לידת עובר מת

להלן פסק דין בנושא נזקים נפשיים לאישה בגין לידת עובר מת: פסק דין 1. התובעים, אישה (להלן - "התובעת") ובעלה, עותרים בתביעתם שלפני לכך שהנתבעת תחויב לפצותם עבור נזקי גוף שנגרמו לתובעת. לטענת התובעים, עקב התרשלות הצוות הרפואי שטיפל בתובעת, בעת שאושפזה במרכז הרפואי "רמב"ם" בחיפה, בתאריך 25.1.99, ילדה התובעת עובר מת, ולתובעת נגרמה נכות נפשית. 2. התובעת, ילידת 26.10.56, הרתה לבעלה בעת שהייתה כבת 42 שנים. בתקופת ההיריון, שהיה הריונה הראשון, הייתה התובעת במעקב רפואי של רופא בקופת חולים מאוחדת. בתאריך 21.1.99, בשבוע ה- 41 להריון, נבדקה התובעת על ידי הרופא בקופת החולים אשר הפנה אותה לבית החולים עקב מיעוט מי השפיר. התובעת פנתה אפוא למרכז הרפואי רמב"ם שם אושפזה, ונמצא כי צוואר הרחם עדיין אינו בשל ללידה. על כן נעשו מספר ניסיונות לגרום להפעלת הלידה, אך הניסיונות לא הניבו לידה. בתאריך 24.1.99 בשעות הערב, לאחר שהניסיון הרביעי להפעלת הלידה באמצעות נר פרוסטגלנדין שלא צלח, ולאחר התייעצות שקיימו הרופאים שטיפלו בה, הוחלט על דעת התובעת, להפסיק הניסיונות להפעלת הלידה, ועוד הוחלט, שאם עד סוף שבוע 42 להריון (בתאריך 27.1.99) לא תלד התובעת בלידה טבעית, יבוצע לתובעת ניתוח קיסרי. נוכח החלטה זו, נותרה התובעת להשגחה בבית החולים, ולא שוחררה לביתה. יצוין כי התובעת הדגישה בפני הצוות הרפואי שטיפל בה את עובדת היותה חברה בכת עדי י', ועל פי השקפתה אין היא מוכנה לקבל עירויי דם. על כן, הצוות הרפואי שטיפל בתובעת לא שש לנתחה, מחשש שדימום במהלך הניתוח יסכן את חייה, לאור סירובה לקבל עירויי דם. 3. בתאריך 25.1.99 בשעות הבוקר חוברה התובעת למוניטור למשך כ- 40 דקות, ונמצא כי עדיין לא התפתחו צירי לידה וכי דופק העובר תקין. בשעות אחר הצהריים ביקרו את התובעת בני משפחתה, ואלה נפרדו ממנה בסביבות השעה 21:00. התובעת טוענת, כי בשעה 21:00 עדיין הרגישה את תנועות העובר, ובשעה 22:00 החלו להתפתח צירים, ועל כך העידה התובעת כדברים הבאים (עמ' 49 לפרוטוקול, שורות 24 עד 30): "לקראת השעה 22:00 בערך, היו לי התכווצויות חזקות, בצדדים ובבטן התחתונה. ישר קראתי לאחות, ואמרתי לה שיש לי צירים. היא אמרה לי שאחכה שזה יהיה סדיר ואגיד לה. חיכית כ-3/4 שעה בערך, ואמרתי לה שהיו לי צירים כל 20 דקות ועכשיו יש לי כל רבע שעה. היא אמרה שאחכה שזה ממש יהיה מסודר, שהיא תוכל להביא את המוניטור. לקראת השעה 12:00 בלילה, קראתי לה ואמרתי לה שאני לא יכולה להחזיק מעמד יותר, יש לי כאבים חזקים וזה בערך כל 10 דקות. היא אמרה לי תחכי, אני אביא לך את המוניטור." 4. קיימת תרשומת בכרטיס הטיפול הסיעודי, שנרשמה על ידי אחות המחלקה הגב' ציפי בראייר, וזו לשונה: "ב- 24:00 תלונות על צירים מסודרים (מלפני כשעתיים) הורדה לחדר לידה לבדיקה אחרי ניסיון לביצוע NST במחלקה שנכשל." התובעת אכן חוברה למוניטור בסביבות חצות הלילה, ולאחר החיבור נמצא שאין דופק עוברי. התובעת הועברה לחדר לידה, גם שם המוניטור הראה כי אין דופק עוברי, ובדיקה על-קולית שבוצעה בחדר הלידה העלתה כי העובר מת. התובעת הושארה בחדר הלידה וניתנו לה תרופות לזירוז הלידה, ולמחרת, 26.1.99 בשעה 15:50 אחר הצהריים, ולאחר שימוש בשולפן ריק, נולד עובר מת. בלידת העובר נמצא כי חבל הטבור "כרוך והדוק" סביב צווארו. נראה כי היום כבר אין מחלוקת בין הצדדים, כי העובר מת כתוצאה מכריכת חבל הטבור סביב צווארו, וכי הדבר אירע בין השעה 21:00, שאז התובעת עדיין חשה בתנועותיו, וחצות הלילה, שאז חוברה התובעת למוניטור ונמצא כי אין דופק עוברי. 