי. ד"ר סבר, מטעם הנתבעת, קבע: "הילד מתפקד הן לימודית (לדבריו וע"פ תעודות) והן חברתית (לדברי הוריו ולדבריו) היטב, השלים עם נכותו הפיזית ואינו דחוי בגללה. דימויו העצמי אינו פגוע ... לעומת זאת ברור כי הילד חווה טראומה בעקבות הטיפולים הרפואיים והינו מסוייג ונמנע מכך ולכן אני מציע לקבוע לו נכות מותאמת של 10% לפי סעיף 34ב' לחוקי המל"ל". מכאן, שעל פי מומחה הנתבעת, הבעיה מתבטאת ביחס התובע לטיפולים רפואיים בלבד. 7. אשר לביטוי התפקודי של הנכות: על פי תצהיר האם, הגב' בן דוד, שהתייחס למועד היות התובע בן 13, נבצר ממנו ללבוש באופן עצמאי חולצת כפתורים או חולצות בעלות רוכסן הדורשות שימוש בשתי הידיים. עליו לנעול נעליים הנסגרות באמצעות סקוטש בלבד, כיוון שאינו יכול לקשור שרוכים. הוא מתקשה מאוד בשימוש בסכין לחיתוך או אף לקלף פרי, ובני משפחתו נאלצים לסייע לו בתחום זה. התובע אינו יכול לסייע בעבודות הבית, ולו הפשוטות ביותר דוגמת סידור מיטתו או שטיפת כלים. בני משפחתו אף עוזרים לו בתחום ההיגיינה האישית וכן בהלבשה. על פי התצהיר האמור, התובע גם מתקשה לכתוב, וקצב כתיבתו איטי (ואולם, לא הובהר בחוות דעת פרופ' ליברגל כי קושי זה קשור לתאונה, שפגעה ביד שמאל בלבד). הוא מתקשה בהקלדה על מקלדת המחשב, בשל המגבלה של שימוש ביד אחת, וכן מתקשה לבצע פעילויות ספורטיביות. 8. חומר הראיות שלפני כולל גם חוות דעת ועדויות של מומחים בעניין הצרכים המיוחדים של התובע ועלותם. בנושא זה, מטעם התובע, עמדה לפני חוות הדעת (והעדות) של המרפאה בעיסוק הגב' אילה שיפמן, שתחום מומחיותה הוא שיקום ואביזרי עזר למוגבלים, וכן חוות הדעת (והעדויות) של מר האס וד"ר לנגר מטעם הנתבעת. ד"ר לנגר הוא אורתופד וכן מומחה לרפואת שיקום. ד"ר לנגר בחן את הצרכים, ומר האס, שהינו עובד סוציאלי במקצועו ושימש משך עשר שנים כמנהל המדור הרפואי של "אגד", התייחס לעלותם של עזרים שונים. המומחים כולם ביקרו בבית התובעים לפני מן חוות דעתם. הגב' שיפמן ראתה את התובע כנזקק לסיוע רחב בפעולות היומיום, והגדירה פעולות רבות כפעולות שאין התובע יכול לבצע בכוחות עצמו, כגון: הלבשה, הנעלה, רחצה, בישול והכנת אוכל. בנוסף ציינה, כי התובע זקוק לסיוע בעבודות משק הבית, כ"כביסה, ניקוי הבית, קניות, סידור המיטה, עזרה זו מסתכמת ב-3-4 שעות ביום". ב"כ התובע טוען, כי בנוסף לפעולות משק הבית יזדקק התובע גם לעזרה בעבודות הפיזיות, כגון החלפת נורה, דפיקת מסמר או קידוח. על פי חוות דעת לנגר מטעם הנתבעת, התובע אינו זקוק לעזרה בפעולות היומיום ולהשגחה, זולת בפעולות משק הבית שיש בהן צורך ברמת משקל כבד עם שתי ידיים או פעולות שדורשות כח וזריזות בשתי הידיים בו זמנית (חוות הדעת של ד"ר לנגר). מומחי הנתבעת גם סברו, כי אין לתובע צורכי דיור מיוחדים או צורך בפיצוי בגין נעליים, ריפוי בעיסוק או פיזיותרפיה (שם). האס ציין מחיריהם של מספר אביזרי עזר, אף כי, בהישען על דברי ד"ר לנגר, סבר כי אין לתובע צורך בהם. בא-כח