רשלנות רפואית צלקות - טענת טיפול רשלני שהותיר צלקת

לתובעת נותרה צלקת בחלק הקדמי של שוק רגלה הימנית, בגינה טענה לנכות. לטענתה, הצלקת נגרמה לה כתוצאה מהטיפול הרשלני שהעניקו לה הנתבעים. להלן פסק דין בנושא רשלנות רפואית צלקות: התובעת,(להלן: "התובעת"), הגישה תביעה בגין רשלנות רפואית נגד בית החולים הממשלתי "פוריה" (להלן: "בית החולים" או "הנתבע 1") ונגד הרופא שטיפל בה מטעמו (להלן: "הנתבע 2"). רקע: ביום 28/04/96, בהיותה כבת 10 שנים, החליקה התובעת ונפלה בין עצי החוף בחוף גולן שבטבריה. תוך כדי נפילתה נכנסה חתיכת עץ מאחד העצים לשוק רגלה הימנית (להלן: "האירוע"). בעקבות האירוע הובהלה התובעת באופן דחוף אל הנתבע 1 ושם הוצאה חתיכת העץ בהרדמה מקומית, בוצעה הטרייה ושטיפה עם פולידין, ולאחר מכן סגירת החתך עם ניילון. ביום 01/05/96 בזמן החלפת תחבושת על-ידי רופא המשפחה התברר כי הפצע הזדהם ויצאה ממנו הפרשה מוגלתית רבה ובתוכה חתיכת עץ נוספת. כתוצאה מכך הובהלה התובעת בדחיפות לבית החולים נהריה ואושפזה במחלקה האורטופדית במשך חמישה ימים. בבית החולים נהריה אובחנו נפיחות, אודם, הפרשה מוגלתית מהפצע התפור ורגישות למישוש. התובעת טופלה באנטיביוטיקה ושוחררה לביתה כשהפצע נקי וללא זיהום, תוך הפנייה להמשך מעקב במסגרת קופת חולים. לתובעת נותרה צלקת בחלק הקדמי של שוק רגלה הימנית, בגינה טוענת התובעת לנכות (להלן: "הנזק"). לטענתה, הצלקת נגרמה לה כתוצאה מהטיפול הרשלני שהעניקו לה הנתבעים מיד לאחר קרות האירוע, ועל כך הוגשה התביעה שבפניי. חוות דעת המומחים: התובעת צירפה לכתב התביעה את חוות דעתו של ד"ר ברנדס, אשר, קבע כי נותרה לה צלקת מכערת מכאיבה של 4 ס"מ אורך ו-1.1/5 ס"מ רוחב רגישה במישוש. בגין צלקת זו קבע ד"ר ברנדס לתובעת 10% נכות צמיתה לפי סעיף 75(1)ב. יצויין כי דר' ברנדס, לדבריו, פרש לפנסיה מעבודתו בקופ"ח בשנת 1975 ומאז הוא עובד בקליניקה פרטית, לפיכך, הרושם הוא כי חוות דעתו מבוססת על פרקטיקה שכבר אינה מקובלת כיום. הנתבעים צירפו לכתב הגנתם את חוות דעתו של ד"ר מיכה רינות, לפיה נותרה לתובעת צלקת אליפטית בעלת קוטר אורכי 2 ס"מ וקוטר רוחבי 1 ס"מ, שאינה מכערת ורגישה במעט ללחץ חזק. ד"ר רינות קבע כי לא נותרה לתובעת נכות צמיתה בגין צלקת זו. לאור הפער בין שתי חוות הדעת, הן לעניין האחריות והן לעניין הנכות, מיניתי את ד"ר חיים צינמן, מומחה רפואי מטעם בית המשפט על מנת שיקבע האם נותרה לתובעת נכות אורטופדית ו/או פלסטית, ואם הנכות, הנ"ל, אם אמנם היא קיימת, נובעת מטיפול רפואי לקוי שנגרם אצל הנתבע 1, עקב מעשה ו/או מחדל מצידו ו/או מי מטעמו, לא לפני שבית המשפט הציע לצדדים הצעת פשרה לסיום התיק, כדי לחסוך בהוצאות. התובעת דחתה את ההצעה (ראה החלטה מיום 25.1.04). ההצעה ניתנה בשלב מקדמי עוד בטרם הוכחו הנתונים הרלוונטיים למשפט. באותו שלב היו מונחות בפני בית המשפט שתי חוו"ד מנוגדות של מומחים, המומחה מטעם התובעת