5. התובעת טוענת, כי הרופאים שעקבו אחר מצבה בעת שהייתה מאושפזת, נתנו הוראות מפורשות לחברה למוניטור מיד כאשר יתפתחו צירי לידה, אך האחיות במחלקה לא ביצעו הוראה זו. לטענת התובעת, מותו של העובר יכול היה להימנע אם הייתה מחוברת למוניטור והיה מתגלה כי העובר נתון במצוקה, דבר שהיה גורר ניתוח קיסרי מיידי, והעובר היה ניצל. התובעת מוסיפה וטוענת, כי בשל גילה הגבוה יחסית לא תוכל להרות עוד, וכתוצאה מהאירועים המתוארים לעיל נגרמה לה נכות נפשית בשיעור 20% לצמיתות, כעולה מחוות דעתו של המומחה מטעמה, דר' כמאל פרחאת (מוצג ת/4). 6. לעומת טענות התובעת, טוענת הנתבעת כי הטיפול הרפואי שניתן לה היה טיפול נכון ותקין, ולא נפלה בו כל התרשלות שהיא, וכי אין קשר סיבתי בין מות העובר לטיפול הרפואי שקיבלה התובעת. 7. את תביעתה תמכה התובעת בחוות דעתו של מומחה מטעמה (מוצג ת/1), והמומחה הוא פרופ' י' שנקר, מומחה למיילדות וגניקולוגיה, ומנהל מחלקת נשים ויולדות בבית החולים "הדסה" עין כרם. לעומת זאת, הנתבעת סומכת דעתה על חוות דעת של מומחה מטעמה (מוצגים נ/16 ו-נ/17), והמומחה הוא דר' (כתוארו אז) י' בליקשטיין, אף הוא מומחה למיילדות וגניקולוגיה, ומשמש כרופא בכיר במחלקת נשים ויולדות בבית החולים "קפלן" ברחובות. 8. פרופ' שנקר סקר בחוות דעתו את הטיפול הרפואי שקיבלה התובעת החל מרגע קבלתה לאשפוז, בתאריך 21.1.99, ונראה כי אין מחלוקת בין המומחים שלא נפל כל פגם בטיפול שניתן לתובעת מעת שאושפזה בבית החולים ועד שאירעו האירועים המתוארים לעיל. פרופ' שנקר סקר את הטיפולים השונים שקיבלה התובעת במהלך אשפוזה, כפי שהדברים נלמדים מהכרטיס הרפואי, לרבות ההתייעצות שהתקיימה בתאריך 24.1.99 לאחר שנכשלו הניסיונות להפעיל את הלידה, וכן ציין את הוראת הרופאים, שניתנה בתאריך 24.1.99 בשעה 17:35: "בהופעת צירים קליניים NST”, הוראה שמשמעותה, שיש לחבר את התובעת למוניטור בעת הופעת צירי לידה. לדעת פרופ' שנקר, הריונה של התובעת היה הריון בסיכון גבוה, וזאת לאור גילה של התובעת באותה עת (42), וכן משום שהריונה של התובעת היה הריון ראשון שחרג מעבר לתקופת הזמן הרגילה. פרופ' שנקר גורס בחוות דעתו, כי בנתוניה של התובעת, היה צורך במעקב מיוחד כדי למנוע תמותה טרום לידתית "השכיחה יותר להופיע" בתקופת הריון שמעבר לזמן, וכן עמד פרופ' שנקר על הסיכון הקיים במצב בו נמצא מיעוט מי השפיר, שכן "מיעוט מי שפיר גורם לסיכון לעובר בשל אפשרות של לחץ דפנות הרחם על חבל הטבור והפרעות בהספקת דם לעובר". פרופ' שנקר סבור, כי בתאריך 25.1.99 בשעות הערב, פיתחה התובעת צירי לידה בעקבות נר הפרוסטגלנדין הרביעי שניתן לה בתאריך 24.1.99 בשעה 17:35, אך בניגוד להוראת הרופאים לא חוברה למוניטור ועקב כך לא ניתן היה לאבחן מצוקה עוברית שהתפתחה, ובלשונו של פרופ' שנקר: "חוסר מעקב אחרי דופק העובר בשלב זה של הופעת צירים לא אפשר אבחון של מצוקה בשלביה הראשוניים וביצוע ניתוח קיסרי דחוף. הצוות המטפל במקרה הזה לא מילא את פקודות הרופאים שנתנו פעמים חוזרות ובעובדה זו יש לראות סטייה רפואית בולטת ואחריות למותו של העובר