התובע טוען כי ד"ר לנגר לא מונה כמומחה אורתופד בתיק זה, וכי מומחי הנתבעת מתעלמים מחוות דעתו של פרופ' ליברגל. כבר הבהרתי לעיל מהי לשיטתי משמעות דבריו של פרופ' ליברגל, ולטעמי, דווקא המומחית מטעמו של התובע, הגב' שיפמן, הרחיקה לכת מעבר לקביעותיו של פרופ' ליברגל. הגב' שיפמן סברה, בין השאר, כי בעיית היציבות של התובע מצדיקה דיור מותאם, כדבריה, דירה בקומת קרקע ללא צורך כלשהו בעליה או בירידת מדרגות עם חניה קרובה והתאמת הריהוט, הברזים והאסלה. אני סבורה כי להערכות אלה אין יסוד בחוות הדעת של פרופ' ליברגל. יתר על כן, עולה מהן כי התייחסותה הכוללת של הגב' שיפמן מושפעת מהערכה בלתי מדויקת לגבי הפגיעה בכושר הליכתו של התובע. לשון אחר, להבנתי, הגב' שיפמן הגזימה בהערכתה לגבי מידת הפגיעה בעצמאות התובע שניתן לייחס לתאונה. כאמור, איני רואה סיבה לקבוע, כי התובע מתקשה בהליכה בגין התאונה. הדבר אינו עולה מדבריו של פרופ' ליברגל. אי-הסימטריה שפרופ' ליברגל דיבר עליה היא בגפיים העליונות. איני רואה טעם שיסביר מדוע אי-הסימטריה בגפיים העליונות מקשה על התובע לעלות במדרגות או ללכת. כבר נאמר, כי לאי-סימטריה זו יש, כך יש להבין, השלכה על אופן עמידתו. על כן, מסקנתי היא כי הערכותיה של הגב' שיפמן אינן מדויקות, ויסודן בטעות לגבי הקשר בין מצבו של התובע לתאונה. יש אמנם לציין בהקשר זה, כי הגב' שיפמן ציינה בחוות דעתה כי ראתה את התובע וכי הליכתו "מגושמת ובלתי סימטרית", ואולם, העובדה שאין לתובע בעיה כלשהי ברגליו בגין התאונה עולה מחוות הדעת של פרופ' ליברגל, ואין מקום להישען על דברי הגב' שיפמן עצמה כמבססים טענת קושי בהליכה. יתר על כן, ד"ר לנגר, שהוא רופא אורתופד, ואשר גם הוא הגיע לבית התובע וצפה בו, ציין בחוות דעתו "הילד הולך ללא כל קושי, אין לו בעיות בשיווי משקל". אכן, כדברי בא-כח התובע, ד"ר לנגר לא מונה כמומחה אורתופד בתיק זה, ברם, דבריו עולים בקנה אחד עם דברי פרופ' ליברגל. ושוב יודגש: פרופ' ליברגל הוא המומחה האורתופד שמונה בתיק זה, וכל הטענות לגבי הקשיים האורתופדיים צריכות להישען על הערכותיו. אוסיף, כי אין בידי להשתכנע כי התובע יזדקק בעתיד לעזרה שוטפת ברחצה יומית. מקובלים עלי דברי ד"ר לנגר: "ילד כזה יכול להתרחץ לבד. כל ההמופלגים מתרחצים לבד" (פרו' מיום 13.11.06, עמ' 32), וגם דבריו, לפיהם התובע יוכל לבצע בעצמו פעולות התלבשות והתפשטות (עמ' 49-50) וקניות (עמ' 47) מקובלים עלי. כמו כן, מקובל עלי כי התובע יוכל להיות עצמאי בהכנת האוכל (כדברי ד"ר לנגר - "היד הטובה יותר תהא היד החותכת ויד העזר מחזיקה את הבשר", עמ' 54-55). להבנתי, רצונו הטבעי של התובע לשרת את עצמו יוביל אותו, ככל שיתבגר ויתרחק מהוריו, למצוא לעניין זה את דרך התפקוד העצמאית ההולמת את מומו. אעיר בהקשר זה כי את דבריו של פרופ' ליברגל, לפיהם התובע לא יוכל לאכול עם היד, אני רואה לנכון לפרש כמצב התחלתי שאינו מבטא את ההשלכה של הטיפול השיקומי. אכן, התובע לא יוכל להחזיק מזלג או סכין ביד הפגועה, אבל יוכל להסתייע ביד הפגועה באופן שתיאר ד"ר לנגר, שהוא מומחה לשיקום, ולאכול באופן עצמאי. 