שפיכה מוקדמת טיפול רשלני

פסק דין 1. התובע יליד 1931 התלונן מאז ראשית שנות ה- 80 על הפרעה בתפקוד המיני בשל "שפיכה מוקדמת" ועבר טיפולים שונים במשך שנים אשר לדבריו לא הועילו. 2. בגיל 65 בעקבות מודעה בעתון (ת/1) שפורסמה על ידי הנתבע 1 (להלן:"הנתבע") אשר הציע טיפול ב"שיטת אולשניצקי", מודעה אשר הופנתה לציבור הגברים המעוניין לחזור לקיים יחסי מין מלאים. צויין כי הטיפול בשיטה מיועד "להחזרת זקפה טבעית לשחרור מהצורך בזריקות" ובעקבות המודעה פנה התובע למרפאת הנתבע. 3. ביום 18.3.99 הגיע התובע לפגישת יעוץ עם הנתבע ולאחר ששילם סך של 150 ₪ (ת/2), נערכה לו בדיקה על ידי הנתבע. לטענת התובע הוא הציג בפני הנתבע שהוא סובל בגין שפיכה מוקדמת ותו לאו. לדברי התובע הוא שאל את הנתבע במפורש אם יוכל לעזור לו. טוען התובע כי בבדיקתו על ידי הנתבע, הנתבע הזריק לפין חומר שגרם לזקפה וביצע בדיקת אולטרסאונד ולפיה מסר הנתבע לתובע כי הטיפול יערך כחודשיים - שלושה והוא יוכל לרפא את ההפרעה. ביום 24.3.96, לאחר ששילם סך של 3,000 ₪ (ת/3) החל הטיפול ולטענת התובע לא ניתנו לו כל הסברים במהלך הטיפול. הטיפול שניתן לתובע הינו בזריקות משולבות לפין של פפאברין רג'יטין ופרוסטגלנדין. לדברי התובע הטיפול התמצה בזריקות לתוך הפין בתדירות של פעמיים - שלוש בשבוע ואחר כך פעם בשבוע במשך מספר חודשים. לטענת התובע הוא דיווח לנתבע במהלך התקופה, כי אין כל הטבה וההפרעה נמשכת כפי שהיתה קודם לכן. הנתבע הבטיח לתובע כי בסופו של דבר ההפרעה תעלם, אך כך לא ארע. בעדותו התובע ציין כי לאחר ההזרקה לא הוסבר לו כי עליו למהר לביתו לקיים יחסי מין כל עוד קיימת הזקפה וכי כאשר הגיע לביתו לאחר ההזרקה, כבר לא היתה זקפה (עמ' 3 לפרוטוקול מיום 4.11.05 ש' 22 - 24 ). הזקפה עצמה התארכה בין 15 דקות ל- 45 דקות (עמ' 3 ש' 7) הנתבע מסר לתובע מזרקים עם החומר הפעיל על מנת שיזריק לעצמו בביתו, אולם לטענת התובע, לא הסביר לו הנתבע את הקשר בין הזקפה שנגרמת בעקבות ההזרקה באפשרות לקיים יחסי מין בסמוך לאחר מתן הזריקה. התובע טוען כי המשיך להזריק לעצמו זריקות לפין באותם זמנים בהם נהג הנתבע להזריק לו ועל פי הבנתו: "הזריקות לא היו בשביל לקיים מין. זה טיפול לשפיכה מוקדמת ולא קישרתי בין הזריקה לבין קיום יחסים, וזה רק בשביל הטיפול בשפיכה מוקדמת". (עמ' 3 לפרוטוקול ש' 14 - 15). מעדותו של התובע נובע כי הזקפה שהושגה במרפאה לא נוצלה לקיום יחסי מין, באשר משך הזמן הדרוש על מנת להגיע ממרפאת הנתבע באזור רמת גן - בני ברק לביתו של התובע בחולון, בתחבורה ציבורית, מגיע ליותר מ- 45 דקות, שזה משך הזמן שבה היתה קיימת זקפה בעקבות הזרקה. לדברי התובע, לאחר מספר חודשים בהם לא היתה הטבה, הורה הנתבע לתובע רכוש מזרקים ואת החומר הנדרש להזרקה הכין התובע וכך נעשה. משלא חל שיפור, דרש לפתע הנתבע מהתובע לרכוש מכספו את החומר בבית מרקחת ולכך סירב התובע, באשר לטענתו הטיפול שהיה צריך לקבל מהנתבע, היה עד לפתרון הבעיה. משכך הודיע הנתבע לתובע כי הוא מפסיק את הטיפול והתובע לא שב יותר למרפאת הנתבע . 