ברחם." 9. חוות דעת המומחה מטעם התובעת, מעמידה את המחלוקת בין הצדדים על עניין אחד מאוד מסוים ומצומצם, והוא, האם אכן הצוות הסיעודי במחלקה, לא קיים את הוראת הרופאים, לחבר את התובעת למוניטור מיד עם הופעת צירי לידה. על מנת להגיע למסקנה אליה הגיע פרופ' שנקר מוטל על התובעת להניח את הבסיס העובדתי המתאים, ולפיכך, קודם שנגיע לבחון האם הצוות הסיעודי לא קיים את הוראת הרופאים לחבר את התובעת למוניטור, יש לבחון, האם התובעת הודיעה על כך שהיא חשה צירי לידה, ומתי הודיעה על כך. ברור הדבר שפרופ' שנקר חי אך ורק מפיה של התובעת והמסמכים הרפואיים שהיו בפניו, ולעומת זאת, בפני מונחות גם העדויות של האחיות שעבדו במשמרות הערב והלילה בתאריך 25.1.99, לרבות חקירתן הנגדית. מטבע הדברים, הבחינה העובדתית שבית המשפט עורך, מקיפה יותר ומעמיקה יותר מזו שיכול היה לערוך פרופ' שנקר. 10. מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעתו של דר' בליקשטיין (מוצג נ/16). אף דר' בליקשטיין סקר את מהלך הטיפול שקיבלה התובעת בבית החולים החל ממועד אשפוזה בתאריך 21.1.99 וארבעת הניסיונות לגרום להפעלת הלידה. לדעת דר' בליקשטיין, אם בתאריך 24.1.99, לאחר הניסיון הרביעי, הייתה מתקבלת החלטה לבצע ניתוח קיסרי, כי אז היה נמנע מות העובר, ואולם, לדעתו, זו חוכמה שלאחר מעשה. לאור אמונתה הדתית של התובעת וסירובה לקבל עירויי דם, סבור דר' בליקשטיין, שההחלטה להמתין עד לשבוע 42, מתוך הנחה שקיים סיכוי שהתובעת תפתח צירי לידה ולא יהיה צורך לנתחה, הייתה החלטה סבירה. דר' בליקשטיין התייחס אף לתרשומת המופיעה בכרטיס הצוות הסיעודי אותה רשמה הגב' ציפי בראייר (אותה ציטטתי לעיל), ולדעתו, משמעות התרשומת היא, כי "קיים פרק זמן שבו חשה היולדת צירים אך לא פנתה לאחות". דר' בליקשטיין קבע בחוות דעתו, כי מות העובר נגרם בתאריך 25.1.99 בין השעה 11:00 בבוקר, שאז בוצע לתובעת הניתור האחרון, לשעה 24:00, שאז התברר כי לעובר אין דופק, אך במהלך חקירתו הנגדית, הסכים כי לאור עדות התובעת, כי חשה בתנועות העובר בשעה 21:00, המוות נגרם ביון השעה 21:00 לשעה 24:00. מכל מקום, לדעת דר' בליקשטיין, כיוון שסיבת המוות במקרה שלפני ידועה, היינו - כריכת חבל הטבור סביב צוואר העובר, הרי שאין מדובר במוות הנגרם באופן מיידי, משום שמדובר באירוע הנמשך שעות. על כן סבור דר' בליקשטיין, כי אין קשר סיבתי בין מות העובר והופעת הצירים, "וסביר יותר כי העובר נפטר עוד לפני הדיווח על צירים". לדעת דר' בליקשטיין, אין כל ראיה לכך שהעובר היה בחיים בשעה 22:00, בעת שהתובעת פיתחה צירי לידה, ואין לדעתו קשר בין ניסיון ההפעלה הרביעי, שנעשה בתאריך 24.1.99 בשעה 17:35, לצירי הלידה שהתפתחו בתאריך 25.1.99, למעלה מ- 24 שעות לאחר ניסיון ההפעלה. 11. לאור חוות דעת המומחים, שאלת האחריות בתביעה שלפני מעוררת דיון בשתי שאלות עיקריות ואלה הן: (א) האם מהבחינה העובדתית היה מחדל של האחיות שטיפלו בתובעת בכך שלא קיימו הוראת הרופא לחברה למוניטור עם התפתחות צירי לידה. (ב) אם היה מחדל כאמור, האם קיים קשר סיבתי בין מחדל זה למות העובר. להלן אדון בשאלות אלה, אחת לאחת. 12. על פי גרסת התובעת בעדותה, כמובא לעיל, בשעה 22:00 תקפו אותה צירי לידה "וישר" קראה לאחות שעבדה במחלקה, אך האחרונה לא חיברה אותה למוניטור, ודחתה זאת לשלב מאוחר