מצד אחד, והמומחה מטעם הנתבעים מצד שני. ד"ר צינמן, המומחה מטעם ביהמ"ש, קבע כי לתובעת נותרה צלקת באורך 3 ס"מ ורוחב בין 4-8 מ"מ בשוק קדמי שליש אמצעי תחתון של השוק. לדבריו, "נכותה הצמיתה אינה מתאימה לסעיף הנכות 75 כפי שנקבע על-ידי המוסד לביטוח לאומי, אך אין לראות במצבה כאילו חזר לקדמותו, ובוודאי אצל נערה צעירה כאשר נשאר אזור של פגם ברגל באזור הנראה לעין ומהווה אפילו פסיכולוגית כפגם בעיני התובעת". לפיכך, העריך ד"ר צינמן את נכותה של התובעת בהערכה חופשית בשיעור של 2%. בדיון מיום 10/04/06 ציין ב"כ הנתבעים כי הוא בוחר להסתמך על חוות דעתו של ד"ר צינמן. דיון: שאלת האחריות: נטל הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו: התובעת טענה, כאמור, כי הנזק נגרם לה כתוצאה מהטיפול הרשלני שהעניקו לה הנתבעים לאחר האירוע, וכי עליהם רובץ הנטל להוכיח כי לא התרשלו, לאור תחולת הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו", כמשמעותו בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"). כדי להעביר את נטל הראיה אל הנתבעים, כדי שהם יוכיחו כי לא התרשלו, נדרשת התובעת להוכיח תחילה שלושה תנאים מצטברים, כפי שנקבעו בסעיף 41 לפקודת הנזיקין: (א) לתובעת לא הייתה כל ידיעה או יכולת לדעת מה היו הנסיבות אשר גרמו למקרה שהוליד את הנזק. (ב) הנזק נגרם על ידי רכוש שהיה בשליטתם המלאה של הנתבעים. (ג) ההנחה שאירוע המקרה שגרם לנזק נגרם כתוצאה מרשלנות כלשהי של הנתבעים תהא מסתברת יותר מההנחה כי האירוע נגרם ללא כל התרשלות שלהם. (ר' ע"א 377/85 רינה נעים נ' משרד החינוך והתרבות, פד מ"ב(1)153) "מהותו של סעיף זה הינה לפטור את הניזוק בגין רשלנות בנזיקין מחובת הראיה לעניינים שאין לו ולא יכולה להיות לו ידיעה עליהם". (ת"א (פתח-תקוה) 5957/00 צ'יטונה אלי נ' אלמוג כ.ד.א.י בע"מ ואח', תק-של 2004(4)13653). בחינת שלושת תנאי הסעיף מלמדת כי דין טענה זו להידחות ולו מהטעם שהתנאי הראשון אינו מתקיים בענייננו. אין ספק כי התובעת יודעת מה היו נסיבות האירוע שגרם לפציעתה ולצלקת הראשונית ברגלה, והיא גם יודעת מהו הטיפול שקיבלה מהנתבעים לאחר קרות האירוע, וכל אשר אירע לאחר מכן, לרבות הישארות חתיכת עץ בתוך הפצע, הזיהום שהתפתח בו כתוצאה מכך, סגירתו המשנית של הפצע והצלקת שנותרה כתוצאה ממנה. אשר על כן, נותר נטל ההוכחה על התובעת להוכיח כי הנתבעים התרשלו בטיפול הרפואי שהעניקו לה. עוולת הרשלנות: כדי להכריע בשאלה האם קמה לתובעת עילת תביעת בנזיקין בשל רשלנות הנתבעים ו/או מי מטעמם, יש לענות על שלוש שאלות משנה: האם חבים הנתבעים לתובעת חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית; אם כן - האם הפרו הנתבעים חובת זהירות זו; ואם התשובה לכך חיובית - האם התקיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין הפרת החובה לבין הנזק. (ר' ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1)113) (להלן: "פרשת ועקנין"). חובת זהירות מושגית קיומה של חובת הזהירות המושגית נקבע על-פי מבחן הצפיות. נקודת המוצא העקרונית היא כי מקום שניתן לצפות נזק, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית, השוללים את החובה. (ר' פרשת ועקנין, עמ' 114-115) הלכה פסוקה היא כי קיימת חובת זהירות מושגית של רופא כלפי חולה שבטיפולו. (ר' ע"א 552/66 לוינטל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד כב(2)480; ע"א 2989/95 מרים קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר, פ"ד נא(4)687 (להלן: "עניין קורנץ")) לפיכך, משהובהלה התובעת אל הנתבע 1 לאחר קרות האירוע לקבלת טיפול, קמה לנתבעים כלפיה חובת זהירות מושגית. חובת זהירות קונקרטית מאחר שקמה לנתבעים חובת זהירות מושגית כלפי התובעת, יש לבחון האם חובה זו מתגבשת לכלל חובת זהירות קונקרטית לגבי הנזק הנטען, דהיינו האם בנסיבותיו המיוחדות של האירוע, אדם סביר יכול היה וצריך היה לצפות מראש את התרחשות הנזק. (ר' פרשת ועקנין, עמ' 125-127) לעניין מהותה של הצפיות הנדרשת נפסק כי: "הצפיות הרלבנטית "איננה ראיית נולד מדויקת של כל פרטי העניין, אלא ראייתו בקווים כלליים בלבד". (ד"נ 12/63 לאון ואח' נ' רינגר ואח', פ"ד יח(4)701, 712). חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. בפרשת ועקנין הסביר כב' השופט ברק (כתוארו אז), בעמ' 127, כי: "הסיכון הבלתי סביר שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתרה, באופן שהיא דורשת כי ינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו". ברוב המכריע של המקרים קיימת חובת זהירות קונקרטית בין הרופא לחולה. ודאי שרופא יכול לצפות נזק עקב כל טיפול רפואי; מנקודת מבטה של המדיניות המשפטית ומבחינה נורמטיבית הוא צריך לצפות את הנזק. גם נזק נדיר, שקשה לצפותו, עקב נדירותו, מטיל חובת זהירות ובלבד שהוא ידוע גם למדע הרפואה. (ר' ד"ר עדי אזר וד"ר אילנה נירנברג "רשלנות רפואית" (תש"ס), 283 (להלן: "רשלנות רפואית")) אשר על כן, בנסיבות המקרה שבפניי קיימת חובת זהירות קונקרטית של הנתבעים כלפי התובעת. האם הפרו הנתבעים את חובת הזהירות החוק אינו מטיל על הרופא אחריות מוחלטת. הרופא אינו נוטל על עצמו אחריות לתוצאה, אלא רק לביצוע עבודתו ברמה סבירה ונאותה, בהתאם לידע המקצועי הקיים באותה עת במקצועו. (ר' רשלנות רפואית, עמ' 317; ע"א 789/89 סמדר עמר, קטינה נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד מו(1)712) ב-ע"א 612/78 סמית נעים פאר נ' ד"ר ישראל קופר ו-2 אח', פ"ד לה(1)720, 728-729 אמר על כך כב' השופט ש' לוין: "השאלה, מהי החובה המוטלת על רופא כלפי חולהו, סוגה בשיקולים רבים ומגוונים. מחד גיסא לא כל טעות שבשיקול-דעת להפרת חובה תיחשב, שאם לא כן עשויים אנו להביא את הרופאים לדאוג יותר מאשר לחולה להכנת הגנה פרוספקטיבית מפני תביעה משפטית אפשרית על-ידו: ע"א 552/66 . מאידך גיסא, מפקיד