4. התובע טוען כי בדיעבד הוברר לו כי נגרמו נזקים בלתי הפיכים עקב הטיפול שקיבל מהנתבע, וכי הזריקות שקיבל לא יועדו לריפוי ההפרעה עליה התלונן, אלא להארכת משך הזקפה. התובע טוען כי על פני הפין קיימים בעקבות הטיפול הרשלני גושים ובמצב זה לא עלה בידו לקיים עוד יחסי מין . בעקבות כך הופנה ב- 14.8.97 למרפאה האורולוגית בבית החולים וולפסון, שם תואר מצבו בעת הקבלה כעקמת בפין מטה ושמאלה וצויין כי מצויים גושים על פני הפין. בעקבות טיפול בבית החולים וולפסון קטנו הגושים אולם העקמת לא נעלמה, והתובע לא הצליח להגיע לזקפה. המלצה הרפואית שקיבל התובע היתה להשתיל תותב. 5. את תביעתו תומך התובע בחוות דעת רפואית של ד"ר בנט (ת/1) מיום 25.5.98. בחוות דעתו מציין המומחה כי לפי המסמכים הרפואיים התובע סובל מהפרעות בתיפקוד המיני עקב שפיכה מוקדמת וניסיונות טיפוליים על ידי אנפרניל (תרופה המשמשת לטיפול בהפרעה זו) לא עלו יפה. המומחה מציין, מפי התובע, כי התובע לא קיבל כל הסבר מהנתבע על אופי הטיפול, או תופעות לוואי העלולות להופיע עקב טיפול זה, וכי אין כיום טיפול הניתן בהזרקה לגופי הזקפה המרפאים שפיכה מוקדמת. טיפול הניתן בהזרקה לתוך גופי הזקפה מיועד להרפות את השריר החלק בתוך גופי הזקפה וכך ליצור זקפה. טיפול זה אינו מרפא את ההפרעה, אולם מאפשר המשך קיום יחסי מין לאחר השפיכה, מאחר והפין עשוי להישאר בזקפה לאחר השפיכה. לטיפול זה מספר תופעות לוואי ביניהן היווצרות צלקות במעטפת גופי הזקפה העלולות לגרום לעקמת הפין והתקצרות הפין. מידע זה יש למסור למטופל. החומר שמוזרק אף הוא יכול להשפיע על שכיחות התופעה של צלקות ועקמת הפין וזאת בין 5 - 10 אחוז מהמטופלים. הטיפול המקובל בשפיכה המוקדמת הינו : טיפול פסיכולוגי, טיפול בתרופה אנפרניל, טיפול תומך (הארכת זמן הזקפה), טבעת בבסיס הפין, תרסיסים מקומיים, זריקות לתוך גופי הזקפה. הטיפול הפסיכולוגי והתרופתי מיועדים לפתור את הבעיה של שפיכה מוקדמת והטיפול של הארכת משך הזקפה הוא טיפול תומך בלבד אך התובע קיבל אך ורק טיפול תומך ולא הוסברו לו תופעות הלוואי. בחוות דעתו מציין המומחה כי מבחינה טכנית התובע זקוק להשתלת תותב שעלותו כ- 4,300 דולר, שכר מנתח שעלותו 5,000 דולר ועלות אשפוז 3,000 דולר, אולם טיפול זה לא ישנה את עוגמת הנפש שנגרמה לתובע. נכותו לצמיתות לפי סעיף 24 (5) לתקנות הביטוח הלאומי בדבר קביעת דרגת נכות הינה בשיעור של 30%. 6. הנתבעים הגישו כתב הגנה בו הכחישו את כל העובדות להן טוען התובע, למעט העובדה שהוא סבל מהפרעות בתפקוד המיני במשך למעלה מ- 10 שנים טרם פנייתו לנתבע. הנתבעים טוענים כי התובע קיבל מהנתבע 1 הסבר מפורט ומקיף על הטיפול הרפואי, לרבות הסבר בדבר סיכויי ההצלחה והסיכונים שבו וכן הוסיפו כי אין קשר סיבתי בין הנזקים המוכחשים כשלעצמם לבין הטיפול שקיבל התובע. לחילופין, אשמו התורם של התובע, או אשמם של גורמים אחרים שטיפולו, בו גרמו לנזקיו. 7. מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעת של ד"ר דוד ויס שהינו מומחה בילוד וגינקולוגיה וכיהן כמנהל היחידה לפוריות הגבר בבית חולים שערי צדק, המציין בחוות דעתו כי הליקוי עליו התלונן התובע בעת פנייתו לנתבע, היתה בשל ליקוי בזקפה ושפיכה מוקדמת וכך כתוב בכרטיס המרפאה של הנתבע בביקורו הראשון של התובע אצל הנתבע. ב- 1991 עבר התובע בדיקת יכולת וטיב זקיפות הפין ותוצאות אלו הראו כי איכות הזקפה היא בינונית עד טובה. אבחון זה שלל בעיה אורגנית (גופנית) של ממש באשר לגורם תלונותיו של התובע. המומחה מציין כי שנים מספר קודם לכן נפגע התובע בתאונת דרכים וסבל משברים מרובים ואף הופנה לטיפול פסיכיאטרי והוא מקבל טיפול בגין כך. האבחנה הינה כסובל ממצב נוירוטי. ניסיונות טיפול קודמים בשפיכה המוקדמת באמצעות אנפרניל לא עלו יפה. בשנת 1990 עת פנה התובע לבית חולים וולפסון בשל בעית השפיכה המוקדמת נרשם : "בשנים האחרונות האישה מסרבת לקיים יחסי מין על רקע Precox (שפיכה מוקדמת - ד.ו). לכן פונה עכשיו, יחסי מין פעם בשבוע. האישה לדבריו פסיבית והוא אקטיבי. ונראה (התובע - ד.ו) שאינו משקיע מאמץ ארוטי ולכן האישה נעלבת ואינה מוכנה לשתוף פעולה. מוזמנים יחד". בהמשך נרשם דבר קיומם של יחסי מין פעם בחודש בגלל דחיות מצד האישה וכי דרושה חמימות הדדית. ברשומות לא נמצאו פרטים על טיפול בזוג יחדיו. מסקנתו של המומחה היא כי בעיית התובע ורעייתו נובעת בין השאר כי זקיפת פינו אינה מספקת דיה במישכה בשל השפיכה המוקדמת, הקיימת לדבריו וכן מסיבות פסיכוגניות ראשוניות . לפי הבנתו של המומחה, מהרשומות הרפואיות, הומלץ לתובע לקבל טיפול פסיכולוגי ויעוץ מיני לשני בני הזוג, אולם הם בחרו שלא לקבל זאת . מאחר והטיפול התרופתי שקיבל התובע לבעיית השפיכה המוקדמת בעבר וליקוי השפיכה לא עזר, פנה לנתבע לקבל טיפול בבעיית הזקפה . המומחה מציין כי במהלך תקופת הטיפול אצל התובע לא הופיעו כל תופעות לוואי והתובע לא התלונן על כל בעיה הנובעת או קשורה לטיפול . רק באוגוסט 1997 אובחן כי בפין הובע קיים גוש והוא הופנה למרפאה האורולוגית בבית חולים ולפסון. נרשם, בעת קבלתו, כי קיימת עקמת הפין מטה ושמאלה. לאחר טיפול של כחודש נרשם כי קיים שיפור. המומחה מציין כי בבית חולים ולפסון הוזרקה לתובע תרופה איקקור ובעקבות כך מעלה המומחה מטעם הנתבעים חשד כי הטיפול בבית חולים ולפסון גרם או החמיר את נזקיו של התובע. 