יותר, עד שהצירים יהיו סדירים. האחיות שטיפלו בתובעת מסרו גרסה שונה לאירועים, ולהלן אעמוד על גרסאותיהן: (א) גב' סילביה פוקס: הגב' פוקס שימשה כאחות במחלקה בה אושפזה התובעת במשמרת ערב, היינו המשמרת שהחלה בשעה 15:00 אחר הצהריים והסתיימה בשעה 23:00 בלילה, מועד בו הוחלפה על ידי האחות ציפי בראייר. גב' פוקס משמשת כאחות מזה כ- 15 שנים מתוכן 9.5 שנים במיון טראומה, ואת עבודתה במחלקת היולדות החלה כשישה חודשים לפני האירועים הנוגעים לתביעה שלפני. גב' פוקס זכרה את התובעת ואת בעלה ("הם היו זוג מאוד מיוחד זוג שקט, נכבד"; "הייתה אישה מאוד נעימה סבלנית"). גב' פוקס הודתה כי אינה זוכרת את האירועים שאירעו בתאריך 25.1.99, ועל כן התייחסה לרישום בכתב ידה בכרטיס הצוות הסיעודי, ובעדותה אמרה (עמ' 10 לפרוטוקול הישיבה מיום 17.6.04): "... כפי שציינתי אם כתבתי ב- 25.1 שהיא הרגישה טוב במהלך הערב כלומר שהיולדת לא התלוננה על כאב צירים או על משהו חריג, שדרש התייחסות מעבר לשמירה במחלקה אלא [וכנראה צ"ל "או" - י"כ] התערבות נוספת. זה לגבי אותה משמרת של 25.1.99 [ובטעות נכתב בפרוטוקול 25.1.04 - י"כ]". למטה מדברים אלה העידה הגב' פוקס (החל מעמ' 8 לפרוטוקול, בישיבה מיום 17.6.04): "... אם אכן אותה מטופלת הייתה פונה אלי ואומרת לי שאכן היא חשה בצירים היות וזה הריון בסיכון גבוה הריון מוכר, היא הייתה מחוברת מיידית למוניטור. היא לא הייתה צריכה להמתין להרגשת צירים תכופים. זו יולדת ראשונה מחובתי המקצועית הייתה לחבר אותה מיידית למוניטור לפי נוהלי המחלקה. היות והיא לא פנתה אלי בתלונות כאלה, אוכל רק להגיד שעד תום המשמרת וכשמסרתי את המשמרת וכשעמדתי מול הגברת הייתה מאוד נינוחה ולא הייתה עם סימני מצוקה כלשהם או כאב שקל לזהות. גם אישה כמו הגב' שהייתה מאוד שקטה ומאוד נינוחה הייתי יכולה לחוש גם ללא תלונות על כאב את הכאבים לפי שפת גופה וזה לא היה. כפי שציינתי במהלך המשמרת שלי, משמרת ערב, המהלך היה תקין ללא תלונות וללא צירים." ב"כ התובעים טען בסיכומיו אין לקבל עדותה של הגב' פוקס, משום שכלל לא זכרה את התובעים, אך אין אני מקבל טענה זו, שכן התרשמותי הפוכה, והנני סבור כי הגב' פוקס זכרה היטב את התובעים. (ב) עדות הגב' ציפי בראייר (החל מעמ' 76 לפרוטוקול): הגב' ציפי בראייר הייתה האחות שהחליפה את הגב' פוקס במחלקה בשעה 23:00, ומשמרתה נמשכה עד למחרת בבוקר (26.1.99) בשעה 07:00. גב' בראייר הסבירה בעדותה את נוהל החלפת המשמרות הנהוג במחלקה, ואמרה, כי בהחלפת משמרת השגרה היא, ש"עוברים מיטה מיטה ואם יש משהו מיוחד זה מצוין" (עמ' 78 לפרוטוקול,שורה 1). עדותה של הגב' בראייר נמסרה בתאריך 31.12.2002, ולדבריה, לראשונה שמעה כי התובעת טוענת שלא חוברה למוניטור מיד כשדווחה לאחות במחלקה על כך צירי הלידה שתקפו אותה "רק לפני חודש כאשר שאלו אותי אם אוכל לבוא להעיד". הגב' בראייר, שמאז האירוע טיפלה ביולדות רבות, סיפרה כי היא זוכרת את התובעת "כי זה היה מקרה מאוד חריג" (עמ' 80 לפרוטוקול שורה 9), ובהמשך מסרה כי היא זוכרת "את מה שהיה שם כאילו שזה היום" (עמ' 81 לפרוטוקול שורה 19). גב' בראייר היא האחות אשר רשמה את התרשומת בשעה 24:00 בכרטיס הסיעודי אותה ציטטתי לעיל (בסעיף 4 לעיל), ובעדותה אפילו הסבירה את שתי המחיקות שנעשו על ידה במהלך רישום התרשומת (עמ' 78 לפרוטוקול, שורות 