החולה את גופו בידי הרופא, שבידו הידע המקצועי, והוא המצויד בכלים המתאימים כדי לבדוק את דרך הטיפול בחולה, ובידו ציפייה מוצדקת, שהרופא יעשה כל אשר לאל-ידו כדי למנוע תקלה בטיפול". רופא ייחשב כמי שהפר את חובת הזהירות שהוא חב לחולה, בהתאם לקנה המידה של הטיפול הרפואי הסביר בעת ההפרה. (ר' ע"א 323/89 פכרי קוהרי נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, פ"ד מה(2)142 (להלן: "עניין קוהרי"). יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט בייסקי בעמ' 172-173: ""המבחן אשר על בית המשפט לבחון בו מעשה או מחדל איננו מבחן של חכמים לאחר מעשה אלא של הרופא הממוצע בשעת מעשה; רופא בשר ודם עשוי לטעות, ולא כל טעות מהווה רשלנות." (ע"א 280/60, פ"ד ט"ו, 1977 ,1974). ... אמת המידה לבחינת הרשלנות תהיה זו של הרופא הסביר בנסיבות המקרה. החלטותיו ופעולותיו של הרופא צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים וברמה המקובלת, היינו, על הרופא לבסס החלטותיו על הידע העדכני הנתמך בספרות מקצועית, בנסיון קודם, והכל בהתאם לנורמות מקובלות אותה עת בעולם הרפואה". אין בנמצא מבחן מדויק לקביעת הרשלנות הרפואית. בית המשפט מתרשם לאחר מעשה מכל נסיבות האירוע, ומהטיפול שניתן. ההכרעה מסורה לבית המשפט, אשר בהסתמך על חוות דעת של מומחים עורך איזון בין הסיכונים והסיכויים של הטיפולים האפשריים, הידועים והמקובלים אל מול הטיפול שניתן בפועל, והשוואה זו מלמדת לרוב אם ניתן טיפול סביר או שמא ניתן טיפול שאינו עומד ברמה המקצועית הנדרשת (ר' רשלנות רפואית, עמ' 319). טיפול שאינו מתיישב עם קנה המידה המקצועי הסביר והטוב מהווה רשלנות, תוך הנחה כי לא כל טעות מצד רופא מהווה רשלנות. (ר' ע"א 323/89 פכרי קוהרי נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, פ"ד מה(2)142). הרופא אינו מתחייב לרפא ואין הוא אחראי לכישלון הטיפול ואף לא למותו של החולה. כל זאת - בתנאי שנהג לפי הידע המקצועי הקיים במדע הרפואה, ולא טעה טעות שרופא סביר לא היה טועה. (רשלנות רפואית, עמ' 337; ור' ע"א 552/99 צביה לויטל נ' מרכז קופ"ח של ההסתדרות הכללית וערעור שכנגד פ"ד כב(2)480). התובעת טוענת, בהתאם לחוות דעתו של ד"ר ברנדס, כי הצלקת ו/או הנכות שנגרמו לה הינם תוצאה של רשלנות הנתבעים המתבטאת בכך שלא נעשה צילום רנטגן של השוק כדי לראות אם מדובר בגוף זר או שבר, לא ניתנה לה זריקת אנטיטטנוס דחף ולא הוצא גוף זר שני. אדון בטענות התובעת כסדרן: הימנעות מביצוע צילום רנטגן: על סמך האנמנזה שמסרו התובעת ו/או בני משפחתה לנתבע 2 אודות האירוע היה ברור לו כי לתוך רגלה של התובעת נכנסה חתיכת עץ. מחוות דעתו של ד"ר צינמן עולה כי עץ הינו חומר שאינו נראה בצילום רנטגן וכי צילום רנטגן מבצעים רק במקרה של חשד לשבר או לגוף זר שנראה בצילום. כך לדבריו, "אין מדובר ברשלנות רופאי חדר מיון ביה"ח פוריה, כאשר נראה גוף זר כמו עץ בפצע ואין סימנים