8. חוות דעת נוספת מטעם הנתבעים הינה של האורולוג ד"ר אורלי פרט, מיום 19.3.01 אשר מצא בבדיקה כי איבר המין תקין ללא צלקות או גושים, הינו בעל אורך תקין והוא ישר בחלקו שמחוץ לדופן הבטן. קיימת סטיה קלה שמאלה כלפי הגוף, כאשר תחילתה בחלק התוך ביטני אך הוא ניתן להטייה ללא קושי וללא גרימת כאב אל קו האמצע . גם לאחר השגת זקפה מלאה לא נמוש כל אזור מצולק על גבי הגופים המחילתיים. 9. בעקבות חוות הדעת של ד"ר ויס הגישו הנתבעים הודעת צד שלישי כנגד מדינת ישראל בשל הטיפול שניתן לטענתם לתובע בבית החולים וולפסון. בהודעה לצד שלישי טוענים הנתבעים - המודיעים - כי בית החולים וולפסון באמצעות עובדיו לא אבחנו נכון את מצבו של התובע ולא העניקו לתובע את הטיפול הנכון ונתנו לו טיפול האסור לשימוש, ללא הסכמתו של התובע ובכך גרמו לתובע נזק . 10. בכתב ההגנה של מדינת ישראל נטען כי טיפולו הכושל של הנתבע 1 גרם למחלת פירונה בפין של התובע ועקב הטיפול המוצלח שניתן בבית החולים ולפסון, על ידי ד"ר בנט, הוטב מצבו של התובע עד מאד. הופעת הגושים, הזקפה החלשה והעקמת לא הופיעה כתוצאה מהטיפול בבית חולים ולפסון אלא מהטיפול הלא מתאים שקיבל הטיפול מהנתבע 1 . הטיפול שקיבל התובע מידי הנתבע לא בא לפתור בעיה של שפכה מוקדמת אלא אך ורק מהווה טיפול שמאריך את משך הזקפה ואינו פותר את בעיית השפיכה. הטיפול שקיבל התובע באמצעות זריקות, טיפול זה בבדידותו, אינו פותר את בעיית השפיכה, אלא כאשר הוא משולב בטיפולים אחרים, שהנתבע 1 לא דאג שהתובע יקבלם, בין באמצעותו ובין באמצעות אחרים. הצד השלישי טוען כי כל נזקיו של הנתבע באו בשל טיפולו הרשלני של הנתבע 1 . 11. את כתב ההגנה להודעת צד שלישי, תמך הצד השלישי בחוות הדעת של האורולוג ד"ר יוזה חן מיום 24.4.02 . בחוות דעתו חוזר המומחה מטעם הצד השלישי על הטיפולים שקיבל התובע מהנתבע 1 וכי הטיפול בבית חולים ולפסון שכלל טיפולים בויטמינים במינונים גבוהים למשך כחודשיים ימים, ולאחר שטיפול פומי זה לא עזר, החל לקבל טיפול מקובל של הזרקות איקקור לתוך ההסתיידויות בפין, ששיפרו את המצב בצורה משמעותית תוך מספר חודשים. בעקבות זה איבר מינו נעשה רך יותר, ההסתיידויות התרככו ואיבר המין התיישר בצורתו, עד כדי כך שהתובע היה מסוגל להתחיל לקיים יחסי מין חלקיים לפחות. כל זה למרות שאיבר המין נשאר עקום במקצת והקצה שלו נותר עדין רך בעת זקפה מקסימלית והיה צורך לטפל הן בבעייתו הישנה, שהיא השפיכה המוקדמת והן בבעיית ההפרעות בזקפה . המומחה מסכם כי אין שום קשר בין הטיפול שקיבל התובע בבית החולים וולפסון לבין נזקיו, והטיפול בבית חולים וולפסון, על ידי ד"ר בנט, היה טיפול הולם. הטיפול שקיבל התובע אצל הנתבע 1 היה טיפול פסול לחלוטין למקרים של שפיכה מוקדמת והוא שגרם לנזקיו של התובע. המומחה מטעם הצד השלישי מציין כי חוות הדעת מטעם הנתבעים ניתנה על ידי ד"ר ויס שאיננו אורולוג מומחה . ד"ר יוזה חן מציין כי הסיבה העיקרית להופעת מחלת הפירונה אצל התובע, הינן הזריקות של חומרים המרחיבים כלי דם לתוך הגופים המחילתיים. זמן הופעת המחלה בעקבות ההזרקות נע בין