14 עד 19). גב' בראייר זכרה, כי בעת שקיבלה את המשמרת מאת הגב' פוקס לא נאמר לה שלתובעת יש צירים, וכי דובר על כך שהסכימה לעבור ניתוח קיסרי ביום רביעי. בעדותה אמרה הגב' בראייר הדברים הבאים: "לשאלתך מה אני זוכרת מהמשמרת של אותו לילה - אני משיבה שאינני זוכרת בדיוק את מה שהיה. הוחלט והאישה הסכימה לניתוח קיסרי, וממש רווח לנו כשזה נודע לנו. כשעברתי היא לא אמרה לי שום דבר. ב- 12 [והכוונה לחצות הלילה - י"כ] או שניגשתי אליה או שהיא קראה לי ודווחה שהיא מרגישה צירים, היא דווחה בהרגשת שמחה אפילו, שהיא לא תצטרך לעבור את הניתוח ותעשה לידה רגילה. היא אמרה שיש לה צירים סדירים. הייתה הוראה לחבר אותה למוניטור כשיהיו לה צירים ועל כן ניסיתי לחבר אותה למוניטור. כשמחברים למוניטור צריך לחפש דופק העובר וניסיתי למצוא את דופק העובר אך לא הצלחתי ואמרתי שכדאי ללכת לחדר לידה ושם יעשו אולטרא סאונד ושם גם יאתרו את דופק העובר." בעדותה התייחסה הגב' בראייר לעדות התובעת, שאמרה כי הודיעה לאחות שיש לה צירים והאחות אמרה לה להמתין עד שאלה יהיו סדירים, וכך השיבה: " ... אני התחלתי משמרת ב- 11 בערב ואינני יודעת מה היה קודם. אם היולדת אומרת שזה [היה] ב- 10 אינני יודעת. כשאני באתי ושאלתי אותה היא אמרה שיש לה צירים בערך שעתיים. בשום פנים ואופן לא אמרה שהתלוננה קודם וגם אלי לא התלוננה קודם. הפעם הראשונה שדיברתי אתה הייתה ב- 12 בלילה." גב' בראייר אף זכרה כי ביקרה את התובעת, ביחד עם האחות האחראית עליה יום או יומיים לאחר מכן, וזאת משום שהרגישה צורך לעשות זאת לאור מערכת היחסים הקרובה שהתפתחה בינה והתובעת (עמ' 79 לפרוטוקול, שורה 8). גב' בראייר מסרה, כי התובעת קיבלה אותה "בחמימות יוצאת מן הכלל עם נשיקות", והוסיפה כי לעומת החמימות שהפגינה התובעת "הייתה עוינות מאוד גדולה מצד אנשים שהיו לידה ואמרו לה לשתוק ... אח או אבא שלה" (שם, שורות 10 עד 13). 13. כאמור, על פי התרשומת שערכה הגב' בראייר בשעה 24:00 בלילה, התובעת התלוננה על צירים "מלפני כשעתיים". על כן, הנני מקבל את דבריה של התובעת, כי החלה לחוש צירי לידה כבר משעה 22:00 באותו ערב. שאלה אחרת היא, האם התובעת הודיעה לאחות שעבדה באותה עת, היא הגב' פוקס, כי היא חשה צירים, על מנת שהאחות תוכל לחבר אותה למוניטור כפי שציוו הרופאים. כאמור, התובעת טוענת כי כאשר חשה צירי לידה "ישר" הודיעה לאחות, אך לעומתה, הגב' פוקס מכחישה זאת, ומעידה, שאם התובעת הייתה מודיעה לה כי היא חשה צירי לידה, מיד הייתה מחברת אותה למוניטור. מבין שתי עדויות אלה, הנני מעדיף את עדותה של הגב' פוקס, ומסקנתי זו מבוססת על מכתב שכתבה התובעת, וסומן כמוצג נ/9. המכתב נ/9 נושא תאריך 28.1.99, היינו שלושה ימים לאחר שהתובעת חשה צירי לידה ולא חוברה למוניטור כטענתה. במכתב זה תיארה התובעת קורותיה בבית החולים, ובו הטיחה את האשם למות עוברה על הצוות הרפואי שטיפל בה. במכתב נ/9 כותבת התובעת כי "בשעה 10 בלילה התחלתי לחוש בצירים, האחות חיברה אותי למוניטור", ולא נרשמה בו העובדה, כי האחות השתהתה בחיבור התובעת למוניטור או כי אמרה לה להמתין עד שהצירים יהיו סדירים, כפי שהתובעת העידה בבית המשפט. יתכן שהתיאור במכתב אינו מדויק מבחינת לוח הזמנים, ועל כן אין אני זוקף את הדבר לחובת התובעת (והתובעת עצמה כותבת בסיפא למכתבה כי ייתכן שאינה