9. לאחר ששקלתי את הנתונים העומדים לפני לגבי נכותו הרפואית של התובע ואת הראיות לגבי קשיי תפקודו, הגעתי למסקנה, כי שיעור נכותו התפקודית (או מגבלתו התפקודית) של התובע שקול לשיעור הנכות הרפואית. לא מצאתי בתיק זה נסיבות מיוחדות המצדיקות סטיה משיעור הנכות הרפואית, המקובל בהקשר זה בפסיקה לגבי קטינים. לנוכח טיעון בא-כח התובע, לפיו השיעור ההולם את הנכות התפקודית הוא 60%, אבהיר, כי אף כי מקובל עלי כי התובע לא יוכל לבחור במקצוע שבו יש חשיבות לעבודת כפיים, כגון חשמלאי, אינסטלטור או סבל, ובעיקר, כאשר מדובר במקצוע הדורש עבודת שתי הידיים בו-זמנית, אני סבורה כי אין הפסד כושר ההשתכרות של התובע עולה על 50%. זאת, מאחר שאין לייחס לתאונה פגיעה קוגניטיבית ועל פי שתי חוות הדעת הפסיכיאטריות היה התובע תלמיד טוב. על כן, איני רואה סיבה שתסביר מדוע לא יוכל לבחור בעתיד להתפרנס ע"י עבודה בתחום עיוני שיש בגדרו חשיבות לחשיבה ולידע, ושרמת הכנסתה טובה. בהקשר זה גם איני רואה טעם שיסביר מדוע לא יוכל התובע להשתמש במחשב באמצעות מקלדת המותאמת לנכותו, כאשר, בין השאר, הובהר בראיות כי קיימות מקלדות המותאמות להקלדה ביד אחת. 10. לאור האמור, אני פוסקת לתובע כדלקמן: א. הנזק הלא ממוני לתובע 1 - בהתחשב בסבל עמו התמודד התובע מגיל צעיר, בשל טיפולים רפואיים למיניהם, רבים מאוד (כעולה מהאמור להלן בס"ק ג), ובהתחשב בקשייו הרגשיים בעבר, שנבעו מהיותו יוצא דופן בחברת הילדים ובשל קשיי התפקוד שילוו אותו כל חייו, ולאור ההשלכה הפוגעת של הנכות על חזותו, אני פוסקת סך 600,000 ש"ח להיום (כולל ריבית). הנזק הלא ממוני לתובעים 2 ו-3 - בע"א 2299/03 מדינת ישראל ואח' נ' טרלובסקי ואח' (תקדין) - שבא-כח הנתבעת הפנתה אליו - בוטלה הקביעה שניתנה בבית המשפט המחוזי באותו הליך (עליה נשען בא-כח התובע), בו נפסק כאב וסבל להורה בגין נזק בלידה, ללא קשר להלכת אלסוחה. בית המשפט העליון, מפי כב' השופט י' עדיאל, קבע כי כאשר הנזק נגרם "כתוצאה מהפגיעה בניזוק הראשוני", יש להישען על הלכת אלסוחה. בהעדר טענה להתקיימות תנאי אלסוחה, איני פוסקת פיצוי בראש נזק זה. ב. טיפולים רפואיים בעבר - בסיכומי בא-כח התובעים נטען, כי בגין הטיפולים הרפואיים הרבים שעבר התובע, היו להורי התובע הוצאות רפואיות מעבר להשתתפות קופת חולים, בסך 5,000 ש"ח, וכן היו להם בגין הטיפולים נסיעות רבות בתחבורה ציבורית וברכב פרטי, הפסד ימי עבודה והוצאות נוספות (תשלומים עבור שמירה על הבת שנשארה בבית בזמן הנסיעות ובעבור ארוחות מחוץ לבית). כאן אתייחס להוצאות הרפואיות ממש, וההוצאות האחרות יובאו בחשבון בסעיפי נזק אחרים. באת-כח הנתבעת טוענת, כי הקבלות שהוגשו ע"י התובעים מסתכמות בכ-3,000 ש"ח. לא באה תשובה לטענה זו בתגובת התובעים. לאור האמור, אני פוסקת סך 3,000 ש"ח (בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד ההוצאה). ג. סיעוד ועזרת הזולת בעבר - בסיכומי בא-כח התובעים נטען, בהישען על תצהיר האם, כי התובע נזקק בעבר לטיפולים רבים שבוצעו כאשר הגיע בליווי הוריו: טיפולים רפואיים, טיפולי פיזיותרפיה, טיפולי ריפוי בעיסוק, טיפולי לייזר ובדיקות נוירולוגיות. עוד נטען, כי התובע, הגר בבית שאן, ביקר 30 פעמים בבית החולים "העמק" בעפולה, וכן ביקר פעמים רבות בבית החולים "איכילוב" בתל-אביב. הוא גם נזקק לכ-40 טיפולי הידרותרפיה, שניתנו בכפר יחזקאל. בתקופה מסוימת ההורים ביצעו יחד עמו טיפולי פיזיותרפיה במשך ארבע שעות כל יום. בשל בעיית פחדים וחששות כלפי רופאים שפיתח התובע, עבר התובע טיפולים נפשיים במרכז למען הילד בבית שאן. הטענות לגבי היקף הטיפולים למיניהם לא נסתרו. מקובל עלי שכלל הילדים נהנים משירותי בית הוריהם וכי עדיין התובע בגיל שבו הורים נותנים שירותים לילדיהם. ברם, אין ספק שהוריו של התובע הקדישו לו שעות רבות של טיפול, מעבר לשעות טיפול בילד רגיל, בין בבית (בשל קשייו הפיזיים, כגון ברחיצה, בהלבשה, באכילה), ובנוסף בלוותם אותו לטיפולים רבים. בא-כח התובע טען לסכום של 962,185 ש"ח, המבוסס על 4,200 ש"ח לחודש (על בסיס של ארבע שעות ביום ו-35 ש"ח לשעה). הנתבעת הציעה לפסוק לתובע סך 50,000 ש"ח בגין עלות שבועית של חמש שעות ו-35 ש"ח לשעה. אני סבורה כי יש לקבוע את הסכום באופן גלובלי, ולהעמידו - לעבר - על סך 450,000 ש"ח (להיום, כולל הצמדה וריבית). סיעוד ועזרת הזולת לעתיד לשיטתי, כל עוד התובע יתגורר עם הוריו (ומקובל עלי להעריך תקופה זו כמסתיימת בהגיעו לגיל 24, כהצעת הנתבעת), יש לפצותו בגין 5 שעות שבועיות בעלות של 35 ש"ח לשעה, ולאחר מכן בגין 8 שעות שבועיות, וזאת עד סוף תוחלת חייו. באי-כח הצדדים יערכו את החישוב. יצוין, כי לגבי עלות שעת עזרה, אני מעדיפה את דעתה של הגב' שיפמן, מאחר שמר האס לא שיכנע כי הערכותיו מבוססות על מחירים הנלמדים מבדיקת המציאות, ובנוסף, גם באת-כח הנתבעת הסכימה למחיר האמור (35 ש"ח לשעה) בהקשר אחר. ד. הוצאות מיוחדות בעבר - על פי הנטען, הליווי של ההורים לקבלת הטיפולים למיניהם היה כרוך בהוצאות נסיעה, אף למקומות מרוחקים, ואכילה מחוץ לבית, שעלותה משמעותית. בהעדר קבלות כלשהן, אני פוסקת בעבור נסיעות קצת יותר מהסכום שהוצע ע"י באת-כח הנתבעת, 25,000 ש"ח, ובעבור תוספת ההוצאה בגין אכילה, אני פוסקת, על דרך אומדן, 3,000 ש"ח (להיום). ה. הפסד השתכרות לעתיד - החישוב יבוצע ע"י הצדדים על פי השכר הממוצע במשק בהיוון המקובל עד גיל 67, ובתקופה מגיל 18 עד גיל 21 על פי 70% מהשכר הממוצע במשק (ראו: ע"א 357/80, פ"ד לו(3) 762). איני רואה מקום להוסיף על כך פיצוי בגין אובדן פנסיה, מאחר שהפסיקה מתנה פיצוי זה בראיות לגבי עצם הזכאות לפנסיה, בכל מקרה ומקרה. ראו: ע"א 531/91 חיון נ' הסנה, פ"ד נא(2) 51, 61. ו. הוצאות רפואיות לעתיד (לרבות הוצאות פרארפואיות) - פרופ' ליברגל לא התייחס לצורך בטיפולים