מספר שבועות למספר חודשים. הנתבע 1 בדק את התובע אך ורק במשך הטיפול אצלו, אך לא בדק את התובע לאחר שהופיעו סימני המחלה ועקמת הפין. לראשונה נבדק התובע בבית החולים וולפסון על ידי ד"ר בנט שמצא כי מדובר במחלת הפירונה. בדיקת הזקפה שנעשתה היתה תקינה ולא היה צורך בשום בדיקה נוספת לעניין זה, אם כי, יש לציין, כי בדיקה זו אינה תמיד מדויקת כאשר הינה פתולוגית, אבל כאשר הבדיקה תקינה, ניתן לטעון חד משמעית שאין הפרעה במנגנון הזקפה. לגבי השפיכה המוקדמת ממנה סבל וסובל התובע, מציין ד"ר יוזה חן בחוות דעתו, כי יתכן ומקורה בתאונת הדרכים שבה היה מעורב התובע, שגרמה להפרעות פסיכיאטריות המוגדרות כמצב נוירוטי, שהצריך טיפולים פסיכולוגיים ותרופתיים לאורך תקופה. הפרעה בתפקוד המיני פוגעת בכ- 30% מהאוכלוסיה הכללית והיא יכולה להגרם מסיבה פסיכולוגית או גופנית, כאשר הסיבה הפסיכולוגית הינה השכיחה ביותר ויכולה להגיע ל- 90% מהסיבות. הטיפולים המקובלים לשפיכה מוקדמת היו בשנות ה- 90 טיפולים פסיכולוגיים והתנהגותיים, טיפולים מקומיים בראש הפין, תרופות פומיות מסוג חוסמי אלפא, תרופות פומיות נגד דיכאון מסוג אנפרניל, טיפולים תומכים מסוג טבעת חוסמת או בפיופידבג ובשנים האחרונות טיפולים פומיים בחוסמי קולטני סרוטונין. ד"ר יוזה חן מסכים עם ד"ר בנט שאין לטפל בשפיכה מוקדמת בהזרקות לפין כטיפול בלעדי והתפרסם רק מאמר אחד, משנת 1990, המעלה אפשרות של טיפול בחולים עם שפיכה מוקדמת על ידי זריקות לפין (8 חולים) ומניסיון כל כך מועט לא ניתן להסתמך על זאת אפילו לצורכי מחקר, ומאז לא חזרו על כך בספרות הרפואית המקובלת. באשר לטיפול שקיבל התובע מהנתבע, מציין ד"ר יוזה חן כי הנתבע מציין בגיליון הרפואי שהתובע עבר בדיקת אולטרסאונד של הפין אשר מוכיחה כביכול שקיימת חסימה בכלי דם, אולם כדי לקבוע אבחנה של בעיות זרימת דם, קודם כל יש לבצע בדיקת דופלר-דופלקס דינמי צבעוני של הפין, וזאת לפני ואחרי הזרקת תרופות הגורמות לזקפה, על מנת לחשב בצורה אופטימלית את כמות הדם ועוצמת זרימת הדם בכלי הדם שבפין. בדיקות אלה מצריכות ציוד משוכלל והינן יקרות ומבוצעות במעבדות יחודיות, ואין הנתבע מצוי בבדיקות אלה, והטענה של התובע, היתה בעיה במנגנון הזקפה הינה טענה המשוללת כל בסיס. המומחה מציין בחוות דעתו כי הנתבע הטעה את התובע אם הבטיח לו ריפוי הליקוי וכאשר התלונן התובע שאין שיפור בבעיית השפיכה המוקדמת, אף לאחר טיפול בזריקות במשך תקופה כלשהי, היה על הנתבע להפסיק את הטיפול באמצעות זריקות לפין ולהתאים טיפול אחר, דבר שלא עשה. המומחה מצד הצד השלישי מפרק את חוות הדעת של ד"ר ויס מטעם הנתבעים לגורמיה ומציין כי חוות דעת זו מגלה חוסר הבנה של משמעות ההזרקות לפין. טיפול באיקקור בתוך הסתיידויות פירונה הינו טיפול בדוק שהוכיח את יעילותו במחקרים מבוקרים, ומופיע בספרי לימוד בסיסים של הפרעות בתפקוד המיני. בעקבות הטיפול שקיבל התובע אצל הצד השלישי באמצעות ד"ר בנט, שופר מצבו, אם כי התובע יזדקק למעקב רפואי ואף אולי לעבור טיפול ניתוחי אם מחלת הפירונה לא תגיב לטיפול הקונבנציונלי. מבחינת הנכות בגין אין אונות חלקית, שיעור הנכות המתאים של התובע הינו 10%. 