קליניים לשבר אין צורך לצלם היות שעץ הינו חומר שאינו נראה בצילום רנטגן, והעדר צל אינו אומר שאין אפשרות שעדיין נשאר גוף זר ברקמה הרכה". הווה אומר כי גם אם היה נעשה צילום רנטגן של מקום הפצע, לא היה מתגלה בצילום קפיץ העץ שנותר ברגלה של התובעת. כשנשאל על כך ד"ר ברנדס השיב תשובה מתחמקת, לפיה: "לא נכון. יכולים לראות צל עם זכוכית, תמיד צריכים לעשות צילום רנטגן, אולי נתקע מתכת לא עשו צילום. אני עושה צילום תמיד". (עמ' 5 לפרוטוקול, ש' 14-15) והרי כאמור, בענייננו מדובר בחתיכת עץ ולא במתכת או בזכוכית. לשיטתו של ד"ר צינמן פעל הנתבע 2 על פי הפרקטיקה הנוהגת במקרים אלו ולא מדובר ברשלנות רפואית. כך מעדותו: "זו לא רשלנות. במקרה שלנו זו לא רשלנות רפואית. זו פרקטיקה שגופים שלא נראים בצילום ישארו בפצע וממצא זה יתגלה יותר מאוחר". (עמ' 10 לפרוטוקול, ש' 19-20) וכן, "כאשר נכנס גוף כמו זכוכית או מתכת, למשל בתאונת דרכים, הזכוכיות של רכב יש בהם מתכות בכוונה ואז הן נראות בצילום רנטגן. עץ לא נראה בצילום רנטגן. הרופא המטפל בדק, ראה חתיכת עץ, הוציא את החתיכה ולא עשה צילום. לו היו אומרים שהיא נפגעה בתאונת דרכים או נפלה על זכוכית או מתכת הסיפור היה שונה. פה היה מדובר על פגיעה מחתיכת עץ". (עמ' 10 לפרוטוקול, ש' 23-27). ד"ר צינמן אף הסביר כי גם בצילום רנטגן אחד יש מידה של קרינה ואין לבצע צילום שלא לצורך. על כן, לדבריו, הרופא הסביר גם "מטעמי זהירות" לא היה מבצע צילום במקרה זה. (ר' תשובה לשאלת הבהרה מס' 16) לפיכך ולאור האמור לעיל, אני קובע כי הנתבעים לא התרשלו כאשר לא ביצעו לתובעת צילום רנטגן על מנת לוודא שלא נותרה חתיכת עץ נוספת בתוך רגלה, מה גם, כאמור, מקבל אני את חוות דעתו של המומחה מטעם ביהמ"ש (דר' צינמן) הקובע כי לא ניתן לראות חתיכת עץ בצילום רטנגן, גם אם היא תקועה בתוך השריר. הימנעות ממתן זריקת אנטיטטנוס: מעדותו של ד"ר צינמן עולה כי בהתחשב בגילה הצעיר של התובעת ובסוג הפציעה, הנתבעים לא התרשלו כאשר נמנעו מליתן לה זריקת אנטיטטנוס נגד מחלת הטטנוס (להלן: "המחלה"). כך לדבריו, "לא חובה לתת זריקה. היום ההוראות שראו שטטנוס שנותנים יש לו גם בעיות משניות שליליות ולכן היום יש הוראות של משרד הבריאות שלא לתת לעיתים קרובות וילד במדינת ישראל מחוסן ולכן אחת ל-10 שנים ותלוי בחומרת הפגיעה. כמו שחייל שמתגייס פעם שניה שוב מקבל אנטיטטנוס בעת גיוסו ולא כל פציעה שיקבל יתנו לו שוב". (עמ' 12 לפרוטוקול, ש' 7-10) ובהמשך, "בגיל של הילדה הזאת לא צריך לתת זריקה". (עמ' 12 לפרוטוקול, ש' 14) וכן, "ילדה בגיל 9 עם פציעה מינורית כזו לא צריך לתת לה". (עמ' 12 לפרוטוקול, ש' 24-25) אמנם, אי מתן הזריקה לתובעת עלול היה לגרום למותה, אילו היתה פורצת אצלה המחלה במקרה שלא היתה מחוסנת מפניה. כך מעדותו של ד"ר צינמן: "אם היא חולה לא היה לה חיסון והיא קיבלה מחלת טטנוס, יכלה למות מהמחלה". (עמ' 13 לפרוטוקול, ש' 3) אולם