מדייקת בדברים מסוימים משום שהיא במצב נפשי קשה). עם זאת, בסיפא למכתבה נ/9 פרטה התובעת טענותיה כלפי צוות המחלקה שטיפל בה, וכדי שתהא התמונה שלמה אביא את הדברים: "ולהלן העובדות המחרידות שהיו ואי מקצועיות הרופאים: אי התייחסות להערה במכתב ההפניה לבי"ח על חוסר מי שפיר. אי התייחסות לגיל, מצב משפחתי, לידה ראשונה והריון בסיכון גבוה. חוסר התחשבות במצבי הרפואי - הניתוח שהיה לי בחודש החמישי, פוליפ. המתנה למשך 5 ימים כמו עכבר ניסויים ללא החלטה נבונה וישירה מה יש לעשות איתי. לא קיבלתי טיפול מרופאים בכירים לעצם מצבי המיוחד. לא הייתי בהשגחה נמרצת כמו חיבור למוניטור, אולטרא סאונד באופן עקבי. פספוס זמן המצוקה של העובר בשל אי הימצאותי בחדר לידה בשל מצבי הקריטי. הודעתם על מוות העובר ללא רגש מבלי להתחשב במשבר נפשי שיכול היה למוטט אותי באותו רגע. ניסיון לשבש תוצאות אמת על סיבת המוות של העובר, והטלת ערפל כבד על הסיבה האמיתית בכך שבכל פעם קיבלתי תשובה שונה מהשניה, ועד היום אין לי תשובה ברורה ומקצועית. ניסיון להטלת האחריות בכך שהאשים אותי דר' דרוגן אריה שבגללי לא היה ניתן לעשות ניתוח כי אני לא מקבלת עירוי דם. טענה זו לא מבוססת על אמת והיא לא נכונה. כי אם כן היה עליהם להגיד זאת מהיום הראשון ואז אני הייתי מחפשת בי"ח אחר. ולא רק זה, הרי הרופאים עצמם בהתחלה ניסו לא ליילד אותי בניתוח כי הם עצמם לא רצו בזאת אז מה פתאום להטיל את האשמה עלי כרגע?" במכתבה של התובעת לא מצאתי כל טענה כלפי האחיות, פוקס ובראייר, על שדחו את התובעת כאשר הודיעה להן שהיא חשה בצירי לידה, ומי מהן החליטה לדחות את שעת חיבורה למוניטור. גם אם התובעת הייתה נתונה במצב נפשי קשה ובסערת רגשות בעת שכתבה את המכתב, קשה לי להניח שהייתה משמיטה הטענה, כי אמרה למי מהאחיות שהיא חשה בצירים, אך האחות נמנעה מלחברה למוניטור. למעשה, עיקר טענותיה כלפי הרופאים מופנות לכך שהרופאים החליטו שלא לנתח אותה מיד לאחר כשלון ארבעת הניסיונות להפעיל את הלידה, ולעקוב אחרי מצבה עד לתום השבוע 42 ורק אז, אם לא תלד באופן ספונטני, לנתחה. זאת ועוד, התובעת מלינה על כך שלא הייתה נתונה "בהשגחה נמרצת כמו חיבור למוניטור" (סעיף 6 בקטע המצוטט לעיל), ומכאן מתבקש, שידעה משמעות החיבור למוניטור. מקובלת עלי אפוא בעניין זה טענת ב"כ הנתבעת, שאם היה חל עיכוב של מי מהאחיות בחיבור התובעת למוניטור, היה הדבר מוצא ביטוי ראוי במכתבה נ/9 להנהלת בית החולים. 14. ממכלול הראיות שלפני נראה לי כי התמונה המצטיירת היא, שבשעה 22:00 החלה התובעת לחוש בצירי לידה, אך האחיות לא ידעו על כך, ומשלא ידעו על כך, כיון שהדבר לא נמסר להן, ממילא לא חיברו את התובעת למוניטור. אף בעת העברת המשמרת בין האחיות לא מסרה הגב' פוקס לגב' בראייר שצירי הלידה החלו, משום שהגב' פוקס לא ידעה על כך. רק בחצות הלילה, בשעה 24:00, קיבלה הגב' בראייר הודעה מהתובעת, כי היא חשה צירי לידה, ואז ניסתה לחבר את התובעת למוניטור, אך לא עלה בידיה למצוא את דופק העובר. על כן העבירה הגב' בראייר את התובעת לחדר הלידה, שם גם לא נמצא דופק עוברי, ובעקבות בדיקת אולטרא סאונד שנעשתה שם, התברר שהעובר מת בעודו ברחם אמו. המסקנה המתבקשת מדברים אלה היא, שהצוות הרפואי שטיפל בתובעת לא התרשל כפי שקבע פרופ' שנקר בחוות דעתו, ואדגיש את שכבר אמרתי לעיל, כי התמונה שנפרשה בפני בית המשפט היא תמונה רחבה יותר ומעמיקה יותר מזו שנפרשה בפניו של פרופ' שנקר, שבפניו עמדו אך ורק המסמכים הרפואיים והגרסה שמסרה לו התובעת. אוסיף, כי פרופ' שנקר פרט בחוות דעתו המסמכים שעמדו לפניו בעת שערך את חוות דעתו, ולא צוין כי ראה את מכתבה של התובעת נ/9. 