12. בעקבות בדיקת ניתור זקיפות לילה מ- 3.11.02 הוגשה חוות דעת משלימה מטעם התובע שנערכה על ידי ד"ר בנט המציין כי לתובע אין זקיפות עצמונית ואין הוא מסוגל לקיים יחסי מין הכוללים חדירה ולדברי התובע גם טיפול באמצעות טבליות ויאגרה לא הועילו. הפתרון היחיד, לדעת ד"ר בנט, למצבו של התובע הינו השתלת תותב ושיעור נכותו עומד על 30% לצמיתות. מוסיף ד"ר בנט כי מאחר ומדובר באדם בוגר, יתכן וניתן לשנות אחוזי הנכות למרות שהסעיף בתקנות אינו מבחין בין גילים שונים. 13. בית המשפט מינה כמומחה מטעמו את ד"ר ס. ריכטר, אשר בחוות דעתו מיום 16.4.04, מציין כי לפי הבדיקה מפברואר 91 במכון מור (ת/25) נשלל קיומה של בעיה אורגנית במנגנון הזקפה של התובע וכי בבדיקה הנוספת שבוצעה ביום 3.11.02 ואשר שימשה כבסיס לחוות הדעת המשלימה של ד"ר בנט, נמצא כי קיימת הפרעה אורגנית קשה ביכולת הזקפתית. המומחה מציין כי בין כל השנים, עד לפניית התובע לנתבע, התלונה היחידה שלו היתה בדבר שפיכה מוקדמת וכי התלונה בגין ליקוי בזקפה מופיעה ברישומים אך ורק לאחר גמר הטיפול שקיבל התובע מהנתבע . בעת הבדיקה על ידי המומחה מטעם בית המשפט, נמצא כי התובע סובל מאין אונות על רקע אורגני כתוצאה ישירה מהטיפול השגוי שקיבל מהנתבע. המומחה מטעם בית המשפט מציין כי בבדיקתו מיום 14.4.04 ומישוש הפין מורגשת התקשות בשליש המקורב של גוף הפין. המומחה מציין כי הטיפול שהעניק הנתבע לתובע עלול להביא לתופעות שהופיעו אצל התובע בעקבות הטיפול, והאפשרות היחידה לתקן את המצב הינו באמצעות השתלת תותב לפין. נכותו הצמיתה של התובע הינה בשיעור 30% לפי סעיף 24 (5) לתקנות הביטוח הלאומי. באשר לטיפול שקיבל התובע בבית החולים וולפסון, לאחר שהופיעו הצלקות, הגושים והעקמת, הטיפול היה נכון והמוכר ולא היה בו כדי להחמיר את המצב. באשר לטיפול שקיבל התובע מידי ד"ר בנט בבית החולים וולפסון, מצא המומחה כי הטיפול היה נכון וראוי. המומחה מטעם בית המשפט מציין כי התובע לא עבר אבחון כראוי על ידי רופא סביר, לא קיבל מידע מתאים בדבר הסיבוכים האפשריים, וכי מספר חודשים אחרי שהפסיק את הטיפול אצל הנתבע, הופיעו גושים, הצטלקויות ועקמת הפין, שהינם תוצאה ישירה של סיבוך הזריקות שקיבל התובע מן הנתבע. 14. ד"ר בנט, ד"ר פרט וד"ר ריכטר העידו כי ההזרקות לפין שקיבל התובע אינן מיועדות ואינן יכולות לרפא הפרעה של שפיכה מוקדמת, אלא רק להוות "טיפול תומך" המיועד להמשיך את הזקפה גם לאחר השפיכה. 