רפואיים בעתיד. בא-כח התובע טוען, כי התובע זקוק לפעילות ספורטיבית ולפעילות משקמת. אכן, הדעת נותנת, כי הבעיה הפיזית של התובע דורשת שמירה על כושר הגוף והשרירים. לכן, בעקרון, מקובל עלי שיש מקום לשקול פיצוי בתחום זה. ויוטעם, גם ד"ר לנגר מטעם הנתבעת קבע כי התובע זקוק לפעילות ספורטיבית, ואולם, הוא לא התייחס להיקפה ומר האס לא התייחס למחירה. הגב' שיפמן קבעה כי התובע זקוק לשחיה שתחזק את שריריו, וכן לפעילות ספורט אתגרי לנכים. אני רואה לנכון להורות על פיצוי עבור שחיה, ומעמידה הסכום על 50,000 ש"ח (בהתחשב בעלות מנוי שנתי, על סמך חוות דעתה). בא-כח התובע טוען, כי יש לפצות את התובע בגין צורך בטיפולים משקמים נוספים, ונשען על דברי הגב' שיפמן, לפיהם רצוי לתת לו טיפולי פיזיותרפיה, כדי לשפר את בעיית היציבות שלו ואת זריזותו. מנגד ד"ר לנגר סבר, כי מצבו של התובע סופי והוא לא זקוק לטיפולים משקמים. אני סבורה כי הטענה שהתובע זקוק לטיפולים מעין אלה בעתיד צריכה היתה להתבסס על דברי פרופ' ליברגל, ומשאין בחוות דעתו יסוד להערכה כזו, אין מקום ללמוד על קיום הצרכים מן הסוג הזה, בהתבסס על דברי המומחים לצרכים בלבד. אכן, פרופ' ליברגל העיד כי בתחום הערכה התפקודית מקובלת הערכת מרפאות בעיסוק, ואולם, מדובר כאן בשאלה שהיא ביסודה שאלה רפואית. מדברי פרופ' ליברגל לא עלה כי בעיית היציבות של התובע (הנובעת מהיד) ניתנת לטיפול באופן כלשהו, וגם לא עלה כי העובדה שהא-סימטריה בין הידיים עלולה לגדול בשל תהליך הגדילה הטבעי מצדיקה טיפולים רפואיים נוספים. מכל מקום, ברור שגם למומחה לשיקום, כמו ד"ר לנגר, יש מומחיות בתחום, ויש ליתן משקל גם לדבריו, מה גם שמדובר גם במומחה אורתופד. באשר לטענות בא-כח התובע בדבר גישתו המוטעית של ד"ר לנגר המביאה, על פי הנטען, לפסילת דבריו, יוזכרו, גם בלי להתייחס לטענות אלו, הבעיות בגישתה של הגב' שיפמן. לאור האמור, אין בידי לקבוע כי התובע זכאי גם לפיצוי בגין טיפולי פיזיותרפיה או טיפולים משקמים אחרים בעתיד. ז. אשר לטיפולים פסיכולוגיים בעתיד - בהתחשב בנכות הפסיכיאטרית המוסכמת ובהערכת הפסיכיאטרים בדבר קיום בעיה פסיכיאטרית, אני פוסקת לתובע סך 40,000 ש"ח. בהקשר זה יודגש כי, גם ד"ר סבר מטעם הנתבעת המליץ על טיפול פסיכולוגי התנהגותי חד-שבועי למשך תשעה חודשים בעלות ממוצעת של 300 ש"ח למפגש. הגב' שיפמן סברה כי יש צורך בטיפולים לתקופה של שלוש שנים. ברם, איני סבורה כי ניתן לבסס צורך כזה על דברי מי שאינו רופא מומחה לתחום הפסיכיאטרי, מה גם שמצויה הערכה שונה של רופא פסיכיאטר. ח. אביזרים ועזרים - הגב' שיפמן קבעה בחוות דעתה, כי התובע יזדקק לעזרים שונים, וגם ד"ר לנגר מטעם הנתבעת לא שלל סיוע כזה. על יסוד עדות הגב' שיפמן, טוען בא-כח התובע, כי מאחר שהתובע מתקשה לכפתר כפתורים, לגרוב גרביים או לשרוך את שרוכי נעליו בעצמו, יש מקום לפסוק לו בעבור עזרים שציינה סך 170 ש"ח לשנה, ובסך הכל, לתוחלת חיי התובע, סך 4,837 ש"ח. מקובל