השאלה אם התובעת היתה מחוסנת מפני המחלה לא עלתה לדיון וד"ר צינמן אף העיד כי אם תוך זמן קצר לא התפרצה המחלה, אזי הכל בסדר ואין סיכוי שתתפרץ בעתיד (ר' עמ' 13 לפרוטוקול, ש' 6). אשר על כן, אף אם היינו רואים באי מתן החיסון לתובעת התנהגות רשלנית מצד הנתבעים, לא נגרם נזק עקב כך שהרי התובעת לא חלתה במחלת הטטנוס. הכלל הוא כי התנהגות בלתי סבירה ורשלנית מצד הרופא אינה מחייבת אותו בפיצויים ואין היא מטילה עליו אחריות אם לא גרמה לנזק. (ר' רשלנות רפואית, עמ' 317) קל וחומר בענייננו, כאשר הימנעותם של הנתבעים ממתן זריקת האנטיטטנוס לתובעת אינה עולה בגדר התנהגות רשלנית. אי הוצאת גוף זר שני: ד"ר צינמן העיד כי על פי הפרקטיקה הנוהגת פעל הנתבע 2 כפי שרופא סביר היה פועל בנסיבות המקרה, וכי, בניגוד לעמדתו של ד"ר ברנדס, צדק הנתבע 2 כאשר תפר את הפצע, והוא עצמו היה פועל כמוהו (עמ' 7 לפרוטוקול, ש' 27-28; עמ' 8 לפרוטוקול, ש' 9-12). כך לדבריו, "ד"ר ברנדס אמר דברים שהיו נכונים בזמנו ובאמת פעם היו מלמדים להשאיר פצעים פתוחים, גם בשברים אותו דבר. ... הטרנד היום אפילו בשברים פתוחים לסגור ראשונית את הפצע שזה חוסך בימי אשפוז ותחלואה של אותם המקרים" (עמ' 8 לפרוטוקול, ש' 2-5) . ד"ר צינמן העיד כי מניסיונו ממצא של גוף זר הוא תופעה די שכיחה (עמ' 10 לפרוטוקול, ש' 14), ולא אחת קורה שחלק מהגוף הזר נכנס בין סיבי שריר ולא נמצא בניתוח ומוצא רק בחלקו. (ר' תשובה לשאלת הבהרה מס' 11). מדבריו עולה כי לא ניתן לוודא שלא הושאר שום גוף זר לאחר הטיפול וכי הדרך היחידה לוודא זאת מסוכנת ומיותרת בנסיבות ענייננו והיתה עלולה לגרום לתובעת נזק גדול יותר. כך לדבריו,"ניתן לקחת חולה לחדר ניתוח ולבצע הטרייה נרחבת בהרדמה כללית. אך גם פעולה זו יש סכנות בצידה ואינה מוצדקת בפרוצדורות קטנות". (ר' תשובה לשאלת הבהרה מס' 21) אף בעדותו טען ד"ר צינמן כי: "אתה לא יכול ללכת לעומק בלי ללכת לאורך, כיוון שלא חופרים דרך בור קטן של ס"מ, צריך להרחיב לפחות כפול את האורך ביחס לעומק, חייב הרבה לפתוח לאורך כדי שתוכל להיכנס לעומק בלי לפגוע בעצבים, בגידים, אתה יכול לגרום נזק. לא עושים את זה לפעמים כי הנזק גדול יותר מהתועלת. לא בגלל שמתעצלים. מתחת לשריר יכול להיות עצב שנמצא בתוך השריר, ניתן לעשות נזק יותר גדול ע"י הטרייה נרחבת מאשר השארה של גוף זר שקורה לעיתים נדירות. באמת זה דבר נדיר לא שכיח". (עמ' 11 לפרוטוקול, ש' 17-22) ד"ר צינמן אף השווה זאת למקרים בהם נכנסים לגפיים רסיסים מתכתיים של קליעים או פגזים, אותם ניתן לראות בצילום רנטגן, ובכל זאת הם אינם מוצאים, היות והוצאתם יכולה לגרום יותר נזק מאשר הישארותם. (ר' תשובה לשאלת הבהרה מס' 11) כך מעדותו, "בהרבה מקרים, בפציעות מלחמה למשל, שנכנסים הרבה רסיסים לגפיים, אנו לא הולכים ומחפשים כל רסיס ורסיס, כי הנזק מהטרייה הנוספת או החיפוש העמוק, יכול להיות יותר גדול מאשר השארת הרסיס, כי לגוף יש נטיה