15. המומחה מטעם הנתבעים ד"ר פרט מציין בעדותו כי אין בהזרקות שקיבל התובע כדי להביא לריפוי בעיותיו של התובע ובלשונו : "זה לא מרפא את השפיכה המוקדמת (עמ' 3 לפרוטוקול מיום 15.5.06 ש' 29). באשר לשאלה אם יש בהזרקה כדי לסייע לתובע מבחינה פסיכולוגית ולגרום שתהיינה זיקפות ספונטניות בעת הצורך, השיב כי הסיכוי לכך הינו קטן ולאור התקופה בה טופל התובע ותדירות ההזרקות, לדעת ד"ר פרט עלול הדבר לגרום לסיבוכים כגון : "פירוני" (עמ' 6 ש' 1 - 8) ורוב הסיכויים בבעיה הפסיכולוגית של התובע שיצטרך להמשיך בהזרקות לאורך זמן. העקמת והגושים בפין הינם סיבוך של הזריקות שקיבל התובע ואלה תופעת לוואי היכולות להופיע מספר חודשים לאחר ההזרקה ואף שנה אחר כך (עמ' 5 ש/ 14 -15 לפרוטוקול מיום 16.12.05). הנתבע בעדותו הודה כי לא טיפל בבעית השפיכה המוקדמת של התובע ובמילותיו : "לא טיפלתי בשפיכה מוקדמת. טיפלתי בבעיות זקפה שלו". (עמ' 11 ש' 8). יש לציין כי הנתבע הינו רופא כללי ואין לו תעודת מומחה באורולוגיה או בתחום רפואי אחר. המומחה מטעם בית המשפט בעדותו מציין כי שיעור הגברים בגילאים 50 -60 הסובלים מבעיות זקפה מגיע לכדי 60%. בגיל 60 -70 מגיע לכ- 70%. בגילאים 70- 80 הינו מגיע בין % 70 - 73%. ד"ר בנט, המומחה מטעם התובע בעדותו כשהוצג לו מסמך רפואי שנכתב על ידי האורולוג ד"ר כווט מאפריל 1990, (מוצג 28 למוצגי התובע), בו נאמר : "מזה כשנה זקפה לא מלאה", מאשר כי נרשם שמזה כשנה הזקפה אינה מלאה ומתחת כתוב באנגלית קיומה של שפיכה מוקדמת. הוא מעיד כי הכוונה היא שהחולה דיווח לרופא שאין לו זקפה מלאה, דהיינו, שיש לו פחות זקפה מאשר בעבר. (עמ' 2 ש' 13 - 16 מיום 16.12.05). בהמשך הוא מאשר, לאחר עיון בכרטיס הרפואי, כי לעומת מה שדיווח לו התובע, בשנת 1990 פנה התובע לטיפול בגלל ירידה באיכות הזקפה ושפיכה מוקדמת (עמ' 3 ש' 7-8 לפרוטוקול מיום 16.12.05). יש לציין כי בבדיקה הזיקפה משנת 1991 עולה כי היו שתי נקודות ניטור (זקפות לילה) בשנת 1991 המצביעות על זקפה בינונית ונכתב שאפשר לעשות בדיקה חוזרת. מפי ד"ר בנט למדים כי אשר כתב בחוות הדעת שבזקפה הפין נוטה שמאלה בזוית של 45 מעלות וזאת בדצמבר 1997 מציין ד"ר בנט כי מדובר בדברים מפי התובע מאחר והוא עצמו לא בדק את מצב הזקפה. הן ד"ר בנט והן ד"ר ריכטר מציינים כי כאשר הגיע התובע לד"ר בנט לאחר הטיפול אצל הנתבע, לא היתה לו בעית זקפה וכך גם באוגוסט 1997 בדיווח בוולפסון , אין דיווח על בעיית זקפה. הרופא היחיד שבדק את הזקפה של איבר המין של התובע הוא ד"ר פרט אשר בעמ' 2 לחוות דעתו מציין : "הושגה זקפה מלאה ושווה לאורך כל האיבר... המאפשרת קיום יחסי מין באופן תקין". בדיקתו של ד"ר פרט היתה בתחילת 2001 כשנה וחצי לפני הבדיקה שתוצאותיה הראו לראשונה בעיה אורגנית בזקפה. המומחה מטעם בית המשפט ד"ר ריכטר בחקירתו הנגדית הודה כי לא ציין שהמסמך של ד"ר סטפן כווט היה בפניו בעת מתן חוות דעתו (עמ' 4 ש' 3 - 5 לפרוטוקול מיום 25.1.05). אין מחלוקת מפי כל המומחים שנשמעו