עלי כי אם ניתן להקל על חיי התובע באמצעות אביזרים, יש לעשות כן, ואני פוסקת, בדרך אומדן, על יסוד דברי הגב' שיפמן, סך 3,000 ש"ח (להיום). ט. סיוע לרחצה - בא-כח התובע טוען, כי מאחר שהגב' בן דוד לא נחקרה על נושא תלותו של התובע בנושא זה, יש לקבל את דבריה ללא ערעור. הגב' שיפמן קבעה בהקשר זה כי התובע זקוק למכשירים ועזרים כגון ידיות מאורכות עם ספוג, מתקן למשחת שיניים ולשמפו וכו', בעלות שנתית ממוצעת של כ-145 ש"ח לשנה, ולפי תוחלת חיי התובע, בסך הכל ל-4,125 ש"ח. אני סבורה, כי גם אם בגיל צעיר נזקק התובע לעזרה מהוריו ברחצה, אין סיבה לקבוע שכך יהיה גם בעתיד, מאחר שאדם בוגר יכול לרחוץ עצמו גם עם יד אחת. נראה לי גם שאין צורך בחידוש אביזרים כאלה כל שנה. עם זאת, איני רואה לנכון להתעלם מקשיי התובע גם בתחום זה, ולכן אני פוסקת לתובע בנושא זה, על דרך אומדן, באופן גלובלי סך 2,000 ש"ח (להיום). מכשירים לעזרה בהכנת אוכל - גם לגביהם יש מקום להניח שהתובע יוכל, בדרך כלל, לשרת עצמו עם יד אחת בריאה, ובנוסף, אין צורך ברכישת המכשירים כל שנה, ולכן אני פוסקת לתובע למשך ימי חייו מחצית ההוצאה השנתית שטענה לה הגב' שיפמן, דהיינו - 6,000 ש"ח (להיום). יא'. מיזוג אוויר - על פי הנטען, התובע שוהה הרבה בביתו בשל רגש הבושה הנגרם כתוצאה מנכותו וקשייו להסתובב. טענה זו אינה מקובלת עלי. גם איני סבורה שנכותו גורמת לקשיים מיוחדים בשעות החום. לאור האמור, איני רואה לנכון לפסוק לתובע פיצוי בראש נזק זה. יב'. סיוע של מחשב - על פי חוות דעתה של הגב' שיפמן, התובע זקוק למחשב, ועלות מחיר מחשב אישי עם מקלדת מותאמת כ-8,000 ש"ח, ואולם, לשיטתי, יש לפצותו אך ורק בגין ההתאמה המיוחדת הנדרשת לשימושו, דהיינו - בעבור המקלדת המיוחדת, שהרי אין כל סיבה שתצדיק קביעה שההתאמה הנדרשת מגיעה למחשב עצמו או לתוכנה שלו, ואיני רואה טעם שיצדיק קביעה כי התובע זקוק למחשב יותר מאחרים. לא הופניתי למחיר המקלדת המיוחדת, ובדרך אומדן, אני מעמידה סכום זה על 7,500 ש"ח למשך חיי התובע (להיום). יד'. בלאי נעליים וכסא ארגונומי - איני רואה מקום לפיצוי בגין בלאי מוגבר של אחת הנעליים עקב הליכה בלתי סימטרית. הגב' שיפמן טענה: "מדובר בהליכה לא סימטרית ובהליכה אחרת של הנעל, לא שנובעת מהרגל, אלא מכל המבנה של הגוף של הכתף ושל היד", ואולם, כאמור, פרופ' ליברגל לא הבהיר כי הליכת התובע לא סימטרית. המומחית גם המליצה על כסא ארגונומי. הכסא, לדברי המומחית, מיועד לסייע בייצוב הגוף - באמצעות ריפוד ותמיכות - בעת ישיבה ממושכת. על פי חוות הדעת, הכסא עולה 3,500 ש"ח ויש להחליפו אחת לשבע עד עשר שנים. האפשרות כי בשל אי-הסימטריה בחלקו העליון של הגוף יתקשה התובע לשבת ישיבה ממושכת יותר מאדם אחר נראית לי סבירה, ובדרך אמדן אני מעמידה את הפיצוי, למשך חיי התובע, על 12,000 ש"ח (להיום). טו'. אובדן השתכרות להורי התובע - לא הוגשו תלושי שכר של הורי התובע, ואין ראיה לגבי היקף הפסד השכר. כל שיש הוא תצהיר