15. משקבעתי העובדות שלעיל, נשמט למעשה הבסיס לטענה, שהצוות הרפואי התרשל בכך שלא קיים מצוות הרופאים, לחבר את התובעת למוניטור, מיד כשיחלו צירי לידה. על כן לכאורה פטור אני מלדון בשאלת הקשר הסיבתי. עם זאת, מוצא אני מקום לדון בכך, ולו כדי לנקות את התובעת מכל חשש שמא היא נושאת באשם כלשהו לדברים שאירעו. הגם שבמכתבה נ/9 מלינה התובעת על כך שסיבת מותו של עוברה לא נמסרה לה, נראה כי אין מחלוקת שמותו של העובר נגרם עקב כריכה הדוקה של חבל הטבור סביב צווארו. אילו קבעתי שהצוות הרפואי התרשל, היה מקום לשאול האם קיים קשר סיבתי בין התרשלות הצוות הרפואי, שלא חיבר את התובעת למוניטור מייד כאשר הודיעה על תחילת צירי הלידה ובין מותו של העובר. חיבור יולדת למוניטור מאפשר מעקב אחר דופק העובר, ומעקב אחר הדופק העוברי מאפשר לאבחן מצב של מצוקה עוברית אם העובר נקלע למצב שכזה. עם גילוי מצוקה עוברית יש להעביר את היולדת לחדר הלידה ולהפעיל את הלידה במהירות האפשרית, ובמקרה הצורך אף לנתחה בניתוח קיסרי. ואולם, במקרה שלפני קיימות ראיות המצביעות על האפשרות המסתברת, שהעובר מת זמן מה לפני שהתובעת החלה לחוש בצירי לידה, ולפיכך, אפילו הייתה מחוברת בשעה 22:00 למוניטור, לא היה הדבר מועיל, משום שכבר אז העובר היה מת. על פי המסמכים הרפואיים, התובעת חשה בפעם האחרונה בתנועות העובר בשעה 21:00 בערב (וראה התרשומת בראש הדף ת/5 - "פעם אחרונה חשה FM ב- 21:00 25.1.99"). אמנם, בעדותה בבית המשפט מסרה התובעת כי חשה בתנועות העובר עד שעה 22:00, עת החלה לחוש בצירים, אך נראה כי יש להעדיף דווקא את התרשומת ת/5 שנעשתה בזמן אמת על פני עדות שנמסרה מספר שנים לאחר מכן, מה עוד שעדותה של התובעת ניתנה לאחר שפרופ' שנקר העיד, והדברים עלו במהלך חקירתו הנגדית של פרופ' שנקר, והתובעת יכלה להבין את משמעותם. מכל מקום, התובעת העידה, כי בעת ביקור בני משפחתה, שעזבו אותה בסביבות השעה 21:00 חשה תנועות חזקות ביותר של העובר, וכך אמרה (עמ' 49 לפרוטוקול, שורות 19 עד 22): "לקראת הערב היו ההורים שלי וכל מיני אנשים מהמשפחה וגם בעלי, ואמרו שהם רואים תנועות לא נורמליות בבטן, אני אמרתי שתמיד את התנועות האלה. הם עזבו אותי בסביבות השעה 21:00 בערב ואח"כ הלכתי לנוח. אפילו אישה שיש לה ניסיון אמרה שהיא לא מבינה מה זה התנועות החזקות האלה שהיו לי בבטן." בחקירתו הנגדית הסביר פרופ' שנקר, כי תנועתיות חריגה מצביעה על האפשרות שהעובר במצוקה, ופרופ' שנקר השווה את המצב שנוצר בעת שחבל הטבור נכרך סביב צוואר העובר, למצב של אדם טובע (עמ' 35 לפרוטוקול, שורות 5 עד 14): "ש. זה נכון שכריכה של חבל הטבור מתייחסים אליה כאל תאונה שאי אפשר למנוע אותה? ת. אי אפשר למנוע את הכריכה כי הכריכה נעשית בין העובר לחבל הטבור. זה לא בשליטה של המיילד ולא של האישה, זה שליטה של שני הדברים האלה שנמצאים ביחד. זה נכון. ש. זה גם נכון, שאם הסיטואציה הזאת למשל קורית בבית, אי אפשר למנוע אותה, אי אפשר לצפות אותה. ת. אם היא קורית בבית אז אי אפשר לצפות אותה, אבל