בבית המשפט כי הטיפול שהעניק הנתבע לתובע הינו טיפול תומך בלבד. טיפול זה היה צריך לתמוך בטיפול נוסף ולא מצאתי בכל רשומה כי הוסבר לתובע הצורך בטיפול נוסף. במיוחד מוזר הדבר כי אין כל רשומה רפואית בה מציין הנתבע דבר הצורך בשיתוף פעולה של בת זוגו של התובע והצורך בטיפול פסיכולוגי. הצטלקויות ועקמת הפין הן תופעות לוואי של ההזרקות לתוך הפין המופיעות לעתים מספר שבועות או חודשים לאחר ההזרקות. מאמץ אני את חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט הנתמכת גם בחוות דעתו הרפואית של ד"ר בנט לעניין הקשר הסיבתי בין תופעה זו של צלקות ועקמת לבין הטיפול הרפואי שנתן הנתבע ולא מצאתי כי הנתבע הזהיר את התובע בדבר תופעות לוואי אפשריות או הגביל את התובע בכמות ההזרקות ומישכן. מקבל אני כי שיעור נכותו הרפואית של התובע הינה בשיעור 30% כפי שקבע המומחה מטעם התובע והמומחה מטעם בית המשפט, אולם, המומחים לא התייחסו לנכותו הקיימת של התובע טרם פנייתו לנתבע ולא התייחסו לכך כי התובע פנה לטיפול אצל הנתבע בגיל 65 כאשר בעיות כאלה נמצאות ב- 60% - 70% מהגברים באותו גיל. יש גם לציין כי הבעיה בזיקפה של התובע הופיעה כ- 6 שנים לאחר תום הטיפול ואילו בשנת 2001 הבדיקה שערך ד"ר פרט הצביעה על זיקפה מלאה. העולה מכל אלה כי המומחים לא כימתו בשיעור נכותו של התובע את מצבו עובר לטיפול שקיבל מהנתבע וכן לא הביאו בחשבון את הופעת העדר הזיקפה גם כפונקציה סטטיסטית של גילו של הנתבע והעובדה שב- 2001 היתה לו זיקפה מלאה. לאור האמור ברור כי אין משמעות לאחוזים שנקבו המומחים בדבר שיעור הנכות הנוכחית של התובע. יש לציין כי התובע עצמו מציין בעדותו כי אף לא הבין כי ברגע שהוזרק חומר לפין היה עליו למהר ולקיים יחסי מין ובכך לא ניתן לבוא רק בטענה כלפי הנתבע אלא גם כלפי התובע עצמו. יוער כי התובע לא העיד מטעמו את רעייתו על מנת שתעיד בדבר בעיותיו של התובע לעניין השפיכה המוקדמת ובעיות זיקפה. בהתחשב בכל הנתונים האמורים בריא כי הנזקים הנטענים על ידי התובע אינם נובעים כולם בשל הטיפול שהעניק לו הנתבע. נמצא כי מן הראוי לפסוק לתובע את עלות השתלת התותב 10,300$ ולאחר המרה לשקלים סך 40,000 ₪ נכון למועד פסק הדין, הוצאות נסיעה (ללא קבלות) בסך של 1,000 ₪, החזר עלויות הטיפול ששילם לנתבע בסך של 3,500 ₪, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום 1.5.96 ועד התשלום המלא בפועל, הוצאות בגין חוות דעת בסך 2,500 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.2.98 ועד התשלום המלא בפועל וכן חלקו של התובע בשכ"ט המומחה. באשר לכאב וסבל לאור מצבו הרפואי הקודם של התובע, גילו, נאמד הפיצוי בגין רכיב זה בסך של 40,000 ₪ נכון למועד פסק הדין. בנוסף ישאו הנתבעים בשכ"ט עו"ד התובע בסך 25,000 ₪ בצרוף מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. תביעות רשלנות רפואית