האם, שבו היא מצינת את ימי ההעדרות שלה ושל בעלה, ללא תמיכה אובייקטיבית במסמכים. בא-כח התובע טוען, כי יש לקבל את דבריה בהקשר זה, מאחר שהיא לא נחקרה עליהם. ברם, דרך זו אינה מקובלת להוכחת הפסד שכר, ומשלא הוצגו ראיות טובות יותר, פועל הדבר לתובעים לרועץ. לאור האמור, אני מקבלת הצעת הנתבעת בסיכומיה, לפסוק פיצוי בסך 10,000 ש"ח מיום 14.3.07 (מועד הסיכומים). טז'. התאמת דיור - כפי שנאמר לעיל, אין יסוד לפסיקת פיצוי בראש נזק זה. לא הוכחה בעיה ברגלי התובע המקשה על הליכתו הקשורה בתאונה, ואין לקשור את בעיית הפישוק של התובע או בעיית חוסר הסימטריה בין הרגליים, אם היא קיימת, לתאונה. יז'. הוצאות על רכב - הדעת נותנת, כי בשל אי-הסימטריה בין ידיו, יזדקק התובע לרכב עם הילוכים אוטומטיים. על פי חוות הדעת של משה קצין, ההפרש בין עלות אחזקת רכב רגיל לבין אחזקת רכב עם הילוכים אוטומטיים עומד על 27,480 ש"ח למשך ימי חיי התובע. בא-כח התובע טוען, כי יש להביא בחשבון גם עלותן של התאמות אחרות והוצאות מיוחדות שייגרמו לתובע בהליך הוצאת רישיון הנהיגה, ואולם, לא הובאו ראיות לגבי גובה הוצאות מיוחדות אלו. עם זאת, אני רואה לנכון להכיר ב"גרעין" של הוצאות כאלה, אף בהעדר הוכחה כאמור, על דרך אומדן. מאחר שאיני רואה את התובע כמי שתלוי ברכב בשל נכותו, ואין לדעת מתי ירכוש רכב, אם בכלל, אני רואה לנכון להעמיד את הפיצוי הכולל בתחום זה, באופן גלובלי, על 25,000 ש"ח (להיום). יח'. פיצוי בגין אירוע עתידי של שבירת יד ימין - לא הוכח סיכוי של ממש לשבירת היד הבריאה בעתיד. העובדה שבעבר שבר התובע את אצבעות יד ימין אינה מבססת סיכוי כזה. אני דוחה את הטענה שיש לפסוק פיצוי בהתחשב באפשרות זו. יט'. ניכויי תגמולי המל"ל - לא היתה מחלוקת כי יש לנכות מהפיצוי את תגמולי המל"ל שקיבל התובע בסך של 35,180 ש"ח (על פי חוות דעת של יגאל וילוז'ני מיום 16.5.06, כשהיא מעודכנת), וכך אני מורה. הנתבעת טוענת שיש גם לערוך ניכוי רעיוני של גמלאות המל"ל, וזאת "ככל שיסבור בית המשפט הנכבד כי נכותו התפקודית של התובע תעלה על 50%" - מאחר שלא קבעתי כך, אין צורך, על פי טיעון הנתבעת עצמה, בהפחתה כזו. עוד טענה הנתבעת שיש לנכות גמלת שירותים מיוחדים, וזאת "ככל שיסבור בית המשפט הנכבד כי נכותו התפקודית של התובע הינה בשיעור שמחייב עזרה רבה מהזולת בביצוע רוב פעולות היומיום" - מאחר שלא קבעתי כך, אין גם מקום, על פי טיעון הנתבעת עצמה, בהפחתה כזו. בנוסף, טענה הנתבעת, כי אם יתקבלו טענות התובע בגין מגבלת ניידות, יש לנכות רעיונית גמלת ניידות. כאמור, טענות אלו לא התקבלו (יצוין, כי באת-כח הנתבעת התייחסה בסיכומיה להוצאות ניידות בגין בעיות ברגליו). 11. לאור האמור, אני פוסקת לתובעים את הסכומים שצויינו לעיל (בניכוי התגמולים שקיבל התובע כאמור), וכן פוסקת בנוסף הוצאות המשפט (מיום הוצאתן), ושכר טרחת עורך דין בשיעור של 20% מהסכום שנפסק בתוספת מע"מ כדין. תביעות רשלנות רפואיתרשלנותפיצוייםרפואה