לדחות את אותו גוף זר, כלומר, התהוות ה"מוגלה" היא חלק מתהליך הריפוי של לדחות גוף זר". (עמ' 8 לפרוטוקול, ש' 15-19) עולה מן האמור כי אף בעניין זה פעל הנתבע 2 כפי שרופא סביר היה פועל ולא התרשל בטיפול שנתן לתובעת. הנזק שנגרם לתובעת: מעדויות המומחים עולה כי בכל מקרה היתה נותרת לתובעת צלקת כתוצאה מפציעתה באירוע, וכי קיים הבדל קטן מאוד, אם בכלל, בין הצלקת שנותרה כתוצאה מהסגירה המשנית לבין הצלקת המקורית. כך לדבריו של ד"ר ברנדס "אם היו מוציאים את כל העץ מהרגל, ועושים את כל מה שצריך ועושים טטנוס ורנטגן, נכון שהיתה נשארת לה צלקת. אותה צלקת שנשארה". (עמ' 3 לפרוטוקול, ש' 18-20) אף ד"ר צינמן העיד כי "יכול להיות שהצלקת כיום מעט יותר גדולה מהצלקת המקורית. בכל מקרה היתה נשארת צלקת". (עמ' 12 לפרוטוקול, ש' 3-4) ד"ר צינמן העיד כי המוגלה היא זו שגרמה לכך שהצלקת תהיה גדולה יותר (עמ' 11 לפרוטוקול, ש' 28). לדבריו, "שכיח מאוד זיהום בפצע שהיה בו Contamination" (ר' חוות דעתו) והזיהום נגרם הן כתוצאה מהפציעה על ידי גוף זר ולא נקי והן כתוצאה מהישארות חלק ממנו בפצע. לפיכך, מאחר שקבעתי כי הנתבעים לא התרשלו בטיפולם בתובעת, אני קובע כי הצלקת שנותרה לתובעת מקורה בפצע עצמו ובזיהום שנוצר בו לאחר מכן, שהינו, כאמור, דבר שכיח בפצעים מסוג זה ומהווה חלק מתהליך הריפוי, ואינה תוצאה של הטיפול שקיבלה התובעת מהנתבעים. אשר על כן, מתייתר הצורך לדון בשאלה אם נותרה לתובעת נכות בגין הצלקת. עם זאת, באמרת אגב אציין כי מעדויות המומחים עולה שהתשובה לכך שלילית. ד"ר צינמן העיד כי למרות שקבע לתובעת בחוות דעתו 2% נכות בהערכה חופשית, אין מקום לקבוע לה אחוזי נכות בגין הצלקת, מאחר שלא מדובר בצלקת מכערת המעניקה לה אחוזי נכות לפי המל"ל, וכי עשה כן רק מאחר שהצלקת מפריעה לה. כך לדבריו, "האמת שלא היה מגיע לה אחוזי נכות, אבל מתוך בית הלל, שהרגשתי שאולי הילדה כן מפריעה לה הצלקת, לא שהיא מכערת באזור שהיא נמצאת. החלטתי על מתן שני אחוזי נכות. בעצם לא היה צריך לתת לה אחוזי נכות כלל". (עמ' 13 לפרוטוקול, ש' 23-25; ור' עמ' 13 לפרוטוקול, ש' 10-14) אף ד"ר ברנדס העיד כי גם אם היו הנתבעים מטפלים בתובעת לפי שיטתו, היה קובע לה בגין הצלקת אותם 10% אחוזי נכות. כך, לשאלת ב"כ הנתבעת אם היו עושים הכל בסדר עם אקספלורציה והכל היה נשאר אותו אחוז נכות השיב: "נכון". (עמ' 6 לפרוטוקול, ש' 12) מכאן שלשיטתו של ד"ר ברנדס גודל הצלקת שנותרה אינו הגורם הקובע לעניין שיעור נכותה של התובעת. יתר על כן, לדבריו, ייתכן שכתוצאה מחלוף הזמן התקצר אורכה של הצלקת וזה הגורם להבדלים בין חוות דעתו לחווה"ד של ד"ר רינות. (ר' עמ' 5 לפרוטוקול, ש' 4). משמעות עדותו ומסקנתו של דר' ברנדס היא כי הפציעה הראשונית גרמה לתובעת נכות של 10% (ללא התחשבות במעשים ו/או במחדלים המיוחסים לנתבעים ע"י התובעת). לתובעת אף לא נגרמה נכות תפקודית, בניגוד לטענתה. ד"ר צינמן טען כי