בדרך כלל קורים שני דברים, וזה בדיוק האנלוגיה לאדם שטובע עושה הרבה מאוד תנועות כי הוא רוצה לצאת מהמים. אותו דבר, אחד הסימנים האופייניים עם המוות בלבד אני אומר מ- [Cord] Accident (כריכת חבל הטבור סביב צוואר העובר - י"כ) מה שקרה שחבל הטבור, האישה מרגישה פתאום תנועתיות עצומה ואחר כך נרגע. זה כמו [אדם] שטבע גם הוא נרגע. זה מה שקורה ברוב המקרים." בחקירתו הביע פרופ' שנקר דעתו, כי מות העובר בנסיבות אלה אינו פתאומי אלא עשוי להימשך פרק זמן של כ- 15 דקות, ועוד אמר פרופ' שנקר, כי במקרה של התובעת, הסבירות שהעובר נפטר לפני שהתחילו הצירים היא "סבירות קטנה מאוד". הנה מתברר, כי בעת שבני משפחתה ביקרו אותה, התובעת חשה בתנועתיות חריגה של העובר. בני המשפחה עזבו בסביבות השעה 21:00, וזו אף הייתה השעה האחרונה שעל פי המסמכים הרפואיים התובעת דיווחה על תנועתיות של העובר. בין השעה 21:00 ועד השעה 22:00, המועד בו החלה התובעת לחוש בכאבים, המתפרשים כצירי לידה, התובעת לא חשה בתנועות העובר, וזאת ככל הנראה משום שכבר היה מת עקב כריכת חבל הטבור על צווארו, כריכה שגרמה בסביבות השעה 21:00 לתנועתיות חריגה ומוגברת. על כן, אפילו הייתה התובעת מחוברת למוניטור בשעה 22:00, לא היה הדבר מועיל להציל את העובר. 16. פרופ' שנקר קבע, כי התרשלות הצוות הרפואי שטיפלה בתובעת היא בכך שבניגוד להוראת הרופאים התובעת לא חוברה למוניטור מיד כאשר החלה לחוש צירי לידה. עם זאת ברור לכל, שאילו התובעת הייתה עוברת ניתוח קיסרי מיד לאחר שנכשלו ארבעת הניסיונות להפעיל את הלידה, אפשר והעובר היה ניצל. זו גם התלונה העיקרית שהתובעת העלתה במכתבה נ/9 להנהלת בית החולים. מקובלת עלי עמדתו של דר' בליקשטיין, כי הקביעה שניתן היה להציל את העובר אילו התובעת הייתה עוברת ניתוח קיסרי לאחר כשלון ארבעת הניסיונות להפעיל את הלידה, היא בגדר חוכמה שלאחר מעשה, ובצדק פרופ' שנקר אינו סבור שנפל פגם בהחלטת הרופאים לאפשר לתובעת לפתח צירי לידה ספונטניים עד תום השבוע ה- 42 להריון. נזכור, כי התובעת הודיעה כי היא מסרבת לקבל עירויי דם בשל השקפתה הדתית, ועל כן, בעת שהיה על הרופאים לקבל ההחלטה כיצד לנהוג, לאחר כשלון ארבעת הניסיונות להפעיל את הלידה, היה עליהם להביא בחשבון לא רק את הסיכונים הרגילים שקיימים בכל ניתוח קיסרי, אלא אף את הסיכון שבמהלך הניתוח יהיה צורך לתת לתובעת עירוי דם, אותו מסרבת התובעת לקבל. ההחלטה לדחות את ביצוע הניתוח ולבצעו רק כמוצא אחרון, אם התובעת לא תפתח צירי לידה ספונטניים עד לתום השבוע ה- 42 להריונה, הייתה לדעתי החלטה סבירה, שהביאה בחשבון אף את הסיכון המיוחד העשוי להתרחש במהלך הניתוח כתוצאה מסירוב התובעת לקבל עירוי דם. 17. על יסוד כל האמור לעיל, הנני סבור כי בטיפול בתובעת לא נפל פגם ואין לזקוף לחובת הצוות הרפואי שטיפל בתובעת התרשלות בטיפול בה. מותו המצער של העובר נגרם מסיבות שהטבע גרמן, ולצוות הרפואי לא הייתה כל אפשרות להושיעו. 18. אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט כדלקמן: (א) הנני דוחה את התביעה. (ב) בנסיבות העניין הנני מחליט שלא לעשות צו לתשלום הוצאות, וכל צד ישא בהוצאותיו. (ג) למען הסר ספק, אגרת המשפט תשולם על ידי התובעים (וראה תקנה 6(ב)(5) לתקנות בית המשפט (אגרות), תשמ"ח - 1987). תביעות רשלנות רפואיתרשלנות רפואית (בלידה)לידה