הצלקת אינה מהווה נכות במישור התפקודי בהתחשב בגילה של התובעת ומיקום הצלקת בגופה וכי טווח תנועת המפרקים מלא (ר' תשובה לשאלת הבהרה מס' 10). אף ד"ר ברנדס העיד כי "הגבלה בתנועה זה בשבר, לא בצלקת". (עמ' 7 לפרוטוקול, ש' 8) והרי לתובעת לא נגרם כל שבר. סיכום: לאור האמור לעיל ועל סמך החומר שהוכח בפניי, לרבות חוות דעת המומחים ועדויותיהם, שוכנעתי כי הטיפול שניתן לתובעת על ידי הנתבעים היה טיפול סביר טוב ומקצועי, על-פי הפרקטיקה הנוהגת ועל פי הידוע ברפואה. העובדה שלאחר הטיפול נותרה חתיכת עץ נוספת ברגלה של התובעת אינה מעידה על רשלנות בטיפול. חתיכת העץ אינה יכולה להראות בצילומי רנטגן והדרך היחידה לוודא שאין שיירים היא לבצע ניתוח רחב (אקספלורציה), דבר שעל פי עדויות המומחים היה מוגזם בנסיבות המקרה והיה עלול לגרום לתובעת נזק גדול יותר ואף להותיר לה צלקת ארוכה. יתרה מכך, הצלקת שנותרה לתובעת מקורה בפצע עצמו ובזיהום שנוצר בו לאחר מכן, שהינו, כאמור, דבר שכיח בפצעים מסוג זה ומהווה חלק מתהליך הריפוי, ואינה תוצאה של הטיפול שקיבלה התובעת מהנתבעים. דהיינו, מקורה בפציעתה של התובעת באירוע עצמו. התובעת לא הוכיחה את תביעתה, הן מבחינת האחריות והן מבחינת התוצאה. אני קובע כי הנתבעים לא הפרו את חובת הזהירות שלהם כלפי התובעת וכי לא נגרם לה נזק כתוצאה מהטיפול שהעניקו לה. לפיכך, לא קמה לתובעת נגד הנתבעים עילת תביעה בנזיקין בעוולה הרשלנות. דין התביעה להידחות, ולכן מתייתר הצורך לדון בשאלת גובה הנזק. הפרת חובות חקוקות: התובעת טענה כי הנתבעים אחראים לפצותה בגין הנזק שנגרם לה, בשל הפרת חובות חקוקות, ובין היתר החובה הכללית של רופא לטפל בחוליו בסבירות ובצורה שתבטיח את שלומם ו/או ביטחונם ו/או בריאותם. כפי שציינתי לעיל, הוכח בפניי כי הנתבע 2 פעל כפי שרופא סביר היה פועל בנסיבות העניין, וכי הטיפול שנתן לתובעת היה טיפול מקצועי, על פי הפרקטיקה הנוהגת ועל פי הידוע ברפואה. יתרה מכך, הטיפול שניתן לתובעת על ידי הנתבע 2 אינו הגורם לנזק כי אם האירוע עצמו. אשר על כן, אני דוחה טענתה זו. דחיית התביעה על הסף נגד הנתבע 1: בסיכומיהם מבקשים הנתבעים לדחות על הסף את התביעה נגד הנתבע 1 בטענה שהוא אינו אישיות משפטית בעלת כושר לתבוע או להיתבע. מאחר שדחיתי את התביעה מתייתר הצורך לדון בטענה זו, שהועלתה לראשונה בסיכומי הנתבעים והינה בבחינת הרחבת חזית אסורה. עם זאת, באמרת אגב אציין כי הצדק עם הנתבעים. נתבע 1 הינו בית חולים ממשלתי הנמצא בבעלות המדינה ומן הראוי היה כי התובעת תגיש את תביעתה נגד בעל הדין הנכון להיתבע במקרה זה, הוא "מדינת ישראל - משרד הבריאות". סוף דבר: אני דוחה את התביעה. התובעת תשלם לנתבעים הוצאות מחצית שכר טרחתו של ד"ר צינמן, ששולם למומחה ע"י הנתבעת ובנוסף שכ"ט עורך דין בסך 4,000 ₪ + מע"מ כחוק. סכומים אלו ישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. רשלנותצלקתתביעות רשלנות רפואיתרפואה